1.התובעים, בני זוג, חברים באגודה החקלאית של מושב XXX כפר שיתופי (להלן: האגודה). ביום 5.1.2015 הגישה נגדם הנתבעת, מי-רם מים ותשתיות בע"מ (להלן גם: מי-רם), תביעה על סכום קצוב בלשכת ההוצאה לפועל על סך 14,111.08 ₪ בגין חוב מים נטען. שני בני הזוג הוגדרו בכותרת התביעה על סכום קצוב כ"הנתבע", ונטען בה כי "הנתבע" (כלומר, בני הזוג) התקשר עמה בהסכם לרכישת מים ושירותי תשתיות כתושב. נטען בתביעה כי בני הזוג הפרו את התחייבותם, לא שילמו למי-רם עבור אספקת המים והתשתיות שסופקו להם ונותרו חייבים למי-רם את הסך הנתבע. במסגרת התביעה על סכום קצוב, הוצאו לבקשת מי-רם עיקולים מטעם ההוצאה לפועל על זכויות בני זוג בביתם, ברכב הנכה של התובע, ב-8 בנקים, במוסד לביטוח לאומי, בקרנות ההשתלמות וקופות הגמל, בהנהלת בתי המשפט, במינהל מקרקעי ישראל, ברשות הדואר ובשורה של גופים נוספים. התובעים טוענים כי העיקולים היוו פרסום לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965; כן טוענים הם כי מי-רם עוולה כלפיהם ברשלנות ובהפרת חובה חקוקה.
2.אקדים מסקנה לניתוח: יש לדחות את העילה לפי חוק איסור לשון הרע מאחר ופרסום העיקול – שהוא עיקול שהוטל על ידי ההוצאה לפועל – מהווה פרסום מותר לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע. עם זאת, יש לקבל את תביעת התובעים נגד מי-רם על בסיס עוולת הרשלנות.
אעיר, כי ניתוח העילה לפי חוק איסור לשון הרע נדרש, למרות שלתובעים ממילא מגיע סעד על-פי העילה לפי פקודת הנזיקין, מאחר והעילה משפיעה בענייננו על נטלי הוכחה ועל סעדים. אילו הייתי מגיע למסקנה שפרסום עיקול שהוטל בלשכת ההוצאה לפועל מהווה פרסום לשון הרע שאינו מותר לפי סעיף 13(5) לחוק, הנטל להוכיח את אמת הפרסום (לרבות קיום חוב) היה רובץ על הנתבעת; לעומת זאת, בעילה לפי הפקודה, הנטל להוכיח את היסודות בדבר הפרת חובת זהירות (לרבות אי-קיום חוב אם כך נטען) חל על התובעים. אילו הייתי מגיע למסקנה שפרסום עיקול שהוטל בלשכת ההוצאה לפועל מהווה לשון הרע שאינו מותר, התובעים היו זכאים לפיצויים ללא הוכחת נזק, ולא כך בענין עילות לפי עוולת הרשלנות, בה עליהם להוכיח את נזקם וקשר סיבתי בין ההתנהגות העוולתית לבינו.
עילה לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965
3.הוכר בשורה של פסקי דין, בנסיבות שבהן רשות מינהלית מפעילה סמכויות לפי פקודת המסים (גביה) ומטילה, בעצמה, עיקולים, כי עיקול מהווה פרסום לשון הרע (ע"א (י-ם) 45661-12-10 גסלר נ' עיריית ירושלים (24.3.2011)). בענייננו, אין מדובר בעיקולים לפי פקודת המסים (גביה), אלא – בעיקולים שהוטלו באמצעות לשכת ההוצאה לפועל. נקודת המוצא לדיון שלנו בענין עיקולים שהוטלו באמצעות לשכת ההוצאה לפועל, תהא רת"ק (ב"ש) 50190-09-16 דוד נ' הורמן, פס' 40-41 (21.2.2017) (להלן: ענין דוד). באותה פרשה, קבע בית המשפט לתביעות קטנות בבאר שבע כי עיקול שהוטל בידי לשכת ההוצאה לפועל לבקשת הנתבע שם (בשם לקוחו), מהווה פרסום לשון הרע. הנתבע שם הגיש בקשת רשות ערעור, ובפסק הדין בערעור העירה כבוד השופטת י' רז לוי:
"סוגיית לשון הרע - ... כאן, נדרשת בחינה מחודשת בשאלת האפשרות לחיוב בפיצוי בגין לשון הרע אשר נעוץ בפתיחת הליכי הוצל"פ והטלת עיקול במסגרת תיק הוצל"פ. שכן, בחינת החוק והפסיקה על פניהם מעלה לכאורה, כי בתי המשפט בערכאות השונות פסקו שאין לראות בעיקול אשר הוטל על ידי במסגרת [כך] הליך שיפוטי או דיון משפטי (ובכלל זה הוצאה לפועל הפועלת כגוף בעל סמכות שיפוטית), ככזה אשר יכול להוות לשון הרע. מכאן על בית המשפט לבחון האם במקרה כמו בענייננו, העיקול בא בגדר סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע הקובע, כי פרסום מותר הינו בין היתר: "פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור" (וראו: פסק דינו של בית המשפט העליון- רע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל, פד"י סג(2) 511 (2009) הדן בתכולתו של סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע); ואם כן הרי אין המדובר בענייננו בפרסום אסור, אלא בפרסום מותר החוסה תחת הגנות החוק.
נראה כי יש לערוך הבחנה בין עיקול המוטל על ידי רשות מנהלית בהתאם לסמכותה לבין עיקול המוטל במסגרת הליך שיפוטי. כאשר ההלכה הפסוקה פירשה את סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע ואת המונח "דיון" ככזה אשר: "...משתרע על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה" [ע"פ 364/73 שלמה זיידמן נ' מדינת ישראל, כח(2) 620 (1974)].
יצוין כי בית המשפט קמא בקובעו שהעיקול מהווה לשון הרע הסתמך על פסיקה בה נקבע, כי עיקול אשר הטילה רשות על בסיס פקודת המיסים (גביה) מהווה פגיעה בשם הטוב (בכך עוסק פסק הדין אליו הפנה בית המשפט בפיסקה 86 לפסק הדין). וכאמור אין הנדון דומה לראיה, שכן כאן הוטל העיקול בהחלטה של מי שהוא בעל סמכות שיפוטית. אף הפסיקה אשר צורפה על ידי המשיב בתגובתו דנה בעיקולים מסוג זה, ולא בעיקולים שהוטלו על ידי גוף שיפוטי (פרט לפסק דין אחד בו ישנה קביעה לפיה אין המדובר בלשון הרע והקטע המצוטט אינו רלוונטי להכרעה הסופית). [ראו והשוו: ת"א (חי' 45933-09-12 סמי חמיד נ' פלאפון תקשורת בע"מ (21.4.2016); ת"א 17615-03-10 אסתר גידניאן נ' עיריית תל-אביב יפו (24.4.2011); ע"א (י-ם) 45661-12-10 גסלר נ' עיריית ירושלים (24.3.2011) - פסק הדין אליו הפנה בית המשפט קמא].
4.ב-רע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל, פד"י סג(2) 511 (2009) (להלן: ענין חיר) אליו הפנתה השופטת רז לוי, קבע כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין, בדעת רוב (אל מול דעתו החולקת של כבוד השופט א' רובינשטיין), כי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע קובע 'הגנות מוחלטות", כאשר "משמעות הדבר היא שגם פרסום כוזב, שנעשה שלא בתום-לב (ואף בזדון), לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי, ובלבד שמתקיימים התנאים הקבועים בסעיף המשנה הרלבנטי" (פס' 7 לפסק דינו של כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין; ראו דבריו של כבוד השופט א' רובינשטיין בפס' ט"ז לפסק דינו שם לפיהם "לא למותר לציין כי כותרת סעיף 13 כולו הוא 'פרסומים מותרים', אף שבכתיבה השיפוטית והאקדמית משמש בערבוביה גם המונח 'הגנה'). עוד קבע המשנה לנשיאה ריבלין כי "...אפילו היינו סוברים כי במישור הדין הרצוי אין זה ראוי שההגנה מוחלטת תהא – ממש – מוחלטת... ענין הוא למחוקק לענות בו, והשאלה אינה פשוטה כלל-וכלל" (פס' 10). כבוד השופט י' דנציגר הצטרף בפסק דינו שם לדעתו של המשנה לנשיאה ריבלין הן בענין האופי המוחלט של החסינות בסעיף 13(5) לחוק, הן לגבי כך ש"סיוגה של החסינות דנן על ידי הוספת תנאים ודרישות שונים (לרבות: אמיתות הפרסום, העדר זדון ורלבנטיות), יכול שיעשה בדרך של תיקון החוק על ידי המחוקק" (ראו פסק דינו של השופט דנציגר).
5.כפי שאפרט להלן, מקובל עלי כי מקום שמדובר בעיקול אשר הוטל בהחלטה של מי שהוא בעל סמכות שיפוטית, העיקול מהווה פרסום מותר לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע ולא תקום עילת תביעה בלשון הרע בגינו. אבהיר, כי בתביעה העומדת להכרעתי כאן, אין בפני ראיה ישירה על כך שרשם ההוצאה לפועל היה זה שהחליט על הטלת העיקולים: לא הוגשו החלטות בדבר הטלת עיקולים, ובתדפיסים של תיק ההוצאה לפועל שהוגשו, שבהם מצוינים עיקולים שבוצעו ונזכרות החלטות אלה ואחרות, אין נזכרות החלטות רשם על ביצוע עיקולים. אף עולה מהחקיקה ומהפסיקה, כי החלטת רשם על הטלת עיקול מיטלטלין אינה נדרשת כלל על מנת לבצע עיקולי מיטלטלין בלשכת ההוצאה לפועל. עולה, כי העיקולים שבענייננו היו בסמכות פקיד הוצאה לפועל. עם זאת, הגעתי למסקנה, אותה אנמק, לפיה יש לראות את פקיד ההוצאה לפועל המחליט בבקשת זוכה להטיל עיקולים, כאדם בעל סמכות מעין שיפוטית על-פי דין, כאמור בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע. מכאן, שלא רק פרסום עיקול על ידי אותו פקיד מהווה פרסום מותר; פרסום העיקול עליו הוחלט בידי פקיד ההוצאה לפועל, ככל שהפרסום מיוחס לזוכה שביקש אותו, מהווה פרסום על ידי בעל דין (או של בא כוחו של בעל דין, הכל לפי הענין) שנעשה תוך כדי דיון כאמור בסעיף 13(5) סיפא, וגם פרסום זה מהווה פרסום מותר אשר לא יקים עילת תביעה לפי חוק איסור לשון הרע.
6.התביעה בפני אינה תביעה נגד לשכת ההוצאה לפועל בטענה שהפרסום שעשתה לשכת ההוצאה לפועל של צווי העיקול היווה לשון הרע; התובעים בענייננו מייחסים פרסום לשון הרע לנתבעת מי-רם, אשר ביקשה את צווי העיקול בלשכת ההוצאה לפועל. הצדדים לא הבהירו האם הודעות העיקול (בין ידניות בין אלקטרוניות) נמסרו למחזיקים על ידי הנתבעת מי-רם או שמא, בידי לשכת ההוצאה לפועל עצמה. אם לא הנתבעת מסרה הודעות עיקול, מתעוררת השאלה אם ניתן לראות את הפרסום בידי לשכת ההוצאה לפועל כפרסום שביצעה הנתבעת עצמה באמצעות הלשכה. אם לא הנתבעת מסרה הודעות עיקול ואם לא ניתן לראות את פרסום על-ידי הלשכה כפרסום של הנתבעת עצמה באמצעות הלשכה, דומה כי נופלת מאליה טענת התובעים בענין פרסום לשון הרע על ידי הנתבעת מי-רם באמצעות עיקולים של ההוצאה לפועל. מאחר וממילא הגעתי למסקנה כי פרסום העיקולים מהווה פרסום מותר לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, לא אדרש לשאלה זו, ואניח כאן, כי מדובר בפרסום של הנתבעת. בכך שהפרסום הנטען (פרסום צווי עיקול) אינו בגדר דברים שנאמרו באולם הדיונים בלשכת ההוצאה לפועל, אין כדי לגרוע מתחולת סעיף 13(5) עליו. שכן, סעיף 13(5) כולל בגדרו "פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם, או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור". וכפי שצוין בידי השופטת רז לוי בדבריה המצוטטים לעיל, הפסיקה פירשה את סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע ואת המונח 'דיון' ככזה אשר: "...משתרע על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה" (ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 620, 624 (1974); ראו גם פסק דינו של המשנה לנשיאה ריבלין בענין חיר, פס' 8). המסקנה היא שאם עיקול המוטל בידי לשכת ההוצאה לפועל נכנס לגדר סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, המצאת צו עיקול בידי צד להליך משפטי, אשר מהווה "צד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים", נכנסת גם כן לגדרו של סעיף זה.
עיקול במסגרת תיק הוצאה לפועל ללא החלטת רשם הוצאה לפועל