חנן ואח' נ' נשר - מפעלי מלט ישראליים בעמ ואח'

בפני תביעה לפיצוי התובע בגין נזקים שנגרמו, לטענתו, לכרם ענבים שבבעלותו כתוצאה מעבודות חציבה שבוצעו על ידי הנתבעים בשטח מחצבה המצויה בסמוך לכרם.

טענות התובע

התובע הינו חקלאי, תושב מנחמיה, בעלים של כרם ענבים (להלן: הכרם).

על פי הנטען בכתב התביעה, הנתבעים הינם המפעילים והמנהלים בשותפות מחצבה בשם מחצבת מנחמיה, הידועה גם בכינויה מחצבת גבס גשר (להלן: המחצבה), המצויה מערבית ליישוב מנחמיה ובסמוך לכרם.

לטענת התובע, בשנת 2010 החלו הנתבעים לבצע עבודות כרייה וחציבה במחצבה במתכונת חלקית. רק בשנת 2011, החלו הנתבעים לגרוס את החומר שנחצב וכן לכרות את האדמה שבשטח המחצבה על מנת לחשוף את הקרקע, להגיע אל שכבת הגבס ולחצוב אותה.

האדמה שנכרתה הובלה על גבי משאיות שנסעו על דרך לא סלולה המצויה מערבית לכרם, מדי יום ביומו, הלוך ושוב, מן המחצבה אל אתר מטמנת פסולת של עמק הירדן המצויה בסמוך למקום.

כל הפעולות הללו – חשיפת האדמה, חציבה או כריית הגבס, גריסת החומר שנחצב ונסיעת המשאיות הלוך ושוב, גרמו לענני אבק מיתמרים. אבק שנישא ברוח לכיוון מזרח, נחת ונערם על רשתות בכרם הענבים של התובע.

האבק הרב שנערם על הרשתות הצל והסתיר את אור השמש, דבר שהביא לירידה בכמות היבול בעונת קיץ 2011, להבשלה חלקית של הענבים בחלקה המערבית ולדחייה בהבשלת הענבים ביתר החלקה בכחודש ימים.

לטענת התובע, הוא פנה לנתבעים באמצעות הנתבע מס' 4 – קיבוץ גשר (להלן: גשר), אך לא זכה לכל התייחסות.

כמו כן, התובע הזמין את המדריכה החקלאית – ד"ר זהבי תרצה, על מנת שתבדוק את הגורם לירידה בכמות יבול ולעיכוב ההבשלה. ביום 23.6.11 ביקרה המדריכה בכרם ואישרה כי בשטח המצוי במדרון והחשוף לאבק, אכן ישנו עיכוב בהבשלה, תוך שציינה כי חדירת האור חשובה לקבלת צבע מיטבי.

התובע הזמין גם את השמאי האגרונום, מר איל שפירא, על מנת שיחווה את דעתו המקצועית לקביעת גורם הנזק והערכת גובהו. בחוות דעתו מיום 29.12.11 אישר המומחה כי הגורם לירידה ביבול ולהבשלה המאוחרת הינו האבק המיתמר שנערם על הרשתות ופוגע בחדירת אור ושמש לכרם. המומחה העריך את נזקיו של התובע בסך של 91,517 ₪ נכון למועד קרות הנזק, דהיינו קיץ 2011. סכום זה כשהוא משוערך ליום הגשת התובענה עומד על סך של 95,000 ₪.

לטענת התובע, בנסיבות דנן, יש להחיל את הכללים "דברים מסוכנים" ו"הדבר מעיד על עצמו", הקבועים בסעיפים 38 ו-41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין) ועל הנתבעים הנטל להוכיח העדר רשלנות מצדם, שכן לא הייתה לו ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו לנזק וכי הנזק נגרם מהמחצבה המהווה דבר מסוכן שלנתבעים הייתה שליטה מלאה עליו ואירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעים לא נקטו אמצעי זהירות סבירים מאשר עם המסקנה שהם נקטו זהירות סבירה.

לחילופין, טוען התובע, כי נזקיו נגרמו עקב אשמתם ורשלנותם של הנתבעים אשר באה לידי ביטוי, בין היתר, בכך שלא נקטו אמצעי זהירות ובטיחות סבירים למניעת הנזק, לא הזהירו את התובע מפני היווצרות האבק שנוצר עקב פעולות המחצבה, לא דאגו לפיקוח נאות, לא נקטו שיטות עבודה בטוחות למניעת הנזק ולא נהגו כפי שמפעיל מחצבה סביר ואחראי היה נוהג בנסיבות העניין.

עוד טוען התובע, כי הנתבעים הפרו חובות חקוקות המוטלות עליהם מכוח הדין וכן חובות החלות עליהם מכוח רישיון החציבה שניתן להם. על הנתבעים לפצות את התובע, ביחד ולחוד, בגין נזקיו, בשל מעשיהם או מחדליהם.

טענות הנתבעת מס' 1

בכתב הגנתה, טוענת הנתבעת מס' 1 – נשר מפעלי מלט ישראליים בע"מ (להלן: נשר) כי דין התביעה נגדה להידחות על הסף מחמת העדר עילה וחוסר יריבות. נשר מכחישה באופן כללי את טענות התובע.

לגופו של עניין, טוענת נשר כי כבר בשנת 2010 החלה פעולת הגריסה של החומר בשטח המחצבה. הובלת האדמה לאתר הפסולת נסתיימה כבר במהלך שנת 2010 ואילו בשנת 2011, במהלכה נגרם הנזק לטענת התובע, הנתבעת לא ביצעה הובלה של אדמה לאתר הפסולת.

נשר טוענת כי היא ביצעה הרטבה הן של הגבס והן של דרכי העפר המובילות מן המחצבה ועד האספלט על ידי מיכליות מים, מספר פעמים ביום, דבר שמנע ענני אבק. בנוסף, על פי בדיקות איכות אוויר סביבתי של אבק מרחף ושוקע שבוצעו במועדים הרלבנטיים, הדיגום לאבק לא עבר את המותר. אין כל קשר סיבתי בין הנזק הנטען והמוכחש לבין פעילותה של נשר במחצבה.

נשר מכחישה את טענת התובע לרשלנות מצידה ומוסיפה כי בכל מקרה, הנזק הנטען והמוכחש בלתי נמנע ובלתי ניתן לצפייה באופן סביר. נשר נקטה בכל האמצעים הסבירים למניעת הנזק. כמו כן, הנזק נגרם בשל רשלנותו הבלעדית של התובע שאף לא עשה די להקטנת הנזק. על התובע להפנות תביעתו לחברת הביטוח אשר ביטחה את כרמו.

נשר מוסיפה כי אין להחיל בנסיבות העניין את הכללים "דברים מסוכנים" ו"הדבר מעיד על עצמו".

הודעה לצד השלישי – צד ג' מס' 2

נשר הגישה הודעה לצד שלישי נגד צד ג' מס' 2 – יאיר רחמים עבודות בנייה עפר ופיתוח בע"מ (להלן: רחמים) שהינה חברה קבלנית אשר במועדים הרלבנטיים ביצעה עבודות חפירה לצורך כרייה והקמה של מאגר מים ברמת סירין, בראש הר המצוי מעל המחצבה ובסמוך לכרם התובע, וכן הקמת משאבות בשטח הסמוך למאגר המים.

לטענת נשר, עבודות אלו כללו, בין היתר, חפירה, גריסה, העמסה והובלה של חומר מהמחצבה למאגר המים וכן חפירה וכריה בשטח מאגר המים עצמו. בנסיבות, יש להחיל את הכלל "הדבר מעיד על עצמו", שכן נשר איננה יודעת ולא הייתה באפשרותה לדעת מה היו הנסיבות הממשיות שגרמו לנזק הנטען והמוכחש ונסיבות המקרה מתיישבות יותר עם המסקנה שרחמים לא נקטה זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהיא נקטה זהירות כזו. משכך, על רחמים הנטל להוכיח כי היא לא התרשלה.

לחילופין, טוענת נשר, כי הנזק הנטען נגרם בשל רשלנותה של רחמים אשר באה לידי ביטוי, בין היתר, בכך שביצעה העבודות באופן רשלני, לא נזהרה בעבודתה, לא נקטה בשיטות עבודה בטוחות ונהגה כפי שקבלן סביר וזהיר לא היה נוהג בנסיבות העניין או לא נהגה כפי שקבלן סביר וזהיר היה נוהג בנסיבות.

מנגד, בכתב הגנתה, מכחישה רחמים את הטענות נגדה וטוענת כי דין ההודעה נגדה להידחות מאחר ואין כל בסיס לצירופה לתביעה. אין להחיל את הכלל "הדבר מעיד על עצמו" ונטל ההוכחה והבאת הראיה מוטל כולו על כתפיה של נשר כמודיעה, בהתאם לכלל "המוציא מחברו – עליו הראיה". רחמים מכחישה את הטענות בדבר רשלנות מצידה וטוענת כי היא עבדה במקום הנטען תקופה קצרה ביותר, דאגה כמיטב יכולתה למניעת פגיעה בשטחים החקלאיים הסמוכים לאתר העבודות, לרבות כרם התובע, וכן פעלה בהתאם להוראותיה והנחיותיה של נשר והעסיקה עובדים ומפקחים מקצועיים לצורך ביצוע העבודות. הנזקים הנטענים היו בלתי צפויים ולא היה בידיה למנוע אותם.

רחמים מוסיפה וטוענת כי ככל שנגרם נזק לכרם, הרי שהאחריות לכך רובצת על כתפיו של התובע או על כתפיהם של הנתבעים.

טענות הנתבעים מס' 2-4

בכתב הגנתם, הנתבעים מס' 2-4 מכחישים באופן כללי את טענות התובע. לחילופין, נטען, כי התובע התרשל וגרם לנזק באשמו הבלעדי אשר בא לידי ביטוי בכך שלא דאג להסרת האבק ככל שהצטבר, לא טיפל כראוי בכרם, לא פנה לנתבעים ולא התריע בפניהם על המפגע הנטען, לא פעל להפסקת פליטת האבק ולא נהג כפי שאדם סביר ונבון היה נוהג בנסיבות המקרה. בנוסף, התובע לא עשה ככל האפשר כדי להקטין את הנזק.

כמו כן, טוענים הנתבעים מס' 2-4 כי מדובר בתביעה מופרזת ומוגזמת וכי על התובע לפנות לחברת הביטוח המבטחת את הכרם לצורך קבלת פיצוי בגין נזקיו.

הודעות לצדדים השלישיים – צד ג' מס' 1 וצד ג' מס' 3

הנתבעים מס' 2-4 הגישו הודעה לצד שלישי נגד צד ג' מס' 1 – מ.פ. מחצבים ושיש בע"מ שהינה חברת בת של נשר ואשר שימשה כקבלן ראשי בתפעול המחצבה (להלן: מחצבים) ונגד צד ג' מס' 3 – רחמים. לטענתם, הצדדים השלישיים הם אלה אשר ביצעו חציבה וכרייה במחצבה ואשר הזמינו את ההובלות אשר גרמו לאבק הנטען. נזקי התובע נגרמו בשל מעשיהם או מחדליהם של הצדדים השלישיים, בכך שלא נקטו אמצעי זהירות למניעת יצירת אבק, הן בעת החציבה והחפירה והן בעת הובלת המחצבים במשאיות, לא הזהירו את התובע מפני היווצרות האבק, לא דאגו לפיקוח נאות, העסיקו עובדים בלתי מקצועיים ולא נהגו כפי שחברות סבירות וזהירות היו נוהגות בנסיבות העניין. עקב רשלנותם שגרמה לנזקי התובע, ככל שנגרמו, יש לחייב את הצדדים השלישיים לפצות ולשפות את הנתבעים מס' 2-4 בגין כל סכום שיחויבו לשלם, או לכל הפחות, את חלקו.

מנגד, בכתב הגנתה, רחמים שבה וטענה את שטענה בכתב ההגנה בהודעה לצד השלישי שהגישה נגדה נשר.

בכתב הגנתה, טענה מחצבים, אשר מיוצגת על ידי אותו עורך דין המייצג את נשר, טענות הגנה זהות לטענות ההגנה אותן העלתה נשר.

הראיות מטעם הצדדים

להוכחת תביעתו, העיד התובע עצמו.

מטעם נשר ומחצבים העיד מר אבנר חומרי אשר על פי הנטען בתצהירו שימש במועדים הרלבנטיים כמנכ"ל מחצבים (להלן: אבנר).

מטעם הנתבעים מס' 2-4 העיד מר בצלאל בן יצחק אשר על פי הנטען בתצהירו משמש כמנהל העסקי של גשר מחודש אוגוסט 2008 (להלן: בצלאל).

חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט 

כאמור לעיל, המומחה מטעם התובע – השמאי-אגרונום מר איל שפירא, קבע בחוות דעתו מיום 29.12.11 כי הגורם לירידה ביבול ולהבשלה המאוחרת הינו האבק המיתמר שנערם על הרשת ופוגע בחדירת אור ושמש לכרם והעריך את נזקיו של התובע בסך של 91,517 ₪ נכון לקיץ 2011.

מומחה מטעם הנתבעים והצדדים השלישיים – השמאי-אגרונום מר עמרי עתריה, קבע בחוות דעתו מיום 15.9.14 כי הנזק שנגרם לכרם כלל איננו קשור לאבק אלא למצבו הכללי הירוד של הכרם.

לבקשת הצדדים ונוכח הפער בין חוות הדעת, מונה מומחה מטעם בית המשפט בתחום השמאות והאגרונומיה – יורם מירה. המומחה קבע בחוות דעתו מיום 25.4.15 כי כמות האבק שמקורה במחצבה ובדרכי העפר בהן נסעו משאיות שעות ארוכות באופן יומיומי, הצטברה על רשת החיפוי של הכרם ועל צמחי הגפן וגרמה לפגיעה בתהליך ההטמעה והפוטוסינתיזה. המומחה קבע כי הנזק בא לידי ביטוי בירידה באיכות הפרי ובעיכוב במועדי ההתפתחות וההבשלה של הצמחים והפרי, דבר שגרם לירידה בפדיון. כמו כן, המומחה דחה את טענת המומחה מטעם התובע כי האבק גרם לחוסר ביבול, תוך שקבע כי האבק איננו הגורם לנשירת פרי או ליבול נמוך כפי שהיה בפועל.

בסיכומו של דבר, העריך המומחה מטעם בית המשפט את נזקיו של התובע בשל האבק בסך שך 49,636 ₪, תוך שציין כי אין בחוות דעתו התייחסות לשאלת חלוקת האחריות בין הנתבעים והצדדים השלישיים, נושא אותו הותיר להכרעת בית המשפט.

הצדדים אינם חולקים על קביעות המומחה וממילא לא סתרו אותן ואף לא זימנו אותו לחקירה. השאלה העומדת להכרעה בפסק דין זה היא, אפוא, על מי מבין הצדדים יש להשית את האחריות לנזקיו של התובע.

דיון והכרעה

שאלת החבות 

לאחר ששקלתי את מכלול טענות וראיות הצדדים ולאחר שעיינתי ובחנתי את כל החומר המונח לפניי, מצאתי, כי האחריות לנזקי התובע רובצת במשותף על כתפי הנתבעים והצד השלישי – מחצבים, מכוח עוולת הרשלנות.

כפי שיפורטו להלן, התובע הרים את הנטל להוכיח כי בוצעו במחצבה הסמוכה לכרם שבבעלותו, עבודות חציבה, גריסה והובלה, תוך שימוש בכלים מכניים כבדים. עבודות אלה יצרו והעלו אבק רב אשר התפשט וכיסה את הכרם, אשר על פי עדותו של מנכ"ל מחצבים – אבנר, שלא נסתרה, מצוי במרחק של כ-200 מ' בלבד מן המחצבה (עמוד 49 שורות 6-7 לפרוטוקול).

כאמור לעיל, מומחה בית המשפט קבע כי האבק מקורו מן המחצבה ומדרכי העפר בהן נסעו משאיות ההובלה. הצדדים לא חלקו על קביעות המומחה, לא סתרו אותן ולא זימנו אותו לחקירה. חיזוק לקביעה באשר למקור האבק ניתן למצוא בעדותו של התובע בעמוד 14 שורות 16-18 ובעמוד 15 שורות 16-18 לפרוטוקול:

"הם התחילו לעשות עבודות חציבה ולא היה אבק, לא התערבתי ולא עניין אותי. בשנת 2010 התחילו לשנע אדמה ולטחון את הגבס שחצבו, להניע אותו מהמחצבה החוצה, אז התחיל כל הסיפור עם האבק והתעוררתי לחיים כי זה עשה לי נזק... ... ב-2011 התחיל שם כמויות גדולות של אבק, בשלב הזה שהתחילו כמויות גדולות של אבק, אני שמתי לב לאבק ברגע שכיסה לי את הרשת שהיתה לי על הכרם. צבע רשת הוא לבן והפך להיות צבע אפור או חום."

כמו כן, ראה עדות התובע בעמוד 16 שורות 23-24 לפרוטוקול:

"...הם התחילו לעשות חשיפה, הורידו שכבת אדמה של 10-15 אדמה, הזיזו הר מעל שכבת הגבס. הזיזו הר ממקום למקום זה ועוד טחינה של הגבס זה מה שעשה את האבק. האדמה הוזמנה על ידי מישהו, המשאיות הובילו את האדמה למישהו אחר..."

ובעמוד 19 שורות 19-21 לפרוטוקול:

"ש. האם ראית ענן אבק עולה מכיוון המחצבה ומגיע אליך לכרם.

ת. לא ענן אחד, אלא ענני אבק במשך כל היום והוא מתגבר עם רוח אחר הצהריים ויש כל יום רוחות כאלה ואז כל האבק מכסה לי את הכרם".

חיזוק נוסף לכך שהאבק נישא מן המחצבה, ניתן למצוא אף בעדותו של אבנר שאישר כי פעולות פיצוץ הסלע, העבודה עם הבאגר שפורר את הסלע, מכונת הגריסה והעמסת החומר המפורק על משאיות ונסיעתן – כל אלה יכולות לגרום לאבק (עמוד 48 שורות 13-31, עמוד 49 שורות 1-7 לפרוטוקול).

משהוכח בפניי, כי מקור האבק שנערם על כרם התובע הינו המחצבה ופעילותה, אדון עתה בשאלת האחריות של כל אחד מן הנתבעים כלפי התובע.

אחריות נשר ומחצבים (נתבעת 1 וצד ג' 1)

כאמור, מחצבים הינה חברת בת של נשר ואשר שמשה כקבלן ראשי בתפעול המחצבה. יוער, כי נשר ומחצבים, דהיינו הנתבעת 1 וצד ג' 1 מיוצגים על ידי אותו ב"כ ומעלים טענות הגנה משותפות, על כן מצאתי לדון בשאלת החבות מטעמם באופן משותף.

מחומר הראיות עולה, כי המחצבה הינה בבעלותם של שני גורמים: הנתבעת מס' 2 – חברת חלקות 4,7 בגוש 15392 שהינה הבעלים של 20% מן המקרקעין (להלן: חברת חלקות) והימנותא בע"מ שהינה הבעלים של 80% מן המקרקעין (ראה נסח טאבו – נספח ב'2 לתצהירו של אבנר).

חברת חלקות הינה בבעלות משותפת, בחלקים שווים, של נשר וגשר (נספח ב'1 לתצהירו של אבנר).

נשר לא סתרה את טענתה של גשר לפיה נשר היא זו שיזמה את חידוש העבודה במחצבה וביצעה את החציבה באמצעות מחצבים, שכאמור לעיל, הינה חברת בת שלה (ראה סעיף 4 לתצהירו של בצלאל). באשר למחצבים, למעשה, אין חולק על כך, כי היא שימשה כקבלן ראשי בתפעול המחצבה (ראה סעיף 2 לתצהירו של אבנר). ראה, בהקשר זה, עדותו של אבנר לפיה מחצבים היא זו שניהלה והפעילה את המחצבה, החל משנת 2009 (עמוד 43 שורות 8-9, עמוד 45 שורות 10-11 לפרוטוקול).

העבודות שבהן מדובר הן עבודות בהיקף ניכר שבוצעו באמצעות כלים כבדים אשר נועדו לחשוף את שכבת הגבס ולחצוב בסלע. לאחר עבודות החציבה, הועמס החומר המפורק על משאיות הובלה לצורך פינויו מן המחצבה למפעל של נשר (עמוד 40 שורה 2, עמוד 47 שורות 25-28, עמוד 48, עמוד 49 שורות 1-5 לפרוטוקול).

לעניין האבק שנגרם כתוצאה מן העבודות העיד אבנר כי לשם מניעת מפגע זה היה צורך להרטיב את אתר העבודה והדרכים המובילות למחצבה (עמוד 39 שורות 20-22, עמוד 40 שורות 1-2, עמוד 42 שורות 2-12 לפרוטוקול). גם בתצהירו, טען אבנר כי פינוי החומר שנחצב נעשה באמצעות משאיות על ידי מספר חברות הובלה, כאשר בכל זמן הכרייה במחצבה, משאיות היו מורידות מים על דרכי העפר ומרטיבות אותן, למניעת אבק והוסיף כי מחצבים ביצעה הרטבה הן של הגבס והן של דרכי העפר מן המחצבה ועד כביש האספלט, על ידי מיכליות מים, מספר פעמים ביום, דבר שמנע ענני אבק (סעיף 4).

אמנם, לביסוס טענות אלה, הגישו נשר ומחצבים קבלות שהונפקו במהלך השנים 2010-2011 עבור מחצבים על ידי חברה בשם נ.ה לטיפול בפסולת מוקצה בע"מ, בין היתר, בגין הרטבת כבישים ושאיבת מים במחצבה. ברם, אין בכך כדי להעיד על היקף ההרטבה שבוצעה בפועל או על האזורים שבהם בוצעה ההרטבה – האם במחצבה עצמה, בדרכים המצויות בשטחה או בדרכי הגישה המובילות אליה. משנשאל אבנר בעדותו, האם הוא פיקח על פעולות ההרטבה, הוא השיב: "... הצוות שלי עבד בהתאם להנחיות שנתתי לו. אם עשו איזה שהיא פשלה אני לא יודע" (עמוד 42 שורות 15-17 לפרוטוקול).

יש לזקוף לחובת נשר ומחצבים את הימנעותן מלהציג לבית המשפט ראיות רלבנטיות או להעיד עדים שבשליטתן להוכחת גרסתן, מבלי שסיפקו כל טעם לכך: נשר ומחצבים לא הציגו יומני עבודה שיכולים היו לשפוך אור על שאירע בשטח המחצבה בתקופה הרלבנטית. בנוסף, הן נמנעו מלזמן עד רלבנטי ביותר שעדותו הינה בעלת חשיבות כה רבה ואף מכרעת לבירור המחלוקת בין הצדדים – מר שלם יריב אשר על פי "הודעה על מינוי מנהל מחצבת-אבן" מיום 8.1.09 שימש כמנהל המחצבה, וזאת מבלי שסיפקו לכך כל הסבר (נ/11).

נשר ומחצבים טענו כי מחצבים ביצעה הרטבה הן של הגבס והן של דרכי העפר מהמחצבה ועד לכביש האספלט, על ידי מיכליות מים, מספר פעמים ביום. המדובר בטענה שניתן היה להוכיח בנקל באמצעות עדויות של מנהלי עבודה, פועלים או נציג של אחת מחברות ההובלה שלטענתן פינו את החומר מן המחצבה, אלא שנשר ומחצבים נמנעו מלזמן עדים אלה.

הלכה היא, כי הימנעות בעל דין מהבאת ראיה רלבנטית האמורה לשמש לטובתו מובילה, ככלל, למסקנה כי אילו הובאה הייתה פועלת נגדו (ע"א 8294/14 גנגינה נ' פקיד שומה פתח תקווה, 20.3.18).

ואציין, כי הטענה כי מחצבים ביצעה הרטבה של המחצבה ודרכי העפר מהווה דווקא ראייה לכך שהמפגעים שנגרמו כתוצאה מן העבודות במחצבה היו ממשיים. הדבר מלמד על כך שאף למחצבים היה ברור שישנה השפעה בסמוך למקום העבודות.

ראיה נוספת לכך שהעבודות במחצבה יצרו מטרד הינה העובדה שמחצבים הזמינה חברה חיצונית לצורך ביצוע "בדיקות איכות אוויר סביבתי ואבק מרחף ושוקע" (נספח ו' לתצהירו של אבנר). אמנם, בבדיקות אלה נמצא, כי דיגום האבק לא עבר את המותר. אלא, שבבדיקות שהוצגו, בוצעו דגימות במחצבה בחודשים אפריל, אוגוסט, אוקטובר-נובמבר 2010 וכן אוקטובר-נובמבר 2011 בלבד. לא הוצגו בדיקות ונתונים ביחס לרוב החודשים בשנת 2011, שבה, לטענת התובע שלא נסתרה, התגברה תופעת ענני האבק שמקורם בפעילות המחצבה. כמו כן, נקודות הדיגום מוקמו באשדות יעקב ובמנחמיה. משנשאל אבנר בעדותו האם אחת מנקודות הבדיקה הייתה במיקום שקרוב לכרם התובע, הוא השיב: "לא יודע" (עמוד 41 שורות 5-6 לפרוטוקול).

מן המקובץ לעיל, שוכנעתי כי נשר ומחצבים אחראיות בגין נזקיו של התובע מתוקף היותן מתפעלות המחצבה. בנסיבות העניין, משביצעו נשר ומחצבים עבודות חציבה ממושכות בסמוך לכרמו של התובע, קמה חובת זהירות מושגית וקונקרטית שלהן כלפי התובע (ראה והשווה ע"א 299/71 מזרחי נ' "מקורות" חברת מים בע"מ, פ"ד כו(2) 248). על נשר ומחצבים, כמפעילות המחצבה, הייתה החובה לצפות כי פעילות המחצבה ומעברן של מספר כה רב של משאיות לצורך פינוי החומר שנחצב, במשך זמן ממושך, יגרמו לענני אבק אשר עלולים אף לגרום לנזקים לרכוש של גורם זה או אחר אשר נמצא בסמוך למחצבה ולתוואי דרכי העפר המובילות אליה, כפי שאכן קרה. האבק שמקורו בפעילות המחצבה היווה מטרד של ממש אשר הפריע לשימוש הסביר שעשה התובע בכרם שבבעלותו. התרשמותי היא, כי נשר ומחצבים לא נקטו באמצעים סבירים למניעת הנזק כפי שטענו.

למעלה מן הצורך, ולנוכח טענת התובע בדבר תחולת הכלל "הדבר מעיד על עצמו", אבהיר כי במקרה דנן התובע טוען ומפרט בכתב תביעתו את הנסיבות הממשיות של אירוע הנזק, דהיינו האבק שמקורו בהפעלת המחצבה. משהצביע התובע על הנסיבות הממשיות לאירוע הנזק, אין הוא יכול להסתמך על הכלל "הדבר מעיד על עצמו". בנוסף, לא שוכנעתי כי במקרה דנן המחצבה עונה להגדרת "דבר מסוכן".

נוכח ממצאים אלו, הנני קובע, כי הן נשר והן מחצבים אחראיות לנזקי התובע מכוח עוולת הרשלנות.

אחריות הנתבעים מס' 2-4

גם הנתבעים מס' 2-4 מיוצגים על ידי אותו בא כוח, ואף מציגים הגנה משותפת לפיה החציבה בוצעה ביוזמת נשר על ידי מחצבים, ללא מעורבות כלשהי של חברת חלקות (הנתבעת מס' 2) או של גשר (הנתבעת מס' 4) ומשכך אין להטיל על הנתבעים מס' 2-4 כל אחריות בגין נזקי התובע. יש להוסיף כי ניכר היה שהנתבעים מס' 2-4 מנסים להרחיק עצמם מהאירועים המתוארים בכתב התביעה ומחומר הראיות בתיק, תוך ניסיון לגלגל את האחריות לפתחם של נשר ומחצבים, בהיותן מפעילות המחצבה.

אולם, התובע הרים את הנטל להוכיח כי אף הנתבעים מס' 2-4 אחראיים בגין נזקיו מכוח עוולת הרשלנות, כפי שיפורט להלן.

מחומר הראיות עולה, כי הנתבעים מס' 2-4 היו מעורבים בהפעלת המחצבה. כך, לדוגמא, הנתבעים מס' 2-4 לקחו חלק פעיל על מנת לחדש את העבודות במחצבה. ביום 19.5.09 פנו נציגי גשר לסגן יו"ר דירקטוריון קק"ל במכתב בעניין הפעלתה המחודשת של המחצבה (נ/8). בין היתר, נכתב כך:

"לאחרונה, בעקבות רצונם של קיבוץ גשר ושל החברה בה הנו חבר ואשר מחזיקה את הזכויות בקרקע המחצבה – חברת חלקות 4,7 בגוש – לחזור ולהפעיל את המחצבה...

קיבוץ גשר, כמו גם חברת נשר והחברה המשותפת, אשר הפעילה את המחצבה שנים רבות, לא פעלו ואינם מתכוונים לפעול, בכל דרך שהיא, בניגוד להוראות הדין לעניין איכות הסביבה... כך, למשל, בדיקות מעמיקות אשר בוצעו על ידינו ומטעמנו מראות כי הפעלת המחצבה אינה צפויה לגרום נזק סביבתי...

מבחינת קיבוץ גשר... הפעלתה המחודשת של המחצבה תהווה מקור להבטחת תשלומי הפנסיה של החברים הותיקים בקיבוץ... נוסף לייעודן של הכנסות המחצבה כמקור פנסיוני, מיועדת המחצבה, בין היתר, לספק מקומות תעסוקה הן למי מחברי גדר והן לתושבי האזור..."

ראה גם מכתבו של נציג גשר, בצלאל, מיום 1.12.08 בו נכתב, בין היתר, כך (נ/7):

"אתר המחצבה נמצא בשטח פרטי בבעלות חברה משותפת לקיבוץ גשר וחברת נשר. השטח נקנה ע"י ותיקי גשר לפני עשרות שנים... בעלי השטח (קיבוץ גשר וחברת נשר) יפעילו את המחצבה לפי התנאים והתקנים המחמירים של המשרד לאיכות הסביבה כמו שהם נוהגים לעשות בכל האתרים אשר באחריותם".

נוכח ראיות אלה, אין אלא לתמוה כיצד מועלית ונשמעת מצד הנתבעים מס' 2-4 טענה לפיה החציבה בוצעה על ידי נשר ומחצבים, ללא כל מעורבות מצדם.

ראיות נוספות המלמדות על אחריותה של חברת חלקות להפעלת המחצבה הן: רישיון החציבה שניתן לה לתקופה שמיום 1.2.10 ועד ליום 31.1.11 (נ/3), רישיון החציבה שניתן לה לתקופה שמיום 1.2.11 ועד ליום 28.2.12 (נ/4) וכן רישיון זמני לניהול עסק שניתן לה לתקופה שמיום 5.9.10 ועד ליום 31.12.11 (נ/6). על גבי רישיונות אלה, צוין באופן מפורש, כי הם אינם ניתנים להעברה. משנשאל בצלאל בעדותו מדוע הוצאו הרישיונות על שם חברת חלקות, הוא השיב: "יכול להיות שזו סתם טעות" ובהמשך הוסיף כי "הכל עניין טכני בפועל היא לא חצבה ולא ניהלה את המחצבה" (עמוד 27 שורה 17, עמוד 29 שורות 7-10 לפרוטוקול).

כמו כן, חברת חלקות היא זו שהודיעה על מינוי מנהל המחצבה, בהתאם לתקנה 3 לתקנות הבטיחות בעבודה (מחצבות-אבן), התשכ"ה-1965 (נ/11).

עוד עולה מחומר הראיות, כי חרף היותם הבעלים של המקרקעין ובעלי רישיונות החציבה וניהול העסק, הנתבעים מס' 2-4 לא ביצעו כל פיקוח על ביצוע העבודות במחצבה ולא ווידאו כי הפעלתה איננה גורמת לנזק סביבתי. בצלאל העיד כי חברת חלקות לא ערכה בדיקות מתאימות בטרם התירה למחצבים להיכנס למחצבה ולעבוד בה מאחר שמדובר בחברת בת של נשר שהינה בעלים של 50% מחברת חלקות והוסיף כי "הכל היה בין נשר למ.פ. מחצבים" (עמוד 30 שורות 8-13 לפרוטוקול).

משנשאל בצלאל האם חברת חלקות ביצעה בדיקה כדי לבדוק כמויות אבק שנגרמות עקב החציבה או כיצד נקטה על מנת לוודא שתנאי הרישיונות שניתנו לה מתקיימים, הוא השיב כי חברת חלקות סמכה על נשר ומחצבים וחזר על טענתו כי עניין הרישיונות היה טכני כך שבפועל היא כלל לא הייתה מעורבת בחציבה. כל זאת, בניגוד להתחייבות הקיבוץ במכתבים נ/7 ו-נ/8 שאוזכרו לעיל ובניגוד לקבוע ברישיונות החציבה והעסק.

עוד התברר, כי גשר קיבלה תמלוגים ונהנתה מרווחים מהפעלת המחצבה עבור בעלותה בקרקע (סעיף 15.ב. לסיכומי הנתבעים מס' 2-4 ועדותו של בצלאל בעמוד 32 שורות 3-25 ובעמוד 34 שורות 5-7 לפרוטוקול). כלומר, לגשר אינטרס כלכלי בהפעלת המחצבה, כפי שאף צוין על ידה במכתביה. גם בכך יש כדי להעיד על אחריותם של הנתבעים מס' 2-4 בנסיבות העניין.

הנה כי כן, מן האמור לעיל שוכנעתי, כי יש להטיל על הנתבעים מס' 2-4, בהיותם בעלי המקרקעין, בעלי רישיונות החציבה והעסק ובעלי האינטרס הכלכלי בהפעלת המחצבה, את האחריות בגין נזקיו של התובע. על הנתבעים מס' 2-4, כבעלי מחצבה סבירים, היה לצפות כי הפעלת המחצבה בשטח הנמצא בבעלותם ובשליטתם, ללא בדיקות מתאימות וללא פיקוח נאות, בניגוד להתחייבויות מפורשות שלהם, עלולה לגרום לנזקים ומפגעים סביבתיים כגון הנזק שנגרם לתובע בענייננו.

לסיום נקודה זו אעיר, כי יש לדחות את טענת הנתבעים מס' 2-4, אשר הועלתה לראשונה בסיכומיהם, לפיה האבק לא נוצר עקב החציבה אלא עקב עבודות גריסת הגבס והובלתו על דרכי העפר ומשכך האחריות לנזקי התובע רובצת לפתחם של נשר ומחצבים. מקובלת עליי טענת נשר ומחצבים בסיכומיהם, כי המדובר בטענה שלא הוכחה בראיות ושמכל מקום מהווה ניסיון לערוך אבחנה מלאכותית, שכן הפעלת המחצבה כוללת הן את החציבה, הן את גריסת החומר והן את הובלתו על גבי משאיות. לנתבעים מס' 2-4 אחריות לכל הפעולות הללו מכוח היותם בעלי המקרקעין ובעלי הרישיונות כאמור.

מן המקובץ לעיל, עולה כי הנתבעים 2-4 אחראים אף הם בגין נזקי התובע מכוח עוולת הרשלנות.

אחריות צדדי ג' 2 ו – 3.

באשר לצדדי ג' מס' 2 ו-3, רחמים, שוכנעתי כי דין ההודעות נגדם להידחות. הנתבעים לא הוכיחו כי יש לחייב את רחמים באחריות כלפי התובע ולא הביאו כל ראיה המעידה כי מקור האבק הינו בעבודות שביצעה רחמים ברמת סירין, המצויה במרחק של כקילומטרים ספורים מן המחצבה. בחקירתו, העיד אבנר כי הוא איננו יודע אילו עבודות בוצעו על ידי רחמים ברמת סירין. אבנר אישר כי רחמים עבדה במחצבה ימים ספורים בלבד, במהלכם העמיסה מספר משאיות בעפר לצורך עבודתה ברמת סירין, בהתאם לאישור שניתן לה ממחצבים. כמו כן, הוא אישר כי לא מצא סיבה להעיר לרחמים על עבודתה (עמוד 49 שורות 17-32, עמוד 50 שורות 1-10 לפרוטוקול). בנסיבות אלה ומשלא הוכחה כל אחריות של רחמים, דין ההודעות נגדה להידחות.

מעוולים במשותף

התובע טוען כי הנתבעים כולם הינם מעוולים במשותף החייבים ביחד ולחוד לפצותו בגין נזקיו. מנגד, כל אחד מן הנתבעים מנסה להטיל את האחריות על האחר.

במחלוקת זו יש להעדיף את עמדת התובע ולקבוע כי הנתבעים וסבורני גם הצד השלישי – מחצבים, חייבים ביחד ולחוד בפיצוי התובע.

האירוע הנזיקי במקרה בפנינו נופל למקרים הנזיקיים בהם שותף יותר מעוול אחד, על פי סעיף 11 לפקודת הנזיקין, הקובע כדלקמן:

"היה כל אחד משני בני-אדם או יותר חבים לפי הוראות פקודה זו, על מעשה פלוני, והמעשה הוא עוולה, יהיו חבים יחד על אותו מעשה כמעוולים יחד וניתנים להיתבע עליה יחד ולחוד".

בע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן עבד אל רחים נ' מוסבאח עבד אל קאדר (7.9.10) (להלן: ע"א 7008/09) סקר כב' השופט י' עמית את עקרון חלוקת האחריות במישור שבין המזיקים לניזוק על פי סעיף 11 לפקודה:

"נפתח את הילוכנו בהוראת סעיף 11 שעניינה "מעוולים במשותף". הסיווג המקובל מבחין בין שלשה סוגי מקרים בהם ניזוק אדם עקב עוולה אשר בוצעה על ידי יותר ממזיק אחד: מעוולים במשותף המבצעים עוולה אחת כלפי ניזוק וגורמים לו יחד נזק אחד בלתי ניתן לחלוקה; מעוולים בנפרד אשר מבצעים שני מעשי נזיקין נפרדים הגורמים לניזוק נזק אחד שאינו ניתן לחלוקה; ומעוולים בנפרד שגרמו לניזוק נזק הניתן לחלוקה באופן שאפשר לזהות בנזק את חלקו של כל מזיק. בעוד המזיקים מסוג המקרים הראשון והשני אחראים לפיצוי הניזוק ביחד ולחוד והם נכללים בביטוי "מעוולים יחד", הרי שהמזיקים מהסוג האחרון יחובו בפיצוי הניזוק איש איש בהתאם לנזק אשר גרם (יצחק אנגלרד אהרן ברק ומישאל חשין דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית (ג' טדסקי עורך, תשל"ז) 479, 487; ד"נ 15/88 מלך נ' קורהויזר, פ"ד מד(2) 89, 97 (1990) (להלן: עניין מלך); ע"א 610/94 בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נז(4) 289, 313-312 (2003); ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66, 82 (2004))".

האם, במקרה דנן, מדובר במעוולים במשותף או שמא במעוולים בנפרד אשר גרמו נזק אחד בלתי ניתן להפרדה? לשאלה זו אין נפקות שכן בין כך ובין כך, על אותם מעוולים לשאת בתשלום הנזק, ביחד ולחוד. בנסיבות דנן, הנזק שנגרם בשל הפרת חובות הזהירות על ידי המעוולים הוא אחד וכל אחד מהם נטל חלק בשרשרת הסיבתית שהובילה להתרחשות הנזק, באופן שהוא אינו ניתן לחלוקה ולייחוס בנפרד למי מביניהם. משכך, הנתבעים ומחצבים חייבים בתשלום הפיצויים, ביחד ולחוד.

בע"א 7008/09 לעיל, הבהיר בית המשפט העליון כי מטרתו של הכלל "ביחד ולחוד", כפי שנקבע בסעיף 11 לפקודת הנזיקין, היא להביא לכך שהניזוק יקבל תרופה מלאה בגין הנזק שסבל "מבלי שיאלץ לכתת רגליו בין המעוולים ומבלי שיצא וידיו על ראשו ולו גם באופן חלקי..." (פסקה 43).

התובע זכאי, אפוא, להיפרע מן הנתבעים את מלוא הנזק ואלו הנתבעים 2 – 4 יכולים לחזור אל המעוול הנוסף, הלא הוא צד ג' 1.

בהתאם לפקודת הנזיקין, על האף החיוב ביחד ולחוד, ביחסים בין הנתבעים לבין צד ג', ניתן לקבוע חלוקה של הנזק, וזאת בהתאם להוראות סעיף 84(ב) לפקודה, מישור שבו יקבע חלקו היחסי של כל אחד מן המעוולים וכן "שיעור ההשתתפות" שיש לייחס לו (ע"א 7008/09, בפסקה 34).

החלוקה הפנימית בין המעוולים נעשית כאמור בסעיף 84(ב) לפקודה על פי "הצדק והיושר בהתחשב עם מידת אחריותו" של כל אחד מהמעוולים. בפסיקה נקבע כי החלוקה תיעשה לפי מידת האשם המוסרי שיש לייחס לכל אחד מהמעוולים או על פי מבחן האשמה ההדדית הכולל הן את רכיב הסיבתיות והן את רכיב האשמה המוסרית (ע"א 7008/09, בפסקה 40).

בענייננו, הן על פי מבחן האשמה המוסרית והן על פי מבחן האשמה ההדדית, סבורני כי מחצבים היא הנושאת בעיקר האחריות, בשל היותה הקבלן שביצע את העבודות במחצבה וגרם להיווצרותו של מטרד האבק. כאמור לעיל, על מחצבים הייתה החובה לצפות כי ביצוע עבודות חציבה, כרייה, גריסה והובלה באמצעות כלים כבדים ומשאיות, בהיקף נרחב ובמשך זמן ממושך, יגרמו לענני אבק אשר עלולים אף לגרום לנזקים לרכוש המצוי בסמוך למחצבה ולדרכי הגישה אליה ולנקוט באמצעים סבירים למניעת הנזק.

אחריותם של הנתבעים מס' 2-4 ניצבת, לדידי, במעגל השני, נוכח היותם בעלי המקרקעין, בעלי רישיונות החציבה והעסק ובעלי האינטרס הכלכלי בהפעלת המחצבה ובהתחשב בטיב הרשלנות המיוחסת להם – העדר פיקוח ובקרה על ביצוע העבודות. גם נשר מצויה במעגל המשני, בהיותה חברת האם של מחצבים ובעלת האינטרס הכלכלי בהפעלת המחצבה.

על כן, בחלוקה הפנימית ובשים לב לעובדה, כי עסקינן בחיובים המוטלים על נתבעים וצד ג', כשרק חלק מהנתבעים זכאים לשיפוי מצד ג', אני קובע, כי הנתבעים 1-4 חבים בשיעור של 25% כל אחד בגין נזקי התובע, בעוד שהנתבעים 2-4 זכאים לשיפוי בשיעור של 60 % ממחצבים.

אשם תורם והקטנת הנזק

הנתבעים ומחצבים לא עמדו בנטל להוכיח קיומו של אשם תורם מצדו של התובע. טענותיהם בעניין, הועלו בלא כל ביסוס וממילא נזנחו בסיכומים ועל כן דינן – להידחות.

בהקשר זה יש להפנות לעדות התובע, שלא נסתרה, לפיה הסרת רשת החיפוי ורחיצת הכרם בשלב בו התגלו נזקי האבק הן אסורות, הואיל ויש בפעולות אלה כדי לגרום למחלת פרי ולפגיעה משמעותית בכרם (עמוד 20 שורות 12-32, עמוד 21 שורות 1-19 לפרוטוקול).

גובה הנזק

כאמור לעיל, אין חולק באשר לגובה הנזקים שנגרמו לתובע בגין הפעלת המחצבה, כפי שקבע המומחה מטעם בית המשפט – סך של 49,636 ₪. סכום זה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד אירוע הנזק (יוני 2011) ועד היום, עומד על סך של 55,500 ₪ במעוגל.

סיכום

על יסוד האמור לעיל, הריני מקבל את התביעה ומורה כדלקמן:

1. על הנתבעים מס' 1-4, לשלם לתובע, ביחד ולחוד, פיצוי בסך של 55,500 בצירוף שכ"ט עו"ד בסך של 13,000 ₪ כולל מע"מ, החזר אגרות בסך של 2,700 ₪ והחזר תשלומים בגין חוות דעת בסך 8,000 ₪.

2. ההודעה לצד השלישי מחצבים מתקבלת באופן חלקי. מחצבים תשפה את הנתבעים 2-4 בשיעור 60% מכל סכום שהנתבעים 2-4 ישלמו לתובע כאמור בסעיף 1 לעיל, לרבות הוצאות ושכ"ט עו"ד. בנוסף, תשלם מחצבים למודיעים (הנתבעים מס' 2-4) שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ש"ח כולל מע"מ וכן הוצאות משפט בסך של 2,650 ₪.

3. ההודעות לצדדים השלישיים מס' 2 ו-3 – רחמים, נדחות. על המודיעים (הנתבעים מס' 1-4) לשלם לרחמים כדלקמן:

   נתבעת 1 סך של 5,000 ₪ כולל מע"מ.

   נתבעים 2 – 4 ביחד לחוד סך של 5,000 ₪ כולל מע"מ

   כל הסכומים שבפרק "סיכום" הינם משוערכים להיום וישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

   המזכירות תמציא פסק דין זה לצדדים.

    

   ניתן היום, כ"א אייר תשע"ח, 06 מאי 2018, בהעדר הצדדים.