סנאדו נ' סולומון

1.בפני שלוש תביעות, כולן בקשר לעסקה שבמסגרתה שכר התובע (להלן –"מאור") דירה מהנתבעת (להלן – "ציפורה"), על פי הסכם שכירות מיום 21/12/15, לתקופה שמיום 21/12/15 ועד ליום 31/12/16.

2.לטענת מאור, החל מחודש פברואר 2016, כחודשיים לאחר שנכנס לגור בדירה, החלה דליפת ביוב משלושה מקומות בדירה, ובדירה החלו להופיע עכברים וחולדות. לטענתו, במקביל התגלתה גם בעיית חשמל חמורה ונזילה מדוד השמש. לטענת מאור, הוא פנה לציפורה אין ספור פעמים ונענה בתשובות מתחמקות. מאור טוען שבתחילת חודש ספטמבר 2016 הוא פנה שוב לציפורה, והודיע לה שחלה החמרה במצב הדירה. לטענתו, ציפורה מצדה הודיעה בתגובה שאין לה כסף לשלם עבור תיקון או עבור פתרון אחר לדירה. לטענת מאור, ביום 27/9/16 הוא ומשפחתו חזרו מחופשה משפחתית, ואז התברר להם שלא ניתן לפתוח את הדלת משום שציפורה נכנסה לדירה שלא ברשותם והחליפה את המנעול (סעיף 5 לתביעה). מאור טוען שפנה לציפורה באופן מיידי ודרש להוציא מהדירה את כל רכושו, אך זו סירבה בטענה שדמי השכירות לחודש ספטמבר 2016 לא שולמו לה. לכן, הוגשה תביעתו הראשונה של מאור, שבה דרש סעד של צו עשה שיחייב את ציפורה למסור לידיו מפתח לדירה ולאפשר לו להכנס לדירה ולהוציא את רכושו ממנה. כן דרש מאור לחייב את ציפורה בהוצאות התביעה ובשכ"ט עו"ד.

3.ציפורה הגישה כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד. לטענתה, הדירה נמסרה למאור כשהיא נקייה, מסוידת ומתאימה למגורים. לטענת ציפורה, מאור הוא שהפר את חוזה השכירות, בכך שהחל מחודש מרץ 2016, לא שילם את דמי השכירות עבור הדירה. ציפורה טענה כי מאור נטש את הדירה, כשהוא מותיר בה נזק רב וחובות בגין ארנונה ומים. לכן, דרשה לחייב את מאור לשלם לה 20,000 ₪ בגין דמי השכירות, ו- 35,000 ₪ בגין עלות תיקון הנזקים שהותיר מאור בדירה. עוד טענה שעל מאור לשלם לה 1,350 ₪ בגין חובות ארנונה ומים (סעיפים 7-9 לתביעה שכנגד). ציפורה העמידה את תביעתה על סך של 55,000 ₪ מטעמי אגרה.

4.יחד עם הגשת התביעה הגיש מאור גם בקשה דחופה לצו זמני. הבקשה נדונה בפני כב' השופט אמיר סלאמה ובתום דיון, הגיעו הצדדים להסכמה שלפיה כנגד הפקדה של 3,000 ₪ במזומן, יוכל מאור להכנס לדירה על מנת ליטול את המטלטלין שנותרו בה, וזאת במועד שיתואם מראש עם ציפורה (להסכמה ניתן תוקף של החלטה מיום 29/12/16).

5.לאחר הגשת התביעה לצו עשה, הגיש מאור תביעה נוספת, בתיק 18019-04-17. בתביעה זו (להלן –"התביעה השניה"), דרש מאור פיצוי כספי בסכום של 89,946 ₪. מאור טען בתביעה השניה, כי בעקבות הצו שניתן ביום 29/12/16, הוא הגיע ביום 15/2/17 לדירה על מנת לקחת את חפציו, ואז נדהם לגלות שחלק ניכר מחפציו נעלם מהדירה והחלק האחר ניזוק באופן קשה. לטענת מאור, בין החפצים שנעלמו, היו ריהוט וציוד אלקטרוני שהיו בדירה וכן ציוד חדש שרכש לקראת לידת בנו ואוחסן באריזתו בחדר השרות שבדירה. לטענת מאור, עלות החפצים שחסרים ו/או ניזוקו, הינה 39,946 ₪. בנוסף, הוא דרש פיצוי בסכום של 50,000 ₪ עגמת נפש. לטענת מאור, הפיצוי בגין עגמת נפש מגיע לו משום שהוא נאלץ להתגורר באופן זמני אצל בני משפחה, כשאין לו אפילו מיטה לישון בה, וזאת בזמן שזוגתו היתה בחודשי הריונה האחרונים. מאור טען כי רק בקושי עלה בידו להסתדר עם הרכוש הקיים והוא נאלץ גם לרכוש ציוד חלקי חדש (סעיף 20.2 לתביעה השניה).

6.הדיון בשתי התובענות אוחד.

מאור העיד לבדו ולא הביא מטעמו עדים נוספים. מטעמה של ציפורה, העידו ציפורה עצמה וכן בנה של ציפורה, מר ליאור סלומון וכן מר שמשון שרעבי.

7.עדותו של מאור הותירה רושם שלילי ביותר. עדותו היתה רצופה סתירות ותשובות מתחמקות. בנוסף לכך, החלטתו, להמנע מלהביא עדים לתמוך בגרסתו, אף שלכאורה יכול היה בקלות להביא עדים כאלה, מערערת גם היא את מהימנות גרסתו. הסתירות בעדותו של מאור רבות, והצטברות הסתירות האלה, יחד עם הרושם הבלתי אמצעי שהותיר מאור בעדותו בפני, מביאים אותי לכלל מסקנה שלא ניתן להאמין לגרסתו כלל.

8.מאור טען שגילה שמנעול הדירה הוחלף, לאחר ששב ביום 27/9/16 מחופשה משפחתית. התברר, שאין אמת בגירסה זו. למעשה, גירסתו של מאור, באשר לסיבה שבגינה נעדרו הוא ומשפחתו מן הדירה עד ליום 27/9/16, עברה שינויים כה רבים עד שדי בהם על מנת להביא למסקנה שאין אמת בגירסאות שמסר.

9.בכתב התביעה הראשון, שבו עתר מאור לצו עשה, טען מאור שביום 27/9/16 הוא ומשפחתו חזרו מחופשה משפחתית של 3 ימים (סעיף 5 לתביעה). בתצהיר העדות הראשית, טען מאור רק שחזר מחופשה משפחתית, מבלי לציין כמה זמן נמשכה אותה חופשה (סעיף 7 לתצהיר העדות הראשית). בעדותו בפני כב' השופט סלאמה, טען מאור, שיצא לחופשה עם המשפחה למשך שבועיים (עמ' 1 שו' 20). בעדותו בפני שכח, ככל הנראה, את שאמר בפני כב' השופט סלאמה, ולכן טען תחילה שדובר על חופשה "בחוף הים כמה ימים" (עמ' 10 שו' 5). כאשר עומת עם עדותו בפני כב' השופט סלאמה, שבה טען שדובר על חופשה של שבועיים, השיב: "לא יום יומיים. שבועיים בחוף הים" (עמ' 10 שו' 9).