אבו חאטום ואח' נ' ג'מאל ואח'

לפניי בקשה למחיקת התביעה על הסף מפאת חוסר סמכות מקומית או לחילופין העברתה לבית המשפט המוסמך.

רקע ותמצית טענות הצדדים: 

1.התובעים הגישו נגד הנתבעים תביעה לפינוי וסילוק יד מדירה ברח' XXX בחיפה ולתשלום הם דמי שימוש ראויים בסך 100,000 ₪.

2.לפי הנטען בכתב התביעה, הדירה הושכרה לנתבע 1 ע"י המנוחה ע.א.ח. ז"ל בהסכם שכירות מיום 21.10.1990. ההסכם היה לשנה והוארך לאחר מכן בהתנהגות הצדדים לאורך השנים. לטענת התובעים, הם לא הסכימו להמשך השכירות ובדמי השכירות כפי שנקבעו בהסכם, אולם הנתבע 1 המשיך להחזיק בדירה ואף החל לעשות בה שימוש עסקי באמצעות חברה שבבעלותו, הנתבעת 2. מכאן התביעה לסילוק יד וכן תשלום דמי שימוש ראויים עבור התקופה בה עשו הנתבעים שימוש בדירה. הנתבעים בכתב הגנתם כפרו בטענות התובעים וטענו כי הדירה הושכרה על-ידי המנוחה לנתבע 1 בשכירות מוגנת.

3.הנתבעים הגישו בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות מקומית או לחילופין להעברת התביעה לבית משפט השלום בחיפה, היא הבקשה שלפני.

4. לטענת הנתבעים בבקשתם, הם מתגוררים במושכר המצוי בעיר חיפה. זהו אף המקום שנועד לקיום ההתחייבות של תשלום דמי השכירות. לפיכך, הסמכות המקומית הינה לבית משפט השלום בחיפה, לפי תקנות 3 ו- 4 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן – התקנות). הנתבעים מציינים בבקשתם כי המנוחה התגוררה אף היא בחיפה עד למועד פטירתה בשנת 2006 ודמי השכירות שולמו לה במקום מגוריה. לאחר פטירתה דמי השכירות שולמו למר חליל אבו חאטום בחיפה וכעבור מספר שנים לבקשתו נשלחו דמי השכירות בדואר לכתובתו.

5.התובעים בתגובתם לבקשה טוענים כי לבית משפט זה סמכות מקומית לדון בתביעה מכוח החלופה הקבועה בתקנה 3(א)(3) לתקנות. לטענתם, המקום שנועד לקיום ההתחייבות הוא מקום מגוריו של התובע 1 ביפיע. לשם שלח הנתבע 1 בכל חודש את דמי השכירות. בהסכם השכירות המקורי לא צוין מקום המיועד לתשלום דמי השכירות ולכן לפי סעיף 44 לחוק החוזים (נוסח כללי), תשל"ג – 1973 (להלן – חוק החוזים) חיוב שלא הוסכם על מקום קיומו יש לקיים במקום עסקו של הנושה ואם אין לו מקום עסק במקום מגוריו. מאחר ומקים מגורי המשיבים הוא יפיע הרי שלבית משפט זה סמכות מקומית.

6.הנתבעים בתגובה לתגובה טוענים כי המדובר בענייננו בתביעה לפינוי מקרקעין ולכן חלה תקנה 4 לתקנות הקובעת כי הסמכות המקומית היא לבית משפט שבאזור שיפוטו מצויים המקרקעין, קרי, בחיפה. לטענתם, ענייננו בתביעה שבמקרקעין ולפיכך אין להיזקק כלל לתקנה 3 אלא לתקנה 4 בלבד. תקנה 3(א)(3) אינה רלוונטית לתביעה שכן אין מדובר בתביעה לתשלום דמי שכירות מכוח ההסכם אלא לתשלום דמי שכירות/שימוש ראויים לגביהם אין כל התחייבות מטעם המבקשים.

הכרעה:

7.לאחר עיון בעמדות הצדדים מסקנתי היא כי דין הבקשה להידחות.

8.תקנה 3 לתקנות קובעת את כללי הסמכות המקומית ביחס לתובענה "שאינה כולה במקרקעין". לצידה, תקנה 4 לתקנות קובעת את כללי הסמכות המקומית ביחס "לתובענה שבמקרקעין". עולה אפוא, כי רק תובענה "שכולה במקרקעין" באה בגדרי תקנה 4. על כל תובענה אחרת – חלה תקנה 3 לתקנות.

9.בענייננו, אין חולק כי הדירה מצויה בחיפה. לפיכך, כל שיש לסווג את התביעה דנן כתביעה "שכולה במקרקעין", הרי שחלה תקנה 4 לתקנות והסמכות המקומית הינה לבית משפט שלום בחיפה. ככל שלא כך הדבר, יחולו הוראות תקנה 3 לתקנות, על חלופותיה השונות.

10.התביעה דנן איננה תביעת פינוי בלבד, שניתן היה לסווגה כתביעה שבמקרקעין, אלא אף תביעה לסעד כספי – דמי שימוש ראויים בגין תקופה בה עושים הנתבעים שימור בדירה ללא הסכמת התובעים (לטענת האחרונים). תביעה לסעד כספי כאמור איננה בגדר "תובענה במקרקעין". ראו לעניין זה בספרו של י' רוזן-צבי, ההליך האזרחי (2015) בעמ' 369, כדלקמן:

"המבחן שעל פיו נבחנת השאלה אם התובענה "כולה במקרקעין" היא מבחן הסעד: אם הסעד שהתבקש על ידי התובע הוא סעד שעניינו המקרקעין – כגון תביעה לביצוע בעין של הסכם מכר מקרקעין, לפירוק שיתוף במקרקעין או להצהרה על בעלותו של התובע במקרקעין – התביעה תחשב לתביעה במקרקעין. לעומת זאת, אם התביעה עוסקת במקרקעין אך הסעד המבוקש בה הוא סעד כספי – כגון תביעה לדמי שימוש ראויים – אין מדובר בתביעה במקרקעין, והיא תידון על פי הכללים העוסקים בתובענות שאינן במקרקעין" (ההדגשה הוספה).

וראו לעניין זה: רע"א 6920/94 לוי נ' פולג, פ"ד מ"ט (2) 731 (להלן – הלכת לוי נ' פולג), בו נדונה תביעה למתן צוו עשה ביחס לנכס מקרקעין ולצידה תביעת פיצויים ודמי שימוש ראויים בגין השימוש בהם, תוך שעל התביעה הוחלה תקנה 3 לתקנות; רע"א (מחוזי י-ם) 68518-03-16 יוסף ג'מאל נ' מרדכי דהן ואח' (פורסם במאגרים) (2016), בו נדונה תביעה לפינוי וכן לסעד כספי של דמי שכירות ראויים, לגביה נקבע כי היא איננה "תובענה שכולה במקרקעין" ולפיכך שאלת הסמכות המקומית לגביה נחתכת לפי תקנה 3 לתקנות.

11.המסקנה היא כי לא חלה בענייננו תקנה 4 לתקנות.

12.נותר לדון בשאלה האם לבית משפט זה סמכות מקומית לדון בתביעה לפי תקנה 3 לתקנות ביחס לתביעה דנן. התשובה לכך היא בחיוב, וזאת מכוח הלכת לוי נ' פולג הנ"ל. כאמור לעיל, באותו מקרה התעוררה שאלת הסמכות המקומית לדון בתביעה שכללה בין היתר סעד של פיצויים ודמי שימוש ראויים ביחס למקרקעין. המקרקעין היו בגבעתיים, שם אף התגוררו הנתבע ואחד התובעים – בעלי זכויות במקרקעין. תובע נוסף (בעלים נוסף) התגורר בירושלים. התביעה הוגשה בירושלים. בית המשפט העליון קבע כי לבית המשפט בירושלים נתונה סמכות מקומית לדון בתביעה, מכוח תקנה 3(א)(3) לתקנות, הקובעת סמכות מקומית לבית משפט שבתחום שיפוטו "המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות". נפסק, מכוחם המשולב של סעיף 44 ו-61(ב) לחוק החוזים, כי זהו מקום מושבו של הנושה (הבעלים). וכך נקבע: