ת"א 30724-12-17 ועד בתי הקברות המוסלמים בירושלים ואח' נ' רשות הטבע והגנים מחוז ירושלים

1. לפניי בקשה למתן צו מניעה זמני לפיו ייאסר על המשיבה מס' 1 או על מי מטעמה לעשות עבודות כלשהן או לתפוס חזקה בכל חלק מהמקרקעין הידועים כחלקות 1, 2, 5 או 6 בגוש 30111 הצמוד לחומות העיר העתיקה בירושלים בשטח שבין מעלה שער האריות מצפון ודרך העופל מדרום, דרך יריחו ממזרח וחומות העיר העתיקה ממערב, אשר בחלקן מצוי בית הקברות המוסלמי הידוע בשם בית הקברות של שער הרחמים (להלן – 'המקרקעין').

2. המבקש מס' 1 הוא הגורם המנהל מטעם הווקף המוסלמי את בית הקברות של שער הרחמים (ראו סעיף 3 לתצהירו של מר מוסטפא אבו זאהרא שהוגש בתמיכה לבקשה למתן סעד זמני).

המבקשים 2 ו – 3 הם שני הקדשים פרטיים.

על פי הנטען בבקשה, הווקף המוסלמי שמכוחו פועל המבקש מס' 1 וכן המבקשים מס' 2 ו – 3 הם הבעלים של המקרקעין: הממונה על הווקף המוסלמי רשום כבעלים של חלקה 1 גוש 30111 בפנקס השטרות; המבקש מס' 3 הוא הבעלים של חלקה מס' 2 בגוש האמור, אף שאינה רשומה במרשם המקרקעין, והממונים על ניהול ההקדש האמור הם מר בשר חוסייני ומר מוחמד עבד אלקאדר חוסייני על פי כתב המינוי של בית הדין השרעי, וחלקה 5 (או 6, כפי שהיא מופיעה במקום אחר) היא בבעלותו של המבקש מס' 2, והממונה על ניהול ההקדש הוא מר בהאאי אלדין אלאנסארי על פי שטר הקדש שניתן על ידי בית הדין השרעי בירושלים.

3. לטענת המבקשים, הקרקע של הווקף המוסלמי משמשת כולה בית קברות, והיא מתוחמת בגדר אשר בה שני שערים שפתוחים תמיד על מנת לאפשר מעבר מבקרים לתחום בית הקברות. כמו כן, הקרקע של המבקש מס' 3 היא ברובה אדמת בור, ואילו הקרקע של המבקש מס' 2 נטועה עצי זית וממונה על הווקף דואג לאחזקתה ולמסיק הזיתים. כן נאמר בבקשה כי בית הקברות "גלש לתוך שתי החלקות הנ"ל עם השנים" (סעיף 14 לתצהיר התומך בבקשה).

במסגרת הבקשה טענו המבקשים כי למעט הווקף המוסלמי והמבקשים מס' 2 ו – 3 "מעולם לא הייתה דריסת רגל של כל גורם אחר בקרקעות הנ"ל" (סעיף 17 לתצהיר הנ"ל).

על פי הנטען, יומיים לפני הגשת הבקשה הבחינו המבקשים כי אנשים לבושים מדים של רשות הטבע והגנים נכנסו לשטח והתחילו לעקור עצים בבית הקברות ובקרקע של המבקש מס' 3. המבקשים הבהירו לאותם אנשים כי נוכחותם במקום אינה רצויה, ואף הזעיקו את המשטרה, שהודיעה תחילה לעובדי המשיבה מס' 1 כי עליהם להתפנות מהשטח. למחרת הופתעו המבקשים לגלות במקום בשנית את אנשי המשיבה מס' 1 עוסקים בגיזום העצים. האחראי מטעם המשיבה מס' 1, מר גלבר, הודיע למבקשים כי השטח הוא בבעלות העירייה (סעיף 26 לתצהיר התומך בבקשה). בא כוחם של המבקשים מסר למר גלבר שהוא חולק על הדברים, אך ללא הועיל. מכאן הבקשה.

4. מתגובת המשיבה מס' 1 עלה, כי המקרקעין הופקעו על ידי עיריית ירושלים מכוח סעיפים 5 ו – 7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן – 'הפקודה') וחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, וכי הם בבעלותה של העיריה. ההפקעה המדוברת היא הכרזת שר הפנים על גן לאומי, בהתאם ל"תכנית בנין ערים מס' עמ/6 – תחימת שטח לגן לאומי סביב חומות ירושלים העתיקה", אשר ייעדה את השטח לגן לאומי בשנת 1968. ההכרזה האמורה פורסמה בקובץ תקנות 3152 מיום 4.3.1974 (ראו נספחים א', ב' ו-ג' לתשובת המשיבה 1).

בתחום הגן הלאומי נמצא בית קברות שמור על פי "תכנית מתאר מקומית עמ/9 לירושלים העתיקה וסביבתה". בית הקברות תחום מכיוון מערב בחומת העיר העתיקה, ומכיוונים צפון, מזרח ודרום בשטחים שייעודם "שטח ציבורי פתוח" (תכניות 3793 ו – 3794, נספחים ה' ו – ו' לתשובת המשיבה מס' 1, בהתאמה).