ת"א 30582-07-14 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' חצרי אלף בית דוד המלך בע"מ ואח'

1.בקשה לסילוק על הסף שהגישו המבקשים (להלן: "הנתבעים") נגד המשיבה 1 (להלן: "התובעת").

לטענת הנתבעים – התביעה אינה מגלה עילה ולכן דינה להיות מסולקת על הסף כבר בשלב זה.

הנתבעים טוענים כי עילת התביעה היחידה שנטענה בתביעה היא כי הסכם ההלוואה בין חברת מראות ירושלים בע"מ (להלן: "מראות ירושלים" או "החברה") לבין הנתבעות 1-2, הופר על ידי הנתבעות 1-2 ועל ידי הנתבע 3 – שערב להשבת ההלוואה. הסעד הנתבע הוא בעיקרו השבת ההלוואה למראות ירושלים. סעד נוסף בסך 200,000 ₪ נזכר בעלמא בס' 66.2 לכתב התביעה, ואין כל פירוט ביחס לאופן בו התובעת חישבה אותו.

התובעת כלל אינה צד להסכם ההלוואה. היא אינה המלווה על פי ההסכם. לכן, אין יריבות בינה לבין הנתבעים. החברה המלווה – מראות ירושלים, אף לא צורפה כנתבעת אלא כ"משיבה פורמאלית". גם הנזקים המוכחשים הן נזקיה של החברה המלווה – מראות ירושלים, ולא של התובעת.

2.בשולי כתב התביעה עתרה התובעת לחלופין כי בית המשפט יאשר את התביעה כתביעה נגזרת. אולם, כך נטען, אישור כזה אינו אפשרי משום שהתובעת לא הקדימה ופנתה לחברה כמתחייב מס' 194 לחוק החברות. מעבר לכך, התביעה כלל אינה ערוכה כתביעה נגזרת, והיא אינה כוללת פירוט של התנאים לאישור התביעה כתביעה נגזרת.

3.לגישת הנתבעים, מצב של "קיפוח" יכול להתקיים רק כאשר יש חלוקת משאבים בלתי-הוגנת בחברה. אולם, מצב בו בעל-מניות בחברה אינו מחזיר לחברה הלוואה שזו נתנה לו, אינו יכול להיות קיפוח מעצם מהותו. אין די בכך שהחברה היא "מעין שותפות", כאשר מדובר בעילת תביעה של החברה. ניתן להגיש תביעה בעילה של קיפוח כאשר הנזק שנגרם – נגרם לחברה – כשהחברה מתנהלת על בסיס של יחסי אמון וידידות בין בעלי המניות. אולם, טעמים אלה לא נטענו כלל בכתב התביעה. בעלי-המניות בחברה הן חברות עסקיות, ולכן ברור כי לא מדובר ב"מעין שותפות" המתנהלת על בסיס יחסי אמון וידידות. מעבר לכך, אף אם אכן מדובר ב"מעין שותפות", הציפייה המשותפת לניהול משותף אכן התקיימה במקרה דנן.

אין גם בסיס לטענות התובעת מכוח ס' 192-193 לחוק ה חברות, כמו גם לטענה בדבר "התעשרות שלא כדין". ממילא ה"מזכה" במקרה דנן איננו התובעת כי אם החברה המלווה – חברת מראות ירושלים. העילות הנזיקיות שנטענו הן עילות כלליות, אינן מפורטות ואינן מבוססות. עוד נטען כי לא בוססה גם עילת התביעה האישית כנגדו של הנתבע 3.

4.התובעת טענה מנגד כי אין מקום לסלק את התביעה על הסף. לגישתה, עילת התביעה שלה היא עילה של הסרת קיפוח. לטענתה, אין מחלוקת כי היא שותפה של כל אחת מהנתבעות 1-2 מבקשות בחברות שהן המשיבות 2-3 בבקשה זו (שצורפו לתביעה כ"נתבעות פורמליות", והן יכונו להלן יחד: "החברות המשותפות"). התובעת והנתבעים מנהלים יחד פרויקט נדל"ן באמצעות החברות המשותפות. התובעת הזרימה כספים לחברות המשותפות. החברות המשותפות העמידו הלוואה לנתבעים, הלוואה שעל-פי הטענה מקורה בכספים אותם הזרימה התובעת לחברות אלה. הנתבעים אינם משיבים את ההלוואה. לכן, כך נטען, נאלצת התובעת לממן היום את הפעילות המשותפת של החברות מכיסה בלבד, משום שלחברות המשותפות אין כספים משלהן. הסעד העיקרי שהתבקש בתביעה היה להורות על השבת ההלוואות על ידי הנתבעים לחברות המשותפות.

5.התובעת טוענת כי המונח "קיפוח" פורש על ידי בתי-המשפט בהרחבה, וכי עילת הקיפוח קיימת בין היתר במקרים של חלוקה לא הוגנת של משאבים. המקרה דנן הוא מקרה כזה, לאור אי השבת ההלוואה על ידי הנתבעים לחברה. כן נטען שגם הפרת התחייבות של בעל-מניות הגורמת למשבר אמון עם החברה או ניצול לרעה של יחסי אמון – מהווים בהתאם להלכה הפסוקה "קיפוח". כך גם פגיעה באינטרסים הפיננסים של החברה – שעשויה לעלות כדי קיפוח.