|
בקשת הנתבעים להעברת התביעה לבית המשפט המוסמך בתל-אביב, נוכח קיומה של תניית שיפוט יחודית.
- התובע התקשר עם הנתבעת ביום 18.1.19 ,בהסכם אשראי ומשכון לרכישת רכב (להלן - ההסכם), לפיו הלוותה הנתבעת לתובע סך של 68,000 ₪, שאמורה היתה להיפרע ב – 36 תשלומים. לטענת התובע, על אף שעמד בהחזר מרבית תשלומי ההלוואה, פתחה הנתבעת נגדו בהליכי הוצאה לפועל בתל אביב בתיק 504701-09-19, למכירת הרכב. בגין כך הגיש תביעה לפסק דין הצהרתי ובקשה לעיכוב ההליכים בתיק ההוצאה לפועל.
- בסעיף 24(ב) להסכם בין הצדדים נקבע כדלקמן:
"מקום השיפוט הייחודי לצורך הסכם זה נקבע בזאת בבית המשפט המוסמך במחוז תל אביב".
לטענת הנתבעים, על פי סעיף זה, הסמכות הייחודית לדון בתביעה נתונה לבית משפט בתל-אביב בהתאם לתקנה 5 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן - התקנות). התובע בתגובתו לבקשה טוען, כי על פי מירב הזיקות בתקנה 3 לתקנות, נתונה הסמכות המקומית לבית המשפט בנצרת; כי הוא לא ידע על קיומה של תניית השיפוט היחודית בהסכם, וכי מדובר בתניה מקפחת בחוזה אחיד, ויש להורות על ביטולה.
- לאחר עיון בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להעברת התביעה להתקבל.
- תקנה 5 לתקנות קובעת כדלקמן:
"היה קיים הסכם בין בעלי הדין על מקום שיפוט, תוגש התובענה לבית המשפט שבאזור שיפוטו מצוי אותו מקום; לא הוסכם בין בעלי הדין שמקום השיפוט המוסכם יהיה מקום שיפוט ייחודי, יכול שתוגש התובענה לבית המשפט שבאותו מקום או לבית משפט אחר לפי תקנה 3 או 4".
על פי תקנה 5 לתקנות, תניית שיפוט ייחודית, גוברת על כללי הסמכות הקבועים בתקנות 3 ו-4. בעניין זה נקבע בפסיקה, כי לשון התניה צריכה להיות ברורה, באופן המלמד על כוונת הצדדים להעניק סמכות בלעדית לבית משפט פלוני.
|