גוריאלשוילי ואח' נ' טגנייה ואח'

רקע וטענות הצדדים

1.התובעים, (להלן גם: המוכרים) מכרו את דירתם לנתבעים (להלן: הקונים) במסגרת הסכם מיום 7.10.21. שני הצדדים היו "בעסקת שרשרת", קרי מכרו דירתם ורכשו דירה אחרת, המוכרים רכשו דירה חדשה מקבלן והקונים מכרו דירתם ורכשו את הדירה מושא ההליך.

הסכם המכר נערך ביום 7.10.21 וערך אותו עבור התובעים משרדו של עו"ד זיו מילר. עיקר המחלוקת העובדתית היא ביחס לסעיף התמורה, ובמיוחד יישומו של סעיף 9.3 להסכם הקובע:

"סך של 930,000 ₪... ישלם הרוכש למוכר כדלקמן: התשלום הראשון לא יאוחר מיום 28.2.22 כנגד מכתב כוונות מאת בנק איגוד לישראל בע"מ, והתשלום השני תוך 7 ימים מיום המצאת נסח טאבו נקי וביטול משכון".

עוד חלוקים הצדדים על פרשנות סעיף התרופות, סעיף 14.1 הקובע ביחס לפיצוי המוסכם:

"יפר אחד הצדדים הסכם זה בהפרה יסודית ועקב כך בוטל הסכם זה, יהא עליו לשלם לצד המקיים פיצוי קבוע, מוערך ומוסכם מראש בסך של – 150,000 ₪....."

סעיף התמורה, בסעיף 9 על סעיפיו הקטנים, הוגדר בהסכם כתנאים יסודיים.

2.לטענת המוכרים הקונים הפרו את הסכם הפרה יסודית באיחור ניכר בתשלום התמורה, בכך שמכתב כוונות אחרון הועבר לקונים ביום 28.2.22, אולם התשלום עבור סילוק המשכנתא שולם רק ביום 27.3.22. אף יתרת התשלום לאחר מסירת נסח נקי שולם באיחור ניכר, שעה שביום 4.4.22 הועבר הנסח הנקי ורק ביום 31.5.22 שולמה יתרת התמורה.

על בסיס טענות אלו לאיחור בתשלום עתרו התובעים לסעדים הבאים: פיצוי מוסכם בסך 150,000 ₪, סך של 38,885 ₪ שנאלצו המוכרים לשלם לקבלן בגין איחור בתשלומים, 6,000 ₪ בגין ריביות עקב הלוואות גישור שנטלו המוכרים לצורך רכישת הדירה מהקבלן וכן ריבית מוסכמת בגין איחור במסירה בסך 17,500 ₪ בהתאם לסעיף 14.3 להסכם המכר. יוער כי בסעיף 22 לתביעה ביקשו בנוסף פיצוי בגין עוגמת נפש אולם סעד זה לא כומת ולא שולמה בגינו אגרה.

בעקבות הערת בית המשפט בקדם המשפט בדבר הקושי לתבוע הן את הפיצוי המוסכם והן את הנזקים הנטענים בפועל, עתרו המוכרים בתצהיריהם לקבלת הפיצוי המוסכם, ולחילופין להפרשי ההצמדה והריבית ששילמו לקבלן, עמלות וריביות ששילמו עבור הלוואות שנאלצו לקחת, והוסיפו סעדים שלא נתבעו בגין אובדן ימי עבודה ועוגמת נפש. מעיון בתצהיר עולה כי התובעים זנחו את הסעד בגין ריבית חוזית על איחור בתשלומים, שעה שלא התייחסו לסעד זה ולא כימתו שיעורו בתצהיר.