לחמי נ' קמינסקי

מבוא

1. תביעה כספית בסכום של 2,000,000 ₪, ותביעה שכנגד בסכום של 455,000 ₪, בגין טענות הדדיות להפרת הסכם.

2. הצדדים, סוכני ביטוח, ניהלו במשותף סוכנות ביטוח מאז 9.12.90. לאחר שנים רבות של עבודה משותפת התגלעו בין הצדדים חילוקי דעות, וביום 11.9.11 נחתם ביניהם הסכם לפירוק השותפות (להלן- "הסכם פרישת השותף") שלפיו מכר הנתבע לתובע את מלוא זכויותיו בשותפות.

3. גם לאחר החתימה על הסכם פרישת השותף התגלעו בין הצדדים מחלוקות שונות, בין היתר לעניין יישומו של ההסכם, וביום 28.2.12 נחתמה תוספת להסכם פרישת השותף (להלן- "התוספת להסכם") שנועדה להסדיר באופן סופי את חילוקי הדעות. למרבה הצער לא השכילו הצדדים גם לאחר החתימה על התוספת להסכם להניח למחלוקות ולפנות לדרך חדשה, ומכאן התביעות ההדדיות שבפני.

4. על פי הראיות שהובאו בפני, לאחר פירוק השותפות הקים התובע סוכנות ביטוח משגשגת, המעסיקה בין 20-30 עובדים (לעומת 4 עובדים שהועסקו על ידי השותפות). גם הנתבע, שהוא בן כ- 79 שנים, המשיך לעבוד כסוכן ביטוח לאחר פרישתו מהסוכנות המשותפת, בעסק מצומצם בהיקפו. בעדותו פירט הנתבע כי הוא "איש שטח", שאינו מנהל את עסקיו ממשרדו אלא בעיקר מרכבו, שם הוא מחזיק את כל הנחוץ לו, ובמהלך עבודתו הוא מגיע בעצמו ללקוחותיו.

5. טענתו של התובע, בקצירת האומר, היא כי לאחר שסיים לשלם לנתבע את התמורה על פי הסכם פרישת השותף, החל הנתבע להפר את ההסכם, עשה שימוש ברשימת הלקוחות ובמסמכים של השותפות שאותם נטל עמו שלא כדין, החל לפנות אל הלקוחות של השותפות ולהנפיק להם פוליסות.

6. בכתב התביעה הפנה התובע לעוולת הגזל, לעוולת התרמית, לעשיית עושר ולא במשפט, אף טען להפרת חוק עוולות מסחריות התשנ"ט- 1999 (להלן- "חוק עוולות מסחריות"). כן נטען בכתב התביעה כי חרף מספר התראות שנשלחו לנתבע, המשיך הנתבע במעשיו, וכתוצאה מכך נגרמו לתובע נזקים קשים. הודגש כי מדובר בנזקים בלתי הפיכים, שכן גם אם כיום יפסיק הנתבע לבטח את אותם לקוחות, לא יחזרו הלקוחות לתובע ועל כן צפויים לתובע נזקים עתידיים. בסיכומיו טען התובע כי לא מדובר בהפרות בודדות של הסכם פרישת השותף, כי אם בעשרות או אף מאות של לקוחות שאליהם פנה הנתבע ולאחר מכן חידש להם את הפוליסות, בניגוד להסכמים בין הצדדים.

7. הנתבע טען מנגד כי התובע חומד את כבשת הרש, מתעמר בנתבע באמצעות תביעת הסרק שהגיש, הביאו למצב קשה של לילות ללא שינה ובכי על דוכן העדים, בעוד שהתובע עצמו הוא זה שהפר את הסכם פרישת השותף. בכתב התביעה שכנגד טען הנתבע שבניגוד לאמור בסעיף 4(ג) להסכם פרישת השותף, לא העביר התובע לנתבע את רשימת הלקוחות שמותר היה לו לבטח, ורק לאחר פניות חוזרות ונשנות מצד הנתבע העביר אליו שמות בודדים, הכול בכוונת מרמה ולצורך העלאת טענות שווא נגד הנתבע שלפיהן הפר הנתבע כביכול את הוראות הסכם פרישת השותף וביטח לקוחות שלא היה רשאי לבטחם. הנתבע הוסיף וטען שבניגוד לסעיף 4(ח) להסכם פרישת השותף לא שילם התובע לנתבע עבור הביטוח הסיעודי של הנתבע. זאת ועוד, על פי התוספת להסכם היה על התובע למסור לנתבע מחשב, ואולם המחשב לא נמסר לידיו.

8. הנתבע העריך בכתב התביעה שכנגד כי הנזק הישיר שנגרם לו בשל אי העברת שמות הלקוחות מסתכם ב- 30,000 ₪ לפחות. עוד העריך כי אי העברת הרשימות פגמה ביכולתו לבנות מוניטין לעסקו החדש, ואת הנזק שנגרם העריך ב- 300,000 ₪. הנתבע הפנה לסעיף 3 לחוק עוולות מסחריות, וטען כי מעשהו זה של התובע הינו עוולה בהתאם להוראת חוק עוולות מסחריות.