א. ב. נ' אדרי ואח'

בקשת הנתבעים להתיר הבאת "ראיות לסתור" לפי סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: החוק או חוק הפיצויים).

1.התובע הגיש כתב תביעה מתוקן לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונת שאירעה ביום 24.7.2012, בעת שהחליק ממדרגות משאית. עובר להגשת התביעה הכיר המוסד לביטוח לאומי (להלן: הביטוח הלאומי) בפגיעה זו כתאונת עבודה, והוועדה הרפואית שלו קבעה לתובע דרגת נכות זמנית בשיעור 10% לתקופה מיום 13.10.2012 ועד ליום 30.4.2013 ודרגת נכות צמיתה בשיעור 10% לפי סעיף 37(7)א לחלק א' לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: התקנות), שעניינו הגבלה בצורה קלה בתנועות בעמוד השדרה המותני, החל מיום 1.5.2013.

בסעיף 16 לכתב התביעה המתוקן צוין כי קביעת הביטוח הלאומי לגבי הנכות הצמיתה הינה קביעת נכות "על פי כל דין", אם כי התובע "שומר על זכותו" להביא ראיות לסתור ולבקש מינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט.

ביום 20.10.2015 הגישו הנתבעים בקשה "להביא ראיות לסתור" את קביעת הביטוח הלאומי באשר לנכותו של התובע, "ככל שבית המשפט יקבע כי התאונה הינה 'תאונת דרכים'. לאחר שבהחלטה מיום 2.12.2016 קבעתי כי התאונה הינה תאונת דרכים על-פי חוק הפיצויים, הגיש התובע תשובה עדכנית לבקשת הנתבעים, והם אף הגישו תשובה לתשובה. השלמת טיעונים נעשתה על-ידי באי-כוח הצדדים בישיבה שהתקיימה ביום 17.1.2017.

2.בבקשת הנתבעים הועלו הטיעונים הבאים:

(1) אין קשר סיבתי בין שיעור הנכות הצמיתה שנקבע על-ידי הביטוח הלאומי לבין תאונת הדרכים נשוא תובענה זו, לנוכח קביעת הוועדה הרפואית של הביטוח הלאומי כי אין להפחית את שיעור הנכות בגין "עבר קודם בנושא גב תחתון" כתוצאה מתאונת עבודה קודמת בשנת 2010;

(2) בפני הוועדה הרפואית של הביטוח הלאומי לא עמד תיעוד רפואי בנוגע לשלוש תאונות קודמות (מהתאריכים 10.2.1998, 13.5.1999 ו-4.3.2001) בהן התובע נפגע בגבו;

(3) בתביעות שהגיש התובע לביטוח הלאומי לתשלום דמי פגיעה ולקביעת דרגת נכות ולתשלום גמלת נכות מעבודה הוא הסתיר את המידע על אודות תאונות וחבלות קודמות בגבו, וציין כי לא סבל מכאבים דומים בעבר;

(4) מתוכן פרק הסיכום בהחלטת ועדה רפואית לעררים של הביטוח הלאומי - בפניה הגיש התובע ערעור על קביעת הוועדה הרפואית (ערעור אשר נדחה) - עולה כי ניקר בה ספק בנוגע לעצם קביעת נכות על-ידי הוועדה הרפואית.

3.בתשובת התובע לבקשה הוסבר מדוע אין לקבל את טיעוני הנתבעים: (1)

הביטוח הלאומי אינו משייך שיעורי נכות הנובעים מתאונה בעבר לנכות מתאונה מאוחרת; (2) כפי שעולה מרישום בדו"ח הוועדה הרפואית, בו נקבע שיעור הנכות הזמנית, עמד בפניה תיק קופת חולים של התובע; (3) התיעוד הרפואי בנוגע לשלוש התאונות הקודמות אינו מגלה מגבלות בתנועות עמוד השדרה, לגביהן קבע הביטוח לאומי את שיעור הנכות הצמיתה, ולפיכך אין לתיעוד זה רלוונטיות לענייננו; (4) הוועדה הרפואית הייתה מודעת לפגיעה קודמת בגב משנת 2010, שהיא הרלוונטית; (5) התובע לא הסתיר מידע, והצהרתו כי לא סבל בעבר מכאבים והגבלות שציין בתביעותיו לביטוח הלאומי שיקפו את המצב לאשורו.

4.בתשובת הנתבעים לתשובת התובע הודגש כי קביעת הוועדה הרפואית, לפיה "אין להפחית מצב קודם", הינה שגיאה משפטית, וכי בתיעוד לגבי התאונות הקודמות נרשם במפורש כי לתובע מגבלות תנועה בעמוד השדרה.