1.לפני תביעת נזיקין ובגדרה עותרת התובעת לפצותה בגין נזקי הגוף שנגרמו לה עקב תאונה שאירעה ביום 12/03/2012.
2.התובעת ילידת 07/01/1965 טוענת כי בתאריך התאונה הנ"ל, בסמוך לשעה 19:00, עת חזרה מאסיפת הורים בבית הספר, הלכה ברגל ברחוב המוליך לביתה, שאין בו מדרכות ואין בו תאורה, וכשהגיע רכב שנסע ברחוב, חזרה אחורה על מנת שהרכב לא יפגע בה ומיד כשחזרה למסלול הליכתה ברחוב איבדה שיווי משקלה בשל בורות ושקעים שהיו ברחוב, שלטענתה היה מעובד בצורה לקויה ולא תוחזק כיאות, נפלה ונחבלה באף, בכתף ובברך שמאל (סעיף 3 לכתב התביעה וכן סעיפים 7-3 לתצהיר התובעת).
3.גרסת התובעת עמדה במבחן החקירה הנגדית והיא חזרה על טענתה כי הנפילה אירעה ברחוב ללא מדרכות בצדיו כתוצאה מהבור (ראו, למשל, בעמ' 7 לפרוטוקול, שור' 23; עמ' 8, שור' 11-8, 15 ו- 21-18; בעמ' 9, שור' 7-6 ו- 17-14). עדות התובעת הייתה עקבית ולא התגלו בה סתירות, בוודאי לא סתירות מהותיות ומשמעותיות, ובהינתן האופן שבו מסרה התובעת תשובותיה במהלך חקירתה מעל דוכן העדים בבית המשפט, אני מקבל עדותה כעדות מהימנה ואמינה עלי. בהקשר זה אציין כי התובעת העידה בשפה העברית תוך שהיא מפגינה שליטה בשפה זו, והיא העידה בביטחון וסיפקה את התשובות באופן שוטף וללא כל מחשבה, היסוס או התלבטות.
4.ער אני לכך שמדובר בעדות יחידה של בעל דין, ואולם כאמור לעיל המדובר בעדות מהימנה שהותירה עלי רושם אמין ביותר, והרי כבר נפסק שכאשר בית המשפט נותן אימון מלא בעדות בעל הדין, כי אז ניתן לבסס את פסק הדין על עדות יחידה [ראו: ע"א 231/72 עזבון המנוח שמעון אלמליח נ' ישראל זוטא ואח', פ"ד כז(1), 679, בעמ' 681 מול אות השוליים א'; וכן ע"א 295/89 חיים רוזנברג נ' שרה מלאכי, פ"ד מו(1) 733, בעמ' 738 ב'-ג']. זאת ועוד, לגרסת התובעת מצאתי חיזוק בתיעוד הרפואי שבו נקשרה התאונה לנפילה ברחוב. בתעודת חדר מיון של מרכז רפואי הלל יפה מיום התאונה, צוין כי התובעת "נפלה בכביש על הברך LT כהולכת רגל". גם במרבית התיעוד הרפואי שלאחר מכן נרשם כתולדות תלונות התובעת "נפילה ברחוב". יש בכך משום חיזוק לגרסת התובעת הממלא אחר דרישת ההנמקה שעל־פי סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 [ראו: ע"א 8388/99 הסנה, חברה לביטוח בע"מ נ' מימי בן־ארי, פ"ד נו(4) 689 (2002), בעמ' 699 ו'-ז' – 700 א'-ב'; ע"א (מחוזי ת"א) 2109/00 פרנקו דוד נ' אררט בע"מ – חברה לביטוח, (08/04/2003), פסקה 6; ע"א (מחוזי י-ם) 9592/06 ג'מאל מוחמד עלי עבדאללה עאצי נ' יוסף מוחמד עלי עאצי ואח' (05/09/2007), פסקה 4; פסק דינו של כב' השופט י' עמית (כתוארו אז) ב-ת"א (מחוזי חיפה) 1130/05 אבו סבית סאלם ואח' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ-ת"א (10/04/2008), פסקה 9; וכן ע"א (מחוזי י-ם) 11078/07 שרה לוי סבג נ' שמעון פנגר וקסלר ואח' (26/05/2008), פסקה 5].
5.אמנם כפי שטען ב"כ הנתבעת בתיעוד הרפואי אין אזכור לקיומו של הבור שגרם לנפילתה של התובעת, ואולם אין לדעתי בכך כדי לגרוע מכוחו של התיעוד הרפואי כמקים חיזוק לגרסת התובעת במקרה זה, משום שלדעתי אין לצפות לרמת דיוק ופירוט גבוהה של האנמנזה המצוינת בתיעוד הרפואי, שמן המפורסמות היא מאוזכרת בו לצורך אבחון נכון של המקרה וקבלת החלטה נכונה על אופן מתן הטיפול הרפואי וסוגו. התיעוד הרפואי ובמיוחד זה הנערך סמוך לאחר החבלה לא נערך במטרה להגישו במסגרת הליך משפטי עתידי ולצורכי הליך זה. לכל הפחות, אין זו המטרה שעמדה ביסוד עריכתו. זאת ועוד, לגישתי, אין התובעת יכולה להיות אחראית על האופן שבו רופא מסוים רושם את האנמנזה לעומת רופא אחר דייקן יותר. די לטעמי בכך שבתיעוד הרפואי נמצא חיזוק לגרסה הכוללת של התובעת לצד קיומה של עדות אמינה ומהימנה כדי להסתפק בעדותה היחידה של התובעת.
6.אם בכך לא די, הרי שיומיים לאחר התאונה, התובעת צילמה את הבור הנראה בתמונות ת/1, בדרך חזרתה מקופת חולים (עמ' מס' 10 לפרוטוקול, שור' 10-1), והדבר מוכיח כי בזמן אמת התובעת קישרה בין הבור לבין הנפילה ואין זה נכון שהטענה הועלתה לצורכי התביעה בלבד. בהקשר זה אציין כי מהתיעוד הרפואי שצורף לתצהיר עולה שאכן התובעת ביקרה ביום 14/03/2012 אצל ד"ר לונדנר יצחק מקופ"ח מאוחדת (סיכום הביקור צורף בעמוד מס' 25 לקובץ תצהירי העדות). על אף שב"כ הנתבעת ניסה באחת השאלות בחקירה הנגדית להציג לתובעת תמונת מצב שונה ולפיה אין בנמצא מסמך רפואי המעיד על ביקורה בקופ"ח יום או יומיים לאחר התאונה, ועוד בטרם אותר אותו סיכום ביקור מיום 14/03/2012 הנ"ל, השיבה התובעת "אולי לא הבאתי את זה אבל הייתי אצל רופא משפחה" (עמ' 10, שור' 12-11). כאמור מעלה, מאוחר יותר הסתבר כי דבריה של התובעת, חרף חלוף הזמנים, היו נכונים (אם כי ולמען הדיוק באותו יום היא הייתה אצל רופא אף אוזן גרון), עובדה שגם היא מצביעה על אמינותה של התובעת ומהימנות גרסתה.
7.על כן, אני קובע כי התובעת הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה והוכיחה כי היא נפלה לאחר היתקלות בבור ומהמורות שהיו בכביש.
8.כמו כן, התובעת הוכיחה שהמדובר היה ברחוב ללא מדרכות וללא תאורה כפי שגם עולה מתמונות הפוטו שצורפו לתצהיר התובעת, והנתבעת – שלא הביאה עדויות כלשהן מטעמה – לא הצליחה לסתור או להפריך גרסה זו של התובעת והעדים שהעידו מטעמה והלכה למעשה אין היא חולקת על כך.
אחריות הנתבעת כרשות מקומית
9.עוד ב-ע"א 176/59 עיריית ת"א יפו נ' ישראל ראש חודש, פ"ד טז(1) 301, נקבע כי רשות מקומית "היא הרשות הציבורית, אשר עליה הוטלה האחריות להחזיק במצב תקין את הדרכים הציבוריות, הנמצאות בתחומי שיפוטה" (שם, בעמ' 304 ו'). ועל כן, "מקום שקיימים שקע, בור או פגם אחר בכביש הציבורי שבתחומי העיריה, אשר מהווים סכנה למשתמשים בו, תהא העיריה חייבת כלפיהם לנקוט אמצעי זהירות סבירים, אשר בכוחם להסיר את הסכנה או לפחות להרחיקה, וזאת על־ידי ביצוע תיקון נאות תוך זמן סביר, גידור המקום, הצבת תמרור-אזהרה בו או כיוצא באמצעים אלה. אם השקפה זו היא נכונה, אזי תהיה התוצאה, מקום שהעיריה לא עשתה כדי להסיר סכנה כנ״ל או כדי להרחיקה, כי דבר הינזקו של אדם פלוני, בשל היתקל במקום הסכנה, ייזקף לרשלנותה ולפיכך יהיה עליה לפצותו על הנזק שנגרם לו" (שם, בעמ' 305 א'-ב').
10.כבר נקבע כי רשות מקומית חבה בחובת זהירות מושגית כלפי המשתמשים בדרכים הציבוריות לגבי מצב הדרכים ועל כך אין צורך להכביר מילים. עמד על כך בית המשפט העליון ב-ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, פ"ד לט(1) 113 (1985), בציינו:
"אכן, לא פעם הוכרה חובת הזהירות המושגית ביחסים שבין גוף ציבורי (כמו המדינה, עירייה, מועצה מקומית) לבין המשתמש בדרך הציבורית (...), בגן הציבורי (...), בבריכת השחייה (...), בשדה תעופה (...) או בנסיבות אחרות היוצרות סיכון. גוף ציבורי, כמו כל מזיק אחר, חייב לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע נזק. הוא משמש לעתים קרובות "מפזר נזק" טוב, דבר שעשוי לעתים להצדיק הטלת אחריות עליו. בדרך זו יובטח גם, כי יינקטו אמצעי בטיחות בעתיד כדי למנוע הישנותו של האירוע הרשלני שגרם לאחריות. אמת הדבר, אחריות בנזיקין עשויה להטיל מעמסה כספית על הגוף הציבורי, אך אין זה, כשלעצמו, נימוק ראוי לשלילתה של חובת הזהירות" (שם, בעמ' 131 ו'-ז')
11.עוד ראוי להפנות לפסק דינה של כב' השופטת מיכל רובינשטיין ב-ע"א (תל אביב) 2203-00 הדר בע"מ - חברה לבטוח נ' משולם לאה (30/12/2002), אליה הצטרפה כב' השופטת אסתר קובו, שבו נקבע כי "כאשר קיים מכשול מהותי כגון בור במדרכה או הבדלי גובה פתאומיים הנובעים מסדק שעין אדם לא יכולה להבחין בהם מראש, אלו הם סיכונים שאינם בגודל הרגיל והמקובל אותם יכול וחייב אדם לצפות, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במקום בלתי מואר. במקרה שכזה תהא העירייה נושאת באחריות משפטית לכך שלא יהיו מהמורות, בורות וסדקים מהותיים... ההבחנה צריכה להיות בין דברים רגילים כגון בליטה קטנה או משהו דומה לבין מכשלות מהותיות שהם בגדר של "בור כרה ויחפרהו" או "סדק סדק תרדוף""... אכן מדרכה אינה "משטח סטרילי" אולם לא צריך לשים מכשול בפני אדם אשר אינו יכול להבחין בו ואשר יגרו בדרך רגילה ברוב המקרים לנפילתו".
בעניין זה ראו גם: החלטת כב' השופט יצחק עמית (כתוארו אז) ב-בר"ע (מחוזי חיפה) 901/06 עירית מעלות תרשיחא נ' אסרף צ'ארלי (11/02/2007), פסקה 3 וכן ע"א (מחוזי ת"א) 4195/98 שי חנה נ' עיריית נתניה (31/10/1999), פסקה 11.
12.התובעת הוכיחה טענותיה לגבי מצב הרחוב הרעוע הן בעדותה שלא נסתרה והן באמצעות תמונות הפוטו שצולמו על ידה סמוך לאחר התאונה וצורפו לתצהירה ואשר בהן מתועד גם הבור הנטען. מדובר במפגע משמעותי. אמנם ב"כ התובעת לא הפנה למקור בדין המחייב את המועצות המקומיות (להבדיל, מעיריות) בבניית מדרכות והצבת תאורה ברחובות, אולם דווקא במצב שכזה שבו אין ברחוב מסוים לא מדרכות ולא תאורה, קיימת סכנה מוגברת להיתקלות במפגעים הקיימים ברחוב, ובמיוחד על ידי העוברים והשבים, שבהיעדר מדרכות מן הסתם הולכים ברחוב עצמו או בשוליו. הגברת הסכנה לה נחשף ציבור המשתמשים בדרך גוררת אחריה הגברה של חובת הרשות המקומית לסלק כל מפגע מהותי ברחוב.
13.במצב דברים זה ולאחר שהתובעת הוכיחה מצבו הרעוע של הרחוב רווי המפגעים, עובר נטל הראיה לנתבעת במטרה לסתור ראיות התובעת והמסקנה הלכאורית העולה מהן בדבר קיומה של רשלנות מצד הנתבעת (ראו: עניין שי חנה הנ"ל, פסקאות 12-11), אלא שהיא לא הרימה נטל זה משלא הובאו מטעמה ראיות כלשהן, ובכלל זה ראיות לעניין הפעולות הננקטות על ידה לאיתור מפגעים ברחובות הנמצאים בתחום השיפוט שלה וסילוקם. הליכך, המסקנה היא שהכף נותרה נוטה לטובת התובעת ועל כן יש לקבוע כי היא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה להוכחת רשלנות הנתבעת ואחריותה בנזיקין.
שאלת האשם התורם
14.כבר נקבע כי "אין לצפות כי עוברי אורח בערים יהלכו כשראשיהם מושפלים ועיניהם בקרקע כדי להימנע ממהמורות ומכשולים ברחובה של עיר. אין זו דרכם של בני אדם, ואף הנתבעת אינה רשאית לצפות כי כך ינהגו תושביה", ובכך נדחתה טענת הרשות המקומית שלפיה נטען כי היה על הניזוק להתבונן בדרך שהוא הולך בה ש"הלא בכל פעם שאדם נתקל במכשול שבדרך – אילו התבונן לא היה נכשל. אבל אחריותו של מי שנתן את המכשול בדרך היא דווקא כלפי מי שלא התבונן" [ע"א 2004/92 עירית קרית אונו נ' מנחם שחם (30.03.1995), פסקה 3].
15.מוכן אני להניח כי ייתכנו מקרים בהם כישלונו של הניזוק ייזקף לחובתו ויזמין הטלת אשם תורם עליו והכול יהיה לעולם תלוי נסיבות, שהרי אין דומה מצבו של מי שהלך לראשונה ברחוב שבו נפל למצבו של מי שהלך באותו רחוב פעמים רבות לפני התאונה והכיר מצב הרחוב על כל מגרעותיו ומפגעיו. עם זאת, לא נראה לי שבנסיבות העניין – ועל אף שהמדובר ברחוב המוביל לביתה של התובעת ובתור שכזה חזקה שהיא מכירה אותו היטב והיותו "רחוב בעייתי מאז ומתמיד" (סעיף 15 לתצהירה) – יהיה זה מוצדק להטיל על התובעת אשם תורם. ראשית, אין לשכוח שהתובעת הלכה ברחוב על שום כך שלא היו מדרכות בצדיו. רוצה לומר כי בפני התובעת לא עמדה ברירה אחרת כדי להגיע לביתה באמצעות הליכה. שנית, היה מדובר בשעת חושך ובהיעדר תאורה גם הולך רגל זהיר עלול להיתקל במפגע שהוא לא הבחין בו בשל היעדר התאורה. שלישית, התאונה אירעה על רקע נסיעת רכב במקום דבר שבהחלט סביר כי יסיח את דעתה של התובעת ויעביר את תשומת לבה מהדרך אל עבר מניעת פגיעתה על ידי הרכב. על כן, לא מצאתי בנסיבות המקרה שלפני להטיל על התובעת אשם תורם כלשהוא.
שומת הנזקים
היעדר נכות צמיתה
16.התובעת הגישה מטעמה חוות דעת רפואית ערוכה בידי ד"ר מוחמד יונס, מומחה בכירורגיה אורתופדית, אשר קבע כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין נזק קל במניסקוס הפנימי. מנגד, הנתבעת הגישה חוות דעתו של ד"ר שי פריימן, אף הוא מומחה בכירורגיה אורתופדית, בה נקבע כי לתובעת לא נותרה נכות צמיתה בגין התאונה מושא כתב התביעה. ד"ר פריימן מצא כי התובעת סובלת משינויים ניווניים משמעותיים במפרק הפטלופמורלי בגינם הקנה לתובעת נכות בשיעור של 10% אך בלא כל זיקה וקשר לתאונה.
17.לאור הפער בין חוות דעת המומחים מטעם הצדדים, מיניתי ביום 06/09/2017 כמומחה רפואי מטעם בית המשפט את ד"ר מאזן פלאח, מומחה בכירורגיה של הברכיים ורפואת ספורט, אשר בדק את התובעת והגיש חוות דעת בה נקבע כי החבלה שנגרמה לברך שמאל בתאונה הייתה קהה ולא גרמה לנזק טראומטי בתוך הברך למרות שהיא חייבה פניות וטיפולים רבים ותכופים. ד"ר פלאח קבע בחוות דעתו כי התובעת סבלה מנכות זמנית בשיעור ממוצע של 15% מיום התאונה ועד ליום 31/12/2013 וכי החל מיום 01/01/2014 לא נותרה לתובעת נכות צמיתה בברך שמאל שהינה תוצאה של התאונה הנדונה.
18.ד"ר פלאח הדגיש בחוות דעתו כי "בשתי הברכיים קיימת פגיעה קלה בתפקוד, בעקבות שינויים ניווניים, תואמת את גילה של גב' עקל. שינויי(ם) אלו אינם קשורים בתאונה" (סעיף ג' לפרק המסקנות). בהתייחסות לחוות דעתו של המומחה מטעם התובעת, ד"ר יונס, ציין ד"ר פלאח ש"גם לפי בדיקת MRI וגם לפי הארטרוסקופיה לא נגרם כל הזק למיניסקוס, המידיאלי או הלטרלי, בעקבות התאונה הנדונה" (סעיף ד' לפרק המסקנות).
19.התובעת לא השלימה עם מסקנותיו של ד"ר פלאח ולכן ביקשה לחקור אותו ומבוקשה ניתן לה. בדיון שהתקיים ביום 15/10/2018 נחקר ד"ר פלאח ארוכות על ידי ב"כ התובעת, אך ד"ר פלאח המשיך לדבוק בעמדתו כי לתובעת לא נגרמה נכות צמיתה כתוצאה מהתאונה הנדונה. ד"ר פלאח הסביר פעם אחר פעם כי הממצא בברכיים אצל התובעת, בשתי הברכיים ולא רק בברך שמאל, הינו תולדה של מצב שחיקתי המתפתח לאורך שנים.
20.כידוע, הגם שעדות מומחה אינה שונה מכל עדות אחרת הבאה לפני בית המשפט, והגם שבית המשפט הוא – ולא המומחה אותו הוא מינה – הפוסק האחרון גם בעניינים המקצועיים שלגביהם התבקשה חוות דעתו של המומחה מבלי שיש בחוות הדעת להגביל את שיקול דעתו של בית המשפט [ע"א 9111/15 מרגלית ש.א רכב בע"מ נ' מדינת ישראל (31.10.2017), פסקה 27; רע"א 3800/15 טי.אר.די אינסטרום בע"מ נ' זאב זאבי (08.02.2017), פסקה 24; וכן ע"א 8361/10 דניאל מור יוסף נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (29.05.2011), פסקה 8], אלא שברגיל ובהיעדר סיבה בולטת לעין יאמץ בית המשפט את ממצאי ומסקנות המומחה מטעמו ולא יטה "לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן" [ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי (31.12.1988), פסקה 4. ראו גם: ע"א 2099/08 עיריית אשקלון נ' תשלו"ז השקעות והחזקות בע"מ (28.10.2010), פסקה 22; וכן ע"א 3134/02 עיריית רחובות נ' בוטנרו אחזקה ופיתוח (1992) בע"מ (21.07.2003), פסקה 8].
21.עוד בעניין זה אני מפנה לפסק דינו של כב' השופט א' גרוניס, כתוארו אז, ב-ע"א 2541/02 צבי לנגר נ' ששון יחזקאל, פ"ד נח(2) 583 (2004) בו הוא ציין ש"אכן, ההלכה היא כי בית-המשפט הוא הפוסק האחרון בשאלות רפואיות שנמסרו לחוות-דעתו של מומחה מתחום הרפואה, ואולם המקרים שבהם מוצדק לפסוק בניגוד לקביעותיו של המומחה הרפואי מטעם בית-המשפט אינם שכיחים, קל וחומר כאשר ההתערבות נוגעת להיבט הרפואי-מקצועי עצמו" (שם, בעמ' 599 ז' – 600 רישא).
22.על כן, הגעתי למסקנה שיש לאמץ את מסקנותיו של ד"ר פלאח, משלא עלה בידי התובעת להוכיח כי ד"ר פלאח נתפס לכלל טעות בולטת ומהותית באשר לקביעותיו המקצועיות – רפואיות.
הפסדי שכר
23.אין מחלוקת על כך שהתובעת – שהייתה בת 47 במועד התאונה – לא עבדה בטרם התאונה בעבודה כלשהיא ולמעשה היא הייתה עקרת בית כפי שהגדירה עצמה בתצהירה (סעיפים 2 ו- 16 לתצהיר). רק בחודש יולי 2017 התחילה התובעת לעבוד במסגרת תכנית ציל"ה בכפר ערערה כנטען בסעיף 2 לתצהירה וכעולה מתלושי השכר שצורפו לו. על כן, לתובעת לא נגרמו הפסדי שכר בתקופה הסמוכה שלאחר התאונה שבה מן הסתם הייתה שרויה באי כושר עבודה.
24.אמנם התובעת טענה באופן כללי למדי בתצהירה (סעיף 16) כי היא התכוונה לצאת לעבוד לאחר הגיע ילדיה לבגרות, אולם לא עלה בידיה להוכיח כי הייתה עבודה ספציפית שאליה התקבלה, או יכלה להתקבל, ושבה יכלה לעסוק אלמלא מגבלותיה בתקופה הסמוכה שלאחר התאונה.
25.מה גם, שהנכות הזמנית שנקבעה לתובעת על ידי ד"ר פלאח (בשיעור 15%) אינה נכות גבוהה ולא היה בה כדי למנוע מהתובעת לעבוד לו רק רצתה. עוד יש לזכור כי בהתאם לקביעתו של ד"ר פלאח, החל מיום 01/01/2014 לתובעת לא נותרה נכות כלשהיא בעקבות התאונה. על כן, אין מקום לפצות את התובעת בגין מרכיב זה של התביעה, לא לעבר ובוודאי לא לעתיד (בהיעדר נכות צמיתה).
כאב וסבל
26.בעקבות הנפילה נגרם לתובעת שבר בגשר האף וכן חתך שבחדר המיון בוצעה לו הדבקה. מהתיעוד הרפואי עולה כי התובעת התלוננה משך תקופה ארוכה על כאבים בברך שמאל והייתה מוגבלת בכיפוף הברך. התובעת טופלה שמרנית, כולל טיפולי פיזיותרפיה, ובהיעדר הטבה היא עברה ביום 19/07/2013 ארטרוסקופיה של הברך. כפי שציין ד"ר פלאח בסעיף ב' לפרק המסקנות שבחוות דעתו, החבלה בברך שמאל "חייבה פניות וטיפולים רבים ותכופים". מהתיעוד הרפואי עולה כי התובעת התלוננה על כאבים בברך במיוחד בעת עליה וירידה במדרגות. כמו כן, התלוננה על קושי בהליכה למרחקים ובעמידה ממושכת. ד"ר פלאח ציין בחקירתו כי "מצבה השחיקתי הוגבר באופן זמני על ידי החבלה. נתתי לה נכות זמנית במשך שנה" (עמ' 6 לפרוטוקול הדיון מיום 15/10/2018, שור' 11). בנוסף, התובעת התלוננה על קשיי נשימה וקשרה זאת לפגיעה באף. התובעת ביקרה פעמים רבות אצל רופאים הן בתחום האורתופדי והן בתחום האף אוזן וגרון.
27.בשים לב לעולה מהתיעוד הרפואי כמו גם מחוות דעתו של ד"ר פלאח, וכן בהינתן קביעתו של ד"ר פלאח בעניין הנכות הזמנית ממנה סבלה התובעת בעקבות החבלה בברך שמאל, ובהביאי בחשבון גם את החבלה באף והשבר שנגרם לגשר האף, אני מעמיד את הפיצוי בגין מרכיב זה של התביעה על סך של – 30,000 ₪.
עזרת צד ג'
28.ב"כ התובעת עתר במסגרת סיכומיו לפיצוי התובע בגין עזרת הזולת בסך של – 15,000 ₪ כאשר על־פי הנטען העזרה ניתנה לתובעת על ידי בני משפחתה (עמ' מס' 22 לפרוטוקול, שור' 14-12).
29.כעיקרון, עזרה רגילה ומקובלת הניתנת במסגרת חיי משפחה תקינים אינה מזכה בקבלת פיצוי [ראו: ע"א 810/81 רפאל לוי נ' ציון מזרחי ואח', פ"ד לט(1), 477, בעמ' 493 ג'], ואומנם הוא שבפסיקה קיימת גישה שלפיה עזרה שניתנה לניזוק על־ידי קרובי משפחה ללא תמורה תזכה בקבלת פיצוי בגינה רק אם בפועל נגרמו לאותו קרוב הוצאות או הפסדים [ע"א 327/81 אלימלך ברמלי נ' גאבלי עבדול חפוז, פ"ד לח(3), 580, בעמ' 588 א; וכן חיבורו הנ"ל של קציר, בעמ' 835], אלא שמנגד ניתן להצביע על גישה אחרת – והיא הגישה הרווחת – שהכירה בזכות הפיצוי בגין עזרת צד ג' המוענקת לנפגע על־ידי בני משפחתו וזאת אף אם אותו בן משפחה לא סבל נזק ממון עקב עזרה זו אם מחומר הראיות עולה כי התובע-הניזוק היה מוגבל בתפקודו וכי סביר שמצבו אכן הצריך קבלת עזרה החורגת מן המקובל בין בני משפחה, שכן על־פי דידם של המצדדים בגישה זו המזיק לא צריך ליהנות ממאמציהם של אותם קרובי משפחה [ע"א 357/80 יהודה נעים נ' משה ברדה, פ"ד לו(3) 762, בעמ' 791 – 792; ע"א 5774/95 יצחק שכטר נ' אלה כץ (19.11.1997), פסקה 12(ג); ע"א 121/85 דן וטובה ליאור נ' טובה ובנימין פרי (08.04.1998), פסקה 9(י)]; ע"א 1164/02 קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלוני (04.08.2005), פסקה 11; ע"א 1952/11 חאלד אבו אלהווא נ' עיריית ירושלים (06.11.2012), פסקה 11; רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני (06.01.2015), פסקה 10].
30.בשים לב לאופי החבלה והכאבים שמהם סבלה התובעת והממצאים שעלו בבדיקותיה אצל הרופאים השונים, ובכלל זה המגבלה בכיפוף ברך שמאל, ובהינתן הנכות הזמנית שנקבעה לתובעת על ידי ד"ר פלאח "בשיעור ממוצע 15%", אין זה מופרך שהיא קיבלה עזרה מוגברת מבני משפחתה בתקופה הסמוכה שלאחר התאונה, אך משלא הוכח כי נגרם למי מבני משפחתה הפסד ממון בגין העזרה, הפיצוי יהיה על הצד המתון והנמוך. על כן, אני פוסק לתובעת סכום גלובאלי בסך של – 5,000 ₪ בגין מרכיב זה של התביעה.
הוצאות רפואיות ונסיעות
31.התובעת עותרת באופן כללי לפיצויה בגין הוצאות רפואיות בסך של – 20,000 ₪ (עמ' מס' 22 לפרוטוקול, שור' 10-8).
32.הוצאות רפואיות והוצאות נסיעות הינן בגדר נזק מיוחד, אותו יש להוכיח באופן מפורט באמצעות ראיות על ההוצאות שהוצאו בפועל. במקרה שלנו לא הוצגו אסמכתאות כלשהן לגבי הוצאות רפואיות או הוצאות נסיעות, ומשנכשלה התובעת בהוכחת קיומן של הוצאות וסכומן אזי כעיקרון אין לפסוק לטובתה פיצוי בגין מרכיב זה שכן הלכה היא, ש"באותם המקרים, בהם – לאור טבעו ואופיו של הנזק – ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע – התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי" [ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד ל"ה (2) 800, בעמ' 809 ו' – ז', וכן ע"א 605/88 תבורי – בית חרושת למשקאות קלים בע"מ ואח' נ' מעיינות הגליל המערבי סוכנויות (1979) בע"מ, פ"ד מ"ה (2) 1, בעמ' 10 ו' – ז'].
33.עם זאת, יש להניח כי לא תמיד ניזוק שנמצא טרוד במצבו הרפואי ואשר מצא עצמו מכתת רגליו בין המוסדות הרפואיים השונים לצורך קבלת טיפולים לריפוי מכאוביו יהיה ער לחשיבות שבשמירה על האסמכתאות בגין הוצאותיו לביסוס תביעתו המשפטית לכשזו תגיח לאוויר העולם, אם בכלל חשב עליה באותן עתים, ואולם במקרים כאלה הפיצוי שנפסק בהיעדר קבלות הינו פיצוי גלובאלי ובסכום מתון יחסית, אם כי קביעת הסכום תהיה תמיד תלוית הנסיבות הספציפיות של אותו מקרה.
34.לפיכך, בהינתן העובדה שהתובעת הייתה במעקב רפואי וביקרה פעמים רבות אצל הרופאים השונים ואף קיבלה טיפולי פיזיותרפיה כפי שעולה מהתיעוד הרפואי הרב שצורף לתצהירה, הרי שמן הסתם נגרמו לה הוצאות נסיעה לצורך קבלת הטיפולים. על כן, בנסיבות העניין, מצאתי לפסוק לתובעת בגין ראש נזק זה פיצוי גלובאלי בסך של – 3,000 ₪.
סוף דבר
35.אני קובע כי הנתבעת אחראית לפצות את התובעת בגין הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מהתאונה. כמפורט לעיל, מצאתי כי בגין הנזקים שנגרמו לתובעת בעקבות התאונה מושא התיק דנן יש לפצות את התובעת בסך של – 38,000 ₪.
36.אשר על כן, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של – 38,000 ₪. בנוסף, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך של – 8,900 ₪ (כולל מע"מ), וכן הוצאות משפט בסכום כולל של – 1,500 ₪.
הסכומים דלעיל ישולמו לתובעת באמצעות בא כוחה בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן – הם יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.
המזכירות תמציא עותק פסק דין זה לצדדים באמצעות באי כוחם.
ניתן היום, כ"ט ניסן תשע"ט, 04 מאי 2019, בהעדר הצדדים.
