ת"א 28234-11-11 ע' ואח' נ' כהן

כללי

1. בפני תביעה שענינה נזקי גוף. התביעה מבוססת על הרשעת הנתבע מכח הודייתו בעבירת פציעה לפי סעיף 334 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בת.פ. 3316/10 בבימ"ש שלום ראשל"צ (הכרעת דין מיום 3.5.2011, כב' הש' א' יקואל). בכתב האישום תואר כי "ביום 18.3.10 בשעה 13:00 או בסמוך לכך, במגרש החנייה בקניון שער ראשון לציון... על רקע דין ודברים בין המתלוננים [התובעים] לנאשם [הנתבע], הוציא הנאשם מרכבו אלה מעץ והכה באמצעותה את המתלוננים בראשם" (ס' א'1). בגזר-הדין צוין כי הנתבע הכה את שני התובעים בראשיהם באמצעות אלה וגרם לפציעתם (ס' 10 לגז"ד מיום 10.10.2012).

2. התובע תיאר את האירוע כדלקמן (ס' 2 לתצהירו):

   "ביום 18.3.2010 בסביבות השעה 13:00 או בסמוך לכך, במגרש החניה בקניון שער ראשון לציון נסעתי עם אשתי (התובעת מס' 1) להביא כביסה. ראיתי את הנתבע כי במקרה רכבינו חנו בסמוך ויצאתי לשוחח עימו מחוץ לרכב. קיים בינינו סכסוך שכנים עתיק שהחל בעקבות הפרעות של הנתבע ומשפחתו ולבסוף התלהט כדי איומים על חיינו מצד הנתבע. לפתע פתאום הנתבע עשה סיבוב סביב רכבו, הוציא משם אלת עץ, חזר לכיווני והחל לפתע פתאום מכה אותי נמרצות ובחזקה על הראש. חשוב לי להדגיש כי התקיפה החלה בלא כל איום מצידי כלפי הנתבע. אשתי יצאה מהרכב שלנו וניסתה להגן עלי בגופה אבל הנתבע לא "התבלבל" ולמרות היותה אישה, החל תוקף וחובט בראשה של אשתי עם אלת העץ עד אשר גם היא התמוטטה".

3. התובעת תיארה את האירוע כדלקמן (ס' 2 לתצהירה):

   "ביום 18.3.2010 בסביבות השעה 13:00 או בסמוך לכך, במגרש החניה בקניון שער ראשון לציון נסעתי עם בעלי (התובע מס' 2) להביא כביסה. ראיתי את בעלי משוחח עם הנתבע. קיים בינינו סכסוך שכנים עתיק שהחל בעקבות הפרעות של הנתבע ומשפחתו ולבסוף התלהט כדי איומים על חיינו מצד הנתבע. לפתע פתאום הנתבע עשה סיבוב סביב רכבו, הוציא משם אלת עץ, חזר לכיוון בעלי וללא כל התרעה מוקדמת החל לחבוט בראשו של בעלי עם האלה. מיד יצאתי מהרכב על מנת לסייע לבעלי ולהגן עליו מפני תקיפותיו של הנתבע. הנתבע ממשיך לחבוט בבעלי הגעתי לנסות ולהגן על בעלי, עוד בטרם בכלל הספקתי ליצור חיץ ביניהם, החל הנתבע תוקף וחובט בראשי עם אלת העץ עד התמוטטתי".

4. הנתבע תיאר את האירוע כדלקמן (ס' 6 לתצהירו):

   "ביום 18/3/10 עקבו אחרי התובעים ותקפו אותי ובאיומים של בנם ותוך כדי ניסיון שלי להדוף את התוקפים, ביודעי שהתובע מס' 2 נושא אקדח, ובהכירי את נחישותם ועקשנותם והמוטיבציה השלילית שלהם, וגם בהכירי את בנם, שלדעתי אינו אחראי למעשיו, נפגעתי אני. התובע 2, למרות שניסיתי בכל כוחי להדוף אותו, המשך להתקדם אליי ונפגע במצחו, התובעת 1 נפלה ודלת המכונית שלה גרמה לה לפצעים."

5. גרסת הנתבע סותרת את ממצאי ההליך הפלילי. כידוע, ממצאים עובדתיים שנקבעו בהליך הפלילי הם ממצאים קבילים ומחייבים בהליך האזרחי (ס' 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971). כך הוא הדין גם מקום בו הנאשם הורשע מכח הודייתו בעסקת טיעון, וללא בירור ראייתי (ור' למשל ע"א 71/85 אריה חב' לביטוח בע"מ נ' סילביה בוחבוט ואח', פ"ד מא(4) 327, מיום 5.11.1987). נתבע לא יוכל לחזור בו מהודייתו בהליך הפלילי או להתכחש להודיה במסגרת ההליך האזרחי, אלא ברשות בית המשפט וכאשר ישנו חשש לעיוות דין (ס' 42ג לפקודת הראיות; ת.א. (ת"א) 164043-09 צירולניק נ' קרנית – קרן לפיצוי נפגעי ת"ד ואח', מיום 1.6.2010). ודוקו: עצם העובדה שההרשעה מבוססת על עסקת טיעון אין בה כדי להצדיק הבאה של ראיות לסתור; וכבר נפסק בכגון דא: "מעשה שבשגרה הוא שנאשמים שהורשעו על פי הודאתם בדין פלילי טוענים לאחר מכן בתיק האזרחי כי הודו במסגרת הסדר טיעון משיקולים שונים של רווח והפסד. אם נקבל טענה זו, נמצאנו מרוקנים מתוכן את הוראת סעיף 42א(א) לפקודת הראיות. בנוסף, יש בטענה כדי להביא לזילות ההליך הפלילי ולאבדן אמון הציבור" (כב' הש' י' עמית, ת"א (חי) 565/03 ראובן בן ציון נ' חזן דוד, מיום 25.1.2007).

6. במקרה דנא, הנתבע הורשע מכח הודייתו. הנתבע לא הציג ראיות אובייקטיביות כלשהן לסתור את ממצאי ההליך הפלילי, וממילא לא מתעורר חשש לעיוות דין. אשר על כן, אני מאמצת את ממצאי ההליך הפלילי וקובעת כי הנתבע הכה את שני התובעים בראשיהם באלה, וגרם לפציעתם.