בתביעה הנדונה, אשר הוגשה בהליך של סדר דין מקוצר, עתר התובע לחייב את הנתבעים בתשלום חוב הנובע מערבותם של הנתבעים לפירעונו. אין מחלוקת בין הצדדים על כך שהנתבעים ערבו לפירעון החוב, אולם לטענתם, החוב נפרע זה מכבר ומכל מקום התביעה התיישנה עוד בטרם הוגשה. התובע טען כי התביעה טרם התיישנה וכי אפילו התיישנה, הרי שלנוכח הודאת הנתבעים בקיומו של החוב, חלה הוראת סעיף 9 בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן – חוק ההתיישנות), אשר על-פיה בנסיבות אלו המועד אשר החל ממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות.
בהתאם להסדר דיוני שעליו הוסכם בדיון מיום 4.12.2016, סיכמו הצדדים את טענותיהם בכתב בשאלה אם התביעה התיישנה וזאת מבלי שהמצהירים מטעמם נחקרו על תצהיריהם.
א.עיקרי העובדות ועיקרי ההליכים
2.תחילה נעמוד על עיקרי העובדות, כפי שהובאו בתצהירים מטעם הצדדים, אשר בעיקרן אינן שנויות במחלוקת. אם נידרש אל עובדה השנויה במחלוקת, היא תצוין במפורש (הנספחים שיצוינו להלן באותיות הם נספחי התצהירים מטעם הבנק, ואילו הנספחים שיצוינו במספרים, הם נספחי התצהירים של הנתבעים).
רקע עובדתי
3.במהלך שנת 1994 הוקמה חברת ליין ארט (פלסטיק) בע"מ (להלן – ליין ארט או החברה), אשר עסקה בשיווק שרוולי ניילון לזרי פרחים. בני הזוג שמחה ורג'ינלד לנדאו (להלן, לפי העניין – בני הזוג לנדאו או שמחה לנדאו) היו בעלים של שליש ממניות החברה וכל אחד משני הנתבעים היה בעל שליש נוסף ממניותיה. עם הקמתה, הלווה לחברה כל אחד משלושת בעליה הלוואת בעלים בסך 100,000 ₪. לשם כך, נפתחו בסניף רחביה של התובע, בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן גם – הבנק), ארבעה חשבונות. שלושה חשבונות נפתחו לכל אחד מבעלי החברה, בעוד שהחשבון של בני הזוג לנדאו היה רק על שם שמחה לנדאו ומספרו היה 110-146600/98 (להלן – החשבון הפרטי של שמחה לנדאו) וחשבון נוסף נפתח לחברה, שמספרו 110-146400/98 (להלן – חשבון החברה). הלוואת הבעלים ניתנה כך שבכל אחד משלושת החשבונות הפרטיים של בעלי החברה הלווה הבנק לבעל החשבון סך 100,000 ₪ וכל אחד מהשלושה ערב להלוואה שניתנה בשני חשבונות הבעלים האחרים עד סכום ההלוואה. בנוסף לכך, כל שלושת בעלי החברה ערבו לחובות החברה בחשבון החברה (מסמכי הערבות מיום 14.4.1995 – נספחים ה1, ה2 ו-ה3).
בשנת 1998 פרש הנתבע 2 מהחברה והעביר את זכויותיו למר איתן גולדברג, אולם כלפי הבנק נותר הנתבע 2 חייב וערב (הסכם העברת המניות – נספח 1). מאוחר יותר התברר כי עסקי החברה כשלו. על-פי טענת הנתבעים נקבע בהליכים משפטיים שונים כי הדבר נבע מאופן התנהלות בני הזוג לנדאו, אך למרות זאת, מאז שנת 2000 לערך, ניכר היה, כך לטענת הנתבעים, כי הם מסרבים לפרוע את חלקם בחובות החברה.
4.בעקבות מגעים שהתנהלו בין בא-כוח הבנק לבין הנתבעים בקשר לחובות בחשבון החברה, הודיע להם בא-כוח הבנק במכתב מיום 1.1.2002 (נספח 2), כי בשלב זה מסכים הבנק לכך שיפרעו את מלוא חוב החברה אשר אינו מגובה בערבות מדינה, בתוספת ריבית עד יום 31.12.2001, בסך 257,378 ₪ (במקום 277,378 ₪ וזאת תוך ויתור מצד הבנק על סך 20,000 ₪). באשר ליתרת החוב בחשבון החברה, בסך 151,792 ₪, הודיע בא-כוח הבנק במכתב האמור, כי לאחר בדיקתה, תימסר לנתבעים הודעה לגביה.
בעקבות מכתב זה, שילמו הנתבעים ביום 1.5.2002 את מלוא הסכום שהתבקש (סך 171,585 ₪ שולם בהמחאה של הנתבע 1, וסך 85,793 ₪ שולם בהעברה בנקאית ובסך הכול, 257,378 ₪ – נספח 3).
5.בעניין יתרת החוב, כך נראה, נוהלו מגעים שונים בין בא-כוח הבנק לבין הנתבעים. ממכתב ששלחו הנתבעים אל בא-כוח הבנק ביום 3.10.2002 (נספח יא) עולה, כי הנתבעים ביקשו לקיים פגישה בעניין הסדרת יתרת החוב. לדברי הנתבעים במכתב זה, ברשותם כספי החברה בסכום העולה על סכום החוב, כך שלא תהיה בעיית פירעון. לפיכך ומאחר שסילוק החוב מובטח, ביקשו הם כי לא יינקטו הליכים משפטיים.
ביום 14.11.2002 הודיע בא-כוח הבנק לנתבעים כי יתרת החוב בחשבון החברה באותו מועד, היא בסך 201,463 ₪, אך אם החוב בתוספת ריבית ייפרע תוך שלושים יום, כי אז יופחת ממנו סך 20,000 ₪ (נספח 9). כעבור זמן קצר, בתחילת שנת 2003 הודיע הבנק לנתבעים כי באותו מועד כבר עמדה יתרת החוב בחשבון החברה על סך 210,000 ₪. הנתבעים, שסברו כי על הבנק לגבות סכום זה מבני הזוג לנדאו, הציעו לשלם שני שליש מתוך יתרת החוב, בסך 140,000 ₪, בעוד שאת היתרה יגבה הבנק מהזוג לנדאו, אשר עד אותה עת לא נגבה מהם דבר. עוד הציעו, כי אם הבנק יוותר לבני הזוג לנדאו על החוב או חלקו, כי אז יחזיר לשני הנתבעים חלק כפול מהסכום שעליו יוותר. בדרך זו יימצא כי יתרת החוב חולקה באופן שווה בין הזוג לנדאו לבין כל אחד מהנתבעים. על-פי טענת הנתבעים, הבנק הסכים להצעה זו, אשר מאוחר יותר, תועדה בתרשומת שערך הנתבע 2 ביום 19.1.2003 (נספח 4).
בהתאם לסיכום האמור, נתן הנתבע המחאה על סך 140,000 ₪ לטובת הבנק. אך בטרם נמסרה ההמחאה, התבקש הבנק לאשר במכתב את הדברים, לרבות התחייבותו שלא לתבוע יותר דבר מהנתבעים בקשר לחוב בחשבון החברה. זאת ללא קשר לערבות הנתבעים לחוב בחשבון הפרטי של שמחה לנדאו. פניות כאמור מטעם הנתבעים, שלח הנתבע 2 ביום 5.1.2003 וביום 7.1.2003 בצירוף צילום ההמחאה על סך 140,000 ₪ (נספחים 5 ו-6).
בעקבות פניות אלו, אישר בא-כוח הבנק את הסיכום בשיחת טלפון שקיים עם הנתבע 2, מבלי שניתן מסמך בכתב (פסקה 29 בתצהיר של הנתבע 1; פסקה 28 בתצהיר של הנתבע 2). נראה אפוא, כי הכוונה לשיחה מיום 19.1.2003 אשר כאמור, תועדה בתרשומת (נספח 4). לנוכח הסכמה זו, נמסרה ההמחאה לבנק וביום 4.2.2003 נשלחה אל הנתבע 1 קבלה בקשר לתשלום סך 140,000 ₪ (נספחים 7 ו-8).
6.בקשר ליתרת החוב של החברה, הגיש הבנק ביום 3.2.2003 תביעה בסדר דין מקוצר בת"א 2297/03 בבית-משפט זה. התביעה, על סך 70,290 ₪ (יתרת קרן החוב), הוגשה נגד החברה ונגד שני בני הזוג לנדאו (כתב התביעה – נספח א). בהסכמת הנתבעים, המצאת כתב התביעה אל החברה הייתה באמצעותם (אישורי המסירה צורפו אל הקבלה על התשלום – נספחים 7 ו-8), ומשלא הוגשה בקשת רשות להתגונן מטעם החברה, ניתן נגדה ביום 26.2.2004 פסק-דין בהיעדר הגנה על מלוא הסכום שנתבע, בתוספת ריבית, שכר-טרחת עורך-דין והוצאות משפט (פסק הדין נגד החברה – נספח ב).
בני הזוג לנדאו התגוננו מפני התביעה, אך בפסק הדין שנתן בית המשפט (כבוד השופט א' רון) ביום 30.10.2007 (נספח ג), נדחו טענותיהם והתביעה התקבלה במלואה. בני הזוג לנדאו ערערו על פסק הדין (ע"א 11490/07, בבית המשפט המחוזי בירושלים), אך בית המשפט (כבוד השופטים צ' סגל, מ' דרורי וי' נועם) דחה את הערעור בפסק-דין מיום 25.3.2008 (נספח ד'). משלא נפרע החוב מכוח פסק הדין, נפתח תיק בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים (תיק הוצל"פ 03-15385-08-7. להלן – תיק ההוצאה לפועל). החוב בתיק זה במועד הגשת התביעה הנדונה, עמד על סך 397,342 ₪ (דו"ח התנועות בתיק ההוצאה לפועל – נספח ו').
7.נמצא אפוא, כי עד חודש פברואר 2003, שילמו הנתבעים לבנק בקשר לחוב בחשבון החברה כ-400,000 ₪ (257,378 ₪ בחודש מאי 2002 וכן 140,000 ₪ בחודש פברואר 2003). לנוכח הסיכום האמור, אשר נראה כי אף בא לידי ביטוי בתביעה בקשר ליתרת החוב בחשבון החברה, אשר לא הוגשה גם נגד הנתבעים, הבינו הנתבעים כי לבנק אין עוד כל דרישה מהם בקשר לחוב בחשבון החברה.
8.נוסף על החוב בחשבון החברה, נותר לשמחה לנדאו חוב לבנק גם בחשבונה הפרטי. בקשר לחוב זה הגיש הבנק ביום 21.3.2002 תביעה בסדר דין מקוצר על סך 154,971 ₪, בת"א 3864/02 בבית-משפט זה, אשר הוגשה רק נגד שמחה לנדאו (כתב התביעה – נספח 10).
על-פי טענת הבנק, נמנע מלתבוע במסגרת התביעה האמורה גם את הנתבעים, חרף היותם ערבים לחובותיה של שמחה לנדאו, וזאת בשל הפצרותיהם במהלך כל השנים, כי לא תוגש נגדם תביעה משפטית והתחייבותם לפרוע את החובות. כך כתבו הם בין השאר, עוד במכתב שהוזכר לעיל מיום 3.10.2002 (נספח יא). אולם, על-פי טענת הבנק, הנתבעים התחייבו במכתב מיום 31.5.2007, כי אם לא יעלה בידי הבנק לגבות את חובותיה של שמחה לנדאו, כי אז ישלמו הם את מלוא החוב תוך שלושים יום מעת שהבנק יודיע כי מיצה את אפשרות הגביה מכוח פסק הדין בתביעה האמורה (נספח ז'. להלן גם – מכתב הוויתור). לנוכח חשיבותו של מכתב הוויתור, העומד במוקד המחלוקות בין הצדדים, נביא את תוכנו במלואו:
"לכבוד
מר יששכר בר-הלל, עו"ד
...
ח.נ.,
הנדון: ליין ארט – בל"ל – שמחה לנדאו
בשמי ובשם עו"ד יהודה רסלר הנני מאשר כי ערבותנו להלוואה נשוא ת"א 3864/02 (בל"ל נ' לנדאו) בעינה עומדת ואנו מתחייבים כי לא נעלה בעתיד, כלפי בל"ל כל טענת התיישנות מפני כל דרישה/תביעה שתגיע אלינו מהבנק בגין ערבותנו זו, ולשלם לבל"ל בתוך 30 יום מדרישתכם ובלבד שדרישה זו תגיע לאחר ובכפוף לפסה"ד בת"א 3864/02 הנ"ל ולאחר שתודיעו לנו כי בל"ל מיצה את אפשרויותיו לגבות את סכום פסה"ד נגד לנדאו.
בכבוד רב,
יורם אבירם, עו"ד
( - )"
מכל מקום, על-פי טענת הבנק וכמפורט בתצהירו של עו"ד בר-הלל, בא-כוח הבנק, חרף הליכים רבים שנוהלו נגד שמחה לנדאו, לרבות הליכי הוצאה לפועל, לא עלה בידי הבנק לגבות ממנה דבר.
התביעה הנדונה ותוכנו של ההסדר הדיוני
9.מאחר שעל-פי טענת הבנק, על הנתבעים לפרוע את החוב שנותר בחשבון החברה, פנה הבנק ביום 27.3.2012 אל הנתבעים ודרש מהם לסלק חוב זה, אשר באותו מועד עמד על סך 247,592 ₪ (נספח ח).
משלא פרעו הנתבעים את החוב, הוגשה ביום 14.7.2013 התביעה הנדונה בסדר דין מקוצר. על-פי הנטען בה, בעת הגשתה, כבר עמדה יתרת החוב בחשבון החברה על סך 300,858 ₪ (דף החשבון (שמספרו שונה), נספח ט'). הנתבעים נתבעו אפוא, לשלם את סכום החוב, כפי שהוא בתיק ההוצאה לפועל, אשר במועד הגשת התביעה עמד על סך 397,342 ₪ וזאת בצירוף הפרשי הצמדה, ריבית בשיעור המקובל אצל התובע, כפי שהוא מתעדכן מעת לעת, הוצאות המשפט ושכר-טרחת עורך-דין.
לשלמות הדברים יוער, כי באותו מכתב נדרשו הנתבעים גם לסלק את יתרת החוב בחשבון הפרטי של שמחה לנדאו, אשר נטען כי עמד על סך 487,196 ₪, וזאת לנוכח ערבותם לחוב בחשבונה. בעניין חוב זה, הגיש הבנק בבית-משפט זה תביעה נפרדת נגד הנתבעים על סך 582,055 ₪ (ת"א 29607-07-13).
מכל מקום, נראה כי הבנק היה ער לכך שהתביעה הנדונה לכאורה התיישנה. לפיכך טען בכתב התביעה, כפי שעוד יפורט בהמשך הדברים, כי הנתבעים הודו בזכותו של הבנק לתבוע מהם את החוב נושא תביעה זו. לכן, בהתאם להוראת סעיף 9 בחוק ההתיישנות, יש למנות את תקופת ההתיישנות החל ממועד אותה הודאה. על-פי טענת הבנק, הודאה זו נכללה במכתב הוויתור וכן בדברי הנתבעים בעדויותיהם במהלך שנת 2011 במסגרת ת"א 3864/02 (תביעת הבנק נגד שמחה לנדוי, שנשמעה לפני כבוד השופטת ש' רנר)
10.בקשת הרשות להתגונן מטעם הנתבעים הוגשה ביום 30.3.2014. במסגרתה טענו בין השאר, כי פרעו את החוב הנתבע, כי התביעה התיישנה וכן, כי הבנק התרשל בגביית החוב הנתבע. הבקשה התקבלה בהחלטה מיום 7.4.2014 (כבוד הרשמת הבכירה ב' יהלום), ולאחר מכן הועברה התביעה להליך גישור במסגרת תכנית המהו"ת.
מאז ובמשך תקופה ממושכת, התנהלו הליכי גישור מאוחדים בקשר לתובענה הנדונה ולתובענה הנוספת שהוזכרה שכאמור, הבנק הגיש נגד הנתבעים. בסופו של דבר, לאחר ארכות רבות משנמצא כי הליך הגישור לא הצליח, הגיש הבנק ביום 14.1.2016 כתב תשובה.
ביום 28.1.2016 ניתנה החלטה הקובעת מועדים להגשת תצהירי עדות ראשית, אשר על-פיה הגיש הבנק ביום 18.4.2016 את תצהיריהם של מר איתן סטרומזה, רכז תחום חוב"ב [חובות בעייתיים] ובקרה בחטיבה המסחרית של הבנק, ושל עו"ד יששכר בר-הלל, בא-כוח הבנק. תצהירי שני הנתבעים הוגשו ביום 4.8.2016.
11.קדם משפט התקיים ביום 4.12.2016 ובדיון זה הסכימו הצדדים להצעת בית המשפט, שעל-פיה הצדדים יסכמו בכתב בעניין טענת ההתיישנות, על יסוד הראיות שהוגשו. עוד הוסכם, כי אין בהיעדר חקירות נגדיות משום הסכמת מי מבעלי הדין לאמור בתצהירי בעל הדין שכנגד (עוד הוסכם כי סיכומי הצדדים יוגשו תוך פרקי זמן קצרים וכי היקפם יוגבל לשבעה עמודים).
ההסדר הדיוני אושר בהחלטה ובהתאם לכך, סיכום טענות הנתבעים, אשר הוסכם כי יוגש ראשון, הוגש ביום 13.12.2016, סיכום טענות התובע הוגש ביום 1.1.2017 והנתבעים השיבו ביום 5.1.2017.
ב.עיקרי טענות הצדדים בעניין טענת ההתיישנות
עיקרי טענות הנתבעים
12.טענת הנתבעים היא כאמור, כי התביעה אשר בעת הגשתה, ביום 14.7.2013, עמדה על סך כ-400,000 ₪, בשל חוב אשר בשנת 2003 היה בסך 70,000 ₪, התיישנה שנים רבות בטרם הוגשה.
באשר לעצם החוב טענו הנתבעים, כי לנוכח התשלום הנוסף בסך 140,000 ₪, אשר שולם ביום 4.2.2003 בעקבות הסיכום בין הצדדים, אין הם חבים עוד דבר בקשר לחוב בחשבון החברה. שכן כאמור, הוסכם כי בכל מקרה, בין אם הבנק יגבה את היתרה (בסך 70,000 ₪) מלנדאו ובין אם לאו, לא ידרוש עוד דבר מהנתבעים בקשר לחוב זה. לטענת הנתבעים, הבנק אמנם לא תבע גם אותם במסגרת התביעה נגד החברה ונגד בני הזוג לנדאו בקשר לחוב זה (ת"א 2297/03). על-פי טענתם, כך גם העיד הנתבע 2 ביום 25.5.2011, במסגרת תביעת הבנק נגד שמחה לנדאו בעניין החוב בחשבונה הפרטי (ת"א 3864/02) (נספח י2, עמ' 44), בעוד הבנק ובא-כוחו אשר נכח בעת העדות, לא חלקו על כך ולא הגישו כל תביעה, אלא בחלוף שנתיים.
13.בעניין טענת ההתיישנות, טענת הנתבעים היא, כי המועד שבו נולדה עילת התביעה, אשר החל ממנה יש למנות את תקופת ההתיישנות היא ביום 1.1.2002, עת שלח אליהם הבנק את מכתב הדרישה לפרוע את החוב בחשבון החברה, למעט יתרה אשר לגביה נדרש בירור נוסף (נספח 2). לחלופין טענו, כי המועד המאוחר ביותר אשר החל ממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות, הוא יום 14.11.2002. אז לכאורה, תם הבירור לגבי יתרת החוב בחשבון החברה. בהתאם לכך, הודיע הבנק לנתבעים כי לאחר תשלום סך 257,378 ₪ בהתאם למכתב הקודם, הם נדרשים לשלם גם את היתרה, אשר אותה עת הייתה בסך 201,463 ₪ (נספח 9).
לפיכך ומאחר שתביעה כספית מתיישנת בחלוף שבע שנים מהיום שבו נולדה התביעה (סעיפים 5 ו-6 בחוק ההתיישנות), הרי שהתביעה התיישנה. שכן, לעניין תביעת בנק בקשר ליתרת חוב בחשבון בנק, נקבע, כי לעניין התיישנות תביעה, המועד שבו מתגבשת עילת התביעה של חוב שלגביו הוסכם כי מועד פירעונו הוא עם דרישה לסלקו, הוא במועד הדרישה (ד"נ 32/84 עזבון ולטר וויליאמס נ' London Israel British Bank, פ"ד מד(2) 265 (1990) (להלן – עניין וויליאמס). בענייננו נקבע בסעיף 2 בהסכם הערבות (נספח ה1), כי על הנתבעים לסלק את החוב עם דרישת הבנק לסלקו. על-כן, טענו הנתבעים, כי עילת התביעה נולדה עם משלוח דרישת הבנק כאמור. מכאן, שמניית תקופת שבע השנים מיום 1.1.2002, עת נשלח המכתב הראשון (נספח 2), מובילה לכך שהתביעה התיישנה ביום 31.12.2006. לחלופין, אם התקופה נמנית מיום 14.11.2002, מועד משלוח המכתב השני (נספח 9), כי אז התביעה התיישנה לכל המאוחר ביום 13.11.2009.
14.הנתבעים הוסיפו, כי הבנק אינו חולק על כך שהתביעה התיישנה, אך לטענתו הנתבעים ויתרו על טענת התיישנות במסגרת מכתב הוויתור מיום 31.5.2007 (נספח ז). על טענה זו חולקים הנתבעים בהדגישם כי בכל מקרה, על הבנק מוטל להוכיח את קיומו של החריג המאריך את תקופת ההתיישנות.
לעצם טענת הבנק העלו הנתבעים שורה של טעמים לדחיית טענתו הנשענת על מכתב הוויתור, שאלו עיקריהם: ראשית, מכתב הוויתור, כלל אינו קשור לתובענה הנדונה או לחוב בחשבון החברה. נאמר בו במפורש, כי האמור בו נוגע רק לחוב הנובע מערבות הנתבעים לחוב בחשבון הפרטי של שמחה לנדאו ורק בקשר לתביעה שהוגשה נגדה בת"א 3864/02. מעצם אמירה מפורשת זו, עולה כי מכתב זה לא עסק בחוב בחשבון החברה, בבחינת "מכלל ההן, נלמד הלאו". שנית, בניגוד לטענת הבנק, אין ללמוד דבר מהאמור בכותרת המכתב ("הנדון"), המגדירה רק את הנושא הכללי, ללא קשר לחשבון של החברה. שלישית, אין מחלוקת על כך שמלכתחילה נראה היה שהתביעה נגד לנדאו בעניין החוב בחשבונה הפרטי תהיה פשוטה, מכיוון שהייתה בבעלותה חנות אשר מושכנה לטובת הבנק. מאחר שאף צודק יותר לתבוע את החייב העיקרי ולא את הערבים, נאות הבנק שלא לתבוע גם את הנתבעים בקשר לחוב זה. מאוחר יותר התברר כי ההליכים בתביעה זו הסתבכו ולכן ניאותו הנתבעים לתת לבנק את מכתב הוויתור, אך רק לגבי חובותיהם הנובעים מערבותם לחוב בחשבון הפרטי של לנדאו. זאת בשונה מהחוב בחשבון החברה, שאותו הנתבעים פרעו. רביעית, הנתבעים, טוענים שוב ושוב, כי כלל אינם מבינים כיצד סכום החוב האמיר תוך תקופה קצרה, כפי שטוען הבנק. לטענתם, סילקו זה מכבר את מלוא חוב החברה. כך שבנסיבות אלו, אף לא הייתה הצדקה לכך שיוותרו לבנק על טענת ההתיישנות לגביו. חמישית, עמדת הבנק אינה הגיונית, שהרי אילו ידעו הנתבעים שהם צפויים להיתבע לשלם את יתרת החוב בחשבון החברה ועוד בסכום הנתבע עתה, כי אז ללא ספק היו משלמים את היתרה, אשר לנוכח הסכמת הבנק לוותר על 20,000 ₪, הייתה בסך 50,000 ₪ בלבד, אך כאמור, בוודאי שלא היו מוותרים על טענת ההתיישנות.
15.לבסוף טענו הנתבעים, כי אין בדברים שנאמרו בשנת 2011 במהלך העדויות במסגרת תביעת הבנק בעניין החוב בחשבון הפרטי של לנדאו (ת"א 3864/02) משום הודאה או רמז להודאה, בדבר חובת הנתבעים לפרוע את חוב החברה הנתבע בתביעה הנדונה. לפיכך ובהתאם לפסיקה העוסקת בהוראת סעיף 9 בחוק ההתיישנות, טענו הנתבעים, כי יש לדחות את טענת הבנק כי יש באמור במכתב הוויתור או בכל מקום אחר, משום הודאה בחובתם לפרוע את החוב נושא תביעה זו.
בנוסף לכך, הנתבעים הלינו על האופן שבו הוצג מכתב הוויתור בכתב התביעה. לטענתם, במכוון הושמטה העובדה שמכתב הוויתור עוסק בתביעה בעניין חשבונה הפרטי של לנדאו. כך גם הלינו על כך שהבנק נמנע מהגשת כתב התביעה ופסק הדין שניתנו בתביעה נגד לנדאו בעניין חשבונה הפרטי (ת"א 3864/02)
עיקרי טענות התובע (הבנק)
16.טענת הבנק היא, כי התביעה לא התיישנה וכי אפילו התיישנה, הרי שלנוכח הודאת הנתבעים בחוב הנתבע ועל-פי הוראת סעיף 9 בחוק ההתיישנות, נדחה מועד תחילת מניית תקופת ההתיישנות.
17.תחילה טען הבנק כי העובדות שתיארו הנתבעים שגויות. בעניין זה טען בין השאר, מספר טענות, שזו תמציתן: בקשר לחברה ולנתבעים התקיימו הליכים נוספים, לרבות הליך בוררות שבוטל וכן הליך פירוק החברה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. בעקבותיהם, היה בידי הנתבע 1 כסף של החברה, אשר נועד לפירעון חובותיה (כפי שלטענת הבנק, אף ניתן להבין ממכתבם של הנתבעים מיום 3.10.2002, שבו נאמר כי הנתבע 1 מחזיק בסכום העולה על חוב החברה לבנק – נספח יא). מכאן טען הבנק, כי הסכום ששולם לבנק לכיסוי חוב החברה לא היה מכספי הנתבעים, אלא משל החברה; התרשומת שערך עו"ד אבירם ביום 19.1.2003 (נספח 4), אינה תומכת בטענות הנתבעים, אלא דווקא בכך שלא סוכם שתשלום סך 140,000 ₪ יביא לסילוק כל החוב של החברה לבנק. אף המכתב מיום 5.1.2003 (נספח 5) אינו תומך בטענת הנתבעים, בהיותו מוקדם לתרשומת; פרישת הנתבע 1 מהחברה, כטענתו לראשונה בתביעה זו, אינה משנה מחובותיו מכוח ערבותו (נעיר, כי כך אמנם טענו הנתבעים); טרוניית הנתבעים בדבר אי צירוף כתבי הטענות של התביעה בעניין החוב בחשבון הפרטי של לנדאו, דווקא תומכת, כך לשיטת הבנק, בכך שהנתבעים ראו במכתב הוויתור ככזה העוסק בחובות הנובעים משני החשבונות.
מכל מקום, הבנק שב והטעים, כי לטענתו, הנתבעים ידעו כי עליהם לפרוע את מלוא החוב בחשבון החברה. לנוכח ההליכים המשפטיים הרבים עם שמחה לנדאו, הם ביקשו לשלם תחילה סך 140,000 ₪ מתוך יתרת החוב בסך 210,000 ₪, תוך הסכמה כי אם הבנק לא יגבה את היתרה מלנדאו, הם ישלמו זאת. לטענת הבנק, הנתבעים הפצירו בבנק שלא לתבוע אותם, בהיותם עורכי-דין, תוך התחייבות לפרוע את מלוא החוב.
18.בעניין המועד שבו התגבשה עילת התביעה טוען הבנק טענות הנסמכות על טענותיו שלו בכתב התביעה, בעוד שעל-פי טענתו, טענות אלו לא הוכחשו. על-פי טענת הבנק, נטען בכתב התביעה כי הנתבעים ערבים יחד ולחוד לסילוק החוב הנדון ואף התחייבו לסלקו. עוד נטען בכתב התביעה, כי הנתבעים טענו כי פרעו את רוב החוב של החברה ולכן ביקשו שהתובע ימצה תחילה את ההליכים נגד החברה ונגד בני הזוג לנדאו. בנוסף נטען שם, כי התביעה הנדונה הוגשה לאחר שהתובע מיצה את אפשרויות הגביה מלנדאו בהליכי ההוצאה לפועל.
מכאן טען הבנק בסיכום טענותיו (פסקאות 19-18), כי בכתב התביעה, בטרם נטענה טענת ההתיישנות, טען הבנק כי הסכים לדחיית מועד פירעון החוב עד אחרי מיצוי ההליכים נגד החברה ונגד שמחה לנדאו. לפיכך, עילת התביעה התגבשה במועד ההסכמה המאוחרת ולא במועד המקורי שבו על-פי טענת הנתבעים התגבשה. הבנק טען, כי הנתבעים לא הכחישו את טענותיו אלו של הבנק ולכן יש לקבלן. במילים אחרות, למעט הפניית הבנק אל נספח יא הנזכר, אשר בו התחייבו לפרוע את חובות החברה ואף ביקשו כי לא תוגש נגדם תביעה, דומה כי טענות הבנק נשענות בעיקרן, על העובדה שהנתבעים – כך לטענת הבנק – לא חלקו על טענותיו.
נקדים ונאמר, כי יש לדחות כבר עתה את טענתו האמורה של הבנק מטעמים אלו: ראשית, בניגוד לטענת הבנק, הנתבעים כן הכחישו במפורש את כל טענותיו. לא זו בלבד, אלא שהנתבעים אף הדגישו וכך אף נאמר במסגרת ההסדר הדיוני, כי אין בו משום הסכמה לאמור בתצהירי הבנק. שנית, בכל הכבוד וכידוע, אין די בכך שהבנק טוען כי התביעה לא התיישנה כדי לבטל את התיישנותה. שלישית, אין מחלוקת על כך שבמכתב מיום 3.10.2002 (נספח יא), התחייבו הנתבעים לסלק את החוב בחשבון החברה וכי ביקשו להימנע מהגשת תביעה משפטית. עם זה, אף אין חולק כי לאחר מכתב זה שולם סכום נוסף, סך 140,000 ₪, לפירעון החוב בחשבון החברה, אשר את קבלתו אישר הבנק ביום 5.1.2003 (נספחים 5 ו-6).
19.טענתו החלופית של הבנק נשענת כאמור, על הוראת סעיף 9 בחוק ההתיישנות. על-פי טענתו, אפילו יימצא כי התביעה התיישנה, הרי שלנוכח הודאת הנתבעים בקיום זכות הבנק, נדחה מועד תחילת מניית תקופת ההתיישנות. לעניין זה ציטט הבנק קטעים נרחבים מתוך פסק הדין שניתן בע"א ע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ (19.4.2012) (כבוד השופט י' עמית) (להלן – עניין רובאב), העוסק בהרחבה בהוראת סעיף 9 בחוק ההתיישנות. הבנק ציטט את רוב האמור בפסקאות 24-17 בעניין רובאב, וטען כי יישומם מוביל למסקנה כי הנתבעים הודו בחוב מכוח ערבותם, אך מאחר שביקשו להימנע מהגשת תביעה נגדם, ביקשו שהבנק יתבע תחילה את שמחה לנדאו.
כן טען הבנק, כי בשלוש ההזדמנויות הבאות הודו הנתבעים בזכות הבנק לתבוע את החוב הנדון:
ראשית, מכתב הוויתור (נספח ז'). בעניינו טען הבנק טענות אלו: אמנם התביעה בת"א 3864/02 עוסקת בחוב בחשבון הפרטי של לנדאו, אך בכותרת המכתב ("הנדון"), הוזכר שם החברה ואילו במכתב עצמו נכתב כי הנתבעים לא יטענו להתיישנות החובות בעניין הנדון; כותרת המכתב יצרה מצג אשר עליו הסתמך הבנק; אלמלא עסק המכתב גם בחוב החברה, היה הבנק תובע את הנתבעים מוקדם יותר ולפיכך יש לראות בטענות הנתבעים המתכחשות אל תוכן מכתב הוויתור משום הפרת חוזה. זאת הגם שבכל מקרה, עילת התביעה התגבשה רק לאחר מיצוי ההליכים נגד החברה ונגד לנדאו; מכתב הוויתור נכתב על רקע מגעים ממושכים בין בא-כוח הבנק לבין הנתבעים, אשר אישרו את ערבותם לחוב בחשבון החברה ואת התחייבותם לפירעונו. מטעם זה ולבקשת בא-כוח הבנק, נכתב מכתב הוויתור על טענת ההתיישנות.
שנית, בעדויות הנתבעים בשנת 2011 במסגרת ת"א 3864/02 (תביעת הבנק נגד שמחה לנדאו בעניין החוב בחשבונה הפרטי), אישרו הם את זכות הבנק לגבות מהם את החוב שנותר בחשבון החברה. בעניין זה הפנה הבנק לדברים מסוימים שנאמרו באותן עדויות (אשר תוכן יובא בהמשך הדברים, אגב הדיון בהם), אשר לטענתו, הם בגדר הודאה בערבותם של הנתבעים לחובות החברה מבלי לטעון כי החוב סולק, ומכאן שמדובר בהודאה בקיום זכות הבנק לגביית יתרת החוב בחשבון החברה.
שלישית, ממספר טעמים אין לראות בבנק כמי שוויתר לנתבעים לשלם את יתרת החוב בחשבון החברה: אף המכתב מיום 3.10.2002 (נספח יא) הוא בגדר הודאת הנתבעים בחובתם לפרוע את חוב החברה. לכן, לא רק שהוסכם על דחיית מועד פירעון החוב, אלא הנתבעים הכירו בזכות הבנק לתבוע מהם לשלמו; במכתב בא-כוחו של הבנק מיום 14.11.2002 (נספח 9) נאמר, כי הבנק אינו מוותר על החוב, אלא רק על 20,000 ₪ בכפוף לתשלום שאר החוב; מאחר שהבנק לא אישר באופן מפורש כי ויתר על יתרת החוב, לא ניתן לראות בו כמי שהסכים לוותר עליו; לא הייתה כל מניעה לתבוע את הנתבעים שנים רבות קודם לכן, אולם הבנק נענה לבקשתם שלא לתבוע אותם ולכן אינם יכולים לבוא בטרוניה על תביעתם עתה.
עיקרי תשובת הנתבעים
20. הנתבעים חזרו והדגישו כי פרעו את רוב החוב בחשבון החברה וכן הפנו לכך שבשל כך, אף הבנק עצמו נמנע מלתבוע אותם במסגרת התביעה שהוגשה נגד החברה ונגד בני הזוג לנדאו (ת"א 2297/03). לטענתם, הבנק הסכים לפטור אותם מעצם תשלום יתרת החוב, אולם מאחר שבכל מקרה התביעה התיישנה, לא נדרשת עוד הכרעה בשאלה אם בכלל חלה עליהם חובה לפרוע את יתרת החוב.
פרט לכך חזרו הנתבעים על עיקרי טענותיהם ואף מחו בתוקף על ניסיון הבנק לטעון כי פירעון החוב בחשבון החברה לא היה מכספם, אלא מכספי החברה או מכספיה של שמחה לנדאו. דברים אלו, טענו הנתבעים, אף עומדים בניגוד מובהק לאמור בכתב התביעה בת"א 2297/03 (נספח א', פסקה 11).
ג.דיון והכרעה
השאלות הטעונות הכרעה
21.אף אם הארכנו קמעה בתיאור העובדות ובהבאת עיקרי טענות הצדדים, דומה כי השאלות הטעונות הכרעה פשוטות וממילא שאף התשובות לאותן שאלות פשוטות.
השאלה הראשונה היא אימתי נולדה עילת התובענה. מהנימוקים שעליהם נעמוד, התשובה לשאלה זו תוביל למסקנה כי התביעה התיישנה. לפיכך נפנה אל השאלה השנייה, אשר תבחן אם אמנם מתקיים החריג הקבוע בסעיף 9 בחוק ההתיישנות, שעניינו הודאה בקיום זכות, אשר על-פיו נדחה מועד התחלת מניית תקופת ההתיישנות. על שאלה זו, כפי שעוד יובהר, נשיב בשלילה.
התיישנות התביעה לנוכח המועד שבו נולדה עילתה
22.סעיף 5(1) בחוק ההתיישנות קובע כי תובענה "בשאינו מקרקעין" מתיישנת בחלוף שבע שנים. הוראת סעיף 6 קובעת כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו נולדה עילת התובענה". המבחן ל"עילת התובענה" לעניין התיישנות הוא "קיומה של עילת תביעה קונקרטית בידי התובע במובן זה שמתקיימות כל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה שניתן להצליח בה ולזכות בסעד המבוקש" (ע"א 1650/00 מרדכי זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166 (2003), כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, פסקה 8 (להלן – עניין זיסר). כן ראו בין השאר: ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד לח(3) 673 (1984), כבוד השופט ג' בך, פסקה 8; ע"א 3319/94 יובב פפר נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה, פ"ד נא(2) 581 (1997), כבוד השופט ת' אור, פסקה 11).
עוד נקבע לעניין זה, כי "לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות אין די בקיומה של זכות מושגית בידי התובע אלא יש צורך בקיומה של עילה קונקרטית, אשר מכוחה יכול תובע, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט ולהגיש את תביעתו" (זיסר, שם). "מירוץ ההתיישנות מתחיל כאשר התגבש בידי התובע 'כוח תביעה' שפירושו כי לתובע עומדת אפשרות של ממש להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש אם יעמוד בנטל ההוכחה העובדתי ובנטל המשפטי לביסוס תביעתו" (ע"א 2919/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל, פ"ד ס"ד(2) 82 (2010), כבוד השופט י' עמית, פסקה 39 (להלן – עניין הוועדה לאנרגיה אטומית)).
23.בענייננו מדובר בתביעה שהגיש הבנק נגד הנתבעים, בהיותם ערבים לחוב בחשבון החברה. בהסכם הערבות (נספח ה1) נקבע בסעיף 2, שעניינו "דרישות תשלום", כי יהיה על הערבים לסלק את הסכומים המובטחים בערבות עם דרישתם, וכי אם לא יסולקו תוך שבעה ימים ממועד הדרישה, יישאו ריבית כאמור שם. מכאן אפוא, שהמועד אשר החל ממנו עומדת לבנק האפשרות לתבוע את מלוא החוב הוא שבעה ימים מהמועד שבו דרש מהנתבעים לסלק את החוב.
בפסק הדין שניתן בעניין וויליאמס נדרש בית המשפט (כבוד השופט (כתוארו אז) א' ברק) לשאלה אימתי נוצרת, לעניין ההתיישנות, עילת התביעה של בנק נגד לקוח אשר בחשבונו יתרת חובה. כאמור שם, במצב זה נוצרה בין הבנק לבין הלקוח מערכת יחסים הזהה במהותה לזו שבין מלווה ללווה. כך, אם החשבון ביתרת זכות, אזי הבנק הוא הלווה ואם החשבון ביתרת חובה, כי אז הלקוח הוא הלווה ובהתאם לכך יש לבחון את השאלה האמורה (שם, פסקה 9).
לנוכח האמור קבע בית המשפט, כי אם בהסכם ההלוואה נקבע מועד פירעון, אזי עילת התביעה תשתכלל עם חלוף המועד שנקבע. כך בין אם מדובר במועד שאינו קבוע, אשר חל בהתקיים נסיבות מסוימות שעליהן הוסכם ובין אם נקבע מועד מדויק. בכל מקרה, "עילת התביעה מתגבשת עם קרות המועד שנקבע על-ידי הצדדים" כמועד הפירעון (שם, פסקה 10). לעומת זאת, אם לא נקבע מועד פירעון, אלא נקבע שכספי ההלוואה יושבו "עם דרישה", כי אז חיובו של החייב מתגבש במועד הדרישה. אולם, אם לא נקבע מועד להשבת ההלוואה, כי אז יתגבש החיוב תוך זמן סביר ובמועד שעליו יודיע הנושה. כך גם בהתאם לדין הכללי וכן בהתאם להוראת סעיף 41 בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, שעל-פיה חיוב שלגביו לא נקבע מועד לקיומו, יקוים תוך זמן סביר (שם, פסקה 18).
עם זה נקבע, כי חובת התובע-המלווה לפעול לגביית החוב תוך זמן סביר, בין אם נקבע שהפירעון הוא "עם דרישה" ובין אם לא נקבע מועד פירעון. חובה זו נובעת בין השאר, משיקולי מדיניות משפטית שהביאו לגיבושם של כללי ההתיישנות. "אחד מאותם כללים הינו, כי מקום שתחילת תקופת ההתיישנות מותנית אך בפעולה של התובע, בלא שהדין הסובסטנטיבי הדן בפעולה זו קובע מועד לביצועה, על התובע לפעול בתוך זמן סביר, ואין הוא רשאי לדחות ביצוע הפעולה לעד" (שם, פסקה 22). לפיכך, בכל מקרה, מועד הפירעון הוא תוך זמן סביר. חוב שמועד פירעונו הוא "עם דרישה", יהיה פירעונו תוך זמן סביר לאחר יצירתו ואילו חוב שלא נקבע לו מועד פירעון, פירעונו הוא תוך זמן סביר לאחר יצירתו. זמן סביר זה נגזר מנסיבות מתן ההלוואה, ממטרותיה, מהליכי המסחר בין הצדדים ומשאר נתוני ההלוואה ותנאיה (שם, פסקה 23).
24.בענייננו כאמור, נקבע בהסכם הערבות, כי מועד הפירעון יהיה תוך שבעה ימים ממועד דרישת הבנק מהערב לסלק את החוב. לפיכך וכפי שנקבע בעניין וויליאמס, משנקבע כי על הערבים לסלק את החוב (לפרוע את "הלוואת הבנק"), "עם דרישה", כי אז חיובם של הנתבעים התגבש במועד הדרישה.
המועד שבו פנה הבנק אל הנתבעים לראשונה בדרישה לסילוק החוב בחשבון החברה אינו ידוע לנו. אולם ברור כי הוא קדם למועד משלוח המכתב הראשון שהוגש, מיום 1.1.2002 (נספח 2). שכן ממנו עולה כי קדמה לו דרישה מוקדמת מצד הבנק לסילוק החוב, אשר בעקבותיה שלחו הנתבעים ביום 5.12.2001 הצעה אל הבנק להסדרת החוב (במכתב מיום 1.1.2002 נאמר כי נכתב במענה למכתב של הנתבעים). מכל מקום, נראה כי ניתן לראות במכתב האמור משום מועד הדרישה הראשונה של הבנק. במצב זה, לא ניתן לחלוק על כך שהתביעה התיישנה בחלוף שבע שנים, ביום 31.12.2008.
לחלופין ניתן לומר, כי המכתב האמור מיום 1.1.2002 (נספח 2) לא כלל דרישה מהנתבעים לפרוע את מלוא החוב. שכן, על-פיו הם טרם נדרשו לפרוע את היתרה בסך 151,792 ₪, אשר לגביה הודיע הבנק כי ישלח תשובה מפורטת לאחר בדיקת הדברים. אף אם כך ייאמר, לא ניתן עוד לחלוק על כך שבמכתב מיום 14.11.2002 (נספח 9), כבר באה דרישה מהבנק אל הנתבעים לפרוע את כל יתרת החוב, אשר אז כבר עמדה על סך 201,463 ₪ (תוך הודעה כי אם ישולם תוך שלושים יום, יופחת ממנו סך 20,000 ₪).
לפיכך ובהתאם לכלל כי המועד שבו מתגבשת עילת התביעה של הבנק הוא במועד שבו נדרש החייב לסלק את חובו, הרי שהתביעה התיישנה לכל המאוחר ביום 13.11.2009, בחלוף שבע שנים מיום דרישת הבנק מהנתבעים לסלק את מלוא החוב בחשבון החברה.
25.אף ראוי להזכיר, כי כפי שנקבע בעניין וויליאמס, בכל מקרה על הבנק חלה חובה לפעול לגביית החוב תוך זמן סביר. כך בין אם הוסכם בין הצדדים כי פירעון החוב יהיה "עם דרישה" ובין אם לא נקבע מועד פירעון (שם, פסקאות 23-22).
מכל מקום, לנוכח המסקנה כי התביעה הנדונה התיישנה לכל המאוחר ביום 13.11.2009, כמעט ארבע שנים בטרם הגשתה ביום 14.7.2013, נבחן אם אמנם, כטענת הבנק, חל החריג הקבוע בסעיף 9 בחוק ההתיישנות, אשר על-פיו נדחה המועד אשר החל ממנו נמנית תקופת ההתיישנות.
הודאה בקיום זכות (סעיף 9 בחוק ההתיישנות)
26.הוראת סעיף 9 בחוק ההתיישנות, שעניינה "הודאה בקיום זכות", קובעת כי אם הנתבע הודה בזכות הנתבעת ממנו, כי אז תקופת התיישנות התביעה בעניין אותה זכות, תחל מיום ההודאה. זו לשונה:
"הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין סעיף זה.
בסעיף זה, 'הודאה' – למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות".
בעניין הוראה זו נקבע, שכדי "לבוא בגדרי חריג זה נדרש כי תתקיים הודאה מפורשת של הנתבע (...) בקיום הזכות או שיעשה מעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות" (ע"א 2016/07 שמעון לוי נ' ששון לוי (2009), כבוד השופט ס' ג'ובראן, בפסקה 30). עוד נקבע, כי אין די בהודאה משתמעת אלא, על ההודאה בקיום הזכות להיות מפורשת.
"הדרישה העיקרית שמציב סעיף 9 לחוק ההתיישנות לשם חידוש מירוץ ההתיישנות היא כי הודאת הנתבע תכיר 'בקיום זכות התובע'. דרישה זו נדונה בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 1017/91 משה נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול בע"מ (...),מפי השופט זמיר. בין היתר, נקבע באותה פרשה כי ההודאה חייבת לבוא מצד הנתבע וכי צורת המסמך המכיל לכאורה את ההודאה צריכה להעיד על היותו של המסמך 'הודאה'. כמו כן, נקבע כי תוכן המסמך צריך ללמד במפורש על הודאה בקיום הזכות הנתבעת בבית המשפט. לכל הפחות, כך נקבע, על המסמך להעיד על כך שהנתבע הודה בכל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות" (רע"א 9041/03 עבדו בטחיש נ' מדינת ישראל – משרד הביטחון (2005), כבוד השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש, בפסקה 5).
27.ההלכה לעניין החריג הקבוע בסעיף 9 נקבעה כאמור, בעניין ע"א 1017/91 משה פסח נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול (1.4.1996) (כבוד השופט י' זמיר, פסקה 8) (להלן – עניין הכפר הירוק), שבה נקבע כאמור.
אשר לעניין רובאב, שאליו הפנה התובע, אשר בו נדרש בית המשפט (כבוד השופט י' עמית) בהרחבה לשאלה "מהי 'זכות' לצורך סעיף 9 בחוק ההתיישנות" (הפסקה הפותחת את פסק הדין) נעיר, כי לא נראה כי בענייננו אנו נדרשים לאשר נקבע באותו עניין. עם זה נוסיף, כי על-פי פסק הדין עצמו, החידוש אשר נקבע בו הוא כאמור בפסקה המסכמת: "כי הנתבע אינו חייב להודות בזכותו הקונקרטית של התובע לסעד מסוים לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות, ודי לו שיודה בעובדות המבססות את זכותו הקונקרטית של התובע. כאשר נתבע מודה כי הפר את חוזהו עם התובע, הריהו מודה מניה וביה בזכותו הקונקרטית של התובע לקבל את הסעד בו הוא חפץ, וממילא מודה הוא בעובדות המבססות אותה" (שם, פסקה 30). מכל מקום וכאמור, לא רק שאין בכך כדי להשליך על ענייננו, אלא שאף אין בפסק הדין בעניין רובאב לשנות באופן מהותי מהלכת הכפר הירוק. כאמור שם, "בנקודה זו אחזור לעניין הכפר הירוק, ואראה כי אין בהכרח במסקנה אליה הגעתי, משום סטיה מהלכה זו" (שם, פסקה 31). שכן, אף לפי עניין רובאב, על הנתבע להודות במפורש בעובדה מהותית אשר מבססת את זכותו של התובע לתבוע ממנו את החוב המסוים שפירעונו נתבע.
28.בטרם נפנה אל נסיבות המקרה הנדון, אף ראוי להטעים, כי מאחר שהוראת סעיף 9 בחוק ההתיישנות היא בגדר חריג לכלל ההתיישנות, הנטל להוכחת כל התנאים של החריג מוטל על הטוען לו, ובענייננו, על התובע (ראו לעניין זה: ע"א 97/77 נחמן זונבנד נ' אלכסנדר קלוגמן, פ"ד לא(3) 466 (1977), כבוד השופט י' כהן, פסקה 5; הוועדה לאנרגיה אטומית, פסקה 41; ע"א 4275/10 יעקב מולהי נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות (2012), כבוד השופטת א' חיות, פסקה 10; ע"א 2206/08 יחזקאל סיגמן נ' חברת דובק בע"מ (2010), כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, פסקה 14). לא רק שנטל ההוכחה מוטל על התובע, אלא עליו לטעון זאת בכתב טענותיו ולפרט את העובדות המבססות טענה זו (הוועדה לאנרגיה אטומית, שם).
29.בענייננו טוען הבנק כי בשלוש הזדמנויות הודו הנתבעים בקיום זכותו לתבוע מהם את יתרת החוב בחשבון החברה: האחד, מכתב הוויתור (נספח ז); השני, עדויות הנתבעים בשנת 2011 במסגרת ת"א 3864/02 (תביעת הבנק נגד שמחה לנדאו בעניין החוב בחשבונה הפרטי) (נספח י'); השלישי, מכתב הנתבעים מיום 3.10.2002 (נספח יא). נבחן אפוא, כל אחד משלושה אלו.
[1]מכתב הוויתור
30.מכתב הוויתור מיום 31.5.2007 (נספח ז), שתוכנו הובא לעיל בשלמותו, אינו יכול בשום דרך להיות בגדר "הודאה בקיום זכות" בהתאם להוראת סעיף 9 בחוק ההתיישנות. זאת מן הטעם הפשוט, שחרף ניסיונות הבנק לקרוא בו דברים אשר לא נאמרו בו ואף שלא לקרוא דברים אשר כן נאמרו בו, עולה ממנו באופן ברור וחד משמעי, כי כלל אינו עוסק בחוב נושא התביעה הנדונה. בנסיבות אלו, ממילא שאין מכתב הוויתור יכול להיות משום "הודאה" של הנתבעים "בקיום זכות" של הבנק אשר נתבעת בתביעה זו.
הגם שנדמה כי המכתב כתוב בעברית וכי דיבר בלשון בני אדם ואף אם הדבר בבחינת למעלה מן הדרוש, נבהיר את המסקנה האמורה.
31.בניגוד לטענת הבנק, אין בכותרת המכתב כדי לתמוך בטענתו. בכותרת נכתב, "הנדון: ליין ארט – בל"ל – שמחה לנדאו". כך שכל אשר יש בכותרת ללמד הוא כי המכתב עוסק בפרשה המסועפת של החברה (חברת ליין ארט (פלסטיק) בע"מ), של הגב' שמחה לנדאו ושל הבנק ולא דבר מעבר לכך. פרשנות הבנק, כאילו עצם הזכרת שם החברה בכותרת מלמדת כי המכתב עוסק גם בחוב שבחשבון החברה, אינה אלא, במקרה הטוב, פרשנות מאולצת ודחוקה. בכל מקרה, מאחר שבגוף המכתב נאמר אחרת, אין מקום להעניק לדברים הברורים הכתובים בו פרשנות שונה, רק בשל הפרשנות הדחוקה שמבקש הבנק לתת לכותרת המכתב.
32.אשר למכתב גופו, לא רק שאין בו כדי לתמוך בטענת הבנק, אלא שיש בו אף כדי לסתור במפורש את טענתו. נבהיר אפוא, את הדברים.
אין מחלוקת על כך שבכל הנוגע לחשבונות הבנק הנדונים, הבנק ניהל נגד לנדאו שתי תביעות: האחת, התביעה בת"א 3864/02, אשר הוגשה רק נגד שמחה לנדאו בקשר לחוב בחשבונה הפרטי (לשלמות הדברים נגלה את אשר לא הובא בטענות הצדדים, כי תביעה זו הסתיימה בפסק-דין מיום 15.8.2011 (כבוד השופטת ש' רנר), אשר חייב את הגב' שמחה לנדאו לשלם את חובותיה בחשבון הפרטי. במסגרת הערעור ובהסכמת הצדדים, נותר פסק הדין בעינו, למעט הסכמה כי כל תקבול שיופקד לחשבון החברה ממכירת החנות, יועבר לסילוק החוב בחשבון הפרטי בכפוף לאמור שם (ע"א (מחוזי ירושלים) 51804-09-11, מיום 18.4.2012, כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ וכבוד השופטים י' מרזל וא' רומנוב). השנייה, התביעה בת"א 2297/03, אשר הוגשה נגד החברה ונגד שני בני הזוג לנדאו בקשר לחוב בחשבון החברה (בעניין תביעה זו, כאמור לעיל, ביום 26.2.2004, ניתן פסק-דין נגד החברה בהיעדר הגנה מצדה (נספח ב'); ביום 30.10.2007 ניתן פסק הדין נגד בני הזוג לנדאו (נספח ג); וביום 25.3.2008 ניתן פסק-דין הדוחה את ערעורם (נספח ד')).
מכאן אפוא, עולה המסקנה, כי מאחר שבמכתב נאמר באופן ברור, פעמיים, כי האמור בו הוא לגבי החוב של הנתבעים אשר נדון בת"א 3864/02 (התביעה נגד שמחה לנדאו בקשר לחוב בחשבונה הפרטי), אזי לא ניתן לומר כי הדברים נאמרו גם בקשר לחוב אחר או לחוב בחשבון החברה, אשר נדון בתביעה אחרת. במכתב הוויתור אומרים הנתבעים במפורש כי הם מאשרים שערבותם לחוב אשר נדון בתביעה האמורה – שעניינה החוב בחשבון הפרטי של לנדאו – עומדת בעינה וכי לא יעלו כלפיה טענת התיישנות, ובלבד שדרישת הבנק תבוא לאחר מתן פסק-דין בתביעה האמורה ולאחר שהבנק יודיע שמיצה כל אפשרות גביה של פסק הדין.
לא רק שכך עולה מלשונו הברורה של המכתב, אלא שפרשנות פשוטה זו, היא אף הגיונית יותר, מתיישבת עם מכלול העובדות ועם השכל הישר. זאת גם מהטעמים שעליהם עמדו הנתבעים, שאלו עיקריהם: ראשית, אמנם בתחילה נראה היה שהתביעה נגד שמחה לנדאו בעניין החוב בחשבונה הפרטי תהיה פשוטה, אך בדיעבד נמצא כי בירורה נמשך שנים רבות. מטעם זה, יש היגיון בטענת הנתבעים כי לנוכח הסכמת הבנק שלא לתבוע אותם בתחילה, בהיותם ערבים לחובותיה, ניאותו לתת לבנק את מכתב הוויתור, שעל-פיו הם מתחייבים שלא להעלות טענת התיישנות. זאת בשונה מהחוב בחשבון החברה, שלגביו טענו הנתבעים, כי פרעו אותו במלואו או ברובו, כך שלא הייתה הצדקה שיוותרו על טענת התיישנות, אם ייתבעו לגביו. שנית, לא היה כל היגיון בכך שהנתבעים, אשר טוענים כי סילקו את החוב בחשבון החברה, יוותרו על טענת התיישנות לגבי חוב זה, אשר כטענתם, האמיר באופן שקשה מאד להבינו. שלישית, אין היגיון בעמדת הבנק כי הנתבעים ויתרו על טענת ההתיישנות בעניין החוב בחשבון החברה. שהרי, אילו ידעו כי הם עתידים להיתבע לפרוע חוב זה, שאותו לטענתם כבר פרעו, חזקה שהיו מסלקים את יתרת החוב (50,000 ₪) עת שילמו את התשלום האחרון (בסך 140,000 ₪) ולא היו מוותרים על טענת התיישנות לגביו.
33.מכל האמור עולה אפוא, כי מכתב הוויתור אינו בגדר הודעה בקיום זכות הבנק לתבוע את הנתבעים לפרוע את יתרת החוב בחשבון החברה. כך כאמור, מן הטעם שהמכתב כלל אינו עוסק בחוב זה.
[2]עדויות הנתבעים
34.אף בעדויות הנתבעים בשנת 2011 במסגרת ת"א 3864/02 (תביעת הבנק נגד שמחה לנדאו בעניין החוב בחשבונה הפרטי), אין משום הודאה בקיום זכותו של הבנק לתבוע מהם את יתרת החוב בחשבון החברה. כל זאת לנוכח תוכנן הבהיר של העדויות אשר אינן מצריכות פרשנות מיוחדת.
35.טענת הבנק כי דברי הנתבעים בעדויות האמורות הם בגדר הודאה בקיום זכות הבנק, נשענת על הדברים הבאים שאמרו הנתבעים בעדויותיהם:
עדות הנתבע 1 (עו"ד רסלר) מיום 22.6.2011, בעמ' 50 שורות 23-21 (נספח י3):
"ש.כאשר אתה חתמת על הערבות ללנדאו, נתבקשת לחתום עם על ערבות לחובות החברה?
ת.נדמה לי שאנו גם ערבים לחובות החברה, אבל נדמה לי שבבל"ל יש גם הלוואות אישיות שלנו שגם אנחנו ערבים בהצטלבויות, כל אחד לשניים אחרים".
עדות הנתבע 2 (עו"ד אבירם) מיום 25.5.2011, בעמ' 44 שורות 8-4 (נספח י2):
"ת.כאשר העניין התעורר רסלר ואני עו"ד, דיברנו עם בר-הלל, אמרנו שאת החלק שלנו בחוב אני משלמים מיד ולא אנשים שרוצים להיות חייבים. שילמתי את החוב. בתיק של החברה. גם החיובים האישיים שלנו וגם של החברה הסתיימו. את ההלוואות האישיות שלנו פרענו ישר לבנק אפילו לא דרך עוה"ד בר-הלל, ואת שני השלישים מחוב החברה שילמנו באמצעות עו"ד בר-הלל. שילמנו כסף שהנתבעת גזלה מכיסנו. הדברים האלה ברורים ...".
קראנו את הדברים פעם, קראנו פעמיים, קראנו בשלישית ואף לא התעצלנו לקרוא בפעם הרביעית ולעיין בהקשר שבו נאמרו הדברים, אך לא מצאנו כיצד יש בדברים האמורים של הנתבעים דבר מעבר לאישורם כי היו ערבים – עובדה אשר אינה שנויה במחלוקת – או מעבר לטענתם כי פרעו את החוב בחשבון החברה. בכל מקרה, לא מצאנו דבר העולה כדי הודאה בקיום זכות הבנק לתבוע מהנתבעים את החוב בחשבון החברה.
[3]מכתב הנתבעים מיום 3.11.2002
36.אף מכתב הנתבעים מיום 3.10.2002 (נספח יא), אינו יכול לסייע לבנק. ראשית, בשל מועד כתיבתו, אין בו כדי להשהות את תקופת ההתיישנות, ובכל מקרה, חלפו יותר משבע שנים מאז נכתב. שנית, הנתבעים אמנם ביקשו מהבנק שלא להיזקק להליכים משפטיים, אולם אין בכך משום הסכמה לכך שאם הבנק יבחר להגיש נגדם תביעה משפטית, כי אז יוכל לעשות כן לנצח מבלי שהנתבעים יוכלו לטעון להתיישנותה. שלישית, כפי שכבר נאמר, לאחר מכתב זה, ביום 5.1.2003, שילמו הנתבעים סך 140,000 ₪ מתוך הסכמה או הבנה עם הבנק, כי סכום זה סילק את חובותיהם בקשר לחוב בחשבון החברה. כך שעם תשלום זה אין עוד משמעות לאשר נאמר בעניין חוב בחשבון החברה, במכתב מיום 3.10.2002, אשר קדם לתשלום.
ד.סיכום ותוצאה
37.מכל האמור עולה אפוא, כי תביעת הבנק מהנתבעים לפרוע את יתרת החוב בחשבון החברה, התיישנה זה מכבר. כך גם עלה כי לא התקיים החריג הקבוע בסעיף 9 בחוק ההתיישנות, אשר על-פיו, במקום שבו נתבע מודה בקיום זכותו של התובע, נדחה המועד שהחל ממנו תימנה תקופת ההתיישנות. לנוכח מסקנה זו, דין התביעה להידחות על הסף.
38.לנוכח מסקנה זו ומאחר שעל-פי ההסדר הדיוני שאלת ההתיישנות הייתה השאלה היחידה אשר נדרשנו להכריע בה, איננו נדרשים עוד אל טענות הנתבעים כי בכל מקרה, סילקו את כל החוב נושא תביעה זו, וכי הבנק כלל לא יכול היה להוסיף ולתבוע מהם לפרוע את יתרת החוב בחשבון החברה.
בדומה, אף איננו נדרשים עוד אל שאלת סכום החוב הנתבע, אשר כטענת הנתבעים, לא ברור כיצד חוב אשר בשנת 2003 עמד על סך 70,000 ₪, הפך כעבור עשור, לסכום המגיע לכ-400,000 ₪ בשנת 2013 (עת הוגשה התביעה) ועוד היד נטויה (אילו חושב החוב עתה, במועד מתן פסק הדין). אכן מדובר בשאלה מטרידה ועוד יותר מכך, מטרידה העובדה שהתובע אף לא ראה לנכון להבהיר כיצד חושב הסכום הפנטסטי הנתבע והסתפק בנוסחה חסרת פשר ללא כל נתונים (כאמור בכתב התביעה: הריבית המקובלת או שתהיה מקובלת אצל התובע המצטברת לקרן כמקובל אצל התובע, וכיום בסוף כל רבעון קלנדרי עד התשלום בפועל. זאת תוך ציון כי שיעור הריבית ומועדי צבירתה ישתנו בכל פעם שישתנו אצל התובע).
הנתבעים שהלינו פעם אחר פעם על עליית הסכום מעת לעת, הסתפקו בהערה צינית, כי "למחשבי הבנק, פקידיו ויועציו הפתרונים" (פסקה 33 בסיכומי הנתבעים). אך מעבר להערה צינית זו, מדובר בשאלה מטרידה. אכן לא ברור כיצד חוב מגיע עד כדי כמעט פי שבעה במשך עשור בלבד. כאמור, איננו נדרשים לכך, אולם התהייה עולה בין השאר, גם לנוכח העובדה שכזכור, יחסי בנק ובעל חשבון הם גם יחסי לווה ומלווה, הנגזרים ממצב החשבון. כך, אם החשבון ביתרת חובה, הבנק הוא המלווה ובעל החשבון הוא הלווה ולעומת זאת, במצב של יתרת זכות, מתהפכים היוצרות, הבנק הופך ללווה ובעל החשבון הוא המלווה. מצב זה מעלה תהייה, אם הסכום היה מאמיר עד כדי כמעט פי שבעה, במצב הפוך, שבו החשבון ביתרת זכות. בהחלט מובן לנו כי מדובר במצב שונה, אך לא מובן הכיצד כך האמיר סכום החוב.
39.מכל מקום וכאמור, התביעה נדחית על הסף מחמת התיישנותה.
בשל תוצאה זו והשלב שבו הסתיימה התביעה (לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית אך טרם חקירת העדים), ישלם התובע (הבנק) לכל אחד מהנתבעים, באמצעות בא-כוחם, סך 15,000 ₪ (סך הכול 30,000 ₪) עבור שכר-טרחת עורך-דין והוצאות משפט וזאת תוך שלושים יום מיום המצאת פסק הדין.
ניתן היום, י' טבת תשע"ז, 08 ינואר 2017, בהיעדר הצדדים.
