ת"א 28028-07-13 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' רסלר ואח'

בתביעה הנדונה, אשר הוגשה בהליך של סדר דין מקוצר, עתר התובע לחייב את הנתבעים בתשלום חוב הנובע מערבותם של הנתבעים לפירעונו. אין מחלוקת בין הצדדים על כך שהנתבעים ערבו לפירעון החוב, אולם לטענתם, החוב נפרע זה מכבר ומכל מקום התביעה התיישנה עוד בטרם הוגשה. התובע טען כי התביעה טרם התיישנה וכי אפילו התיישנה, הרי שלנוכח הודאת הנתבעים בקיומו של החוב, חלה הוראת סעיף 9 בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן – חוק ההתיישנות), אשר על-פיה בנסיבות אלו המועד אשר החל ממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות.

בהתאם להסדר דיוני שעליו הוסכם בדיון מיום 4.12.2016, סיכמו הצדדים את טענותיהם בכתב בשאלה אם התביעה התיישנה וזאת מבלי שהמצהירים מטעמם נחקרו על תצהיריהם.

א.עיקרי העובדות ועיקרי ההליכים

2.תחילה נעמוד על עיקרי העובדות, כפי שהובאו בתצהירים מטעם הצדדים, אשר בעיקרן אינן שנויות במחלוקת. אם נידרש אל עובדה השנויה במחלוקת, היא תצוין במפורש (הנספחים שיצוינו להלן באותיות הם נספחי התצהירים מטעם הבנק, ואילו הנספחים שיצוינו במספרים, הם נספחי התצהירים של הנתבעים).

רקע עובדתי

3.במהלך שנת 1994 הוקמה חברת ליין ארט (פלסטיק) בע"מ (להלן – ליין ארט או החברה), אשר עסקה בשיווק שרוולי ניילון לזרי פרחים. בני הזוג שמחה ורג'ינלד לנדאו (להלן, לפי העניין – בני הזוג לנדאו או שמחה לנדאו) היו בעלים של שליש ממניות החברה וכל אחד משני הנתבעים היה בעל שליש נוסף ממניותיה. עם הקמתה, הלווה לחברה כל אחד משלושת בעליה הלוואת בעלים בסך 100,000 ₪. לשם כך, נפתחו בסניף רחביה של התובע, בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן גם – הבנק), ארבעה חשבונות. שלושה חשבונות נפתחו לכל אחד מבעלי החברה, בעוד שהחשבון של בני הזוג לנדאו היה רק על שם שמחה לנדאו ומספרו היה 110-146600/98 (להלן – החשבון הפרטי של שמחה לנדאו) וחשבון נוסף נפתח לחברה, שמספרו 110-146400/98 (להלן – חשבון החברה). הלוואת הבעלים ניתנה כך שבכל אחד משלושת החשבונות הפרטיים של בעלי החברה הלווה הבנק לבעל החשבון סך 100,000 ₪ וכל אחד מהשלושה ערב להלוואה שניתנה בשני חשבונות הבעלים האחרים עד סכום ההלוואה. בנוסף לכך, כל שלושת בעלי החברה ערבו לחובות החברה בחשבון החברה (מסמכי הערבות מיום 14.4.1995 – נספחים ה1, ה2 ו-ה3).

בשנת 1998 פרש הנתבע 2 מהחברה והעביר את זכויותיו למר איתן גולדברג, אולם כלפי הבנק נותר הנתבע 2 חייב וערב (הסכם העברת המניות – נספח 1). מאוחר יותר התברר כי עסקי החברה כשלו. על-פי טענת הנתבעים נקבע בהליכים משפטיים שונים כי הדבר נבע מאופן התנהלות בני הזוג לנדאו, אך למרות זאת, מאז שנת 2000 לערך, ניכר היה, כך לטענת הנתבעים, כי הם מסרבים לפרוע את חלקם בחובות החברה.

4.בעקבות מגעים שהתנהלו בין בא-כוח הבנק לבין הנתבעים בקשר לחובות בחשבון החברה, הודיע להם בא-כוח הבנק במכתב מיום 1.1.2002 (נספח 2), כי בשלב זה מסכים הבנק לכך שיפרעו את מלוא חוב החברה אשר אינו מגובה בערבות מדינה, בתוספת ריבית עד יום 31.12.2001, בסך 257,378 ₪ (במקום 277,378 ₪ וזאת תוך ויתור מצד הבנק על סך 20,000 ₪). באשר ליתרת החוב בחשבון החברה, בסך 151,792 ₪, הודיע בא-כוח הבנק במכתב האמור, כי לאחר בדיקתה, תימסר לנתבעים הודעה לגביה.

בעקבות מכתב זה, שילמו הנתבעים ביום 1.5.2002 את מלוא הסכום שהתבקש (סך 171,585 ₪ שולם בהמחאה של הנתבע 1, וסך 85,793 ₪ שולם בהעברה בנקאית ובסך הכול, 257,378 ₪ – נספח 3).