נציגות הבית המשותף ואח' נ' גוטליב אחריות בבניה בע"מ ואח'

האם זכאי בעל נכס לפיצוי על פלישה שבוצעה לשטחו במהלך בנייה בבניין שכן, כאשר הפלישה משתרעת על מספר סנטימטרים בלבד ואיננה גורמת לנזק?

במהלך 2013 – 2014 בוצע פרויקט בנייה ושפוץ בבניין הנתבעים, פרויקט הכולל תוספת חניות וממ"דים. ביצוע הפרויקט, על פי היתר הבנייה שניתן לכך, כלל בנייה שנעשתה ממש עד לקו המגרש.

התובעים הינם בעלי דירות בבניין הצמוד מדרום לבניין הנתבעים, וביצוע הפרויקט הביא את הבנייה ממש לפתח בניינם הם. על רקע בנייה זו נתגלעו מחלוקות בין הצדדים.

לפי טענת התובעים, בביצוע עבודות הבנייה פלשו הנתבעים לשטח מגרש התובעים, הן מעל לפני הקרקע והן מתחת לפני הקרקע, כשהם בונים כלונסאות, מתקן חניה וממ"דים בשטח התובעים ממש. ולא באקראי נעשתה הפלישה, כך נטען, אלא במכוון ומאחר ובלא הפלישה לא ניתן היה כלל לבצע את פרויקט הבנייה.

אותה פלישה, טוענים התובעים, לא זו בלבד שפגעה בזכות הקניין שלהם, אלא שהסבה להם נזק בלתי הפיך, שכן צמצמה את המרווח שלהם הם מגבול המגרש באופן שמסכל כל אפשרות עתידית לביצוע פרויקט בנייה במגרשם הם. ולפיכך, עותרים התובעים לצו להריסת הבנייה הפולשת לשטחם ולמצער, לפיצוי על הנזק שנגרם להם בגינה.

הנתבעים מצידם, כופרים בטענות התובעים ביחס לעצם הפלישה, ובפרט כופרים בטענה לנזק שנגרם לתובעים. עוד טוענים התובעים שאפילו יש כזו פלישה, הרי שאין כל אפשרות מעשית להריסת אותם מקטעים קטנים הפולשים לשטח התובעים ומשלא הסבה נזק אף אין לתובעים זכות לפיצוי כלשהו.

במוקד המחלוקות עומדת לפיכך השאלה אם אכן פלשו הנתבעים לשטח בניין התובעים, וכל שכן – אילו סעדים יינתנו בגין פלישה זו.

העובדות

1. ברחוב הראשונים 12 ברמת גן (גוש 6128; חלקה 654) שוכן בניין הכולל דירות מגורים ורשום כבית משותף (להלן: "מגרש התובעים" וכן "בניין התובעים"). התובעת 1 הינה נציגות דיירי בניין התובעים. התובעים 2 – 17 הינם בעלי זכויות בדירות שבבניין התובעים.

2. בצמוד לבניין התובעים, ברחוב הראשונים 10 ברמת גן (גוש 6128; חלקה 702) שוכן בניין נוסף ואף הוא כולל דירות מגורים ורשום כבית משותף (להלן: "מגרש הנתבעים" וכן "בניין הנתבעים").

   הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") הינה חברה פרטית, העוסקת ביזמות ובבנייה, לרבות פרויקטים לחיזוק מבנים לפי התכנית המכונה תמ"א 38.

   הנתבעים 2 – 18 הינם בעלי זכויות בדירות שבבניין הנתבעים.

3. במהלך 2011 קדמה הנתבעת פרויקט בנייה במגרש הנתבעים (להלן: "הפרויקט"), פרויקט הכולל תוספת יחידות דיור, בניית ממ"דים, תוספת מעלית ועוד. למימוש הפרויקט הוגשה לעיריית רמת גן במהלך ספטמבר 2011, בקשה לקבלת היתר בנייה.

4. חלק מהתובעים בקשו להתנגד למתן ההיתר לפי בקשת הנתבעת, והגישו התנגדות. בין היתר, טענו המתנגדים כי תכנית הפרויקט שהוצעה כוללת בניית ממ"דים בקו אפס של המגרש, ומכאן החשש לחסימת אור ואוויר לבניין התובעים.

   ההתנגדות לבקשת ההיתר נדחתה, ובהחלטה מיום 26.2.12 נקבעו התנאים אשר בעמידה בהם יינתן היתר בנייה לביצוע הפרויקט. היתר הבנייה עצמו ניתן ביום 31.1.13 ועבודות הבנייה החלו באפריל 2013, או בסמוך לכך.

5. עבודות הבנייה במסגרת הפרויקט כללו, בין היתר, הריסת הגדר המפרידה בין שני הבניינים, חפירת בורות ויציקת כלונסאות בקו המפריד בין שני הבניינים. במהלך ביצוע עבודות אלו, הלינו דיירים בבניין התובעים כי העבודות המבוצעות כרוכות בפלישה לשטח מגרש התובעים.

   נוכח טענות אלו, פרצו ויכוחים בשטח ואף הוזמנה משטרה. בתגובה לטענות התובעים, הצהיר מנהל הנתבעת ביום 30.4.13, כי עבודות ביצוע הפרויקט אינן חורגות מהקווים אשר אשרה עיריית רמת גן.

   עבודות הבנייה לביצוע הפרויקט התקדמו, וכך גם הושלמה יציקת הכלונסאות שמתחת לפני השטח והחלה בניית הממ"דים בבניין הנתבעים.

6. במהלך דצמבר 2013 ועם התקדמות עבודות הבנייה, שב ועלה בקרב התובעים החשש כי ביצוע הפרויקט כרוך בפלישה לשטח מגרש התובעים. התובעים בקשו איפה לברר אם קיימת פלישה שכזו והזמינו עריכת מפת מדידה ממודד מוסמך. בממצאי אותה מדידה, במפת מדידה מיום 23.1.14, נמסר לתובעים שאכן נמצאה פלישה שכזו, מעל ומתחת לפני הקרקע.

   טענות אלו הובאו בפני מנהלי הנתבעת, ואלו הודיעו ביום 4.2.14 כי הטענות נבדקו על ידי מהנדס הנתבעת ונמצא שהעבודות מבוצעות בדיוק לפי היתר הבנייה.

7. ביצוע הפרויקט התקדם, ובמהלך מאי 2014 הציבו עובדי הנתבעת פיגומים. אותם פיגומים הוצבו תוך כדי פלישה לשטח מגרש התובעים. התובעים התנגדו להצבת הפיגומים, ואף הגישו על כך תלונה בטענה להסגת גבול, ברם הפיגומים לא הוסרו וביצוע הפרויקט נמשך, תוך חילופי האשמות בלתי פוסקים בין הצדדים. ביום 8.6.14, עם סיום העבודות לשמן הוצבו, פירקו עובדי הנתבעת את הפיגומים לגביהם הלינו התובעים על פלישה והסגת גבול.

8. הסרת הפיגומים לא הביאה ליישוב המחלוקות, שכן התובעים שבו והלינו על פלישה שבוצעה במהלך הבנייה לשטח מגרש התובעים. נוכח טענות אלו, שבו התובעים ופנו למודד מטעמם, ואף בקשו במהלך נובמבר 2014 קבלת חוות דעת מאדריכל, בקשר עם ממצאי המדידה שנערכה לבקשתם.

   מאותם בירורים שערכו התובעים, הועלתה בפניהם האפשרות שהפלישה לשטח מגרש התובעים הסבה להם נזק כבד, שכן בגינה נוצרה הגבלה על יכולת התובעים לקדם בעצמם פרויקט עתידי לניצול זכויות בנייה.

9. בעקבות קבלת אותן חוות דעת המעריכות קיומה של פלישה ונזק בעטיה, פנו התובעים לנתבעת ובקשו לקבל מפת מדידה המתייחסת לטענות הפלישה. פנייה זו הביאה לחילופי מכתבים, לרבות בטענות חוזרות ונשנות של התובעים למקרים נוספים של הסגת גבול, אולם לא הושגה הסכמה וביום 18.3.15 הוגשה תביעה זו.

    

    

   תמצית טענות הצדדים, ההליך והראיות

10. לטענת התובעים, פגעו הנתבעים בזכות הקניין שלהם, פלשו למגרש התובעים ומוסיפים להחזיק בחלק הימנו, חלק אשר בו בוצע הפרויקט.

    לפי גרסת התובעים, עבודות הבנייה הכרוכות בביצוע הפרויקט ושאותן בצעה הנתבעת, היו כרוכות בפלישה חוזרת ונשנית למגרש התובעים, ואף בביצוע בנייה בתוך שטח מגרש התובעים. כך בכניסה ושימוש נשנים בשטח מגרש התובעים (למשל להצבת פיגומים), וכך במיוחד בביצוע בנייה הכרוכה בהשתלטות תמידית על חלקים ממגרש התובעים.

    בנייה זו, לטענת התובעים, פוגעת בזכות הקניינית של התובעים, פוגעת בזכותם להנאה מקניינם, ואף הסבה להם נזק כספי ככל שיבחרו לממש זכויות בנייה ולקדם פרויקט תמ"א 38 בעצמם. למעשה, טוענים התובעים, נוכח הפלישה שבוצעה הוקטן המרווח שבין בניין התובעים לבניין הנתבעים עד כדי כך שספק אם נותרה להם כדאיות בקידום פרויקט תמ"א 38.

    עוד טוענים התובעים כי בפלישה לשטחם התעשרו הנתבעים על חשבונם ושלא כדין. לשיטתם, אותה הסגת גבול ופלישה שבצעו הנתבעים, היא שאפשרה להם להגדיל על חשבונם את שטח מגרש הנתבעים ולבצע את אותו הפרויקט הכרוך גם בבניית ממ"דים ומתקני חניה.

    הסגת גבול והתעשרות זו על חשבונם, טוענים התובעים, לא באקראי בוצעה ולא בחוסר תשומת לב גרידא. תוך כדי ביצוע ניתנו לנתבעים התראות למכביר על הסגת הגבול אך הם לא עצרו את הבנייה, והסתפקו בהצהרות חוזרות ונשנות שאין כל פלישה ואין הסגת גבול. מכאן, טוענים התובעים, ברי הדבר שהפלישה והסגת הגבול בוצעו במודעות מלאה, ביצירת מצגי שווא ובחוסר תום לב.

    נוכח אותה הסגת גבול, עותרים התובעים לצו הריסה, המורה לנתבעים להרוס כל בנייה שבוצעה תוך פלישה לשטח בניין התובעים, ולמצער – לפיצוי על הנזק שנגרם להם נוכח ההגבלה על אפשרותם הם לקדם פרויקט בנייה עתידי.

    בין אם יינתן צו ההריסה ובין אם לאו, עותרים התובעים גם לחיוב הנתבעים בפיצוי על הנזק שנגרם להם, לפיצוי בדמי שימוש בשטח מגרש התובעים, ולפיצוי על הוצאותיהם. היקף הפיצוי הכולל הנתבע הועמד על ידי התובעים, משיקולי אגרה, על מיליון שקלים.

11. לטענת הנתבעים, אין כלל בסיס לתביעה ואין היא אלא ביטוי, נוסף, לניסיונות סחטנות מצד התובעים.

    לפי גרסת הנתבעים, טענות התובעים לפלישה ולהסגת גבול נבחנו שוב ושוב במהלך ביצוע הפרויקט ונדחו, שכן נמצא שאין בהן ממש. כך על ידי בעלי מקצוע של הנתבעים וכך על ידי עיריית רמת גן. דווקא התובעים, כך נטען, מתסכול על התקדמות הפרויקט וחוסר יכולתם הם לקדם פרויקט בעצמם, בחרו לשוב ולהטריד את הנתבעת שוב ושוב, לנהל נגדה מלחמת התשה, ולנסות לחבל בביצוע הפרויקט.

    כך מכחישים הנתבעים כל טענה לפלישה ולהסגת גבול, טוענים לשיהוי בהגשת התביעה, טוענים שאין לקבל את אותן חוות דעת שעליהן מתבססים התובעים, וטוענים שאין יסוד לניסיון לטעון לנזק כלשהו שנגרם לתובעים עקב ביצוע הפרויקט.

    אפילו ימצא שנגרם נזק כלשהו, טוענים הנתבעים, אין לתובעים כלל יריבות עם הנתבעים 2 – 18, שכן אלו לא היו מעורבים כלל בביצוע הפרויקט ואף לא מיוחסת להם כזו מעורבות. ובכלל, טוענים הנתבעים, אין עילת תביעה למי מהתובעים שכן אין כלל טענה לנזק שנגרם לכל אחד ואחד מהתובעים בטענות בגינן הוגשה התביעה.

    נוכח כל זאת, טוענים הנתבעים שיש לדחות את התביעה.

12. בהחלטה מיום 22.12.15 מונה מודד, מר חגי וייס, כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: "המודד"). המודד התבקש לבחון את טענות הצדדים ולהביע את דעתו באשר לאפשרות שהבנייה שבוצעה במסגרת הפרויקט כרוכה בחדירה למגרש התובעים, הן מעל לפני השטח והן מתחת לפני השטח. בחוות דעת מיום 1.3.16 (להלן: "חוו"ד המודד") הובאו ממצאי המודד, ובהם הטענה למספר חדירות בנייה לשטח מגרש התובעים, בהיקף משתנה המגיע כדי 14 ס"מ ובשטח כולל של 1.28 מ"ר.

    מסקנותיו של המודד לא הביאו להסכמות, והצעה למינוי מומחה נוסף, כזה שיחווה דעתו באשר לנזק שנגרם על בסיס חוו"ד המודד, לא התקבלה. בהיעדר הסכמה נמשך הדיון.

13. התובעים תמכו גרסתם בתצהירו של התובע 15, שאול עקרי, וכן בחוות דעתם של האדריכל יאיר זיק ושל השמאית מרגלית מור.

    הנתבעים תמכו גרסתם בתצהירי עמר גוטליב ואריה גוטליב (מנהלים בנתבעת) ובחוות דעתו של המהנדס מיכאל קרבצ'יק.

    דיוני ההוכחות נפרשו על פני שתי ישיבות, במהלכן נחקר המודד ונחקרו יתר העדים.

    דיון

14. במוקד תביעה זו עומדת טענה לפגיעה בזכות הקניין של התובעים.

    לטענת התובעים, פלשו עובדי הנתבעת שוב ושוב למגרש התובעים תוך כדי ביצוע עבודות הבנייה, ובתום הבנייה ממשיכים הנתבעים ומחזיקים שלא כדין חלק מהמגרש שבבעלותם, מגרש התובעים. על טענות עובדתיות אלו משתיתים התובעים את עתירותיהם לסעדים שונים.

    בירור התביעה מחייב איפוא, ראשית לכל, הכרעה במחלוקת העובדתית שנתגלעה בין הצדדים. הכרעה במחלוקת אם אכן פלשו עובדי הנתבעת ואם אכן מחזיקים הנתבעים בחלק ממגרש התובעים, זו גרסת התובעים, שמא לא כן היא, כגרסת הנתבעים.

15. בכדי לסייע בהכרעה במחלוקת עובדתית מונה המודד.

    לשם הבנת מסקנותיו של המודד יש לציין כי בניין התובעים נמצא מדרום לבניין הנתבעים, והגדר שבין הבניינים מתפרשת ממזרח (חזית הבניינים לרחוב הראשונים) למערב.

    לפי חוות דעתו של המודד, גדר הבטון שנבנתה על ידי הנתבעת ומפרידה בין הבניינים, נמצאת בצידה המזרחי 14 ס"מ בתוך מגרש התובעים ו- 25 ס"מ בתוך מגרש הנתבעים. אותה גדר מפרידה, בצידה המערבי, נמצאת כולה במגרש הנתבעים, כאשר הפאה הדרומית שלה נמצאת 11 ס"מ מהקו הצפוני של מגרש התובעים.

     

    חדרי הממ"ד שנבנו על ידי הנתבעת במסגרת הפרויקט ומהווים חלק מבניין הנתבעים, נבנו ממש עד לקו המגרש. לפי חוות דעת המודד, נמצא כי באותו קטע בו נבנו חדרי ממ"ד, יש חדירה למגרש התובעים בהיקף של 9 – 13 ס"מ (אם כי בחקירתו הנגדית העיד כי החדירה גדולה קמעה ומגיעה כדי 13 - 15 ס"מ – עמ' 21; ש' 29 בפרוט').

    ביחס לחדירה שמתחת לפני הקרקע, מצא המודד חדירה של כלונסאות בהיקף של 8 – 9 ס"מ.

    המודד מציין כי במקור, עמד המרחק בין בניין התובעים לגבול הצפוני של מגרש התובעים על 2.95 מ' ואותו מרחק התקצר, נוכח בניית קיר הממ"דים בבניין הנתבעים, לכדי כ- 2.82 מ'. המודד מסכם את החדירה שבוצעה למגרש התובעים מעל לפני השטח בסך כולל של 1.28 מ"ר.

16. בסיכומיהם, טוענים הנתבעים שהיקף הפלישה למגרש התובעים קטן יותר מסך השטח שמציין המודד, שכן ממילא עמדה לנתבעים הזכות לבנות את גדר ההפרדה בין המגרשים כשמחצית רוחבה בשטח מגרש התובעים. טענה זו הייתה רלוונטית לו נעשתה בניית גדר בהסכמה ומתוך כוונה ליצירת חיץ בין שני המגרשים. אך לא זה המצב. לא ליצירת חיץ נעשתה הבנייה אלא לקידום הפרויקט אותו יזמו הנתבעים. וכאשר עסקינן בפרויקט שכולו, מראשית עד אחרית, נועד לשרת את הנתבעים, הרי שבנייתו כולו, מראשית עד אחרית, צריכה הייתה להתבצע בשטח מגרש הנתבעים.

    לטענת התובעים, נמצאו טעויות במסקנות המודד והתנהגותו ראויה לביקורת. טענות אלו כלל אינן ברורות. ממצאי המודד הוצגו בחוות דעתו, ובראשם מידות המגרשים לפני תחילת הפרויקט והמידות לאחר שבוצע. וביחס למידות אלו שעומדות בליבת הטענות, לא הובא ולו טעם בודד לאי קבלת חוות דעתו של המודד. ובהיעדר טעם שכזה, אין הצדקה לביקורת שמנסים התובעים להטיח במודד ואין כל סיבה שלא לקבל את מסקנותיו.

    כך איפוא, הן לאחר חקירתו הנגדית של המודד והן נוכח טענות הצדדים בסיכומיהם, מסתבר שאין כלל מחלוקת על עיקר מסקנותיו של המודד. על דעת כל הצדדים, ביצוע הפרויקט אכן היה כרוך בפלישה לא גדולה למגרש התובעים. בין אם פלישה קטנה כטענת התובעים, ובין אם פלישה מזערית כטענת הנתבעים, פלישה הייתה ועודנה בסיום הפרויקט.

    בירור טענות התובעים ייעשה לפיכך על יסוד עובדתי זה – פלישה שבוצעה לשטח מגרש התובעים בביצוע הפרויקט וכוללת בנייה של ממ"דים.

17. עוד טוענים התובעים, בהניחם את התשתית העובדתית לבירור הטענות, להסגות גבול חוזרות ונשנות שבוצעו תוך כדי בנייה.

    לפי גרסת התובעים, הן בהריסת הגדר שבין המגרשים, הן בחפירות, הן בהתקדמות הבנייה, והן בהצבת פיגומים, חזרו עובדי הנתבעת וחדר, שוב ושוב ושוב למגרש התובעים ועשו בו כרצונם. והכל, למרות מחאות התובעים ובהתעלמות מהן.

    גרסת הנתבעים לטענה זו בכתב ההגנה הינה, למעשה, הכחשה גורפת והדגשה על ביצוע עבודות הבנייה בשאיפה מתמדת להימנע מהפרעה לתובעים או מכניסה למגרש התובעים.

    למעשה, אין צורך במומחיות כדי להבין שלא ניתן לבצע פרויקט בנייה כה גדול וכה מורכב כזה שבצעה הנתבעת, כשהוא מגיע ממש עד קו גבול מגרש הנתבעים, בלא כניסה לשטח מגרש התובעים. ואכן, הראיות שמציגים התובעים ממחישות חדירה זו שוב ושוב. כך בתמונות בהן נראות תמוכות שהוצבו לקיר הנבנה ומצויות כלן בשטח מגרש התובעים. כך נוכח העדויות על הצבת פיגומים בשטח מגרש התובעים. וכך גם נוכח עדותו של מנהל הנתבעת, עמר גוטליב, שהודה בכניסה שנעשתה לשטח מגרש התובעים במהלך ביצוע הפרויקט (עמ' 58 בפרוט'). לא הוצגה כל הסכמה של התובעים לכניסות אלו ומכאן שנעשו בלא הסכמתם. פשוט נוכח הרצון והצורך של הנתבעת לקדם את הפרויקט.

    לפיכך, אני מקבל את טענת התובעים וקובע כי במהלך הבנייה הסיגו עובדי הנתבעת את גבול מגרש התובעים שוב ושוב, עשו בו שימוש לפי הנדרש להם בקידום הפרויקט, ועשו כן בלא הסכמת התובעים ועל אף מחאתם.

18. משנקבע שאכן הבנייה שבוצעה במגרש הנתבעים הביאה לחדירה ולתפיסה של שטח ממגרש התובעים, יש לבחון את הסעד לו זכאים התובעים. בדיקה זו מתייחסת לאותה פלישה קבועה לפי חוו"ד המודד. משמעות הסגות הגבול שנעשו תוך כדי ביצוע הפרויקט תתברר בהמשך.

19. סעיף 16 בחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), קובע את ההגנה על זכות החזקה ומורה כך:

    בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין.

    הוראה זו מכתיבה את הכלל. במצב בו מתברר שיש הסגת גבול במקרקעין, התרופה הראשונית הינה צו לסילוק יד. צו המורה לזה שאיננו זכאי להחזיק במקרקעין לפנותם ולהשיב החזקה לזה שכן זכאי להחזיק בהם.

    דא עקא, שאל מול הוראה זו המקנה לבעל מקרקעין זכות "לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין", עומדת גם החובה החלה עליו לעשות בזכויותיו שימוש בתום לב. חובה זו מגולמת גם בהוראת סעיף 14 בחוק המקרקעין, המורה כך:

    בעלות וזכויות אחרות במקרקעין, אין בהן כשלעצמן כדי להצדיק עשיית דבר הגורם נזק או אי נוחות לאחר.

    כך גם נפסק כי "עקרון-תום-הלב וחובת-המידתיות אשר טבועה בו מחייבים, וממילא מסמיכים את בית-המשפט, לתור במקרה הנדרש אחר סעד חלופי לסילוק-היד, שפגיעתו במסיג-הגבול קלה יותר אך בכוחו להשיג את עיקר-המטרה: מזור לעניינו של מי שגבולו הוסג" (השופט גיא הימן; ת.א. (ת"א) 9207-08-10 מלון אמפריאל ת"א בע"מ נ' ביתרמי בע"מ [פורסם בנבו] 29.12.16, פסקאות 11 – 14, והאסמכתאות שם).

    די לעיין בתמונות שהציגו הצדדים (למשל התמונות שצורפו כחלק מחוות דעתו של האדריכל זיק) כדי להיווכח מה משמעות יש למתן צו פינוי במקרה דנא. הפרויקט שבוצע כלל בניית מתקני חניה וכן בניית ממ"ד המתנשא עד לרום בניין הנתבעים, 7 קומות. תוספת הבנייה מהווה חלק מבניין הנתבעים. צו לפינוי משמעותו הריסת הבנייה שבוצעה. ולמצב זה התייחס המהנדס קרבצ'יק (המומחה מטעם הנתבעים) בחוות דעתו (סעיף 16) כך:

     

     

    דרישה לצו הריסה הינה דרישה בלתי סבירה בעליל, אין שום אפשרות קונסטרוקטיבית להרוס ממ"דים המהווים את גרעין החיזוק של המבנה לשם כך נעשתה התמ"א. 

    ביצוע ההריסה למעשה יגרום לנזק של הריסת כל המבנה שהרי כיום המבנה נתמך על הממ"דים שנבנו.

    המהנדס קרבצ'יק נחקר בחקירה נגדית (עמ' 48 – 57 בפרוט') אולם לא נשאל כלל על חלק זה בחוות דעתו. התובעים מצידם, כלל לא התייחסו לפן המעשי של מתן "צו לסילוק יד" ולא הציגו כל ראיה שתאפשר לבחון אם בכלל ניתן מעשית להורות על סילוק יד. בהיעדר כל ראיה אחרת, אין אלא לקבל בעניין זה את חוות דעתו של המהנדס קרבצ'יק ולקבוע שמתן צו לסילוק יד במקרה דנא איננו מעשי, שכן משמעותו הריסה כוללת של בניין הנתבעים.

    ולפיכך, במצב זה צו לסילוק יד יגלם סעד שאיננו מידתי ואיננו הולם. צו שכזה, אשר משמעותו סיתות כלונסאות והריסת בניין הנתבעים איננו הוגן ואיננו צודק. במצב זה, דווקא הסעד של פיצוי בכסף יהווה סעד מידתי ויעיל. סעד הולם על הפגיעה בזכות הקניין של התובעים.

    ולפיכך: עתירת התובעים לצו לסילוק יד – נדחית.

20. משנמצא שיש פלישה והסגת גבול למגרש התובעים, אך הסעד ההולם הינו פיצוי כספי, יש לשום את נזקי התובעים.

    לפי טענת התובעים בכתב התביעה, היקף הנזק שגרמה להם הפלישה הקבועה גדול הוא ורב ומגיע כדי סך של 1,840,000 ₪.

    לפי גרסת התובעים, ביצוע הבנייה בשטח מגרש התובעים מגביל משמעותית את יכולת התובעים עצמם לנצל זכויות בנייה במגרשם הם, עד כדי כך שספק אם קיימת עוד כדאיות כלכלית בביצוע כזה פרויקט. בהסתמך על חוות דעתו של האדריכל יאיר זיק, טוענים התובעים כי החדירה למגרש התובעים הביאה לכך שהמרווח שנותר בין קיר בניין התובעים לגבול מגרש התובעים, איננו מאפשר עוד התקנת מתקן חניה, ובכך הקטנה משמעותית בהיקף מקומות החניה הנדרשים בביצוע פרויקט בנייה.

    בנוסף, כך נטען, הבנייה במגרש הנתבעים הותירה מרווח של פחות מ- 2.60 מ' לבניית חדר נוסף למלוא רום גובה בניין התובעים, כך שכל תוספת בנייה תוכל להיות של "חדרון" בלבד, ולא של "חדר שינה" שמידתו המינימלית חייבת להיות 2.60 מ'.

    מצב זה, מסכם מומחה התובעים, האדריכל זיק, מגביל משמעותית את אפשרות ניצול הזכויות במגרש התובעים עד כדי חשש לחוסר כדאיות בקידום פרויקט בנייה לפי תמ"א 38.

    על בסיס חוות דעת זו של האדריכל זיק, ובהתבסס על חוות דעת נוספת של השמאית מרגלית מור, אומדים התובעים את הנזק בגין אובדן החניות בסך של 900,000 ₪ ואת הנזק בגין הקטנת החדרים בסך של 940,000 ₪.

21. נוכח טענות אלו, הנה אשר התברר:

     

    • התברר שחוות הדעת של האדריכל זיק מתבססת על נתונים שגויים באשר להיקף הפלישה.

      לפי האמור בחוות הדעת של אדריכל זיק, מתבססת חוות הדעת על הנתונים שמסרו לו התובעים, שבעצמם עשו כן על יסוד ממצאי מודד מטעמם. דא עקא, ונתונים אלו התבררו כשגויים.

      כך, למשל, לפי חוות דעתו של מודד התובעים, עמד המרחק המקורי בין קיר בניין התובעים לגבול מגרש התובעים על 3.07 מ' ועל נתון זה הסתמך האדריכל זיק (עדותו בעמ' 30; ש' 13 בפרוט'). בפועל, התברר שהמרחק המקורי בין קיר בניין התובעים לגבול מגרש התובעים עמד על 2.95 מ' (לפי חוות דעת המודד). פער של 12 ס"מ.

      וכך, למשל, קובע אדריכל התובעים, אדריכל זיק, כי הסגת הגבול בחלק שמעל לפני הקרקע מגיעה כדי 25 – 28 ס"מ ובשטח כולל של כ- 4 מ"ר. בפועל, התברר שנתונים אלו אינם נכונים. בפועל, כך מצא המודד, החדירה מגיעה לכל היותר לכדי 14 ס"מ.

      כך גם מתחת לפני השטח. לפי חוות דעת אדריכל זיק עומדת החדירה למגרש התובעים על 43 ס"מ (סעיף 8 (א) בחוות הדעת) בעוד שלפי חוות דעת המודד מגיעה חדירה זו כדי 8 – 9 ס"מ בלבד.

      לא ברור כיצד עומדים התובעים על קבלת חוות דעתו של המומחה מטעמם, לאחר שהתברר שזו נסמכת על נתוני מדידה לא נכונים. לא ברור מדוע לא נעשה ולו ניסיון להגיש חוות דעת מומחה עדכנית, לאחר קבלת חוו"ד המודד, ובהתייחס לממצאיו.

    • התברר שיש קושי לקבל את חוות דעתו של אדריכל זיק בכל הנוגע למתקני החניה.

      מחוות הדעת של האדריכל זיק מסתבר שחלק נכבד ממסקנותיו בכל הנוגע להשלכות הבנייה, מתייחס לאפשרות לבניית מתקן חניה במגרש התובעים. לפי חוות דעתו של האדריכל זיק, במרווח שנותר לאחר הבנייה והפלישה למגרש התובעים, לא ניתן יהיה כלל להציב מתקן חניה. בחוות דעתו, לא מביא האדריכל זיק כל הסבר לבדיקות שערך ולדרך שעבר עד למסקנה זו. פרטים אלו התבררו רק בחקירתו הנגדית.

      כך התברר שלפי טענת האדריכל זיק המרחק המינימלי להצבת מתקן חניה עומד על 3 מ' (עדותו בעמ' 31; ש' 18 – 19 בפרוט'), אלא שאם אכן כך לא ניתן היה להציב מתקן חניה גם בלא כל קשר לפרויקט הנתבעים, שהרי המרחק מקיר בניין התובעים ועד לגבול מגרש התובעים לפני הבנייה עמד על 2.95 מ' בלבד.

      בהמשך עדותו, טען אדריכל זיק שניתן להציב מתקני חניה גם במרווח שהוא פחות מ- 3 מ', אפילו פחותי ערך, ואפילו במרווח של 2.60 מ' (עדותו בעמ' 32; ש' 1 בפרוט'). אפשרות זו לא נזכרת כלל בחוות הדעת אפילו שהוא עצמו סבר שהמרחק שנותר עומד על 2.64 מ' (סעיף 8 (א) בחוות הדעת) ובפרט לאחר שהתברר מחוו"ד המודד שהמרחק עומד על 2.82 מ'. במקום אחר במהלך עדותו טען אדריכל זיק כי אין כלל אפשרות שרכב יעבור במרווח הנופל מ- 2.80 מ' (עמ' 32; ש' 31 בפרוט'), אף שטענה זו סותרת טענה קודמת כאמור.

      ובהמשך חקירתו הנגדית, בכלל הודה אדריכל זיק כך: "אני לא מומחה למתקני חניה" (עמ' 32; ש' 1 בפרוט').

      בהיעדר הסבר למסקנותיו וכאשר הוא עצמו מעיד על היעדר מומחיות בתחום זה, לא ברור כיצד מבקשים התובעים לבסס את טענותיהם על מסקנה זו של המומחה מטעמם.

    • התברר שיש קושי לקבל את חוות דעתו של האדריכל זיק בכל הנוגע לבניית חדרי ממ"ד.

      מחוות הדעת של האדריכל זיק מסתבר שהחלק הנוסף של מסקנותיו, בכל הנוגע להשלכות הבנייה והפלישה, מתייחס לאפשרות לבניית תוספת חדרים במגרש התובעים. לפי חוות דעתו של האדריכל זיק, במרווח שנותר לאחר הבנייה במגרש הנתבעים והחדירה למגרש התובעים, תוספת הבנייה האפשרית לא תגיע למידות המינימום הנדרשות כדי שניתן יהיה לכנותה "חדר". לשם שימוש בהגדרת "חדר", טוען האדריכל זיק, יש צורך ברווח מינימלי של 2.60 מ', וזה לא אפשרי נוכח הסגת הגבול.

      אף טענה זו לא הוסברה כלל בחוות הדעת אלא רק בעת חקירתו הנגדית. או אז, התברר שלפי דעתו של האדריכל זיק, בבניית ממ"ד עובי הקירות המינימלי (בקיר נטול חלון) עומד על 45 ס"מ ומכאן, לפי דעתו, אם עמד המרחק המקורי על 3.07 מ', בניכוי קירות יעמוד הרווח על 2.62 מ' והדבר מאפשר בניית ממ"ד שהוא חדר (עמ' 34; ש' 32 בפרוט'). אלא שבפועל התברר שהמרחק המקורי עמד על 2.95 מ' בלבד וכך, בניכוי אותם 45 ס"מ, נותר מרחק של 2.50 מ'. לכאורה – גם בלא כל הסגת גבול לא ניתן היה לבנות חדר. בפועל, גם לכך לא התייחס אדריכל זיק בחוות דעתו, שהרי זו נסמכה על נתונים שנדחו.

      ובכלל, במהלך עדותו הוצגה לאדריכל זיק האפשרות לתוספת בנייה בבניין התובעים, שבמסגרתה יבוטל הקיר החיצוני והקיר שיבנה יהיה קיר משותף. אפשרות שכזו הרי עלולה לאיין את האפשרות לאותו נזק לו טוען אדריכל זיק אלא שאף זאת הוא כלל לא בדק (עמ' 35; ש' 12 בפרוט').

      עובדות אלו מקשות על האפשרות לקבל את דעתו של אדריכל זיק גם בנושא בניית חדרי הממ"ד.

    • לא ברורה כלל משמעות החדירה מתחת לפני הקרקע ואף לא הטענה לבנייה אלכסונית.

      בסיכומיהם, מבקשים התובעים להדגיש כי היקף הפלישה שבצעה הנתבעת מתחת לפני הקרקע (בבניית כלונסאות) מגיעה כדי 24 ס"מ, ועוד טוענים התובעים כי מאחר והבניינים אינם מקבילים זה לזה, וכיוון שהפרויקט בוצע במקביל לבניין הנתבעים ובאלכסון לבניין התובעים, בהכרח כל בנייה עתידית שיבצעו התובעים תבוצע במקביל לבניין התובעים ולכן גם תותיר מרווח בלתי ניתן לניצול.

      טענות אלו אינן ברורות כלל. אכן, בבניית הכלונסאות חדרה הנתבעת למגרש הנתבעים גם מתחת לפני הקרקע, אך הטענה לנזק עתידי שנגרם עקב זאת לא הוכחה, בדיוק כשם שלא הוכחה הטענה לנזק אפשרי עקב החדירה מעל לפני הקרקע. אף הטענה לנזק עקב אופי הבנייה, באלכסון, כלל לא הוכחה, והרי עם אותו אלכסון צריכים היו התובעים להתמודד בין אם בוצע הפרויקט על ידי הנתבעת ובין אם לאו.

       

       

22. כך ניתן לסכם את טענות התובעים לנזק שנגרם להם עקב הסגת הגבול שנוצרה מביצוע הפרויקט.

    התברר שבמוקד טענות התובעים הטענה שנוכח הסגת הגבול לא יהיה באפשרותם הם לקדם פרויקט בנייה בגין שתי נקודות אלו: פגיעה באפשרות הצבת מתקן חניה, ופגיעה באפשרות בניית חדרי ממ"ד.

    התברר שטענות אלו של התובעים מתבססות על חוות דעתו של אדריכל זיק.

    התברר שחוות דעתו של אדריכל זיק מתבססת על נתוני מדידה שמסרו לו התובעים, אולם אלו התבררו כשגויים. התובעים לא טרחו לעדכן את חוות הדעת על יסוד נתוני המדידה המעודכנים שהתבררו לאחר הגשת חוו"ד המודד.

    התברר שאדריכל זיק סבור שלא ניתן יהיה לבנות מתקן חניה במרווח שנוצר, אולם בפועל תשובותיו בעניין היו סותרות, העידו על היעדר בדיקה יסודית כמצופה ממומחה, ואף העלו היעדר ידע נדרש בעניין התקנת מתקני החניה. למעשה, לו נתקבלה עמדת אדריכל זיק בעניין מתקני החניה, זו המבקשת מרחק מינימלי של 3 מ', הרי שלא ניתן היה לבנות מתקני חניה כלל גם בלא קשר להסגת הגבול, שהרי המרחק המקורי עמד על 2.95 מ' בלבד.

    התברר שאדריכל זיק סבור שלא ניתן יהיה לבנות חדר, ממ"ד, במרווח שנוצר, אלא שאף מסקנה זו התבססה על נתון שגוי. בפועל, לפי תחשיביו הוא, מסתבר שלא היה באפשרות התובעים לבנות ממ"ד שייחשב "חדר" גם בלא כל הסגת גבול.

    נוכח כל זאת, חוות דעתו של אדריכל זיק איננה יכולה לבסס את הטענות עליהם מתבססים התובעים ואין אלא לדחותה. ומשכך, טענות התובעים לנזק שהסבה להם הסגת הגבול לא הוכחו כלל ונדחות.

23. אפשרות נוספת לעילה המקנה זכות לפיצוי נמצאת בחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979.

    לפי טענת התובעים, רק הפלישה שבצעו הנתבעים אפשרה להם לבצע את הפרויקט. לולא הפלישה, כך טוענים התובעים, לא יכולים היו הנתבעים כלל להציב מתקני חניה ולהציע בניית ממ"דים בשטח המאפשר לכלול אותם בהגדרת "חדר שינה". הנתבעים איפוא, לפי טענה זו, התעשרו על חשבון התובעים, שהרי בלי הפלישה לא היו מוציאים לפועל את הפרויקט.

    בבסיס טענה זו עומדת ההנחה שלפיה אלמלא אותה פלישה לשטח מגרש התובעים, לא יכולים היו הנתבעים כלל לקדם את הפרויקט. כך טוענים התובעים. ולכך לא הביאו התובעים ראיה כלשהי.

    בחוות דעת המומחה מטעם התובעים, האדריכל זיק, מצוין כך (סעיף 8 (ו) בחוות הדעת):

    "רוחב נטו של הממ"ד החדש שניבנה במבנה הסמוך (הראשונים 10) הינו 260 ס"מ וסביר להניח כי מקור "הסטייה" נבע מהרצון להתאים מידות חדר זה ע"ח השכן, ולא בטעות אקראית כי בשל הפחתה ולו בס"מ בודד, החדר לא יוכל להיקרא ע"פ החוק "חדר שינה"."

    די לעיין בחוות הדעת כדי להיווכח שלטענה זו לא ניתן כל הסבר ואפילו תשתית עובדתית לא הונחה. האדריכל זיק איננו מציין כי בכלל בדק את בניין הנתבעים או את תכניות הפרויקט, וודאי שאיננו מביא הסבר לאותה סברה שהציג.

     

    כך גם התייחס אדריכל זיק לטענה בעדותו (עמ' 34; ש' 21 – 23 בפרוט'):

    כתבתי שייתכן שזה יכול להיות, אני לא קבעתי שזאת הסיבה העיקרית. לא כתבתי שהם עשו מעשה זדוני. זאת נקודה למחשבה אבל לא קבעתי את זה. אני לא יודע אם זה נעשה מזדון.

    אדריכל זיק מאשר בעדותו שכלל לא קבע כי הפלישה נעשתה בזדון ואף לא שנבעה מהכרח שהיה לנתבעים להגדלת שטח הממ"ד. הוא עצמו מאשר שבסך הכל בקש להעלות "נקודה למחשבה".

    הנתבעים מצידם, טוענים שלא נדרשו כלל לחדירה למגרש התובעים, שכן ממילא המרווח שעמד לרשותם עד לקו המגרש הספיק לבנייתו של ממ"ד תקני ברוחב של לפחות 2.60 מ' בעוד בפועל רוחב כל ממ"ד שנבנה עומד על 2.80 מ'. עמדת הנתבעים מתבססת על חוות דעתו של המהנדס קרבצ'יק.

    בהיעדר חוות דעת של מומחה, הבוחנת את ההיתר שבקשו הנתבעים לביצוע הפרויקט לעומת מידות מגרש הנתבעים, מפנים התובעים בסיכומיהם למדידות שנעשו, למפות מדידה ולחוו"ד המודד. לפי תחשיבי התובעים (סעיפים 7 – 10), מראש בקשו הנתבעים היתר לתוספת בנייה ברוחב של 3 מ' כשהם מודעים לכך שעומד לרשותם מרווח של 2.92 מ' בלבד, ומכאן שהפלישה תוכננה מראש ובלעדיה אין פרויקט. התשתית עליה מבקשים התובעים לבסס טענה זו איננה ברורה. לפי התכנית שמצרף המודד לחוות דעתו (תצ"ר 591/69 – נספח ג' לחוו"ד המודד) עמד המרחק בין בניין הנתבעים לגבול מגרש התובעים על 3.17 מ' בפאה המזרחית ועל 3.05 מ' בפאה המערבית. לא ברור מדוע טוענים התובעים למרווח קטן יותר. וודאי שלא ברור הבסיס לטענה שבמרווח קטן יותר, כזה לו טוענים התובעים – 2.92 מ', לא ניתן כלל לבצע את הפרויקט. לא המומחה מטעם התובעים ולא כל מומחה אחר תומך בטענה זו.

    כך מתברר, שהתובעים לא הביאו כל ראיה לביסוס הטענה שלפיה אלמלא הפלישה לא היה יוצא הפרויקט לפועל, בעוד שהנתבעים הציגו ראיה המפריכה טענה שכזו. ולפיכך, הטענה שלפיה בלי הפלישה לא היה פרויקט – נדחית.

    פן נוסף של הטענה להתעשרות על חשבונם של התובעים הינה האפשרות שהפלישה בכללותה, בשטח שספחה לבניין הנתבעים, הביאה להתעשרות הנתבעים על חשבון התובעים. טענה זו אף מתיישבת עם הזכות הנתונה לבעל מקרקעין לחיוב פולש בשכר ראוי בעד ההחזקה בקניינו שלא כדין (סעיף 24 בחוק המקרקעין). דא עקא, שגם לטענה זו לא הונחה תשתית ראייתית.

    היקף הפלישה הכולל במפלס פני הקרקע עומד על כ- 1.28 מ"ר. מכלל שטח זה הפלישה באזור בניית הממ"ד עומדת, לפי חוות דעת המודד, על 13 ס"מ. לא ברור רוחבו של כל ממ"ד ובהנחה שזה מגיע כדי 3 מ' הרי שמדובר בחדירה של פחות מ- 40 סמ"ר. ספק רב אם על כזו חדירה ניתן בכלל לתבוע דמי שימוש. אין ספק שראיות לכזה שווי דמי שימוש לא הוצגו כלל.

    ומשכך, הטענה שלפיה התעשרו הנתבעים על חשבון התובעים, שכן לולא הפלישה לא יכלו לבצע את הפרויקט כלל – לא הוכחה ונדחית.

    ביחס לטענה שלפיה התעשרו הנתבעים על חשבון התובעים בהיקף הפלישה בשטחי הממ"ד, התברר שמדובר בפלישה בשטח מזערי והתברר שלא הובאו ראיות לשווי שימוש זה.

    הטענה שיש לחייב את הנתבעים על בסיס הטענה לעשיית עושר שלא במשפט – נדחית.

24. כך איפוא, ניתן לערוך סיכום ביניים נוסף:

    התברר שבביצוע הפרויקט במגרש הנתבעים בוצעה פלישה, אפילו לא גדולה, לשטח מגרש התובעים.

    התברר שבנסיבות העניין לא ניתן להורות על סילוק יד, שכן בכך יגרם לנתבעים נזק שאיננו מידתי.

    התברר שאין מקום לפסוק לתובעים פיצוי כספי על נזק שנגרם להם, שכן נזק שכזה לא הוכח כלל ולמעשה, בשים לב להיקף הזעום של הפלישה, נראה שכלל לא נגרם נזק שכזה לתובעים.

    ועוד התברר שאין מקום לפסוק פיצוי לתובעים בעילה של עשיית עושר, שכן לא הובאו ראיות לאותה התעשרות שלפי הנטען התעשרו הנתבעים על חשבונם.

    ועם כל זאת, דחייה מוחלטת של התביעה מעוררת אי נחת ואיננה צודקת. כך מאחר שהתברר שלא בשוגג ארעה אותה פלישה, לא באקראי, ולא בחוסר תשומת לב גרידא. הפלישה, וכמוה הסגות הגבול התכופות תוך כדי בנייה, נעשו במודעות מלאה של הנתבעת. ומכאן תחושת אי הנחת.

25. מהראיות שהוצגו התברר שכבר בתחילת ביצוע הפרויקט, התריעו התובעים בפני מנהלי הנתבעת על פלישה ובתגובה, במכתב מיום 30.4.13, הצהיר מנהל הנתבעת, אריה גוטליב, שאין חריגה "מהקווים שניתנו ואושרו ע"י עיריית ר"ג" (נספח 6 לתצהיר התובעים). כך בתחילת ביצוע עבודות הפרויקט וכך במהלך ביצוען. שוב ושוב התריעו התובעים על פלישה למגרשם.

    במצב זה, נוכח התרעות ומחאות התובעים, היה באפשרות הנתבעת לערוך בדיקה יסודית של הבנייה המתוכננת. להזמין מודד. לבקש מפת מדידה מעודכנת. לעשות בדיוק את שנעשה לאחר שהוגשה התביעה. הנתבעת לא עשתה כן. הנתבעת לא הזמינה מודד. הנתבעת לא בקשה מפת מדידה עדכנית. הנתבעת לא וידאה שאין כל פלישה לשטח מגרש התובעים.

    למעלה מכך, כפי שכבר נקבע בהנחת התשתית העובדתית לבירור הטענות, שבו ונכנסו עובדי הנתבעת למגרש התובעים שוב ושוב, תוך כדי ביצוע הבנייה, בלא רשות, בלא הסכמה, ובאדישות למחאות התובעים.

    אין איפה מנוס מהמסקנה שהנתבעת הייתה מודעת גם מודעת לשימוש שהיא עושה במגרש התובעים לשם קידום הפרויקט, אך בהיעדר הסכמה עם התובעים לתנאי השימוש, עשתה כן בלא הסכמתם. אין גם מנוס מהמסקנה שהנתבעת יכולה, וצריכה הייתה, לדעת שביצוע הפרויקט כרוך בפלישה למגרש התובעים. פלישה שלא ניתן יהיה עוד לבטל.

    עם התנהלות שכזו לא ניתן להשלים והיא מחייבת בחינת האפשרות לסעד בגינה.

26. זה מכבר הוכרה האפשרות לבסס תביעה לפיצוי על פלישה על "פגיעה באוטונומיה".

    מקורו של ראש נזק זה, "פגיעה באוטונומיה", בדיני הנזיקין. כך הוכר ראש נזק זה כאמצעי למתן מענה לכל אותם מקרים בהם קיימת התנהגות עוולתית מוכחת של הפרת חובת הגילוי, אך לא מתקיים הקשר הסיבתי הדרוש בין התנהגות זו לבין קרות הנזק.

     

    "הפיצוי במקרה כזה ניתן בגין הפגיעה ברגשותיו ובכבודו של המטופל, ובשל שלילת חופש הבחירה שלו ולא בגין עצם נזק הגוף שנגרם לו כתוצאה מהטיפול הרפואי" (דברי כב' השופטת יעל וילנר; ת.א. (חי') 869-06 אסתר כהן נ' שרותי בריאות כללית [פורסם בנבו] 20.10.09, פסקה 68).

    האפשרות ליצוא ראש נזק זה לתחומים נוספים של המשפט האזרחי כבר הועלתה, אפילו טרם הוכרעה, שכך גם נאמר:

    "שנית, ומנקודת מבטי חשוב אף יותר, אין לשלול על הסף את האפשרות של פסיקת פיצויים בגין פגיעה באוטונומיה גם בתחום דיני החוזים, במקרים המתאימים, באופן זהיר ומדוד. כמובן, בתחום זה הזכות לאוטונומיה אמורה לשמש "מגן" מפני הסכמה שבה האדם אינו חפץ, ולא בסיס לדרישה שייכרת עם האדם החוזה שבו הוא מעוניין (בהעדר צד אחר המעוניין בכך, ובכפוף למצבים שבהם קמה חובה על-פי דין להתקשר, למשל מכוח האיסור להפלות)." (ע"א 7731/11 צוריאל אגודה שיתופית להתיישבות חקלאית בע"מ נ' משה אביטן [פורסם בנבו] 15.8.13, עמדת כב' השופטת דפנה ברק-ארז).

    יהיה סיווג התביעה אשר יהיה, בין אם תביעה נזיקית (הסגת גבול) ובין אם קניינית (פגיעה בזכות החזקה), דומני שניתן לעשות שימוש בסעד זה במצב של פלישה, בפרט כזו מודעת, ובהיעדר אפשרות למתן צו לסילוק יד ובלא שנגרם נזק לנפגע ממעשה הפלישה.

    אותה פלישה הרי פוגעת בזכות הקניין של התובעים. הן זו הזמנית שנעשתה תוך כדי הביצוע, וודאי שזו הקבועה, זו שלא ניתן לבטל. ופגיעה זו לא באקראי נגרמה ולא בשוגג, אלא במודעות מלאה ובאדישות לזכויות התובעים. הנתבעת, בבנייה שבצעה ובפלישה שפלשה, כופה על התובעים הסכמה בה לא חפצו ולה התנגדו מלכתחילה.

    ולמצב זה נותנת מזור אותה אפשרות לסעד על "פגיעה באוטונומיה". במצב שכזה, בדיוק כיסודות ראש נזק זה, ינתן הפיצוי על הפגיעה ברגשותיו ובכבודו של בעל זכות הקניין, ובשל שלילת זכות הבחירה שלו.

27. קשה לאמוד ראש נזק זה, כפי שקשה לאמוד נזק שאיננו ממוני. אומדן שווי הדירות בבניין הנתבעים עשוי לסייע בהכוונה בקביעת גובה הפיצוי. לפי אומדנה של השמאית מרגלית מור, אשר חוות דעתה הוגשה מטעם התובעים, מחירי הדירות שנמכרו בבניין הנתבעים במהלך 2013 נאמדים בסך של בין 15,667 ₪ לבין 28,228 ₪ למ"ר (סעיף 12.1 בחוות הדעת של השמאית מרגלית מור). מאחר וכאמור נעשתה הפלישה במודעות מלאה, ובאדישות, ייעשה חישוב הפיצוי לפי הצד הגבוה של האומדן – 28,228 ₪ למ"ר. משנמצא שהיקף הפלישה עומד, לפי חוו"ד המודד, על 1.28 מ"ר יעמוד הפיצוי על 36,132 ₪.

    פיצוי זה ישולם לתובעים 2 – 17, בעלי הדירות בבניין התובעים, ויחולק ביניהם בחלק שווה לכל דירה מדירות התובעים. התובעת 1, נציגות בניין התובעים, איננה בעלת זכויות בבניין התובעים וזכויותיה לא נפגעו, שלכן אין לה עצמה זכות לפיצוי.

     

     

28. לטענת התובעים, יש לחייב בפיצוי את כל הנתבעים.

    טענה זו איננה ברורה. ביצוע הפרויקט נעשה על ידי הנתבעת. אין טענה ואין ראיה למעורבות כלשהי של מי מיתר הנתבעים בביצוע הפרויקט. אין טענה ואין ראיה שמי מהנתבעים 2 – 18 היה מודע לפלישה או להסגות הגבול התכופות. הנתבעים 2 – 18 לא הסבו נזק לתובעים ולא פגעו באוטונומיה שלהם ולפיכך אין סיבה לחייבם בדבר.

29. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים.

30. לסיכום, תביעה זו הוגשה בטענה לפלישה שבצעו הנתבעים לשטח מגרש התובעים, פלישה שנעשתה במודעות מלאה, לא באקראי, ותוך כדי ביצוע פרויקט בנייה בבניין הנתבעים.

    טענה זו אכן התבררה כנכונה. התברר שאכן ביצוע הבנייה על ידי הנתבעת בפרויקט הרחבת בניין הנתבעים היה כרוך בפלישה למגרש התובעים, אם כי בהיקף הנופל מזה לו טענו התובעים בכתב התביעה. בהיקף המגיע עד 14 ס"מ ובשטח כולל של 1.28 מ"ר בלבד מעל לפני הקרקע.

    התובעים עתרו לצו הריסה שיביא להסרת הפלישה. טענה זו נדחתה משנמצא שזהו סעד שאיננו מידתי בנסיבות העניין. סעד שמשמעותו הריסה מוחלטת של חלקים נרחבים בבניין הנתבעים.

    התובעים עתרו לפיצוי, בטענה שהפלישה שוללת מהם אפשרות עתידית לפרויקט בנייה במגרשם הם. טענה זו לא הוכחה. התברר שטענה זו מתבססת על חוות דעתו של אדריכל, שבעצמה מתבססת על נתוני מדידה לא נכונים והתברר שלא ניתן לבסס עליה ממצאים. כך נדחתה הטענה שהפלישה הסבה נזק לתובעים ונדחתה טענה זו כבסיס לחיוב הנתבעים בפיצוי.

    התובעים עתרו לפיצוי בטענה שהנתבעים התעשרו על חשבונם. טענה זו התבססה על ההנחה שאלמלא הפלישה לא ניתן היה כלל לבצע את הפרויקט שבוצע בבניין הנתבעים, ומכאן שכל הרווח שצמח ממנו בא על חשבון התובעים. גם לטענה זו לא הובאו ראיות ולמעשה, מהנתונים שהוצגו נראה שניתן היה לבצע את הפרויקט גם בלי הפלישה. טענה זו נדחתה איפה.

    מאידך, נמצא שיש מקום לחייב בפיצוי על הפגיעה באוטונומיה של התובעים. דוקטרינה זו, שמקורה דיני הנזיקין, מאפשרת חיוב בפיצוי מקום בו נמצא שהסכמה נכפתה על אדם בניגוד לרצונו, ובמקרה זה – ההסכמה לפלישה, בלא שהוכח שהסבה נזק, אך משנמצא שאותה "הסכמה לפלישה" נכפתה במודעות מלאה של הפולש, וודאי באדישות. פיצוי זה על הפגיעה באוטונומיה נאמד לפי היקף הפלישה בפני הקרקע ובסך של 36,132 ₪.

    חבות זו תושת על הנתבעת לבדה, זו שבצעה את הבנייה, והפיצוי ישולם לתובעים 2 – 17 – לפי הבעלות בדירות שבבניין התובעים.

    בנוסף לפיצוי, תישא הנתבעת גם בהוצאות שהוציאו התובעים לבירור התביעה, הוצאות שנכפו עליהם נוכח הפלישה ונוכח אי המצאת דו"ח מודד טרם הגשת התביעה. הוצאות אלו יכללו חלק מתשלום האגרה הכוללת, נוכח הפער בין סכום התביעה לסכום שנפסק.

     

     

31. אשר על כן, אני מקבל את התביעה בחלקה ומחייב את הנתבעת 1, גוטליב אחריות בבנייה בע"מ, לשלם לתובעים 2 – 17 סך של 36,132 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה.

    בנוסף, תישא הנתבעת 1 בהוצאות התובעים בגין ניהול תביעה זו כדלהלן:

    בסך של 15,000 ₪ בגין עלויות המומחים השונים.

    בסך של 10,000 ₪ בגין אגרת בית המשפט.

    בסך של 20,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד.

    ניתן היום, י"ח אלול תשע"ח, 29 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.