עיזבון המנוח פלוני ז"ל ואח' נ' בית חולים שיבא ואח'

 רקע

1. לפני תביעת עזבון המנוח כ.נ.י ז"ל (להלן: "המנוח") ורעייתו, יורשת העיזבון, לפיצויים בגין נזקי התלות והעיזבון בשל רשלנות רפואית נטענת. לטענת התובעים, המנוח, יליד X.4.1947, נשוי ואב לארבעה, עבר בביה"ח של הנתבעים ביום 4.3.2015 ניתוח דיסקופטיה בגובה חוליות 4-5C בגישה צווארית במחלקה הנוירוכירורגית של הנתבעת 1. לאחר הניתוח אושפז המנוח למשך יומיים נוספים במחלקה. בעת אשפוזו התלונן המנוח, כך נטען, על הפרעות בבליעה וקושי בנשימה, אלא שהצוות הרפואי לא התייחס לתלונות אלה ולא זיהה אותן ככאלה המצביעות על התפתחות המטומה (צרור דם) באזור הניתוח. למחרת הניתוח ניתנה אמנם הוראה לביצוע הדמיה של הצוואר שעשויה הייתה לאבחן קריש דם באזור הניתוח, אך הוראה זו לא בוצעה. ביום שישי, 6.3.2015, יומיים לאחר הניתוח, שוחרר המנוח לביתו מבלי שנבדק ע"י רופא תורן או רופא בכיר, ומבלי שהוסברו לו הסיבוכים האפשריים לאחר ביצוע ניתוח צווארי, לרבות הופעת קשיי נשימה וקושי בבליעה המחייבים חזרה מידית לבית חולים, ומבלי שנרשמו האזהרות המתאימות במכתב השחרור. בני משפחת המנוח פנו לצוות הרפואי על מנת לדחות את מועד שחרור המנוח לביתו לאור מצבו אך לא נענו.

   למחרת שחרורו, בשבת 7.3.2015, חזר המנוח לחדר המיון של הנתבעת 1 כשהוא אמנם הולך על רגליו, אך סובל ממצוקה נשימתית קשה שהתבטאה בסטרידור (קולות שריקה בנשימה), מה שהעיד על היצרות קשה של דרכי האוויר העליונות. במקום לקבל טיפול מידי הוא נאלץ להמתין כ- 25 דקות לקבלת טיפול ורק לאחר התערבות בנו הוא הוכנס לחדר הלם על רגליו אך שם קרס ונחנק בשל חוסר יכולת לנשום. הצוות המטפל לא זיהה כי מדובר בהמטומה צווארית החוסמת את דרכי הנשימה ובה יש לטפל באופן פשוט של פתיחת סיכות חתך הניתוח הצווארי והוצאת ההמטומה, ובמקום זאת ניסו לפתוח נתיב אוויר שהיה דחוק בשל קריש דם גדול ללא הצלחה. הצוות הזמין במקביל רופא א.א.ג. שהגיע רק לאחר דקות ארוכות, פתח את סיכות הניתוח והוציא את ההמטומה. בשל חלוף הזמן נמנעה הגעת חמצן למוחו של התובע ונגרם לו כתוצאה מכך נזק מוחי קשה ובלתי הפיך. המנוח נותר כשהוא מחוסר הכרה, אינו פוקח עיניים, מבצע תנועות גפיים מינימליות ואינו מדבר. בתאריך 23.1.22, כשבע שנים לאחר הניתוח ותוך כדי ניהול ההליך דנן, נפטר המנוח.

    

   טענות התובעים 

2. לטענת התובעים רשלנות הנתבעים באה לכלל ביטוי הן בעת אשפוזו הראשון והן בעת אשפוזו השני.

3. בעת אשפוזו הראשון היא התבטאה בעיקר בשניים, האחד בהתעלמות מתלונות המנוח ובני משפחתו לאחר הניתוח ועד לשחרורו מבית החולים יומיים לאחריו בכל הקשור עם קשיים בבליעה ובנשימה לרבות אי הצלחה לאכול ולשתות, קושי בדיבור, חוסר אפשרות שכיבה במיטה ותחושת מחנק מתגברת בשכיבה. בני המשפחה הפצירו בצוות הרפואי לדחות את מועד השחרור אך לא נענו. נמסר לבני המשפחה כי מדובר בתלונות רגילות וכי זהו הנוהל במחלקה. מכל מקום, כך נטען, אנשי הצוות הרפואי התעלמו מתלונות בני המשפחה והמנוח אודות קשיים בנשימה ובבליעה היכולים להצביע על התפתחות המטומה במקום הניתוח כאשר התייחסות אליהן הייתה מונעת את המשך המהלך והנזק שנגרם בעקבותיו. עוד נטען, כי לו המנוח נבדק באותה העת בדיקה קלינית נאותה לסימנים המחשידים להמטומה כמו מספר נשימות לדקה או בדיקת סטיית קנה הנשימה ואף בדיקת דימות מתאימה, לא היה המנוח משוחרר לביתו. התובעים הדגישו כי אמנם הוזמן צילום צווארי קודם לשחרור, אך המנוח שוחרר מבלי שזה בוצע. לו בוצע, היה מודגם כאמור הלחץ על הושט וקנה הנשימה ובכך היו מגלים קיומם של סימנים מחשידים להמטומה.

   השני, טרם שחרורו, המנוח לא נבדק ע"י רופא ולא הוזהר בדבר הסכנה האפשרית, אפילו הינה נדירה, של דימום לאחר ניתוח צווארי, העלול לסגור את נתיב האוויר וכן כי במקרה שתלונותיו על קושי בבליעה או בנשימה מחמירים, עליו לשוב לביה"ח מידית. כן ראוי היה שאזהרות אלה יופיעו במכתב השחרור (ת/12) אלא שבמכתב השחרור הופיעו רק שלוש אזהרות המתייחסות לחום גבוה, התדרדרות נוירולוגית או הפרשה מפצע הניתוח. המנוח שוחרר אם כן לביתו כשאינו ער לסיכון הקטסטרופאלי האפשרי של דימום באזור הניתוח על ההשלכות שיש לכך ועל חובתו לשוב לביה"ח נוכח החמרת בעיות הבליעה או הנשימה.

4. חלק שני להתרשלות ביה"ח התרחש בעת שהמנוח שב למחרת היום לחדר המיון, לאחר שבמהלך השבת (7.3.15) התגברה תחושת המחנק ובנו הסיעו לביה"ח. המנוח הגיע כאמור למיון ביה"ח עם סטרידור המעיד על מצוקה נשימתית. בחדר המיון ניתן למנוח חמצן אך מעבר לכך לא טופל לאורך דקות ארוכות. רק כשמצבו החמיר, ולאחר כ- 10-15 דקות (כפי המצוין בסיכומים, להבדיל מכתב התביעה) הוא הוכנס לחדר הלם על רגליו. בחדר ההלם לא ידעו על האנמנזה ורק לאחר שחלפו דקות ובניו הוצאו מהחדר, יצאה מהחדר אישה ושאלה מה קרה למנוח. רק אז ניתן היה לחשוב על בעיה שנוצרה עקב הניתוח שעבר, נתון שניתן היה לקבל מידית כשהגיע לחדר המיון ועוד קודם שנכנס לחדר ההלם.

   בחדר ההלם לא ידעו כיצד לטפל במנוח בשל אי ידיעת האנמנזה שיכלה להעיד על דרכי נשימה חסומות בשל המטומה/קריש וניתן היה להזעיק רופא א.א.ג. או רופא מהמחלקה המנתחת שיטפל בבעיה מוקדם הרבה יותר.

   בנוסף נטען, כי הרופאים שטיפלו בו בחדר המיון לא היו מיומנים וביקשו לפתוח לו נתיב אוויר עם לרינגוסקופ ואח"כ עם גליידוסקופ אך ללא הצלחה, כך גם ניסה מרדים זוטר לבצע אינטובציה ללא הצלחה ושוב בוצעה פעולה עם לרינגוסקופ ואח"כ עם גליידוסקופ, שוב ללא הצלחה. כל התהליך ארך מספר דקות כשבכל אותה עת המנוח אינו נושם באופן עצמוני וגם לא ניתן להנשימו ולכן גם אינו מחומצן. בכך אבד זמן יקר לשווא, כאשר בכל אותה עת ולאחר ניסיונות ספורים כושלים להנשמה ניתן היה לנסות ולהשתמש במכשיר ה- LMA או לפתוח את סיכות התפר ולנקז את ההמטומה הצווארית, כפי שנעשה בפועל לאחר הגעתו רופא א.א.ג. אלא שאז כבר היה מאוחר מידי ומוחו של המנוח ניזוק.

5. לטענת התובעים מיד עם קבלתו למיון הייתה חובה לקבל אנמנזה ולברר את מצבו. המנוח לא נשאל מדוע הינו עם צווארון ולא הוכנס מידית לחדר הלם. ביה"ח לא חשד כי הבעיה הנשימתית מקורה בהמטומה אפשרית בעקבות הניתוח. לכן גם לא הוזעק במועד צוות רפואי מתאים, לרבות תורן נוירוכירורגי שבוודאי היה יודע מה לעשות. בכך בוזבז זמן יקר שגרם לקריסתו של המנוח בחדר המיון כשקריש הדם חוסם לחלוטין את קנה הנשימה שלו.

6. עוד טענו שלא נרשם בגיליון חדר המיון מתי החל הטיפול במנוח. מצוינת בו שעת הקבלה 11:49, אלא שזוהי גם השעה המצוינת כשעה בה החל הניטור בחדר ההלם ולא יתכן כי הרישום מתחיל עם כניסתו לחדר ההלם, לכן גם אין לסמוך על לוחות הזמנים המצוינים בגיליונות ביה"ח. מכאן שהמנוח היה פרק זמן ארוך ללא טיפול או ללא טיפול נכון והוא הוזנח ללא טיפול ועם בעיות של חסימת נתיב אוויר. מכאן שרישומי חדר המיון לוקים בחסר ואין אפשרות לשרטט תרשים זרימה מדויק של מהלך הטיפול. התובעים מדגישים כי פעולת פינוי ההמטומה הינה פעולה פשוטה ומהירה ביותר, שלו היתה מבוצעת במועד היתה חוסכת את הנזק המוחי של המנוח.