ת"א 26192-08-13 בנק לאומי קריית ים סניף מרדכי נמיר 10900 נ' שקמונה חברה ממשלתית - עירונית לשקום הדיור בחיפה בע"מ

לפניי תביעה כספית על סך 95,000 ₪.

עסקינן במחלוקת שעיקרה משפטית שכן הנתונים העובדתיים ביסודה אינם שנויים במחלוקת.

העובדות הרלבנטיות 

1. התובע הינו סניף בנק אשר העניק שירותים בנקאיים לגב' דורפמן אולגה (להלן – החייבת או אולגה).

2. מאחר שהצטברה יתרת חוב בחשבון החייבת, ביום 22.4.10 הגיש הבנק תביעה כספית כנגד החייבת בת"א 28595-04-10 בגין חוב בסך 50,161 ₪ (להלן – התביעה הכספית).

3. באותו מועד החזיקה החייבת, יחד עם בעלה לשעבר מיכאל, בזכויות (מכוח הערת אזהרה) בנכס מקרקעין הידוע כחלקה 112 בגוש 10446 (להלן – הנכס). על זכויות החייבת ובעלה בנכס נרשם שעבוד לטובת בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (נספח 1 לתצהיר הנתבעת).יש לציין כי את הזכויות בנכס רכשו החייבת ובעלה מחברת י.ס.ב.ד חברה לבנין ופיתוח בע"מ אשר על שמה נרשמו זכויות הבעלות בטאבו. לחברה זו מונה כונס נכסים אשר ניהל את רישומי הזכויות בנכסי החברה (להלן- הכונס).

4. במסגרת ניהול התביעה הכספית, הטיל הבנק עיקול על זכויות החייבת בנכס ביום 2.5.10 (נספח ת/7 לתצהיר מטעם התובע). העיקול נרשם בלשכת רישום המקרקעין ביום למחרת (נספח ת/6 לתצהיר מטעם התובע).

5. החייבת לא הגישה כתב הגנה בתביעה הכספית ולכן ביום 14.7.10 ניתן פסק דין המקבל את התביעה (נספח ת/4 לתצהיר מטעם התובע; להלן – פסק הדין).

6. ביום 29.9.10 הבנק הגיש את פסק הדין לביצוע במסגרת תיק מס' 13-09362-10-5 בלשכת ההוצאה לפועל. במסגרת הליכי הגבייה הוטל שוב עיקול על זכיות החייבת בנכס ביום 13.4.11 (נספח ת/8 לתצהיר מטעם התובע).

7. הנתבעת הינה חברה ממשלתית-עירונית הפועלת בעיר חיפה.

8. ביום 28.4.10 חתמה הנתבעת על הסכם מכר לרכישת הזכויות בנכס החייבת ובעלה. על פי תנאי ההסכם התחייבה הנתבעת לשלם לחייבת ולבעלה סך של 391,400 ₪ בתמורה לרכישה (נספח 7 לתצהיר הנתבעת; להלן – ההסכם).

   הסכם המכר נחתם על ידי מיכאל ביום 25.4.10, אשר חתם עליו בשמו ובשם החייבת על פי ייפוי כוח קונסולרי בלתי חוזר שניתן לו מאת החייבת ביום 13.4.10 (נספח 9 לתצהיר מטעם הנתבעת).

9. הערת אזהרה בגין ההסכם נרשמה ביום 2.6.10 (נספח ת/13 לתצהיר מטעם התובע).

10. תמורת ההסכם שולמה על ידי הנתבעת בתשלומים כאמור להלן:

    1. ביום 20.6.10 שולם סך של 204,233.46 ₪ לסילוק ההלוואה לבנק לאומי למשכנתאות בע"מ (להלן – הבנק הממשכן). התשלום בוצע ישירות לבנק הממשכן (נספח 11 לתצהיר הנתבעת).

    2. ביום 16.8.10 שולם סך של 80,000 ₪ למוכרים, קרי החייבת ובעלה לשעבר (נספח 12 לתצהיר מטעם הנתבעת; להלן – התשלום השני).

    3. ביום 4.10.10 הופקד סך של 5,000 ₪ בנאמנות אצל משרד עו"ד שינדלהיים את כהן לצורך הבטחת רישום הנכס על שם הנתבעת (שיק צורף כנספח 14 לתצהיר מטעם הנתבעת).

    4. ביום 5.10.10 שולם סך של 102,167 ₪ למוכרים כנגד מסירת החזקה בדירה (נספחים 13 ו-15 לתצהיר מטעם הנתבעת).

11. ביום 19.3.12 קיבלה הנתבעת אישור רישום זכויות בנכס מאת הכונס או אז התברר לה כי נרשמו שני עיקולים על זכויות החייבת בנכס (נספח 16 לתצהיר מטעם הנתבעת).

12. הנתבעת פנתה לבנק בדרישה להסרת העיקולים על מנת שניתן יהא להשלים העברת רישום הזכויות בנכס, אולם הבנק סירב.

13. על רקע הליכים אלו הוגשה התביעה שבפניי.

    הבנק סבור כי זכויותיו בדירה עדיפות על זכויות הנתבעת ולכן יש לחייבה לשלם לו סך של 95,000 ₪, המשקפים את חלקה של החייבת בתמורה החוזית שהועברה על פי ההסכם. לעמדתו, זכאותו לסכום זה נובעת מדיני החוזים, דיני החיובים, דיני הנזיקין, דיני הקניין, חובת תום הלב ודיני עשיית עושר ולא במשפט.

    הנתבעת חולקת על עמדה זו וסבורה כי לא נפל כל דופי בהתנהלותה ולכן זכויותיה גוברות על זכויות נטענות מכוח עיקול ויש להורות על דחיית התביעה כנגדה.

14. מכיוון שלא קיימת מחלוקת עובדתית, ניאותו הצדדים לוותר על חקירת העדים ולהגיש סיכומי טענות בכתב. הצדדים מתפרסים בטיעוניהם על פני ערב רב של טיעונים משפטיים ואינם מותירים 'אבן לא הפוכה', אולם במסגרת פסק הדין אתמקד בנושאים הרלבנטיים לצורך הכרעה.

     

     

    תמצית טענות הצדדים

    טענות התובעת

15. העיקול ופסק הדין בתביעה הקודמת ניתנו כדין ואין ממש בכל טענות הנתבעת במישור זה, אשר ממילא אין זה המקום לבדיקתן.

16. בפן הקנייני, גוברות זכויות התובע על זכויות הנתבעת. על אף שההסכם נכרת ביום 28.4.10, הוא נכנס לתוקף רק עם קבלת מכתב הכוונות, קרי לכל המוקדם ב-13.6.10. בנסיבות אלו, העיקול קודם בזמן להסכם ולכן זכויות התובע גוברות.

    בנוסף, הערת האזהרה בגין ההסכם נרשמה רק ביום 2.6.10 עוד לפני ביצוע התשלום הראשון על פי ההסכם. כלומר, הן העסקה והן הערת האזהרה מאוחרים לרישום העיקול לטובת התובעת. לכן, אין תחולה להלכת אהרונוב (ע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' אהרונוב, פ"ד נג(4) 199 (1999)).

    לחלופין, גם אם ייקבע כי ההסכם הינו העסקה המוקדמת יותר, הרי שבעניין גדי (ע"א 790/97‏ בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' גדי, פ''ד נט(3) 697 (2004)), עדיפות הקונה הראשון אינה אבסולוטית והיא כפופה לחובת תום הלב. הנתבעת לא שילמה דבר על חשבון רכישת הנכס ביום רישום העיקול ואף מטעם זה נדחות זכויותיה הנטענות ואין תחולה להלכות דלעיל.

17. בחינת נתוני התיק מעלה כי חיוב הנתבעת צריך להתבצע גם על יסוד דיני הנזיקין שכן התנהלותה באה בגדר עוולת הרשלנות ולחלופין, תוך הפרת חובת תום הלב. אי רישום הערת אזהרה בסמוך למועד חתימת ההסכם, אי ביצוע כל בדיקה במשרדי רשם המקרקעין עובר להעברת התשלום הראשון והתשלומים שלאחריו והעובדה שמדובר בנתבעת שהינה גורם מקצועי אשר חובת הזהירות בעניינו מוגברת, כל אלו מובילים למסקנה כי קיימת התרשלות מצד הנתבעת אשר הובילה לשינוי מצבו של התובע לרעה ובגין כך יש להשית את לפתחה חובה לשלם בגין כך.

    טענות הנתבעת

18. התובע טוען ל "קדימות" שלו ביחס לנכס אולם הוא אינו תובע זכות כלשהי בנכס, אלא תובע סעד כספי בלבד. די בכך להצביע על עמדה נחותה של זכויותיו הנטענות של התובע אל מול הנתבעת.

19. צו העיקול ופסק הדין שניתנו כנגד החייבת אינם יכולים לעמוד שכן הם ניתנו בהתבסס על מצג שיצר התובע בדבר קיומה של מסירה כדין ללקוחה. הוכח כי החייבת לא שהתה בארץ בעת ביצוע המסירות ולכן מדובר בהחלטות שדינן בטלות והתובע אינו יכול להסתמך עליהם.

20. הבנק לא יידע את שקמונה על חובות החייבת ולא הטיל עיקול על כספי התמורה בהתאם להסכם. בכך התרשל התובע והביא לנזקיו בעצמו.

21. הנתבעת לא התרשלה ופעלה בתום לב בקיום ההסכם שבינה לבין החייבת ומיכאל.

22. הנתבעת רכשה זכויות אובליגטוריות בנכס במטרה להשתמש בו לאכלוס עולה חדשה המרותקת לכסא גלגלים. כך, שהנתבעת רכשה זכות שביושר בנכס ביום כריתת ההסכם. זכות זו עדיפה על זכויות התובע כמעקל, אף לפני השלמת התמורה החוזית.

23. הטענה כאילו ההסכם נכנס לתוקף בשלב מאוחר יותר הינה הרחבת חזית אסורה. אולם למעלה מן הדרוש יובהר כי המוכרים התחייבו להעברת זכויותיהם בנכס לנתבעת כבר ביום 25.4.10 עם החתימה על ההסכם ועל יפוי הכח.

24. במועד כריתת ההסכם לא היה רשום עיקול של התובע על הנכס. העיקול נרשם רק לאחר שנמכרו זכויות המוכרים בנכס. בנוסף, התובע לא הוכיח פניה אל הכונס או ביצוע עיקול אצל הכונס. כל מה שהוכח הוא רישום של הכונס בגין ההערות שנרשמו במרשם המקרקעין.

25. הנתבעת רשמה הערת אזהרה בגין עסקה זו רק ביום 2.6.10 מאחר שהמתינה לקבלת הסכמת הכונס שהיתה דרושה לצורך הרישום. הסכמה זו ניתנה רק ביום 31.5.10, כאשר שם לא צוין קיומו של העיקול מטעם התובע. ממילא אין בעיכוב זה בכדי להועיל לתובע-המעקל שזכותו נמוכה במדרג הזכויות מול זכויות הנתבעת בנכס.

26. אין קשר בין "האיחור" האמור ברישום ההערה לבין נזקיו הנטענים של התובע. החוב של החייבת כלפי התובע נוצר קודם לארועים הנידונים. הבנק לא טרח לדאוג לקיומה של בטוחה כלפיו ולכן אין לו להלין אלא כלפי עצמו. הבנק לא שינה מצבו לרעה ולא הוכיח כי קיים נזק הנובע מן ההתרשלות הנטענת של הנתבעת.

27. במסגרת ביצוע התחייבויות הנתבעת על פי ההסכם, פרעה את התחייבויות המוכרים לבנק לאומי למשכנתאות, שהינו מקבוצת הבנק אליו משתייך התובע ואשר נציגיו נמצאים בסניפי אותו הבנק. לכן ברור כי התובע יכול היה לדעת על העסקה ואי-ביצוע פעולות בהתאם מהווה התרשלות מצדו.

28. בהיעדר עיקול על כספי התמורה, לא יכול הבנק לטעון כי הנתבעת צריכה היתה להעביר אליו סכום כלשהו מכספי התמורה. לא הוכח כי הנתבעת היתה מודעת לעיקול שהוטל על הנכס לפני שהשלימה את התשלום למוכרים.

29. הבנק התרשל כאשר לא עשה דבר למימוש החוב עד אשר הנתבעת פנתה אליו במרץ 2012. יש לזכור כי הבנק הינו נושה מקצועי שיש לו ייעוץ משפטי שוטף. כך שהשתהותו בהתנהלות כנגד החייבת, אי יצירת בטוחות לגביית חובותיה כלפיו ואי ביצוע עיקול על כספי התמורה לפני ששולמו למוכרים מהווה רשלנות מצידו המצדיקה השתת אשם תורם מלא לפתחו.

     

     

     

     

     

     

     

    דיון והכרעה

     

    עניין לנו ב 'תאונה משפטית' או שמא 'התנגשות כלכלית' סביב נכס מקרקעין.

    עניינים מעין אלו זכו לדיון מקיף בפסיקת בתי המשפט בכלל ובבית המשפט העליון בפרט, והובילו לפסיקת הלכות הקובעות סדרי עדיפויות במצבי תחרות בין עסקאות במקרקעין ובמצבי תחרות בין עסקאות לבין זכויות אחרות הנוגעות למקרקעין.

    בענייננו, מדובר בתחרות בין עסקת רכישת נכס מקרקעין לבין עיקול שהוטל על אותו נכס בסמוך לאחר כריתת הסכם הרכישה ולפני שנרשמה העסקה או הערת אזהרה בגינה.

    ייאמר כבר עתה כי דין התביעה להידחות בהתאם לדין והפסיקה החלים על נסיבות המקרה.

     

    א. תוקף העיקולים שהטיל התובע על הנכס

30. הוכח בפניי כי החייבת עזבה את הארץ ביום 14.10.09 ונראה כי לא שבה מאז. כלומר, לפני שהוטלו העיקולים הנדונים מטעם התובע.

31. הנתבעת טוענת כי העיקולים מבוססים על מצג מטעם התובע כי בוצעה המצאה כדין לחייבת. מאחר שהוכח כי החייבת כלל לא היתה בארץ במועד ביצוע המסירות הנדרשות, אין לעיקול כל תוקף.

32. דין טענה זו להידחות. אין חולק כי העיקולים הוטלו בהתאם להחלטות בית המשפט בתביעה הכספית. בית משפט זה אינו מהווה ערכאה לערעור על החלטות בית המשפט שם ולכן נעדר סמכות לקבוע כי החלטות שניתנו בתביעה הכספית בטלות.

33. זאת ועוד. מאחר ומדובר בטענה של הנתבעת המקדמת את ענייניה, עליה הנטל להוכיחה (ראו ת"א (מח'-חי') 31016-04-11‏ ‏ בחוס נ' ג'עפרי (פורסם בנבו, 11.5.14) בס' ה). המצאת צו העיקול בוצעה ביום 6/5/10 באמצעות הדבקה על דלת דירה בה התגוררה החייבת על פי רישומי הבנק (מוצג ת/7 לתצהיר מטעם התובע). בשלב זה לא היתה החייבת בארץ. אולם אין בכך בכדי להעיד כי במועד ביצוע ההמצאה לא הובא הצו לידיעתה, למשל באמצעות מורשה מטעמה דוגמת בעלה לשעבר. כאמור, הנטל הינו על הנתבעת להוכיח זאת והמקום לבירור טענות מסוג זה אינו בהליך הנדון כאן.

    לצורך ביטול העיקולים שהוטלו על הנכס נדרש ביטולו של פסק הדין בהליך הקודם. ביטול מעין זה דורש סעד הצהרתי והנתבעת אינה יכולה לקבל סעד כזה במסגרת טענות הגנה מפני תביעת התובע כאן.

34. אשר על כן, יש להמשיך בדיון מתוך הכרה בתוקף העיקולים שהוטלו על הנכס לטובת התובע.

     

     

     

     

    ב. מועד כניסת ההסכם לתוקף

35. התובע טוען כי מאחר וקיים תנאי מתלה להסכם המכר, בדמות קבלת מכתב כוונות מטעם הבנק הממשכן, תוקפו של הסכם המכר אינו מתחיל ביום חתימת הצדדים עליו, אלא ביום בו התקיים התנאי המתלה.

36. אין לקבל את טענת התובע במישור זה. בפסיקה כבר נקבע כי "חוזה עם תנאי מתלה הינו חוזה שלם מרגע כריתתו, ואין השלכה רטרואקטיבית לעניין תוקפו בעת כריתתו לעובדה, אם התנאי המתלה נתקיים ואם לאו. אכן, ככלל, אם לא התקיים התנאי במועדו, מתבטל החוזה בדיעבד (ר"ע 650/86 [1]), אך אין בכך כדי להשליך על חיותו ושלמותו עד לאותו מועד (ע"א 187/87 [2], בעמ' 316)." (ראו ע"א 489/89‏ אלדר שרון‎ ‎נ' המנהל לעניין חוק שבח מקרקעין, פ''ד מו(3) 366, 369 (1992); כן ראו רע"א 6734/09 סלון ירושלים מוצרי חשמל בע"מ ואח' נ' כלליר תפעול ואחזקה בע"מ (פורסם במאגרים, 26.8.12), בס' 9).

37. אשר על כן, יש לקבוע כי ההסכם נכנס לתוקף ביום כריתתו והינו קודם להטלת העיקול.

38. יש להתייחס, בהקשר זה, לטענת התובע במסגרת חלק ה' לסיכום טענותיו כי העיקול הינו המוקדם בזמן בתחרות בין העסקאות. אולם, תחרות בין עסקאות בהתאם לסעיף 9 לחוק המקרקעין עניינה בעסקאות על פי החוק ולא בעיקול. הכללים שבתחרות בין עסקת רכישת מקרקעין לבין עיקול שהוטל על זכויות המוכר בנכס נקבעו בפסיקת בתי המשפט מהלכת אהרונוב, דרך עניין גדי ואילך.

     

    ג. המרשם הרלוונטי

39. הנתבעת טוענת כי התובע לא הוכיח שפנה לכונס לצורך רישום העיקול. הנתבעת טוענת כי כונס החברה הינו למעשה "מחזיק" של הזכויות האובליגטוריות בדירה ולכן בכדי לעקל את זכויות החייבת בדירה, היה על התובע להטיל עיקול על זכויות החייבת אצל הכונס.

40. אין לקבל טענה זו. אכן, כטענת הנתבעת, כל עוד לא נרשם בית משותף ולא קיים רישום של העסקאות במרשם המקרקעין, עוסקים אנו בזכויות אובליגטוריות בלבד.

41. אולם הפסיקה קובעת כי דרך המלך להגן על זכויות אובליגטוריות בנכס מקרקעין הינה על ידי רישום הערה במרשם המקרקעין הממשלתי. לעניין זה קיומו של מרשם נוסף אצל חברה משכנת, רשות מקרקעי ישראל או כל גורם אחר, הינו שולי. מקום בו ניתן לבצע רישום של הערת אזהרה במרשם המקרקעין, הוא המרשם המוכר על פי חוק ופתוח לעיון הציבור, הפעולה הבסיסית להגנה על הזכות הינה רישום הערה כאמור. יוער כי מרשמים חלופיים (לרבות מטעם המדינה, כמו רשם המשכונות או רשות מקרקעי ישראל, או מטעם גורמים אחרים) אינם מקיימים את הפומביות הדרושה, אולם הרישום בהם רצוי מקום שלא ניתן לבצע רישום במרשם המקרקעין (ה"פ (מרכז) 4248-11-08 נפתלי סעדי נ' נוה איתנים חברה לבנין והשקעות בע"מ (פורסם במאגרים, 27.5.10), בס' ז וע"א (ת"א) 20761-10-14‏ ‏ בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' ששון אברהם (פורסם במאגרים, 10.5.15), בס' 24-21).

42. בענייננו, התובע פנה לרשום הערה בגין העיקול שהטיל על הנכס במרשם המקרקעין ובכך מילא את החובה להפוך את העיקול פומבי. רישום נוסף אצל הכונס יכול היה לסייע אך אינו חובה ואין בכך שלא נעשתה פניה לכונס בכדי לאיין את העיקול שנרשם.

     

    ד. התחרות בין עיקול לבין עסקה והשלכותיה

43. ליבה של המחלוקת בין הצדדים נעוץ בהכרעה בסוגיה זו. כאמור, התחרות בענייננו מתייחסת לזכותה של הנתבעת על פי עסקת רכישה, שהינה עסקה במקרקעין על פי סעיף 6 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן – חוק המקרקעין) מול זכותו של התובע על פי עיקול שהוטל לאחר כריתת ההסכם, אך בטרם נרשמה הערת אזהרה.

44. המסקנה בנסיבות הליך זה הינה כי מעמדה של הנתבעת כרוכשת גובר על זכות התובע כנושה מעקל וזאת משני טעמים עיקריים.

45. הראשון, נעוץ בפסיקה שמאז הלכת אהרונוב, הדנה שוב ושוב בסוגיה של תחרות בין רוכש זכויות במקרקעין לבין נושיו של המוכר. בהלכת אהרונוב נקבע לראשונה כי לרוכש זכויות במקרקעין קיימות זכויות שביושר בעלות מעמד מעין קנייני בנכס הנרכש. זכויות אלו יגברו על נושה אשר הטיל עיקול לאחר שנכרתה העסקה. בעניין גדי נידונה השאלה האם יש להטיל על הרוכש חובה לרשום הערת אזהרה כתנאי לעדיפותו על הנושה-המעקל. שם נקבע כי אין מקום להטלת חובה כאמור כלפי נושיו של המוכר (ראו סעיפים 13 ו-21 לפסק דינו של הנשיא ברק). הלכה זו נידונה ואושררה במקרים נוספים (ראו ע"א 10467/08 עומר חג'אזי נ' אדיב עיאס (פורסם במאגרים, 03/11/10), בס' 10-9, ת"א (מח'-נצ') 40299-05-15 אליאס כסאברי נ' עזבון המנוח לוטפי זרייק ז"ל (פורסם במאגרים, 18.2.16), בס' 18-12).

46. העדיפות שניתנה לעסקה הראשונה בזמן נעוצה בעיקר בעובדה שהזכויות בנכס המקרקעין הינן נושא העסקה, בעוד העיקול הינו כלי דיוני שמטרתו גבייה מן המוכר בלבד. לכן, מייחסים לרוכש הסתמכות רבה יותר על הנכס וקרבה לנכס הרבה יותר מן הנושה-המעקל. על העובדה שטיב הזכות היא הבסיס למתן מעמד עדיף לרוכש ולאו דווקא מועד ביצוע העסקה, ניתן ללמוד מכך שככלל, מי שקיבל זכויותיו במתנה לא יועדף על פני העיקול המאוחר (ע"א 11502/05 לאניאדו נ' הולנד ישראל בע"מ (פורסם במאגרים, 24.2.2008) וע"א 8630/08 ‏ ‏ בנק אגוד לישראל בע"מ נ' שושנה צרפתי (פורסם במאגרים, 29.4.10) בס' 5)

47. רציונל זה חל גם בענייננו. לתובע אין כל נגיעה לנכס הנדון, מלבד העובדה שככל הנראה בשלב הטלת העיקול היה זה הנכס היחיד שהצליח לאתר לצורך גביית חובות החייבת כלפיו. אולם, התובע החמיץ את ההזדמנות לעיקול הנכס שכן העיקול נרשם מספר ימים לאחר שהנתבעת רכשה את זכויות המוכרים בנכס וכך לא רק שהפכה לבעלת זכויות עדיפות על זכותו של התובע, אלא למעשה העיקול שהטיל התובע נותר ריק מתוכן, מבחינה קניינית, בשלב שהוטל.

48. התובע מנסה לאבחן את המקרה שבפנינו מפסיקת בית המשפט העליון בהלכת אהרונוב ובעניין גדי על בסיס העובדה שבאותם מקרים דובר על עסקאות בגינן שולמה תמורה מלאה ואילו בענייננו, במועד הטלת העיקול, לא שולם סכום כלשהו מתוך התמורה החוזית. אין בידי לקבל אבחנה זו.

    בפסיקת בית המשפט העליון אשר קדמה לחקיקת החוק, אכן נקבע כי בתחרות (הקניינית) שבין בעל זכות שביושר מכח הסכם לרכישת נכס מקרקעין לבין מעקל של המוכר, זכאי הראשון לתבוע הסרת עיקול שהוטל על הנכס, רק עד אותו חלק מן התמורה החוזית ששולם בשלב הדרישה (ע"א 382/65 סיגלוב נ' עציון, קואופרטיב לעבודות עץ בע״מ , פ"ד כ 444, 448-445 (1966; להלן – עניין סיגלוב)). אולם, פסיקה זו בוטלה בעקבות חקיקת החוק וסעיף 161 לחוק אשר שלל את הזכויות שביושר שהיו מוכרות בדיני הקניין עד אותה תקופה.

    הלכת אהרונוב, אשר השיבה את הזכויות שביושר לדיני הקניין הישראליים, התייחסה באופן מפורש לעניין סיגלוב וקבעה כי הלכה זו אינה שבה לחיים לאור ההלכה החדשה שנקבעה שם (ראו בעמ'247-248):

    "17. ...שאלה נוספת הינה זו הקשורה במצבים שבהם הקונה טרם שילם את מלוא המחיר. על עניין זה עמד חברי השופט אנגלרד. עמדתו העקרונית נראית לי. הנני סבור כי אין לגרוס כי מקום שקונה לא שילם את מלוא המחיר, יש לראות במוכר כבעלים שביושר כדי החלק שלא שולם. לדעתי, עם כריתתה של העיסקה (במקרקעין או במיטלטלין) עבר הקניין שביושר לידי הקונה. המוכר הופך להיות נושה של הקונה כדי חלק המחיר שלא שולם. אם הנכס נמצא בידי המוכר, הוא רשאי לעכב אותו (ראו סעיף 31 לחוק המכר; סעיף 11 לחוק המיטלטלין). אם הנכס נמסר לקונה, אין למוכר זכות שביושר כלפי הקונה. מעמדו של הקונה ביחסיו עם המוכר כמעמד כל נושה אחר שלו (ראו: פרידמן בספרו הנ"ל (כרך ב) [58], בעמ' 1093). מכאן מתבקשת המסקנה כי נושה של המוכר רשאי לעקל את זכותו של המוכר (ליתרת המחיר) כלפי הקונה. אבל הנושה של המוכר אינו יכול לעקל את הנכס הנמכר. זכותו הינה לעקל את הנשייה של המוכר כלפי הקונה. מתבקש מגישתי זו, כי אין מקום "להחיות" – עם ביטול הילכת בוקר [1] – את פרשת סיגלוב (ע"א 382/65 [3]). אכן, עניין לנו בזכויות שביושר נוסח ישראל. אלה צריכות להתפתח על-פי תפיסותינו שלנו. ניתן ללמוד מהזכויות שביושר האנגליות אך אין מקום לאמצן כמות שהן. עם זאת, נראה כי גם במשפט האנגלו-אמריקני, אין נושה של המוכר יכול לרדת לנכס הנמכר מרגע המכירה, וזאת גם אם הקונה לא שילם את מלוא המכירה.."

49. אשר על כן, אין בענייננו מקום לסטות מן ההלכות אשר נקבעו בנושא התחרות שבין בעל זכויות שביושר במקרקעין לבין עיקול מאוחר. מבחינה קניינית, הדין קובע כי זכויותיה של הנתבעת בנכס מכח ההסכם גוברות על זכותו של התובע מכח העיקול.

50. יתרה מכך. בחינת הנסיבות שהובילו לעיכוב שחל בין כריתת ההסכם לבין מועד רישום הערת האזהרה מלמד כי לא ניתן להחזיק עיכוב זה לחובת הנתבעת. בתצהירו של עו"ד כהן מטעם הנתבעת (ס' 14-12 לתצהירו) עולה כי הנתבעת פנתה לקבל את הסכמת הכונס לרישום הערת אזהרה בסמוך לאחר כריתת ההסכם. אולם אישור זה ניתן רק ביום 25.5.10, לאחר רישום העיקול. הערת האזהרה נרשמה כאמור ביום 2.6.10, מספר ימים לאחר שנתקבל האישור האמור. כלומר, העיכוב ברישום הערת האזהרה נבע מנסיבות שאינן בשליטת הנתבעת ואינו מעיב על תום ליבה.

51. נימוק נוסף לדחיית טענות התובע כי קמה לו עדיפות בנכס נעוץ בעובדה שהתובע כלל לא דורש בהליך זה סעד הנוגע לנכס. מדובר בתביעה כספית בה מבקש התובע כי הנתבעת תפרע את חובות החייבת כלפיו כדי מחצית זכויותיה בנכס, לאחר ניכוי חוב המשכנתא. כך ניסח התובע את הסעד המבוקש בכתב התביעה –

    "29.יש להורות לנתבעת לשלם לתובע את התמורה אשר הועברה לחייבת במסגרת הסכם המכר בסך של 95,000 ₪ בצירוף ריבית והצמדה ממועד התשלום ואילך וזאת לאור קיומו קדימותו של העיקול לטובת התובע בנכס מקרקעין."

    נקודת מבט על המחלוקת בפן של דיני התחרות השאובים מדיני הקניין, מקימה מהתובע ציפייה כי ידרוש סעד הנוגע לדירה. קרי, מתן עדיפות לזכותו מכח העיקול, כך שיוכל לממש את העיקול ולהיפרע בגין חובות החייבת כלפיו.

    אולם, הסעד המבוקש לקוח מעולם דיני הנזיקין. אמנם התובע טוען כי התנהלות הנתבעת היתה "חסרת תום לב". זאת משום שטענותיו מתבססות על דיני התחרות ועל מושגי השסתום הנהוגים בהם. אולם מאחר שאין כאן למעשה דרישה קניינית ולא קיים קשר חוזי בין הצדדים, היחסים ביניהם ייבחנו על פי מושג השסתום הרלוונטי לדיני הנזיקין (דיני הנשייה הבלתי רצונית), כלומר דיון בשאלה אם קמה לתובע זכות לפיצוי בגין רשלנות מצד הנתבעת.

52. לכן, לשאלת עדיפות הזכות בנכס אין משמעות אמיתית. השאלה בה על בית המשפט להכריע הינה האם התנהלות הנתבעת בעת מימוש זכותה הקניינית בנכס מהווה התרשלות אשר גרמה לנזקי התובע ומקימה לו זכות לפיצוי.

     

     

     

     

     

    ה. בחינת המחלוקת באספקלריה של דיני הנזיקין 

53. התובע מייחס לנתבעת התרשלות בשתי נקודות זמן –

    1. הראשונה, במועד ביצוע העסקה. לטענת התובע "אי רישום הערת אזהרה ע"י הנתבעת, הוא שגרם להתנגשות בין הזכויות ולהכשלתו של התובע ועל כן יש הצדקה עניינית לפגוע בעדיפותה. לו הייתה הנתבעת טורחת לרשום הערת אזהרה, עם התקשרותה בהסכם, היה בכך למנוע את עיקול הנכס ע"י התובע." (ס' 82 לסיכום טענות התובע)

    2. השניה, במועד ביצוע התשלומים שהגיעו לידי המוכרים. התשלום השני והתשלום השלישי שולמו למוכרים לאחר הטלת העיקול. התובע טוען כי הנתבעת התרשלה בכך ששילמה את חלקה של החייבת בתשלומים הללו לידי המוכרים ולא העבירה אותו אליה לאור העיקול שהוטל. זאת במיוחד נוכח העובדה שהנתבעת עצמה קבעה בסעיף 9.2.3 להסכם כי תנאי לביצוע התשלום השני הוא העברת תמצית רישום של הדירה כשהיא נקייה מזכויות צד ג'.

54. על פי דיני הנזיקין הקלאסיים, עוולת הרשלנות מבוססת על היסודות הבאים (ראו ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש , לז (1) 113, 134-123 (1993) (להלן – הלכת ועקנין) וכן ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני (פורסם בנבו, 15.7.13), בס' 10 (להלן - עניין פלוני)):

    1. קיומה של חובת זהירות – על הניזוק להוכיח קיומה של חובת זהירות כללית-מושגית ביחסים שבין הצדדים והן חובת זהירות קונקרטית בנסיבות המקרה הנדון.

    2. הפרה של חובת הזהירות החלה על המזיק.

    3. נזק.

    4. קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות על ידי המזיק לבין הנזק שנגרם לניזוק.

55. בשנים האחרונות עדים אנו לשינוי בתפיסת דיני הנזיקין הקלאסיים ולהעדפת שיטה אשר "מדלגת" על הצורך בביסוסה של חובת זהירות וניגשת ישר לקביעה האם התנהלות הנתבע מהווה התרשלות כאשר בחינתה של קיום חובת זהירות נדחית לסופה של הבדיקה, בקביעה האם ראוי להימנע מהטלת אחריות על אף קיומה של התנהלות רשלנית (ראו עניין פלוני בס' 13-12). אולם זאת רק כאשר מדובר ביחסים שהם בליבת דיני הנזיקין (עניין פלונית בס' 14).

56. בענייננו מדובר ביחסים שבין רוכש נכס מקרקעין לבין מי שהטיל עיקול על אותו נכס בגין חובות מוכר הנכס כלפיו. יחסים מעין אלו, אף שהם שכיחים בדיני הקניין, אינם יחסים אשר נמצאים "בליבת דיני הנזיקין" ולכן אין מנוס מבחינת קיומה של רשלנות לפי השיטה הקלאסית. עם זאת, דומה כי גם בחינת המקרה לאור הגישה החדשה לא היתה מובילה לתוצאה שונה.

     

     

     

    קיומה של רשלנות באי-רישום הערת האזהרה סמוך למועד העסקה

57. בית המשפט העליון קבע כי חובת תום הלב מטילה על רוכש נכס מקרקעין חובה לרשום הערת אזהרה על מנת למנוע עסקה נוגדת ואי-רישום הערה כאמור, עלול למנוע את העדיפות המובנית לרוכש הראשון על פי סעיף 9 לחוק. ראו לעניין זה ע"א 10467/08 עומר חג'אזי נ' אדיב עיאס (פורסם במאגרים, 03/11/10; להלן – עניין חג'אזי), בס' 9:

    "9.נקודת הציון הבאה בהתפתחות ההלכות המסדירות את דיני התחרות בין בעלי זכויות נוגדות בנכס נקבעה בע"א 2643/97 גנז נ' בריטיש קולוניאל חברה בע"מ, פ"ד נז(2) 385 (2003) (להלן: עניין גנז). באותה פרשה נפסק כי מכוח עקרון תום הלב חלה על רוכש הנכס חובה לפעול כמידת יכולתו בכדי לרשום הערת אזהרה בדבר קיומה של עסקת המכר בפנקסי המקרקעין, ומשלא עשה כך, עלול הוא בנסיבות מסוימות לאבד את עדיפותו על פני רוכש מאוחר."

    אמנם מדובר כאן בבחינת תום לב ולא התרשלות, אולם זהו חלק מתהליך כניסה של תפיסות נזיקיות לתוך דיני הקניין בישראל (ראו סקירה במנחם מאוטנר "תחרות זכויות": השפעת החוק, נפתולי הפסיקה ויחסי האקדמיה ובית המשפט ספר דניאל 331 (נילי כהן ועופר גרוסקופף עורכים, תשס"ח- 2008). אשר על כן, ניתן לבסס על אותה נורמת התנהגות המוגדרת כתום לב בדיני התחרות גם חובת זהירות נזיקית.

58. בעניין גדי נדרש בית המשפט העליון ליישב בין העדיפות שניתנה לרוכש זכויות במקרקעין על פני מעקל מאוחר, כפי שנקבע בהלכת אהרונוב, לבין הדרישה לרישום הערת אזהרה כחלק מחובת תום הלב של רוכש כלפי רוכש מאוחר. שם נקבע כך –

    "13. דעתי היא כי בעיקרון, במצב הדברים הטיפוסי אין הקונה מפר, באי-רישומה של הערת אזהרה, את חובת תום-הלב כלפי מעקל שהטיל עיקול לאחר היווצרות זכויות הקונה. אי-רישום הערת אזהרה אינו שולל את עדיפותו הקניינית בנכס."

    וכן –

    "21. הכלל הוא אפוא שאי-רישום הערת אזהרה אינו מנוגד לעקרון תום-הלב במצב הטיפוסי של תחרות בין קונה לבין מעקל. עצם ההתנגשות הכלכלית בין הקונה לבין הנושה הרגיל אינה מצדיקה, ככלל, שלילת העדיפות מכוח עקרון תום-הלב. שאלה יפה היא אם לכלל זה עשויים להיות חריגים. השאלה אינה מתעוררת בנסיבות המקרה שלפנינו, ואת הדיון בה ניתן להותיר לעת מצוא."

59. כלומר, הפסיקה קבעה עדיפות כמעט מוחלטת של הרוכש המוקדם על פני המעקל המאוחר, גם במצבים בהם לא נרשמה הערת אזהרה. בית המשפט העליון אמנם השאיר מקום לחריגים אולם כפי שנקבע בעניין חג'אזי בס' 12 – "אכן, לא נסתם הגולל על האפשרות להכיר בחריגים לכלל בדבר עדיפותו של הקונה, אולם חריגים אלו יקומו אך במקרים יוצאי דופן ובנסיבות שאינן טיפוסיות לתחרות בין רוכש ומעקל".

60. התובע מנסה לשכנע כי יש לחרוג בענייננו מהלכות אהרונוב וגדי, במיוחד בשל העובדה שבמועד הטלת העיקול הנדון טרם שולמו כספים על פי ההסכם. ככל שיש באי-תשלום תמורה על פי הסכם רכישה בכדי לבטל את עדיפות הרוכש המוקדם כנגד המעקל המאוחר, יכול ויש מקום לדון בכך כאשר נבחנות טענות סותרות לגבי הנכס, אולם בענייננו מדובר כאמור בתביעה נזיקית ואין לכך משמעות.

61. קביעות בית המשפט בהלכות האמורות מתייחסות לעדיפות הזכויות בנכס. אין בהן בכדי למנוע ביסוס חובת זהירות אשר מצדיקה הטלת אחריות נזיקית על הרוכש הראשון שהתרשל באי-רישום הערת אזהרה. אולם, על אף שההלכות הללו אינן סותמות את הגולל על תביעה זו, יש בהן להבהיר מדוע לא ניתן לבסס חובה נזיקית בענייננו.

62. אכן, בית המשפט העליון קבע כי הרציונל המטיל על בעל עסקה מוקדמת חובה לרשום הערת אזהרה מכח עקרון תום הלב, מטיל גם חובת זהירות נזיקית. ראו ע"א 9245/99‏ ויינברג נ' אריאן, פ''ד נח(4) 769 (2004; להלן – עניין ויינברג) בעמ' 799:

    "חובת תום-הלב, שמכוחה מוטל על בעל העיסקה הראשונה נטל רישום הערת אזהרה כדי להזהיר את בעל העיסקה המאוחרת הפוטנציאלי מפני התקשרות בעיסקה נוגדת, אוצלת במישרין על גיבושה של חובת זהירות בנזיקין המוטלת על בעל עיסקה כזה, שבהפרתה הוא עשוי להתחייב בפיצוי כלפי בעל העיסקה השנייה אם זה סבל נזק ממחדלו."

63. הדוגמאות שעלה בידי למצוא בפסיקה הדנות בהטלת חובת זהירות כאמור, מתייחסות לקיומה של חובת זהירות כלפי בעל עסקה מאוחרת (עסקת מכר או משכנתא) אך לא כלפי נושה-מעקל (ראו ה"פ (מרכז) 4248-11-08 וע"א (ת"א) 20761-10-14 הנ"ל וכן ת"א (מח'-י-ם) 1497/97‏ מוחמד עלי עבד אל רחמן סמור אבו חלף נ' האני עבד אל רחום עבד אל רחמן אבו חלף (פורסם במאגרים, 21.12.05) בס' 46).

    משלא נקבעה בפסיקה קיומה של חובת זהירות של רוכש נכס מקרקעין כלפי נושי המוכר, יש לבחון האם יש להחיל חובה כזו בענייננו. הן כחובה מושגית והן כחובה קונקרטית.

64. גבולות חובת הזהירות, הנלוות לדיני התחרות שבין עסקאות נוגדות, נקבעו בבית המשפט העליון בעניין ויינברג, בעמ' 803 – "מקום שבעל העיסקה הראשונה נהג בתום-לב וזכה בקניין בנכס, על-פי רוב לא תקום כלפיו תביעת נזיקין מצד בעל העיסקה המאוחרת בגין רשלנות גם מקום שלא רשם הערת אזהרה קודם להתקשרות בעיסקה הנוגדת. הדעת נותנת כי במקרה זה תהיה על-פי רוב קורלציה ישירה בין עמידה בחובת תום-הלב חרף אי-הרישום לבין עמידה בדרישות חובת הזהירות הקונקרטית בנזיקין".

65. כאשר נידונה שאלת הסתמכות המעקל על רישום הערת אזהרה לטובת הרוכש המוקדם, נקבע בעניין גדי בעמ' 707 כך –

    "16. במצב של עיסקאות נוגדות בעל העיסקה השנייה מסתמך על המצב הרישומי של הנכס בכניסתו לעיסקה עם בעל הנכס. ההסתמכות של בעל העיסקה השנייה עומדת בבסיס חובת תום-הלב, המביאה להסגת זכויותיו של בעל העיסקה הראשונה מפני בעל העיסקה השנייה. שאלת ההסתמכות בעימות של בעל עיסקה לבין נושה-מעקל שונה בתכלית...

    ...

    המעקל, שהוא נושה בלתי מובטח, אינו סומך במישרין על מצבו הרישומי של הנכס מושא העימות. ציפיותיו להיפרע מן החייב הן כוללניות ואינן קשורות במישרין לנכס המעוקל. התמורה שנותן המעקל לחייב, ככל שקיימת תמורה, ניתנת במסגרת העיסקה הבסיסית המולידה את הנשייה, ולא בעת היווצרות העיקול. בין שקדמה העיסקה הבסיסית להקניית הנכס לקונה ובין שלאו, ובין שידע המעקל על קיומו של אותו נכס אם לאו, אינטרס ההסתמכות שלו על הנכס הוא בעוצמה נמוכה ביותר..."

66. דברי בית המשפט העליון מצדיקים לטעמי קביעה כי לא קיימת חובת זהירות מושגית בין רוכש נכס מקרקעין לבין נושה של מוכר אשר הטיל עיקול מאוחר, נוכח הקביעה כי האחרון אינו מסתמך על המרשם בעת הטלת העיקול. כפי שנקבע בעניין גדי בעמ' 706:

    "להבדיל מ'התאונה המשפטית' בעיסקאות נוגדות, היוצרת "התנגשות קניינית", בעימות בין בעל קניין שביושר לבין נושה כספי נוצרת 'התנגשות כלכלית' בלבד (השוו ה"פ (י-ם) 2247/03 רשף, עו"ד, בתפקידו ככונס נכסים נ' לוי [14]). אין לגזור גזרה שווה לשני סוגי העימותים. חובת תום-הלב אין פירושה אחריות מוחלטת לכל התנגשות כלכלית". (ההדגשה שלי – אה"ט).

    אלה הם פני הדברים לעניין חובת תום הלב המשליכים לעניין חובת הזהירות הנדרשת בענייננו.

    בהערת אגב יצוין, בשים לב לטענות התובע לפיהן סבר כי די בעיקול הקיים על הנכס על מנת להיפרע מהחוב ולא ניסה לאתר נכסים נוספים של החייבת (ראו סעיף 103 לסיכומי התובע), ברי כי אין בטענה זו כדי לשנות ממסקנתי ובמישור זה אין לתובע להלין אלא על עצמו. מקל וחומר שעה שלא הוכח אילו פעולות נקט התובע גם ביחס לנכס נשוא המחלוקת, שהרי לא הוכח כי נעשו בפועל פעולות כלשהן למימוש העיקול, מעת שהוטל ועד פניית הנתבעת להסרתו בשנת 2012.

67. זאת ועוד. הנזק הנטען בתביעה זו הינו סך חובותיה של החייבת כלפי התובע עד גובה חלקה בתמורה החוזית ששולמה למוכרים. התובע טוען כי עקב רשלנות הנתבעת, הוא אינו יכול עוד לגבות את חובות החייבת כלפיו ולכן יש להטיל נזק זה על הנתבעת. שאלת קיומו של הקשר הסיבתי בין ההפרה הנטענת לבין הנזק הנטען תשפיע אף היא על ביסוסה של חובת זהירות.

    בענייננו, העיקול שהטיל התובע על הדירה נרשם במרשם המקרקעין לאחר כריתת ההסכם אך לפני רישום הערת אזהרה בגינו. טענת התובע כי לו היתה הנתבעת רושמת הערת אזהרה מיד לאחר כריתת ההסכם, היה נמנע הנזק דינה להידחות בין משום שלא ברור איזה נזק היה נמנע ובין משום שבפועל, אף לאחר רישום הערת האזהרה, לא פעל התובע כהוא זה על מנת למזער את הנזק שלטענתו נגרם. לא הוכח כי התובע יכול היה להיפרע מהחייבת בדרך אחרת אילו נודע לו על עסקת המכר סמוך לאחר ביצועה. ראו את דברי בית המשפט בעניין גדי בעמ' 709–

    "18. הכשלתו של המעקל מתבטאת לכל היותר בכך שעקב אי-הרישום הוא טרח להטיל עיקול. בבואו לממש את נשייתו מן החייב הוא הטיל עיקול על נכס שנחזה להיות בבעלות החייב, בהסתמכו על הרישום. הליך סרק זה היה נמנע לו רשם הקונה הערת אזהרה או השלים את העברת הזכויות בנכס לידיו. ייתכן שיש מקום לחייבו בהוצאות שנגרמו למעקל, שטעה לחשוב כי מדובר בנכס של החייב (ראו כהן "חוזה של קטינה" [16], בעמ' 190). בשלב הטלת העיקול ההסתמכות על הרישום עשויה, בנסיבות מסוימות, אף להביא את המעקל לוותר על דרכים אחרות או על נכסים אחרים להיפרע מן החייב. ייתכן כי גם נזקים מסוג זה, ככל שיוכחו, ניתן לתבוע מן הקונה. מכל מקום, סעד הפיצויים אינו הסעד המבוקש בענייננו כך שאין צורך להידרש בהרחבה לסוגיה זו ולקבוע בה מסמרות."

    ראו גם בעניין חג'אזי בס' 10 – "לכל היותר, אי רישום הערת האזהרה גרם לנושה לקיים הליך סרק של הטלת עיקול על נכס ממנו לא יוכל להיפרע"

68. על פי הפסיקה האמורה לא ניתן לקשור את חובות החייבת בקשר סיבתי לאי-רישום הערת אזהרה. על פי הפסיקה, ניתן לקשור להתרשלות באי-רישום הערת אזהרה (ככל שקיימת התרשלות) רק את עלויות הטלת העיקול, שהוטל בטעות עקב אי-רישום הערת אזהרה. לחלופין, אם יוכח כי בהטלת העיקול ויתר התובע על האפשרות להיפרע בגין חובות החייבת בדרך אחרת, גם כאן יהיה נזק אשר ניתן יהיה לקשור אולי למחדל באי-רישום הערת אזהרה.

69. בענייננו, התובע לא הראה מה היו עלויות הטלת העיקול ולא הראה שבמועד הטלת העיקול יכול היה להיפרע בדרך אחרת בגין חובות החייבת. לטענת התובע, החייבת כבר אינה תושבת הארץ ולכן נמנעה ממנו האפשרות לגבות את חובותיה כלפיו. אולם כפי שניתן ללמוד מתעודת בירור פרטים על נוסע שהוגשה ביום 16.4.15, החייבת עזבה את ישראל ביום 14.10.09 מבלי לשוב. כלומר, כבר בשלב הטלת העיקול לא התגוררה החייבת בארץ ולא נראה כי לתובע היו אפשרויות גבייה חלופיות אותן הפסיד לאור הטלת העיקול בטעות.

70. במועד הטלת העיקול טרם הועבר תשלום כלשהו על חשבון התמורה החוזית. כבר נקבע לעיל כי לעובדה זו אין השלכה על התחרות הקניינית בין זכויות הצדדים. במישור הנזיקי, ככל שהיתה מועלית טענה בדבר האפשרות לעצור את העברת הכספים, אשר בפועל בוצעה כחודשיים לאחר רישום הערת האזהרה, אזי גם כאן לא צלח התובע את המשוכה הנדרשת להוכיח כי נגרם לו נזק שהרי גם לאחר רישום ההערה, לא הוכח כי פעל על מנת למזער את הנזק או למנוע אותו, בין באמצעות הטלת עיקול כספים אצל המחזיק או בכל דרך אחרת.

71. בנוסף, העיכוב ברישום הערת האזהרה נבע מנסיבות שאינן בשליטת הנתבעת. הנתבעת פעלה בזריזות הנדרשת מרגע קבלת אישור מטעם הכונס לרישום ההערה ועד לרישומה בפועל. אשר על כן, אין לקבוע כי העיכוב ברישום הערת האזהרה נבע עקב התרשלות או הפרת חובת זהירות מצידה.

72. אשר על כן, גם לו היה נקבע כי בענייננו קיימת חובת זהירות לרישום הערת אזהרה מיד לאחר כריתת ההסכם, הרי שאין כאן הפרה של חובת זהירות זו ולא הוכח כל נזק המקיים קשר סיבתי להפרה מעין זו, אף אילו הוכחה.

73. התובע מעלה טענה נוספת בנוגע לשלב זה. הוא טוען כי בעת רישום הערת האזהרה היה על הנתבעת להוציא תמצית רישום נוספת. כך היתה מגלה בדבר קיומו של העיקול ויכולה היתה לפנות בטען ביניים כדי לקבוע למי להעביר את הכספים שהתחייבה להעביר ללקוחה על פי ההסכם.

74. אין בטענה זו כדי להטיל חובת זהירות על הנתבעת. אולי ראוי היה כי הנתבעת תבחן שוב את מצב הזכויות לאור הזמן שעבר בין כריתת ההסכם לרישום ההערה, אך לטעמי אין להטיל עליה חובה כזו. באותה מידה גם התובע יכול היה לבחון שוב את מצב הזכויות בדירה לפני הגשת הבקשה למתן פסק דין בהליך הקודם ואף לאחר פתיחת תיק ההוצאה לפועל ורישום העיקול פעם נוספת, אז יכול היה לפעול להטלת עיקול על כספי התמורה המגיעים לחייבת.

75. אפילו בהנחה שהנתבעת היתה למדה על קיומו של העיקול בשלב רישום ההערה. האם היה בכך בכדי להטיל עליה חובה להגשת טען ביניים? ספק אם זוהי התוצאה המתבקשת. התובע מנסה להפוך את העיקול שהוטל לטובתו על הנכס לעיקול שחל כלפי הנתבעת כ-"מחזיקה". אולם מדובר בשני כלים דיוניים שונים. החובה להטיל עיקול על הנתבעת כמחזיקה חל על התובע, הוא לא עשה כן ואין להשוות את מצב הדברים הקיים למצב בו היה קיים עיקול מעין זה.

76. מבלי לגרוע מהקביעות דלעיל לעניין המרשם הרלבנטי, אזי לו היה התובע פונה לכונס ומיידע אותו על העיקול, במקביל לרישומו במרשם המקרקעין, יכול להיות שניתן היה למנוע את התאונה האמורה. הוכח כי הנתבעת פנתה לכונס לאחר כריתת ההסכם. אם באותו שלב היה הכונס מודע לקיום העיקול, יכול להיות שהיה מודיע על כך לנתבעת, מה שהיה עשוי למנוע את התשלום למוכרים באותו שלב.

77. לסיכום, אין לומר כי הנתבעת התרשלה בנוגע למועד רישום הערת האזהרה וכאשר לא ביצעה בדיקה נוספת של הזכויות בדירה במועד רישום הערת האזהרה.

     

    קיומה של רשלנות בהעברת תשלומים למוכרים

78. התובע טוען כי לאור העיקולים שהוטלו על הדירה, היה על הנתבעת להעביר את הכספים אליו.

    התובע מחזק טענה זו בהסתמך על סעיף 9.2 להסכם העוסק בתשלום השני, בסך 80,000 ₪. הסעיף מכפיף את חובת ביצוע התשלום השני למספר תנאים, ביניהם ס"ק 9.2.3 הקובע כך –

    "9.2.3אישור זכויות מהחברה המשכנת ונסח טאבו נקיי מכל שעבוד ו/או חוב ו/או משכנתא הקשורים במוכר."

    אין חולק כי התשלום השני בוצע בפועל ביום 16.8.10. קרי, לאחר הטלת העיקול מטעם התובע.

79. עולה השאלה, האם בשלב זה, לאור קיומו של העיקול על הדירה, היה על הנתבעת להעביר את כספי התמורה לתובע? כמו כן, נראה כי הנתבעת לא עמדה על התנאי שקבעה לתשלום, קרי הצגת תמצית רישום נקייה מעיקולים על זכויות המוכרים. האם הפרת התנאי שקבעה הנתבעת בעצמה בהסכם, מהווה הפרת חובת זהירות המצדיקה להטיל על הנתבעת לשלם את חובותיה של החייבת.

80. לעניין עצם הטלת העיקול – עיקול נכס מקרקעין הינו כלי דיוני שנועד לסייע בידי בעל חוב לגבות את חובות החייב ולמנוע ממנו להבריח נכסים. ראו ע"א 743/81‏ ‎ ‎בנק ברקליס דיסקונט בע"מ‎ ‎נ' אהרון יהודה רוזנבוים, פ''ד לט(1) 012, 17-18 (1985):

    "11. היוצא מדברים אלה, כי גם אם אין עיקול מקרקעין מקנה למעקל זכויות בנכס שעוקל, ו"העיקול רק מהווה מעין שימת יד של בית-המשפט או משרד הוצאה-לפועל על נכס פלוני שבית-המשפט או הוצאה-לפועל יממשוהו, וממנו יגבו את חובם..." (בר"ע 178/70 [6], בעמ' 132), אין עוד בידי בעל הנכס המעוקל - על-אף זכות הבעלות שיש לו בנכס - לעשות בו עיסקה, שאינה מתיישבת עם מהותו של סעד העיקול ושתסכל את מטרתו..."

    ראו גם עניין גדי בעמ' 706.

81. כלומר, עיקול הנכס נועד למנוע ביצוע עסקאות לאחר הטלת העיקול, בניגוד לעסקה הנדונה כאן. ודוק, אין לעיקול זה דבר וחצי דבר ביחס לכספים אשר נמצאים בידי הנתבעת ויועדו לטובת המוכרים. כאשר התובע הינו בעל חוב כלפי החייבת, הוא יכול ורשאי להטיל עיקול על נכסים או כספים להם זכאי החייב המוחזקים בידי צד ג'. אין חולק כי בשום שלב לא הוטל עיקול כלפי הנתבעת כמחזיקה של כספים המגיעים לחייבת.

82. אין חולק כי העיקול שהטיל התובע על הדירה נרשם בטרם ביצוע התשלום הראשון. לכן, בשלב זה, אילו היתה הנתבעת עומדת על התנאי שקבעה בסעיף 9.2.3 להסכם, בוודאי היתה לומדת על קיומו של העיקול. אף אם נניח כי מדובר בחובה חוזית שהנתבעת נטלה על עצמה במסגרת סעיף 9.2.3 להסכם ספק אם ניתן ללמוד מכך שמדובר על חובת זהירות כלפי התובע.

    בע"א 862/80 עיריית חדרה נ' אהרון זוהר, פ"ד לז (3) 757, 768 (1983) נקבע כך –

    "12. אפילו מוטלת חובה (מושגית ומוחשית) על הגוף הציבורי, ואפילו הופרה החובה, עדיין אין מקום לאחריות ברשלנות, אלא אם כן הנזק נגרם בשל אותה הפרה, והוא מסוג הנזק שחובת הזהירות באה למנעו."

83. הסיכון שנועד סעיף 9.2.3 למנוע היה סיכון לפגיעה ביכולת הנתבעת לממש את הזכויות שרכשה בדירה. סיכון זה אכן התממש בענייננו. אולם, לא ניתן לקבוע כי קיים קשר סיבתי בין תניה חוזית זו, שנועדה להגן על הנתבעת, לבין נזק שנגרם לתובע, שכן הפגיעה ביכולת התובע להיפרע מן החייבת לא היא שעמדה ביסוד קביעת סעיף 9.2.3 להסכם.

84. בהתעלם מהוראת סעיף 9.2.3 להסכם, האם יש להטיל על רוכש מקרקעין לבצע בדיקה נוספת של הזכויות בנכס הנרכש עם ביצוע כל תשלום ותשלום? יכול להיות שמבחינה קניינית נטועה הטענה על אדנים מוצקים לאור פסיקת בית המשפט העליון בע"א 624/13 אסתר מורדכיוב נ' שלמה מינץ (פורסם במאגרים, 4.8.14), ס' לז-מה. שם נקבע כי במסגרת תקנת השוק, על רוכש המבקש לגבור על זכויות הבעלים המקורי, כאשר הוא נסמך על זכויות שנרשמה בגינן הערת אזהרה, לנקוט משנה זהירות. בנוסף על קביעת תשלום מדורג, נקבע שם כי על הרוכש לבצע בדיקות מקיפות בדבר עסקת המקור.

85. עם זאת, דומה כי מבחינה נזיקית, זהירות של רוכש מקרקעין אינה יכולה להקים חובת זהירות מושגית כלפי נושה של המוכר. הרי כל חובת זהירות שנטיל על רוכש מקרקעין נועדה למנוע עסקאות וזכויות נוגדות. אולם זהירות זו אינה יכולה למנוע את חובות המוכר לנושיו. אין קשר בין יצירת החובות לבין הזכויות בנכס. אמנם יש לעודד רוכשים לעשות זכויותיהם פומביות על ידי רישום הערות אזהרה בגינן עד השלמת הקניין, אולם מכאן ועד קביעת חובת זהירות כלפי נושיו של המוכר בגין כך עוד ארוכה הדרך.

    מן הכלל אל הפרט, בענייננו, הנתבעת ביצעה בדיקות מקדימות רבות לפני כריתת ההסכם (נספחים א ו- 6-1 לתצהיר מטעם הנתבעת). כמו כן, המוכרים התחייבו בהסכם כי הדירה נקייה מכל חוב או תביעת צד שלישי (במבוא להסכם) ואף התחייבו להסיר כל עיקול שיוטל על הדירה (בסעיף 4 להסכם). כך, במועד ביצוע התשלומים האחרונים על פי ההסכם, כאשר כבר נרשמה לטובת הנתבעת הערת אזהרה ובוצעו כל הבדיקות המקדימות, לא ניתן להטיל על הנתבעת חובה עצמאית לבצע בדיקה נוספת. בוודאי לא כזו שתטיל עליה אחריות כלפי התובע.

    ודוק, באיזון בין זכויות התובע והנתבעת יש לזכור כי עסקינן בשני גופים מוסדיים אשר ביצוע את הפעולות ביסוד המחלוקת כחלק משגרת עבודתם. לכן, אף אילו ניתן היה לקבוע קיומה של חובת זהירות כלפי התובע, אזי התנהלות התובע מנתקת את הקשר הסיבתי בין כל הפרה נטענת של חובת זהירות לנזק שנגרם.

86. חובת הזהירות שהתובע מבקש להחיל על הנתבעת חלה גם כלפיו. טענות התובע ביחס למחדלי הנתבעת חלות גם כלפיו. התובע לא טרח לבדוק את מצב הזכויות בנכס לאחר הטלת העיקול ולא המשיך לפעול משך תקופה ממושכת למימוש זכויותיו בהתאם לעיקול, או לכל הפחות בדיקתן. לו היה טורח לבדוק זאת בתקופה שבין רישום הערת האזהרה לבין מועד התשלום השני או למועד התשלום השלישי, היה יכול לראות את הערת האזהרה שנרשמה לטובת הנתבעת ומנסה להטיל עיקול אצל הנתבעת כמחזיק מכח תקנה 374 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 או מכח סעיף 43 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (הרי פסק הדין בתביעה הקודמת הפך חלוט עוד בטרם שולם התשלום השלישי). מסקנה זו מקבלת משנה תוקף לאחר שהוכח כי התשלום הראשון בוצע לבנק לאומי למשכנתאות, אולם נוכח מסקנתי דלעיל ונוכח טענות התובע בדבר היעדר קשר בין הגופים הללו בזמנים הרלבנטיים, אין מקום להיזקק לדיון בסוגיה זו.

     

    טענות נוספות

87. חיוב מכח "דיני תום הלב" – התובע מסתמך באחרית סיכום טענותיו על ההלכות שנקבעו לעניין תחרות בין זכויות, בניסיון להטיל אחריות על הנתבעת מכח חובת תום הלב. לא ברור קיומה של חובת תום הלב כדין נפרד. בדיון לעיל, קבעתי כי התנהלות הנתבעת לא היתה חסרת תום לב בענייננו ולכן ממילא אין לקבל את טענות התובע במישור זה כטיעון עצמאי.

88. עשיית עושר ולא במשפט – קיומה של התעשרות שאינה כדין הוזכר בקול ענות חלושה הן בכתב התביעה והן בסיכום טענות התובע. טענה זו אינה ברורה לי. לא ברור כיצד הנתבעת התעשרה על חשבון התובע. הנתבעת שילמה את הסכום לו התחייבה בהסכם, כאשר טענת התובע היא שחלק מאותו סכום צריך היה להגיע אליו ולא לחייבת. משאין התעשרות, אין מקום לחיוב הנתבעת מכח חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979.

     

    סוף דבר -

     

    התביעה נדחית.

     

    התובע ישלם לנתבעת סך כולל של 15,000 ₪ בגין הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד וזאת תוך 30 יום מהיום.

     

     

     

    ניתן היום, ז' אייר תשע"ו, 15 מאי 2016, בהעדר הצדדים.