רשות הפיתוח במובן חוק רשות הפיתוח נ' ב.ע. ואח'

לפניי תביעה לסילוק יד הנתבעים מהדירה, החצר והמחסן ברחוב XXX, במקרקעין הידועים כגוש XXX (להלן – "הבית" ו – "המקרקעין", לפי העניין).

טענות הצדדים

1. התובעת היא הבעלים של המקרקעין, כעולה מנסח הרישום (נספח א' לתצהיר העדות הראשית של עד התביעה). לטענתה, בשנת 1995 פלשה הנתבעת 1 (להלן – "הנתבעת") שלא כדין למקרקעין. נתבע 2 (להלן – "הנתבע"), בנה של הנתבעת, מתגורר עמה בבית. התובעת מבקשת להורות על סילוק ידם של הנתבעים מהבית והמקרקעין וחיובם בתשלום דמי שימוש ראויים על סך של 304,416 ש"ח.

    

2. הנתבעים טענו, בעיקרם של דברים, כי יש להורות על סילוק התביעה מחמת התיישנות, שיהוי ומניעות, ויש לסיים את הליכי הסדרת זכויות הנתבעת בבית, לאחר שהיא שילמה לתובעת סך של 10,000 ש"ח, בכפוף להבטחה כי עם התשלום "היא תקבל את הדירה" (סעיף 11 לכתב ההגנה), לכל היותר – בכפוף לתנאים שמשקפים את מצבה הכלכלי של הנתבעת (ילידת 1963, גרושה, אם חד הורית, מצויה במצוקה קשה – כלכלית ובריאותית), תשלום דמי שכירות בשיעור של 200 ש"ח לחודש בלבד.

    

   דיון

3. התובעת היא הבעלים של המקרקעין. הנתבעים מחזיקים בהם. בהתאם לסעיף 16 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן – "חוק המקרקעין"), בעלים של מקרקעין זכאי לדרוש מסירה של המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין. על המחזיק מוטל הנטל להוכיח כי עומדת לו זכות חוקית להוסיף ולהחזיק במקרקעין, אשר זכות הבעלות במקרקעין כפופה לה (ע"א 483/62 קוך נ' לנדוי, פ"ד יז 1953 (1963); ע"א (מחוזי ת"א) 16482/92 עיריית תל אביב נ' גרינשטיין, פ"מ תשנ"ג (4) 353 (1994)). כעולה מניתוח הדברים שלהלן – לא עלה בידי הנתבעים להניח תשתית עובדתית ומשפטית לפיה הם זכאים להוסיף ולהחזיק בבית שבמקרקעין.

4. הנתבעת ילידת 1963, גרושה (משנת 1993), אם לשניים. בסמוך לאחר גירושיה היא התגוררה בדירה שכורה בחולון. אבי ילדיה (בעברו אסיר תקופה ממושכת) נשא בתשלום דמי השכירות, עד שבשנת 1995 הפסיק לשאת בתשלומים. היה עליה להסדיר עבורה ועבור ילדיה (בני 11 ו-7 שנים) קורת גג. באותה עת היא החלה לעבוד אצל תאגיד שהעניק שירותים לתובעת. היא קיבלה ממעסיקה רשימת כתובות של דירות שמצויות בבעלות התובעת ואמורות להיות פנויות. היה עליה לבקר באותן כתובות ולוודא שהדירות אינן תפוסות על ידי גורמים שונים ולדווח על ממצאי הבדיקה למעסיקה. באחד מאותם ביקורים היא איתרה דירה שאמנם לא הייתה תפוסה. דלתות הדירה והחלונות היו אטומים בבלוקים. נחושה להעניק לילדיה ולה קורת גג תפסה הנתבעת חזקה באותה דירה וביחד עם החצר והמחסן שימש מקום זה בית עבורה, לאחר שהיא התקינה דלתות וחלונות והכינה את המקום למגורים (עמ' 22, ש' 16; עמ' 23, ש' 18 – עמ' 24, ש' 2; עמ' 32, ש' 3; עמ' 33, ש' 19-16; אם לא צוין אחרת, כל ההפניות הן לפרוטוקול הדיון מיום 9.1.2017).

    

5. מספר שנים לאחר מכן פעלה התובעת לעמוד על זכויותיה במקרקעין. היא פתחה בהליכים משפטיים כנגד הנתבעת. לאחר שנחלה הפסד בערכאה הדיונית (פסק-הדין לא הוצג) היא הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי. בא כוחה של הנתבעת באותו הליך הסכים לקבל את הערעור, בכפוף לכך שהפינוי לא יבוצע בטווח הזמנים המידי. בפסק-דינו מיום 14.1.1999 קבע בית המשפט המחוזי: "אנו מקבלים את הערעור ומבטלים את פסק דינו של בית משפט קמא. המשיבה לא תפונה מהנכס אלא בחלוף 45 יום מהיום" (נספח ד' לתצהיר העדות הראשית של עד התביעה). חרף פסק-הדין, מוסיפה הנתבעת (ביחד עם הנתבע) להחזיק בבית ובמקרקעין. עד התביעה מציין כי התקבלה אצל התובעת הודעה מטעם לשכת ההוצאה לפועל, לפיה פרטי הזיהוי של הנתבעת שגויים, על-כן לא ניתן היה לפעול לביצוע פסק-הדין במסגרת תיק ההוצאה לפועל והתיק כאמור נסגר. תביעה זו הוגשה 15 שנים לאחר שניתן פסק-הדין בבית המשפט המחוזי.