עמידר - החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' מאיו ואח'

1.התובעת השכירה בשנת 1988, לאמם המנוחה של הנתבעים ובן זוגה, דירה ברחוב שדרות לכיש 58/26 בקרית גת (להלן: הדירה). בהמשך התגרשו בני הזוג אולם, עוד קודם לגירושיהם, עזב בן הזוג, משה בנישטי, את הדירה. האם המנוחה, סוזן בנישטי ז"ל, המשיכה להתגורר בדירה עד ליום פטירתה בתאריך 14.11.14. התובעת עותרת לפינוי הנתבעים מהדירה בהעדר רצף מגורים המקנה להם מעמד של דיירים ממשיכים ומאחר ואינם זכאים לדיור ציבורי לפי הכללים.

הנתבע טוען כי התגורר כל חייו עם אמו המנוחה ואף סעד אותה וטיפל בה ולפיכך יש להכיר בו כדייר ממשיך וכפועל יוצא, לאפשר לו לגור בדירה.

בכתב ההגנה שהוגש ציין הנתבע כי אחותו, הנתבעת 1, אינה טוענת לזכות בדירה ולפיכך יש למחוק אותה מההליך. בתצהירו פירט כי האחות נישאה בשנת 2015 ועזבה את הדירה. בדיון שהתקיים ביום 14.11.18 הודיעה ב"כ התובעת כי התובעת עומדת על התביעה הכספית כנגד הנתבעת 1 וביקש כי פסק הדין יכלול גם צו פינוי כנגדה, על אף שהנתבעת 1 אישרה כי אינה מתגוררת בדירה.

רקע וטענות הצדדים

2.התובעת מגדירה את הדיירים החוזיים, בנישטי משה וסוזן כ"הורי הנתבעים" וזאת חרף העובדה שמשה אינו אביהם. נטען כי מאחר והדיירים החוזיים לא נפטרו שניהם אלא משה עזב את הדירה, הנתבעים אינם זכאיים להכרה כדיירים ממשיכים לפי נהלי משרד השיכון.

ביום 01.04.15 דחתה הוועדה להקניית זכויות חוזיות את בקשת הנתבעים להכיר בהם כדיירים ממשיכים (נספח ג' לתצהיר התובעת). נקבע כי הנתבעים אינם עונים אחר תנאי נוהל מספר 23033 להכרה מאחר ועל פי ביקורי מעגל לשנים 2008 עד 2014, לא התגוררו בדירה.

התובעת טוענת כי הנתבעים מחויבים בתשלום דמי שימוש ראויים בסך 1750 ₪ כל חודש ועותרת לסילוק יד ולתשלום סך של 7144 ₪ נכון למועד הגשת התביעה.

מהמסמכים שצורפו עולה כי הוועדה הסתמכה על ביקורים מתאריכים: 30.05.10, 20.07.11, 23.07.12, 14.08.13, 30.07.14 (נספח ה' לתצהיר התובעת) מהם עולה כי בכל הביקורים לא התגורר הנתבע בבית, למעט ביקור מיום 11.07.11 בו נרשם כי הוא שוהה בבית הסוהר.

בסיכומיה טענה התובעת כי, על אף שהנתבעים טוענים כי הם ילדיה של הדיירת החוזית בלבד, לא הציגו כל אסמכתא בעניין. עם זאת, לא חזרה על הטענה כי מאחר ומשה (בן זוגה לשעבר של המנוחה) לא נפטר לא ניתן להכיר בנתבע כבן ממשיך למנוחה, ועל כן נזנחה טענה זו.

עוד נטען כי, כיוון ששהה הנתבע במאסר, הרי שבהתאם לאמות המידה שנקבעו בפסיקה לא ניתן לראות את תקופת המאסר כעזיבה זמנית והדייר יחשב כמי שנטש את הנכס.

3.מנגד טוען הנתבע כי הוא זכאי להכרה כדייר ממשיך מאחר והתגורר עם אמו מתחילת תקופת השכירות בדירה, החל משנת 1988 , ועד היום. לטענת הנתבע זכותו להמשיך להתגורר בדירה אינה תלויה בבן זוגה של אמו אשר עזב את הדירה אלא זכאותו נובעת מתוקף מגוריו עם אמו- הדיירת החוזית, עד לפטירתה.