נ"נ נ' בית חולים אסותא תל אביב

התובעת ילידת 1960 הגישה תביעה זו לפיצוי כספי בגין נזק גוף שנגרם לה בעת עבודתה אצל הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"). הנתבעת 2 היא המבטחת של הנתבעת 1.

התובעת היתה בעת התאונה בת 51 והיום היא בת 59. התאונה אירעה כאשר התובעת, המשמשת ככוח עזר במחלקה בבית החולים של הנתבעת, שמעה צעקה של חולה שעמד ליפול מכורסא, היא חשה אליו במהירות ואחזה בו בתנועת חיבוק, כדי למנוע את נפילתו ארצה, ואז נגרם נזק הגוף לכתפה של התובעת.

סוגיית האחריות

ראשית יש לדחות את טענת ב"כ הנתבעות בסיכומים, בדבר סתירות משמעותיות בגרסאותיה השונות של התובעת, המחייבות לדחות את התביעה. הנתבעת הפנתה לתיאורים השונים של האירוע בכתב התביעה, בחוות הדעת הרפואית מטעם התובעת, בתצהיר תשובות לשאלון, בתצהיר עדות ראשית ובעדות. מדובר בסתירות בעניינים מינוריים, הנוגעים בעיקר לאופן התיאור, ולא התרשמתי כי יש בהם כדי לפגום בתיאור הכללי של האירוע, כפי שהעידה התובעת. למעלה מן הצורך יצויין כי דווקא עדותה של עדת הנתבעות מלי לוי, סתרה לחלוטין את האמור בדוח התאונה, ממנו ניתן להבין לכאורה כי נכחה באירוע. עם זאת שתיהן, התובעת מזה והעדה לוי מזה, ניסו בעדותן לדייק, ואין אלא לאמץ את עיקר עדויותיהן (למעט פרטים קונקרטיים שיפורטו להלן).

נראה כי למרות טענות הנתבעות בסיכומים, עיקר העובדות הנוגעות לאירוע אינן במחלוקת: התובעת עובדת מזה שנים ארוכות ככוח עזר בבית החולים "אסותא". מדובר היה במשמרת הבוקר של יום שישי, כאשר התובעת ניגשה לאסוף את המגשים מארוחת הצהרים. לפתע היא ראתה חולה היושב על הכורסא, עומד ליפול וצועק: "תצילי אותי אני הולך ליפול". התובעת רצה מיד אל החולה ותפסה אותו בכל הכוח, כדי להעביר אותו מהכורסא למיטה. התובעת צעקה שיבואו לעזור לה, אך לא היה אף אחד במסדרון באותו רגע. תוך כדי אחיזתו של החולה, שמעה צליל של "קליק" מן הכתף, ונגרם נזק הגוף נשוא התביעה. סניטר הגיע רק לאחר כמה דקות, כאשר מדובר היה באירוע מהיר מאוד, של זמן קצר מאד מרגע שהתובעת אחזה בחולה ועד שנגרם הנזק (ע' 6 ש' 9 – 14 לפרו').

התובעת עובדת מזה 22 שנה ככוח עזר במחלקה זו. היא אישרה כי הרמת חולה מהכורסא למיטה היא חלק מן העבודה שלה, ובוצעה על ידה בעבר פעמים אין ספור (ע' 8 ש' 2 - 6 לפרו'). עם זאת, כשמדובר בהעברה מתוכננת מראש, בדרך כלל היא מעבירה את החולים מישיבה לשכבה בעזרת סניטרים (ע' 9 ש' 10 לפרו'). התובעת הסבירה כי באותה משמרת היו שלוש בנות של כוח עזר וארבע אחיות. התובעת המשיכה לעבוד במחלקה באותה עבודה והיא עובדת שם עד היום. בחקירה החוזרת הדגישה התובעת את תפקידה: "כוח עזר בשביל לעזור לחולה מורכב לאכול, לרחוץ אותו, אם מישהו בכורסא להרים אותו למיטה, להחליף לו מצעים, לחלק אוכל- זו עבודה של כוח עזר" (ע' 14 ש' 8 -9 לפרו').

האחות מלי לוי רשמה בטופס ההודעה על התאונה כדלקמן: "במחלקה לניתוחי לב חזה, החזירה נטלי כוח העזר, יחד עם שני סניטרים, חולה בשם שערבני חיים למיטה, ואז חשה כאב ושמעה קליק ולא יכלה להזיז את הכתף". מהדוח עולה לכאורה שהעדה לוי והסניטרים היו עדים לאירוע. התובעת הכחישה את נוכחותם והסבירה שהסניטרים הגיעו רק לאחר שהאירוע כבר הסתיים. היה סניטר בשם רפי שבא אחר כך ועזר לתובעת (ע' 10 ש' 7 – 10 לפרו'). העדה מלי לוי מטעם הנתבעת, מנהלת המחלקה, אישרה כי למרות האמור בדו"ח, היא לא נכחה באירוע, ולדבריה ביום התאונה היתה במשמרת אך לא נכחה באירוע ומילאה את הטופס רק ביום ראשון על יסוד דברים שמסרה לה התובעת. מלי לוי אישרה כי הכתוב בטופס ההודעה איננו מדויק, שכן שני הסניטרים לא היו בעת האירוע אלא הגיעו רק אחרי כמה דקות (ע' 27 ש' – 14- 15 לפרו').

העדה לוי הסבירה כי במחלקה יש בין שניים לשלושה עובדים ככוח עזר. הסניטרים אינם קשורים למחלקה ספציפית וקשורים לכל המחלקות ואם צריך לקחת מטופלים לצילומים או להרים מטופלים היא יכולה לקרוא להם. גם האחות מלי לוי תיארה כי בין תפקידי כוח העזר לחלק את האוכל, לרחוץ את המטופלים, להחליף את המצעים וגם להוריד ולהעלות חולים מן המיטות. העדה מלי לוי לגבי התקינה של כוח האדם בבית חולים "אסותא" והיא השיבה: "מעולם לא עבדתי בבית חולים אחר, ואני יכולה להגיד שכוחות העזר בבית חולים אסותא מדווחים שהם עובדים פחות קשה מבתי חולים בארץ... ...הכוונה שלהם לא טיב העבודה אלא ביחס לתמהיל המטופלים, עם מטופלים יותר קלים ולא – 37 מיטות שכולם חולים קשים..." (ע' 26 ש' 1- 4 לפרו').

מלי לוי נשאלה, אם ישנם נהלים כתובים במחלקה או בבית החולים ואם ישנן הגדרות תפקיד לגבי כוח עזר, והשיבה כי קיימים נהלים, וכי כל כוח עזר מתחיל חותם במסמך על הגדרת תפקידו (ע' 28 ש' 20 -23 לפרו'). מדי פעם עושים גם ימי עיון לגבי התמודדות עם מצבי קיצון.