אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> חנין ואח' נ' לרמן (עמיאל) ואח'

חנין ואח' נ' לרמן (עמיאל) ואח'

תאריך פרסום : 01/09/2019 | גרסת הדפסה

ת"א
בית משפט השלום ראשון לציון
25107-02-17
05/08/2019
בפני השופטת:
כרמית בן אליעזר

- נגד -
תובעות:
1. אלה חנין
2. ילנה קריינוביץ'
3. פרידה אילייב
4. תמרה יעקובוב

עו"ד וינברג
נתבעת:
אילנה לרמן (עמיאל)
עו"ד אלכסנדר ספינרד ועו"ד מיה עובדיה
פסק דין
 

 

  1. לפניי תביעת התובעות לפיצוי מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק" או "חוק איסור לשון הרע").

     

    רקע עובדתי ותמצית טענות הצדדים

     

  2. התובעות והנתבעת עבדו בעת הרלוונטית לתביעה ברשת הדיור המוגן משען, בבית "נאות אפקה" (להלן: "משען" או "משען אפקה", בהתאמה). משען אפקה היא בית דיור מוגן ובו שתי מחלקות טיפוליות: מחלקה א' שהיא מחלקה לתשושי נפש ומחלקה ב' שהיא מחלקה סיעודית.

     

    התובעת 1 ו – 3 (להלן: "אלה" ו"פרידה", בהתאמה) עבדו כאחיות במחלקה א', מזה למעלה מעשרים שנה; התובעת 2 (להלן: "ד"ר ילנה") עבדה כרופאה גריאטרית במחלקה א' כעשרים שנה; התובעת 4 (להלן: "תמרה" או "תמי") עבדה בעבר כאחות במחלקה ב', ועברה לעבוד כאחות במרפאת דיור עצמאי.

     

    כל התובעות הן ילידות חבר העמים ודוברות רוסית ועברית.

     

    הנתבעת עבדה כאחות במשען נאות אפקה החל מ-10/1996. עד לשנת 2016 עבדה כאחות במרפאת דיור עצמאי, ולאחר מכן כאחות אחראית בדיור תומך.

     

  3. תביעת התובעות מבוססת בעיקרה על שני מכתבים, אשר אין חולק כי הנתבעת כתבה ושלחה להנהלת משען:

     

    • מכתב שנשלח ע"י הנתבעת ביום 8.1.2017 במייל, הממוען להנהלת משען ובו פירוט טענות להתנהלות לא תקינה במחלקה א', בעיקר של התובעות 1-3. מכתב זה, המהווה את עיקר הדיון בהליך שלפניי, יכונה להלן: "המכתב הראשון", אף שהוא מאוחר בזמן למכתב האחר. בקליפת אגוז יצויין, כי במכתב מפורטות טענות קשות כלפי אחיות מחלקה א' והרופאה (התובעות 1-3), אשר כונו "מאפייה רוסית" ונטען כי הן משליטות טרור במחלקה, מתעמרות בעובדים אחרים ותופרות להם תיקים, מחפות זו על מעשיה של זו, ועוד; וכן מפורטות טענות למעשי שחיתות של ד"ר ילנה.

       

    • מכתב ששלחה הנתבעת ביום 8.5.2016 למנהל משען נאות אפקה דאז שעניינו התנהלות אלימה של התובעת 4, תמרה (להלן יכונה מכתב זה: "המכתב השני"). במכתב זה נטען כי תמי מתנהלת באלימות כלפי עובדים, ומתואר באופן ספציפי אירוע מיום 6.5.2016 במהלכו השליכה תמי כוס כלפי האחות מרים בכעס וניפצה אותה.

       

      כעולה מכתב התביעה, המכתב הראשון מתייחס לתובעות 1-3 בלבד (אחיות ורופאה במחלקה א') ושלושתן תבעו בגינו, ואילו התובעת 4, תמרה, תבעה בגין המכתב השני, העוסק בה, בלבד.

       

      עוד יצויין, כי בכתב התביעה נזכרו, מעבר לשני המכתבים הנ"ל, שלושה סוגי פרסומים נוספים: פרסום בעל פה שהוא אמירות גזעניות ופוגעניות נגד התובעות כולן (סעיף 14 לכתב התביעה); וכן פרסומים נוספים בע"פ המתייחסים לתמרה (סעיפים 25 ו-27 לכתב התביעה), אולם פרסומים אלו נזנחו במהלך ההליך ולפיכך אין צורך להידרש אליהם בהרחבה במסגרת פסק הדין.

       

      התובעות טענו בכתב התביעה, כי מדובר בפרסומים בוטים וחמורים, אשר בוצעו ממניעים גזעניים ועל רקע יריבות בין הנתבעת לתובעות, ומציגים את התובעות כעברייניות פליליות ממש, ללא כל בסיס. התובעות טענו, כי הפרסומים נעשו מתוך כוונה ברורה לפגוע בתובעות, להביא לפיטוריהן ואף לשלילת רישיונן, ומכל מקום, הם גרמו לתובעות נזקים ממשיים וחמורים.

       

      לצרכי אגרה בלבד, העמידו התובעות את תביעתן על סך 400,000 ₪ סה"כ, 100,000 ₪ לכל אחת מן התובעות.

       

  4. הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי המכתב הראשון נכתב לבקשת הממונים עליה בהתאם להנחיות שקיבלה מהם, ובהתאם לחובותיה המקצועיות והמוסריות כאחות וכעובדת משען. עוד טענה, כי המכתב מבוסס על תלונות ועדויות שהובאו בפניה ע"י עובדים רבים ושונים, אשר כולם שותפים לטענות ולתחושות הקשות המפורטות במכתב, ואשר לדבריה חששו להתלונן ממורא התובעות.

     

    ביחס למכתב השני נטען כי הוא משקף באופן מדוייק את ההתרחשות שארעה.

     

    הנתבעת טענה כי המכתבים חוסים תחת הגנת אמת הפרסום הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע והגנות תום הלב, לרבות הגנות סעיף 15(2), 15(3), 15(8), 15(10) לחוק.

     

    הנתבעת הכחישה מכל וכל כי התבטאה אי פעם בגזענות כלפי התובעות או מי מהן, והטעימה כי הביטויים המיוחסים לה כלל אינם שגורים בפיה, וכי רבים מחבריה ואף בן זוגה לשעבר הם יוצאי חבר העמים.

     

  5. להשלמת התמונה אציין כי הנתבעת הגישה הודעת צד ג' נגד משען, ואולם, בהחלטה מיום 15.2.2018, בעקבות בקשת משען לסילוק ההודעה לצד ג' על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית, הועבר הדיון בה לבית הדין לעבודה.

     

    דיון והכרעה

     

  6. כפי שאפרט להלן, לאחר ששמעתי את העדויות הלא מעטות שנשמעו לפניי ונתתי דעתי לכלל הראיות בתיק ולטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.

     

    בכל הנוגע למכתב הראשון, שוכנעתי כי המכתב נכתב ונשלח ע"י הנתבעת בתום לב, בעקבות בקשה מפורשת שהופנתה אליה מראשי ועד העובדים ומקצין הביטחון של משען אפקה מר שמעון זיסין (להלן: "זיסין"), ובהנחייתו. עוד שוכנעתי, כי המכתב מתעד טענות ותלונות שרובן ככולן הובאו בפני הנתבעת, במסגרת הבירור שערכה על דעת הקב"ט ויו"ר ועד העובדים, ושגם אם ניתן היה לנסח חלק זה או אחר שלו ביתר זהירות, הרי שהוא משקף באופן כללי ואותנטי אווירה ששררה במחלקה ושמן ההכרח היה להביא את הדברים המפורטים בו בפני הנהלת משען על מנת שתפעל בעניין כפי שתמצא לנכון.

     

    בנסיבות אלו, מצאתי כי המכתב הראשון נכתב בתום לב, בנסיבות שבהן היחסים בין התובעת לבין נמעני המכתב (הנהלת משען ויו"ר ועד העובדים), הטילו עליה חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות את הפרסום ולפיכך הוא חוסה תחת הגנת סעיף 15(2) לחוק; והוא אף נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנתבעת ושל כלל עובדי משען אפקה, ולפיכך הוא חוסה תחת הגנת סעיף 15(3) לחוק. זאת ועוד, עמדתי היא כי הפרסום אף בא בגדרי תלונה בתום לב לממונה, ולפיכך חוסה תחת הגנת סעיף 15(8) לחוק.

     

    בכל הנוגע למכתב השני, שוכנעתי כי האירוע המתועד בו אכן התרחש כמפורט באותו מכתב, ואף יש בו עניין ציבורי, ולפיכך הוא חוסה תחת הגנת אמת הפרסום הקבועה בסעיף 14 לחוק; ומכל מקום, אף הוא נכתב ונשלח ע"י הנתבעת בתום לב ובנסיבות דומות למכתב הראשון, ולפיכך הוא חוסה תחת הגנות תום הלב.

     

  7. כפי שציינתי לעיל, בכתב התביעה נזכרו, מעבר לשני המכתבים הנ"ל, פרסומים נוספים, אשר נזנחו ע"י התובעות במהלך ההליך.

     

    כך, נטען בכתב התביעה כי בהזדמנויות שונות הכפישה הנתבעת את התובעות באמירות גזעניות ופוגעניות ("רוסיות זונות, סתומות, סוכה, מפגרות" – סעיף 14 לכתב התביעה).

     

    התובעות אמנם חזרו על טענות אלו בתצהיריהן, אך הדברים נטענו בעלמא מבלי לפרט את המועדים בהן נאמרו האמירות הנטענות, הנסיבות, והעדים ששמעו את הדברים.

     

    זאת ועוד, מעבר לתצהירי התובעות (המהווים כמובן עדות בעל דין, על כל המשתמע מכך), לא הובאה כל ראייה להוכחת האמירות, הגם שבעדותן לפניי טענו חלק מהתובעות כי היו עובדות ששמעו את הדברים, אשר לפחות אחת מהן צויינה (בעדות התובעת 1 ולאחר מכן בעדות התובעת 2) בשמה (גב' אנה מרגולין). עדות אלו לא הובאו לעדות, וברי כי אי הבאתן פועלת לחובת התובעות.

     

    ממילא, עדותה של הנתבעת, אשר כפי שאפרט להלן מצאתי ליתן בה אמון, והיא הכחישה את הדברים מכל וכל, לא נסתרה.

     

    אם לא די בכך, בסיכומים שהוגשו מטעמן (בכתב ובעל פה), לא חזרו התובעות על טענותיהן בעניין זה, אלא בשפה רפה בלבד, וממילא יש להסיק כי הן נזנחו.

     

    לאור האמור, ברי כי יש לדחות את התביעה בגין פרסום נטען זה.

     

  8. עוד נטען בכתב התביעה (סעיף 25 ו-27 לכתב התביעה) כי בוצעו פרסומים נוספים בע"פ ביחס לתובעת 4, תמרה: האחד במעמד האירוע בו נשברה הכוס (סעיף 25), והשני בנסיבות אחרות (סעיף 27). ואולם, לא הובאה כל ראייה להוכחת פרסומים אלו: העדה שנטען כי הייתה עדה לדברים שנאמרו במעמד שבירת הכוס, גב' מרים רובינוב, זומנה לעדות ע"י הנתבעת דווקא, ובעדותה לפניי היא לא תמכה בגרסת התובעת 4 בעניין (עמ' 119 לפרוטוקול ש' 24-27), וממילא לא נשאלה בעניין זה בחקירה הנגדית. העדה האחרת, שנטען כי הייתה עדה לפרסום המפורט בסעיף 27 לכתב התביעה (גב' נילי ליבסון), כלל לא זומנה להעיד. אף התובעת 4 עצמה לא העידה בעניין. ממילא, פרסומים אלו אף לא נזכרו בסיכומים, ומכאן שהתובעת 4 זנחה את תביעתה ביחס אליהם.

     

    בנסיבות אלו יש לדחות אף את התביעה בעניין פרסומים אלו.

     

  9. להלן אפרט, אפוא, את עיקרי הטענות והראיות שהובאו ביחס לכל אחד משני המכתבים העומדים בבסיס התביעה, ואת הכרעתי ביחס אליהם.

     

    סדר הדברים יהיה כדלקמן:

     

    ראשית אפרט את התמונה העובדתית העולה מן הראיות שהונחו לפניי בכל הנוגע לרקע שקדם לכתיבת המכתב הראשון והנסיבות שאפפו אותו. לאחר מכן אבחן את המסגרת הנורמטיבית לבירור השאלה אם המכתב חוסה תחת ההגנות הקבועות בחוק. ולבסוף, אבחן לאור הראיות שהובאו ביחס לכל אחד מחלקי הפרסום אשר לגביו נטען כי הוא מהווה לשון הרע, האם יש מקום לקבוע כי הפרסום חוסה תחת ההגנות הקבועות בחוק.

     

    לאחר מכן, אדרש לניתוח המכתב השני.

     

    המכתב הראשון

     

  10. כאמור, אין חולק כי המכתב הראשון נכתב ע"י הנתבעת ונשלח על ידה, ואף אין חולק, כי הוא כולל דברים קשים המיוחסים לתובעות, והוא מהווה, אפוא, פרסום לשון הרע.

     

    לפיכך, יש לבחון, האם חוסה הפרסום תחת הגנות חוק איסור לשון הרע או איזו מהן.

     

    מפאת חשיבותו של המכתב אביאו כלשונו במלואו, כאשר החלקים המהווים, עפ"י כתב התביעה, לשון הרע, מסומנים בקו תחתי (שמות של דיירים, שנזכרו במכתב בשמם, יצויינו בראשי תיבות בלבד, בשל צנעת הפרט):

     

     

     

    לכבוד

    הנהלת משען08/01/2017

    א.נ.מ,

     

    אנו קבוצה של מטפלים עובדי "משען" ומטפלים פרטיים ישראליים, אנו עובדים במשען מזה שנים רבות. אנו ערים להתנהלות לא תקינה של מספר עובדים במחלקה הסיעודית כמו האחות אלה והאחות פרידה, שעושות טרור במחלקה א', ממש כך, צועקות ללא הרף וללא סיבה מוצדקת.

    בפועל מה שקורה שהאחות אלה מתנהגת כמו אחות אחראית המחלקה, למרות שגניה היא האחות האחראית.

     

    יש לא מעט נפילות של דיירים ויש כיסוי הדדי של הצוות אחד על השני, אנו שומעים שמדברים רוסית כל הזמן ומבינים מה קורה, למרות שלא משתפים אותנו!

    את מקרה הנפילה של הדיירת מ', ראו שמרינה המטפלת שחררה את החגורה שקושרת אותה לכיסא, והלכה לחפש את המטפלת השניה, אתי, ואז הדיירת נפלה ושברה רגל, זה אירוע חריג!

    את מקרה הנפילה של הדייר ס.מ, ראו שבוריס המטפל הכניס אותו לשירותים, ויצא לדבר בטלפון ואז הדייר נפל ושבר רגל ונאלץ לעבור ניתוח.

    זה נכון שאין לדייר שיווי משקל תקין, אבל אם בוריס היה על ידו הוא היה יכול לתמוך בו שלא ייפול! וזה בניגוד לנוהל, ודו"ח התאונה אינו תואם את אשר קרה בפועל!

    את מקרה הנפילה של הדיירת ר.ר, מסתירים, למרות שידוע שהמטפלות אתי וסופי היו מעורבות בנפילתה של הדיירת.

     

    מעשי השחיתות של דר' ילנה והתנהגות שאינה הולמת רופאה "עובדת משען", ידועים כמעט לכולם:

    • עד לפני זמן לא רב עשתה טיפולי "בוטוקס" במשך שעות רבות בחדרה שבמחלקה הסיעודית לאחות אלה, לאחות אנג'לה, לגבי העו"סית ולעוד מטפלות ישראליות, יש רשימה לא קטנה.

    • את הדייר צ.י ז"ל קירבה אליה באופן אישי כשהיא מזמינה אותו למסעדה ליום ההולדת שלה ולאירועים משפחתיים, כאשר המקביל (צ"ל במקביל) היא רוכשת באמצעותו מוצרי חשמל – מר צ' היה היבואן של מוצרי חשמל של חברת "סימנס" בישראל.

    • גם את הדיירת, ש.א, היא קירבה אליה ואחר כך רכשה מטבח אצל בנה של הדיירת.

    • לפני מספר שנים היה מקרה שבו האחות אלה, הזריקה אינסולין לדייר שלא היה אמור לקבל כלל אינסולין. כדי שהדבר לא יהפוך לתלונה חמורה נגד האחות אלה, דר' ילנה פעלה על מנת להגן על האחות אלה ושלחה פקס למחלקה, בו ניתנה הנחייה בדיעבד, לאחות אלה, לתת אינסולין לאותו דייר, למרות שד"ר ילנה כלל לא הייתה הרופאה של המחלקה באותה עת. רופאת המחלקה באותה עת הייתה דר' צ'רנין.

    • רוב הדברים ידועים להנהלה. למרות התנהלות לא ישרה שמנצלת את "משען" לעשיית רווחים אישיים, לא עשו להן כלום, ולא הענישו אותן, והן ממשיכות כרגיל לעשות ככל העולה על רוחן, וככל שהאירועים החמורים בהם הן קשורות לא מקבלים התייחסות מתאימה, הביטחון העצמי שלהן מתחזק והן מתנהגות באופן שאינו נסבל לעובדים אחרים במחלקה ו"במשען נאות אפקה" בכלל.

       

      לפני כשנתיים, האחות אלה שפכה מים על דיירת, יש מכתב תלונה ממטפל שראה זאת, וגם מרינה ראתה! אבל מרינה קיבלה אזהרה מהאחות אלה שלא תעז לשתף פעולה ולספר, שאכן היא ראתה את האחות אלה שופכת מים על הדיירת. המידע על האירוע החמור הזה הגיע לידיעת הקב"ט ומאז שלא עשו לה כלום והיא יוצאה (צ"ל יצאה) נקיה מהתלונה, יש לאחות אלה יותר כוחה לעשות מה שהיא רוצה בלי חשבון.

       

      מחלקה א' מתנהלת כמו במאפיה רוסית. מדברים רק רוסית, רק הרוסים מגנים אחד על השני כאשר קורה משהו. אפשר לראות כמה דוחות תאונה שקריים הוגשו על ידי צוות מחלה (צ"ל מחלקה) א'.

       

      הצוות של מחלקה א' טוב ב"לתפור תיקים" לעובדים אחרים בכדי שיפטרו אותם, כמו המקרה של דוד פנטה מטפל ממוצא אתיופי.

      נאמר לאחות נטלי, אם את רוצה לפטר אותו תתפרו לו תיק! מספר אנשים אמרו זאת לאחות נטלי, שאמרה זאת לאחת האחיות, ויש הוכחות חותכות לאמירה זו. ומדוע, כי דוד העז לומר לאחות אלה שלא בחר בבחירות עבור פרידה אלא למישהו אחר.

      כמו כן, דוד התלונן עליה, על האחות אלה בעניין סידורי העבודה, וגרם לכך שתפקיד הכנת סידור העבודה במחלקה יילקח ממנה ויועבר לאחות גניה.

      זו גם הייתה הסיבה שבכלל האחות אלה "חיפשה" אותו והתנקמה בו בכל הזדמנות.

      ככל שהם מצליחים יותר בהתנהגות שלהם והצליחו להעיף כמה אנשים, ככה ההידרדרות הנפילה של משען נאות אפקה מתחזקת מבחינת ההתנהלות ואיכות הטיפול והשירות לדיירים.

       

      אנו חושבים שהגיע הזמן שיעשה סדר במחלקה א', בכך שיפזרו את הגורמים הבעייתיים במחלקה זו לפני שזה יהיה מאוחר מידי ויקרה אסון.

       

      לדוגמא, במחלקה ב', מיום שהוציאו את האחות תמי מהמחלקה, יש שקט ואווירה נהדרת במחלקה ואפשר לברר זאת ולראות זאת.

       

      כאשר יש קבוצה של אנשים שיש להם אינטרסים משותפים, הם פשוט מתנהלים כמו חבורה סגורה שעושה טרור לצוות, בעיקר לעובדים שהם לא ממוצא רוסי, ולא ייתכן שכל מה שיש במחלקה א' זה צעקות והשפלות ללא הפסקה מצד האחיות.

       

      אנו באים ברצון לעבודה, זו הפרנסה שלנו, אנו לא באים לעבודה כדי שיעליבו אותנו, יפחידו אותנו ויזהירו אותנו שלא נדבר עם ההנהלה. מאחר ולא מצאנו אוזן קשבת פנינו לאחות אילנה שתמיד מתנהגת אלינו בנימוס ובכבוד.

       

      אני כותבת מכתב זה עבור המטפלים שעובדים כל כך קשה, אך אין להם למי לפנות, אין להם עם מי לדבר והם מרגישים כמו עבדים שרודים בהם כל הזמן.

      כתבתי את תמצית דבריהם על מנת לעזור להם לבקשתם, אם כי אין בידי את הכלים לבדוק את כל הפרטים, אך נראה על פניו שההתנהלות של הצוות במחלקה סיעודית אינה תקינה וזאת בלשון המעטה.

       

      אין בדברי האמורים לעיל כל כוונה לפגוע באיש ומה שנאמר על ידי זו דעתי האישית ואיני רואה מקום להוסיף דבר, הכל כבר נאמר.

       

      נותר רק לבדוק את הדברים לעומק ובאומץ ולעשות פעולות דרסטיות למען שיקום המחלקה הסיעודית שצוות המטפלות בה נמצא ממש במצוקה.

       

      בכבוד רב,

       

      אילנה לרמן, אחות דיור תומך

      (חתימת הנתבעת)

       

  11. בטרם אדרש בהרחבה לנסיבות כתיבת המכתב ותוכנו, אציין, כי בעקבות שליחת המכתב, החליטה הנהלת משען להורות לקב"ט הארצי – מר שמעון אבגי – לבדוק את הטענות המפורטות בו, והלה אכן ערך בירור, בסיומו הוציא, ביום 29.1.2017, דו"ח מסכם, אשר הוגש במסגרת הליך זה (להלן: "דו"ח אבגי"). במסגרת הדו"ח מפורטות מסקנות עורכו כאשר, ביחס לחלק מן הטענות נמצא כי יש ממש והן מחייבות בדיקה ובירור יסודיים (כך, למשל, בכל הנוגע לטענות העובדים ליחס משפיל ופוגעני מצד האחות אלה, וגם מצד האחות פרידה; ובכל הנוגע להתנהלות לא תקינה של ד"ר ילנה); ביחס לטענות אחרות נקבע כי הדברים דווחו וטופלו, או מצויים בתהליך טיפול (בעיקר בכל הנוגע לאירועי הנפילה הנטענים); וביחס לטענות רבות נקבע כי בשל חלוף הזמן ולאור שיתוף פעולה חלקי וגרסאות סותרות, לא ניתן להגיע למסקנות ביחס אליהן לכאן או לכאן (ראו גם בעדותו של מר אבגי לפניי, עמ' 20 לפרוטוקול, ש' 29 ואילך).

     

    כך או כך, מר אבגי ציין את התחושות הקשות במחלקה, את הבעיות החברתיות והקונפליקט שנוצר בין הקבוצות השונות, בין היתר על רקע שיוך עדתי ושפה, וציין גם, כי קיים חשש של העובדים מדיווח (לדבריו, עובדים רבים סיפרו כי המצב במחלקה "בסדר" אך על פניהם נראה כי הם מסתירים את תחושתם הפנימית והאמיתית לגבי המצב הקיים במחלקה; ראו גם עדותו בעמ' 20 לפרוטוקול ש' 33-35).

     

    עוד יצויין, כי במסגרת הדו"ח הסיק מר אבגי גם כי יש הקצנה מסויימת ו/או אי דיוקים בין האירועים כפי שדווחו ע"י הנתבעת לבין המידע בפועל, וייתכן שהפער נובע מאינטרס של אילנה (הנתבעת) או של חלק מהמטפלים שהעבירו לה מידע. מר אבגי ציין במסקנותיו, כי התערבותה של הנתבעת, גם אם נעשתה לבקשת העובדים במחלקה, החריפה את הבעיות החברתיות, וגרמה להצגת תמונה לא מדוייקת.

     

    במסגרת המלצותיו, המליץ מר אבגי בדו"ח להעביר את האחיות אלה ופרידה (התובעות 1 ו – 3) מהמחלקה, לזמן את אלה לבירור עקב התלונות הקשות ביחס להתנהלותה; וכן לזמן את ד"ר ילנה לבירור ולשקול טיפול משמעתי ובכתב, חרף הזמן הרב שחלף.

     

  12. ייאמר מייד, כי אין בכוונתי לקבוע כי מסקנות הדו"ח והדברים שנכתבו בו הם בגדר עובדות מוכחות, או שהדו"ח בהכרח משקף את הדברים כהווייתם. כפי שאפרט להלן, ביחס לחלק ממסקנות הדו"ח עולים סימני שאלה, ומכל מקום אף עורכו לא התיימר לקבוע עובדות נחרצות, ורבות ממסקנותיו הן פרי התרשמותו ועמדתו האישית והמקצועית, וככאלו ודאי אינן מחייבות במסגרת הליך זה. עם זאת, ואף זאת כפי שאפרט להלן, אני סבורה כי יש בדו"ח כדי ללמד על כך שלחלק גדול מן הטענות שפורטו במכתב, אם לא לכולן, היה בסיס עובדתי בלתי מבוטל, אשר, לכל הפחות, חייב חקירה ובדיקה יסודית.

     

  13. להלן אפרט את העובדות שהוכחו לפניי בכל הנוגע לרקע לכתיבת המכתב הראשון ולתוכנו, עד כמה שעולה מן הראיות שהובאו לפניי, ולאחר מכן אפנה לניתוח השאלה האם בנסיבות שהוכחו לפניי חוסה הפרסום תחת ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע או איזו מהן, תוך בחינת הראיות שהובאו ביחס לכל אחד מחלקי הפרסום אשר נטען לגביו כי הוא מהווה לשון הרע.

     

    נסיבות כתיבת המכתב

     

  14. כזכור, הנתבעת טענה, כי כתבה את המכתב לבקשת הממונים עליה ובהנחייתם. כך, טענה הנתבעת, כי בהמשך לתלונות שהגיעו לקב"ט משען אפקה, מר שמעון זיסין, ולנציג ועד העובדים במקום, מר רפי גואטה, התעורר אצלם חשש לאי סדרים והתנהלות בלתי תקינה בבית, בפרט במחלקה א', ובעקבות זאת ביקשו מהנתבעת לערוך בדיקות בעניין ולדווח להם על הממצאים (מר גואטה, לפי הנטען, פעל בעניין זה בשליחות יו"ר ועד העובדים הארצי, גב' כוכבה קניסטר). הנתבעת ציינה כי היא אינה קשורה כלל למחלקה א' או לעובדים בה ולפני פניית הקב"ט אליה לא היה לה כל קשר עם מחלקה זו, ולא היה כל קשר ישיר בעבודה בינה לבין התובעות 1-3. הנתבעת התבקשה, ראשית, לאתר במחשב ולהדפיס את כל "דו"חות הנפילה" של שנת 2016, ולהעבירם לידי גב' קניסטר ומר זיסין, והיא עשתה כן. בהמשך לכך, טענה הנתבעת, כי ביום 4.1.2017 התקיימה פגישת הנהלה בחדרו של מנהל משען נאות אפקה דאז מר פיני גביש, ובפגישה נכחו גם הקב"ט זיסין וגב' קניסטר. בפגישה זו נתבקשה הנתבעת לדווח ולתאר בפני הנוכחים את אשר התברר לה מהבדיקות שעשתה לפי הנחיית הקב"ט ונציג ועד העובדים. לאחר הפגישה סוכם כי הנתבעת תעלה במכתב להנהלת משען את כל אשר ידוע לה כדי לתמוך בבקשה לערוך בירור מעמיק יותר. בתצהירה (ס' 22) ובעדותה לפניי הוסיפה הנתבעת, כי לאחר סיום הפגישה הקב"ט זיסין אמר לה שהוא חושש שהדברים לא יטופלו, ולכן הורה לה לכתוב מכתב תלונה כדי להציף את הכל בפני ההנהלה הבכירה. זיסין ביקש ממנה לשלוח את המכתב עד ליום 8.1.2017 משום שבאותו יום הגיעה הנהלת משען למשען נאות אפקה. הנתבעת ציינה, כי הקב"ט זיסין ביקש ממנה להפנות את המכתב להנהלת משען, כאשר קודם להוצאתו העבירה הנתבעת טיוטה לקב"ט וליו"ר ועד העובדים הארצי, להערותיהם. רק לאחר שהנתבעת תיקנה את המכתב בהתאם להוראות הקב"ט זיסין ולפי הנחיותיו, נשלח המכתב לידי ההנהלה ולקב"ט, עם העתק ליו"ר ועד העובדים הארצי גב' קניסטר, ולמר אריה רוטשטיין, סמנכ"ל איכות ושירותים טיפוליים.

     

    הנתבעת טענה, אפוא, כי פעלה בהתאם להנחיות שקיבלה מהממונים עליה, וביום 8.1.2017 כאמור שלחה את המכתב להנהלת משען ובו פירטה את הממצאים שעלו מבדיקותיה ומדברים שהובאו לידיעתה, והכל לפי חובתה המקצועית, חובתה על פי דין ועל פי ההסכמים החלים עליה כאחות עובדת משען.

     

    הנתבעת הטעימה, כי המילים הקשות בהן עשתה שימוש במכתב (לרבות כינוי התובעות כ"מאפייה רוסית", הטענות ל"תפירת תיקים" ועוד), אינן אלא ביטויים שהשתמשו בהם עובדי מחלקה א' המתלוננים בעת שתיארו לנתבעת את התנהגות התובעות, והנתבעת רק דיווחה על כך לממונים עליה, ולא השמיצה אף אחת מהתובעות.

     

  15. במענה לטענות הנתבעת בעניין נסיבות כתיבת המכתב, טענו התובעות, בין היתר, כי הגורמים האמורים, ואשר אליהם הופנה המכתב, כלל אינם הממונים על הנתבעת והיא אינה כפופה למרותם, ומכל מקום טענו, כי הנתבעת לא הסתפקה בהעלאת טענות העובדים בשמם, אלא הוסיפה דברים משלה, והציגה את הדברים כעובדות מוגמרות ומבוררות ולא כטענות גרידא.

     

    התובעות הוסיפו וטענו, כי בבירור שנערך לאחר מעשה התברר, כי לא היה כל בסיס עובדתי לטענות הקשות שפורטו נגדן במכתב, והוצגו, כאמור, כעובדות נחרצות.

     

  16. כפי שאפרט להלן, מן העדויות שנשמעו לפניי, עולה כי אכן, כטענת הנתבעת, היוזמה למכתב לא הייתה שלה, והיא פעלה בעניין זה בהנחיית קב"ט אפקה מר זיסין ויו"ר ועד העובדים הארצי גב' קניסטר, על דעת מנהל הבית מר גביש.

     

    זאת ועוד, מן הראיות שהונחו לפניי עולה, כי למעשה הדברים המפורטים במכתב היו, ברובם, ידועים עוד קודם, אך לא טופלו, והם עמדו ברקע הפנייה אל הנתבעת להעלות את הדברים על הכתב, על מנת שניתן יהיה להציף אותם ולטפל בהם באופן יסודי.

     

    זאת ועוד. הנתבעת הביאה ראיות רבות המוכיחות כי רובם ככולם של הדברים שנכתבו במכתב, הם דברים שנאמרו לה וסופרו לה ע"י עובדות ומטפלות שונות במשען, והיא רק העלתה את הדברים על הכתב, מבלי שהוסיפה כמעט דבר משל עצמה.

     

    הכל כפי שיפורט להלן.

     

    היוזמה לכתיבת המכתב ולעריכת הבירור ששימש כבסיס לו

     

  17. הראיות שנשמעו לפניי תמכו באופן ברור בגרסת הנתבעת, כי פעולתה בעניין זה לא הייתה יוזמה שלה אלא נעשתה לבקשת ובהנחיית, בין היתר, יו"ר ועד העובדים הארצי גב' קניסטר, אשר פנתה אל הנתבעת באמצעות יו"ר ועד העובדים אפקה מר גואטה; וכן מר זיסין, ששימש אז כקב"ט אפקה, והכל על דעת מנהל הבית דאז, מר גביש, בפגישה שהייתה במשרדו וקדמה במספר ימים להוצאת המכתב.

     

  18. מר גואטה אישר את הדברים בעדותו בפה מלא. מר גואטה סיפר על האווירה הקשה ששררה במחלקה א', והעיד, כי יו"ר ועד עובדים הארצי גב' קניסטר, ביקשה ממנו לפנות לנתבעת, ולבקש ממנה, בין היתר, להוציא את דו"חות הנפילה מהמחשב. לשאלה מדוע הנתבעת, השיב כי היא הייתה אחות אכפתית והיה לה אכפת מהמקום, ואשר רבים מן העובדים ראו בה כתובת: "אני יודע שמשה ועוד כמה אנשים שם, שראו באילנה באמת מלאך. ראו בה את הכח שהיא יכולה למנוע כל מה שלא טוב, פנו אליה, הלכו אליה והכל" (עמ' 51 לפרוטוקול ש' 12-14).

     

  19. אשר לעדותו של מר זיסין, הלה אישר בעדותו את עיקרי הדברים, ובכלל זאת כי היו תלונות רבות, וכי היה מעורב בהכנת המכתב עוד טרם שליחתו. יצויין עם זאת, כי התרשמתי כי מר זיסין עשה מאמצים להרחיק עצמו מהיוזמה לכתיבת המכתב והמעורבות בו, ובכלל זאת ניסה לטעון כי אמר לנתבעת להעלות את הדברים על הכתב, רק משום שהיא פנתה אליו פעמים רבות בע"פ בעניין (ראו עמ' 85 לפרוטוקול ש' 24 ואילך; עמ' 94 ש' 5-8), טען כי כל חלקו בניסוח המכתב היה רק בשינויי נוסח, שמטרתם להגן על הנתבעת (עמ' 93 ש' 28-34), והוסיף כי לא הנחה את הנתבעת לחקור ולברר (עמ' 94 ש' 20-26).

     

  20. מצאתי להסתייג מניסיונו זה של מר זיסין להמעיט בחלקו בכל הנוגע ליוזמה לכתיבת המכתב וניסוחו, ולהעדיף בעניין זה את עדותה של הנתבעת, אשר נתמכה גם בראיות נוספות שהוגשו, לרבות תמלילי ההקלטות ותכתובת מסרונים.

     

    בהקשר זה יוער, כי מר זיסין משמש היום כמנהל משען אפקה, וכעולה מן הראיות שהובאו לפניי ובפרט מתמלילי השיחות, דבר התמודדותו הצפויה על תפקיד זה היה ברקע שיחותיו עם הנתבעת בעניין המכתב האמור, וגם בעדותו לפניי קישר בין הדברים (ראו בעדותו לפניי, במסגרתה ציין, כי חלק מהסיבה שהוא הפך להיות מנהל היא כי המנהל הקודם – מר גביש – לא הצליח להתמודד עם הדברים הקשים כדוגמת אלו שפורטו במכתב– ראו עמ' 89 לפרוטוקול ש' 31-35; ובהמשך אישר כי "בזכות המכתב הזה, אין מה לעשות עם כל הצלקות והקשיים, אני התמניתי למנהל הבית" – עמ' 99 ש' 36 עד עמ' 100 ש' 1).

     

  21. מתמלילי השיחות ומן המסרונים שהוגשו אף עולה בבירור כי מידת היוזמה והמעורבות שלו בכתיבת המכתב ובעריכתו היו גדולות בהרבה מן הדברים עליהם העיד לפניי.

     

    כך, למשל, מתמלילי השיחות מיום 5.1.2017 (סומנו נ/5 במוצגי הנתבעת) עולה מידת המעורבות של מר זיסין בניסוח המכתב, הוא מנחה את הנתבעת מה חשוב לפרט ועל מה ניתן לוותר (ראו, בין היתר, עמ' 4-5 לתמליל השיחה שסומנה AUD-20170808-WA0013 – התמליל הראשון בנ/5 במוצגי הנתבעת), מאשר לנתבעת להפיצו ("המסמך בסדר, מה שהיה לתקן אמרתי לך" – עמ' 2 לאותו תמליל, ש' 6-7) ואף שב ומדגיש שם כי חשוב לו מאוד שהמכתב יונח על שולחן ההנהלה ביום ראשון בבוקר, לקראת הישיבה שצפויה להתקיים במשען אפקה בהשתתפות ההנהלה הבכירה (ראו עמ' 3 לאותו תמליל, ש' 6-14). משיחה נוספת שנערכה באותו יום וסומנה AUD-20170806-WA0014 (שיחה שנייה מבין השיחות שהוגשו כ - נ/5) עולה כי מר זיסין היה מעורב בתוכן הדברים עצמם, ולא רק בהיבטים ניסוחיים גרידא (ראו, רק לשם הדוגמא, הערותיו בעמ' 3 לתמליל ש' 20-21; עמ' 4 ש' 8-14). זאת ועוד, כאשר הנתבעת שואלת אותו אם הוא יכול לתקן את הדברים (כי המסמך אינו מולה), הוא משיב, "לא. אני לא רוצה לכתוב, לא רוצה טביעת אצבעות. באמת, לא..." (עמ' 3 לתמליל שיחה זו, ש' 14-16), דברים מהם עולה בבירור כי ניסה להרחיק עצמו ולא להותיר זכר לכך שהיה מעורב בהכנת המכתב. מתמליל שיחה נוספת שנערכה באותו יום, עולה כי מעורבותו של מר זיסין לא התמצתה רק בהערות לתיאור תוכן הדברים, אלא שהוא מנחה את הנתבעת להשלים בירורים בדברים בהם לדעתו התיעוד שאספה חסר, ואף מביע נכונות לסייע באיסוף המידע בעצמו (ראו בתמליל השיחה שסומנה AUD-20170806-WA0015 (תמליל השיחה השלישי שהוגש במסגרת נ/5) עמ' 3 ש' 11 עד עמ' 6 ש' 13). זאת, בניגוד לדברים שהעיד לפניי, אז ציין כי למעט השלמה שביקש ביחס לדברים שמסרה גב' רחל לייבוביץ', לא נתן לנתבעת הנחיות בעניין אופן עריכת הבירור או ניסוח המכתב (ראו עמ' 94 לפרוטוקול ש' 20-26).

     

  22. גם תכתובת המסרונים שהתנהלה בין הנתבעת לבין מר זיסין באפליקציית הוואטסאפ, תומכת במסקנה כי מעורבותו של מר זיסין בדברים הייתה גדולה יותר מכפי שהעיד לפניי. כך, ביום 4.1.17 כתבה לו הנתבעת "אחת המטפלות אמרה שהן רוצות לשלוח לך מכתב אנונימי עם כל מה שקורה שם. הן פשוט מפחדות"; זיסין השיב לה "מקווה שיגיעו אלי או יתקשרו. מכתב אנונימי מקשה על הבדיקה ומסרבל ומאריך", והנתבעת ענתה לו "אבקש לפחות מאחת מהן לבוא אליך". גם בהקשר זה שב זיסין והדגיש כי "חשוב לקראת יום א לדעת מקסימום דברים היות ובכירי ההנהלה באים בצהריים לשמוע ולהבין מה קטרה [כך במקור]". לאחר שהעובדת הסכימה, כותב זיסין לנתבעת שתגיד לעובדת להגיע למשרדו. בתכתובת נוספת שהתנהלה בהמשך אותו יום, הנחה זיסין את הנתבעת לברר דברים נוספים, ולהתמקד בעובדות, "כי תחושות ורצונות זה אולי חשוב אך בכדי לשנות משהו ולהגיע לרוטציה למשל צריך נימוקים חזקים". ביום 5.1.17 כתבה הנתבעת לזיסין: "אחרי שתקרא את המכתב שלי נראה מה תהיה תגובתך", והוא השיב: "ממתין למכתבך ותומך בהצפת כל הסחי והזוהמה שיש". בהמשך היום כתבה הנתבעת כי העבירה אליו את המכתב במייל, וזיסין השיב לה כי נזכר ששכחה להתייחס במכתב לדבר "החשד לקבלת טובות הנאה משני מטופלים של ד"ר ילנה שהיו במחלקה", והנחה אותה כיצד להתייחס לדברים.

     

  23. ניסיונותיו של מר זיסין להסביר את הפער בין הדברים העולים מההקלטות והמסרונים לגבי מידת המעורבות שלו במכתב, ובין טענתו בעדותו לפניי כי כמעט ולא היה מעורב במכתב באופן מהותי, היו, בעיניי, בלתי משכנעים (ראו בעיקר עמ' 95 לפרוטוקול; וראו גם תשובותיו המתגוננות בעמ' 96 לפרוטוקול, ש' 8-11).

     

    ואדגיש. עדותו של העד בסה"כ הייתה מהימנה עליי, הוא השתדל להשיב עניינית לכל שאלה, ואף ניכר כי התכונן לעדותו ועבר על החומרים הרלוונטיים לקראתה. אלא, שבכל הנוגע למידת מעורבותו בייזום שליחת המכתב וניסוחו, התרשמתי, כאמור, כי ניסה להמעיט בחלקו, כפי הנראה מטעמים הקשורים בתפקידו הנוכחי ובפוליטיקה הארגונית (ראו בהקשר זה עדותו של משנה למנכ"ל משען, מר כהן, עמ' 16 ש' 13-22 שם ניתן למצוא הסבר אפשרי לדברים).

     

  24. כך או כך, מר זיסין אישר בעדותו כי קדמה להוצאת המכתב פגישה שהייתה אצל מנהל הבית, מר גביש, בנוכחותו ובנוכחות גב' קניסטר, במסגרתה קיבלה הנתבעת הוראה מפורשת מגב' קניסטר, על דעת מנהל הבית שנכח בפגישה, להוציא את כל האירועים ולהציג אותם (עמ' 86 לפרוטוקול ש' 14-15) והוא אף אישר כי הוא זה שביקש מהנתבעת להעלות את הדברים על הכתב, הגם שכאמור טען כי עשה כן לאור העובדה שהנתבעת הרבתה להפנות אליו תלונות בע"פ (עמ' 85 לפרוטוקול ש' 24 ואילך), דברים מהם מצאתי, כאמור, להסתייג.

     

  25. העולה מן המקובץ, כי אני מקבלת את גרסת הנתבעת - שממילא התובעות לא יכלו לסתור אותה - כי הנתבעת לא יזמה את כתיבת המכתב, אלא התבקשה ע"י יו"ר ועד העובדים הארצי, על דעת מנהל הבית, להציף את הדברים ואף התבקשה ספציפית ע"י קב"ט אפקה מר זיסין להעלותם על הכתב, ועוד אני קובעת, כי בהכנת המכתב, לרבות הבירורים שערכה לצורך הכנתו, פעלה הנתבעת בהתאם להנחיותיו של הקב"ט מר זיסין.

     

    הרקע לכתיבת המכתב והאווירה ששררה במשען אפקה

     

  26. עוד עלה בבירור מן העדויות שנשמעו לפניי, כי למעשה הדברים אותם התבקשה הנתבעת להעלות על הכתב היו ידועים עוד זמן רב לפני המכתב, חלקם בגדר שמועות, ובקשר לחלקם היו פניות להנהלה שכנראה לא טופלו כראוי, ולמעשה, המכתב רק העלה על הכתב טענות, תלונות, ותחושות, אשר היו ידועים עוד קודם לכן.

     

    כך למשל, ביחס לאווירה ששררה במחלקה א', העיד מר גואטה, כי פנו אליו, כיו"ר ועד העובדים המקומי, בזמנו, עובדים מהמחלקה ואמרו שאין להם חשק להגיע לעבודה. כלשונו "היה פחד, הייתה קבוצה מסוימת שאם אתה לא איתם, אתה נגדם והם מיררו להם את החיים. לשאלת בית המשפט מי זו הקבוצה המסוימת – הייתה קבוצה של פרידה, אלה, וד"ר אילנה (צ"ל ילנה) וזהו" (עמ' 51 לפרוטוקול ש' 1-4).

     

    דברים דומים ביחס לאווירה שקדמה להוצאת המכתב מסר גם מר זיסין: "הייתה מן מודעות שיש כנופיות בצוות הטיפולי ובעיקר במחלקות, עד כדי כינוי של מאפיה רוסית. תסלחו לי על הביטויים הקשים. הביטוי שלהם היה למעשה שמס' אחיות, אולי גם רופאות, שמנהלות את העניינים, עושות במחלקות כבשלהן, מדברות רוסית בכוונה שאחרים לא יבינו, ואין מי שהשתלט עליהן וינהל אותן. את הדברים האלה ידעתי לפני המכתב. זה פרץ מאז 2015, דברים חמורים שאני שמעתי, אחרים שמעו, מה שנקרא "המאפיה", המאפיה רק הלכה והתגברה.

    ש. אם ידעת, מה עשיתם בעניין? למה הייתם צריכים את המכתב של אילנה?

    ת. שאלה טובה. אני פה גם נציג משען, לא רק עד, יש דברים שאני אמנע מלהשיב. היום אני עדיין מנהל הבית...".

    (עמ' 86 לפרוטוקול ש' 32 עד עמ' 87 לפרוטוקול ש' 5).

     

    ובהמשך: "לא יודע למה רק א'. זה היה גם ב'. הייתה אווירה של כנופיה, של מאפיה, אוירה של בנות כמו פרידה, כמו אלה, כמו ד"ר ילנה שמנהלות את המחלקה. רשמתי פה בנושא יחסי אנוש" (עמ' 89 לפרוטוקול ש' 19-20).

     

    בהמשך עדותו, הפנה מר זיסין לדברים שכתב מנהל הבית דאז, מר פיני גביש, להנהלת משען, ביום 30.06.15, שם כתב: "יש צורך לפרק החבורה, עוד לפני פגיעה אפשרית בדיירים (לא פיזית), ד"ר ילנה, פרידה וחנין, עד כדי העברה למוסדות אחרים במידת האפשר" (שם, ש' 21-23).

     

    גם המשנה למנכ"ל משען, מר כהן, העיד כי "היתה אווירה מאוד מתוחה, אוירה של חונטות" (עמ' 16 לפרוטוקול ש' 8). גם מר אבגי התייחס לדברים, והעיד כי לשאלתו השיבו העובדים כי זה המצב כבר תקופה ארוכה (עמ' 20 לפרוטוקול ש' 33-36; עמ' ש' 19)

     

    בכל הנוגע לאווירה ששררה במחלקה א', ובבית בכלל, ולחלוקה הברורה לקבוצות ראו גם עדויות גב' רוזן, גב' טימושבסקי, גב' איידלין, גב' שפיר, וגב' רקלר.

     

  27. העולה מן המקובץ, כי עובר למשלוח המכתב ע"י הנתבעת, וזמן רב קודם לכן, שררה במשען אפקה, ובפרט במחלקה א', תחושה קשה, של בידול בין קבוצות עובדים, תוך שקבוצה מצומצמת של עובדות – הן התובעות 1-3 – מנהלות למעשה את המחלקה, מתנהלות כ"כנופייה", כ"מאפייה רוסית", עושות ככל העולה על רוחן, ובכלל זאת נוהגות באופן משפיל כלפי עובדים אחרים, זורעות פחד ומשליטות אימה.

     

    דברים אלו- לרבות כינוי התובעות והתנהלותן כ"מאפייה רוסית" היו ידועים ומדוברים במסדרונות משען אפקה ואף הגיעו לידיעת ההנהלה, שמסיבות שונות לא פעלה בעניין.

     

    על רקע דברים אלו, ולאור העובדה שהיה ידוע לכולם כי עובדים רבים חוששים להתלונן ולספר פן יבולע להם (חשש שמצא ביטוי גם בדו"ח אבגי – ראו עמ' 9 לדו"ח; עדות מר אבגי עמ' 20 ש' 33-35 ובהמשך עמ' 23 ש' 29-30; וכן עדות זיסין, עמ' 90 לפרוטוקול ש' 27-31), התבקשה הנתבעת – אשר על פי העדויות שנשמעו בפניי שימשה ככתובת ואוזן קשבת לעובדים שונים (ראו הדברים שהובאו לעיל מעדות מר גואטה; וראו גם תמליל שיחתה של הנתבעת עם המטפלת קטיה, עמ' 14, ש' 11-3) - לערוך בירור ראשוני בעניין ולהעלות את הדברים על הכתב לצורך הצפתם בפני ההנהלה הבכירה.

     

    מר זיסין, קב"ט משען אפקה אשר שאף להתמנות למנהל הבית, הנחה את הנתבעת והדריך אותה כיצד לערוך את הבירור ולנסח את המכתב, תוך שהוא מקפיד שלא להותיר זכר למעורבותו בדברים, והדגיש בפני הנתבעת את חשיבות השלמת המכתב והבאת הדברים בפני ההנהלה הבכירה, בישיבה שהתכנסה בצהרי יום ראשון, 8.1.2017.

     

    הבירורים שנערכו ע"י הנתבעת עובר להעלאת הדברים על הכתב

     

  28. כפי שציינתי לעיל, מצאתי לדחות את גרסתו של מר זיסין כי לא היה מעורב באיסוף המידע לצורך הכנת המכתב, ולהעדיף את גרסתה של הנתבעת בעניין זה. זאת ועוד, מן הראיות שהובאו לפניי עולה, כי עובדים רבים פנו אל הנתבעת גם במהלך השנים מיוזמתם ושיתפו אותה בדברים.

     

    כך או כך, כפי שאפרט להלן בפרק הניתוח המשפטי, גם אם פעלה הנתבעת כביכול על דעת עצמה, ישנה משמעות גדולה לעובדה שהדברים שנכתבו על ידה במכתב לא היו אלא דברים שהובאו בשם אומרם, טענות, תלונות ותחושות, שנמסרו לה ע"י עובדי משען ומטפלות פרטיות, ולא דברים שהגתה בעצמה.

     

    בהקשר זה אעיר, כי לא מצאתי חשיבות גדולה לשאלה האם הנתבעת הוסמכה ע"י מאן דהוא מטעם משען לחקור והאם היה זה חלק מתפקידה. אין לכחד, כי בעדותו לפניי טען מר זיסין כי אין זה מתפקידה של הנתבעת, וכאמור בדו"ח אבגי אף הייתה התייחסות מפורשת לדברים, ומר אבגי הביע דעתו כי לא היה מקום כי הנתבעת תערוך חקירות מעין אלו, אשר תרמו להתססת האווירה, וכי עליה להתמקד בביצוע עבודתה. אף מר כהן, משנה למנכ"ל משען, הבהיר בעדותו כי אין זה מקובל שעובד יערוך חקירות מעין אלו (עמ' 17 לפרוטוקול ש' 11; עמ' 18 ש' 28), ובאופן כללי העדים שהם חלק משדרת הניהול במשען הסתייגו מהאופן שבו בחרה הנתבעת לפעול.

     

    ואולם, גם אם פעלה הנתבעת בהקשר זה בחריגה מתפקידה, מבחינה ראייתית ולצורך הניתוח המשפטי של הסוגייה העומדת על הפרק, אין הדבר מעלה או מוריד. משעה שהוכח, כי הדברים נמסרו לנתבעת בשיחות עם עובדות ומטפלות, הרי שיש לדברים משמעות ראייתית ונורמטיבית בשאלה אם יש מקום להטיל אחריות על הנתבעת בגין פרסום לשון הרע, אליה אתייחס בהמשך הדברים.

     

    ודוק. הגם שחלק מן הדברים שהובאו לפניי –הן בתצהירי העדות שהעידו מטעם הנתבעת והן בתמלילי השיחות שמי שנטל בהן חלק לא עמד לחקירה נגדית - הם בהחלט בגדר עדות שמועה ולפיכך אינם קבילים להוכחת אמיתות תוכנם, הרי שבהחלט יש לדברים ערך ראייתי בכל הנוגע להיותם בסיס עובדתי לדברים שפורטו במכתב שכתבה הנתבעת, באופן התומך במסקנה כי מדובר בפרסום החוסה תחת הגנות תום הלב. לשון אחר, הדברים קבילים כראייה לכך שהדברים נאמרו לנתבעת ושימשו אותה בכתיבת המכתב.

     

  29. בעניין זה הובאו ע"י הנתבעת ראיות למכביר – תצהירים ותמלילי שיחות, המעידים על הדברים. אין בדעתי לסקור את הראיות כולן, שכן אין בכך צורך. להלן, בהתייחסי לכל אחד ואחד מחלקי המכתב הראשון אשר לטענת התובעות מהווה לשון הרע, אתייחס לעיקרי הראיות הרלוונטיות שהובאו ביחס אליו.

     

    עם זאת חשוב לציין, כי מהראיות שהגישה הנתבעת עולה כי היא שוחחה עם מספר רב של עובדים ומטפלים (בעיקר עובדות ומטפלות), והדברים שנשמעו מהם עולים בקנה אחד עם המתואר במכתב, לרבות ביחס לאווירת הפחד והרתיעה של עובדים מלספר.

     

    בהקשר זה יצויין, כי גם מר זיסין אישר לפניי כי המכתב נכתב ע"י הנתבעת לא רק על דעתה אלא על דעת מטפלות לא מעטות, אשר הצהירו על כך במסגרת הבירור שנערך ע"י הקב"ט הארצי מר אבגי (ראו עמ' 95 לפרוטוקול ש' 17-18).

     

  30. בטרם אדרש באופן מפורט וקונקרטי לניתוח החלקים השונים של המכתב שנטען ע"י התובעות כי הם מהווים לשון הרע ופירוט הראיות שהובאו ביחס לכל אחד מהם, אסקור את המסגרת הנורמטיבית והעקרונות שנקבעו בחוק ובפסיקה ביחס להגנת תום הלב.

     

    המסגרת הנורמטיבית

     

  31. סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע קובע, בחלופות הרלוונטיות, כדלקמן:

     

    15.במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

    ...

    (2)היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;

     

    (3)הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;

    ...

    (8)הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה.

     

    הנה כי כן, על הנתבע המתגונן בהגנת סעיף 15 לחוק להוכיח כי הפרסום נעשה בתום לב, ובנסיבות הקבועות בחלופות השונות, דהיינו, בענייננו - עקב חובה חוקית, חברתית או מוסרית שהוטלה עליו ביחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום; לשם הגנה על עניין אישי כשר שלו, של האדם אליו הופנה הפרסום, או של מי שאותו אדם מעוניין בו עניין אישי כשר; או במסגרת תלונה שהוגשה למי שממונה עליו מכוח דין או חוזה או לרשות המוסמכת לחקור בה.

     

    להבדיל מהגנת אמת הפרסום, תחולתה של הגנת תום הלב אינה תלויה באמיתות הדברים שפורסמו. על-כן הגנה זו תהא רלוונטית בדרך כלל במקרים שבהם הפרסום אינו אמת או שמסיבות שונות לא ניתן להוכיח כי הוא אמת. עם זאת ברי, כי אין משמעות הדבר כי לאמת אין רלוונטיות להגנות תום הלב, כפי שעולה, למשל, מהחזקות הקבועות בסעיף 16 לחוק.

     

    סעיף 16 לחוק, קובע מספר חזקות עובדתיות לעניין דרישת תום הלב, כדלקמן:

     

    16.(א)הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.

    (ב)חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:

    (1)הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;

    (2)הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;

    (3)הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15.

     

  32. כפי שנקבע בהלכה הפסוקה, תכליתו של חוק איסור לשון הרע היא לספק מענה להתנגשות הזכויות שנוצרת מקום שנעשה פרסום הכרוך בלשון הרע, ולאזן, בדרך כלל, בין הזכות לשם טוב המוכרת כזכות יסוד חוקתית מכוח חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, לבין אינטרסים מוגנים אחרים, ובראשם חופש הביטוי, אשר אף הוא מוכר כזכות חוקתית (דנ"א 2121/12 פלוני נ' דיין-אורבך 14 (18.9.2014) (להלן: "דנ"א דיין"); ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840 (1989)). הנחת היסוד שבבסיס החוק וההגנות המוסדרות במסגרתו היא, כי במקרים מסוימים גוברים הערכים המוגנים האחרים על הזכות לשם הטוב.

     

  33. הנה כי כן, עפ"י ההלכה הפסוקה, ההגנות הקבועות בחוק נועדו לקבוע איזון עדין בין השמירה על שמו הטוב של אדם לבין אינטרסים מוגנים אחרים, המצדיקים מתן הגנה לפרסומים מסויימים, שיש עניין חברתי וציבורי בפרסומם, ולפיכך יש הצדקה להגן על המבצעים אותם, שלא יעמדו בפני הסיכון של תביעה בגין לשון הרע.

     

    בכל הנוגע להגנת תום הלב הקבועות בסעיף 15 לחוק, על חלופותיו, נפסק כי "ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע מבטאות כאמור את נקודות האיזון שקבע המחוקק בין הערכים המוגנים בגדרו. לכל אחת מן ההגנות ייחוד משלה והיא מכוונת להגן על ערכים מסוימים. הגנת תום הלב, הקבועה בסעיף 15 לחוק, קמה לנתבע בהתקיים שני תנאים מצטברים. האחד הוא כי הנתבע עשה את הפרסום בתום לב, והשני הוא כי הפרסום נעשה באחת הנסיבות המנויות בסעיפי המשנה של סעיף 15 לחוק. החלופות שבסעיפי המשנה משקפות קשת רחבה של נסיבות שבהן אף אם לא הוכחו תנאי הגנת אמת הפרסום, מוצדק כי הפרסום ייהנה מהגנה. בכך ניתן ביטוי לאינטרסים שונים, נוספים על האינטרסים שביסוד הגנת אמת הפרסום, אשר ראויים להגנה, אף במחיר של פגיעה בשם הטוב של הנפגע (ולעיתים גם בזכויות אחרות). בכל אחת מן החלופות הקבועות בסעיפי המשנה של סעיף 15 לחוק ניתן ביטוי לאינטרס אחר." (דנ"א דיין, סעיף 43 לפסק דינו של הנשיא (בדימוס) גרוניס).

     

    כך, למשל, בכל הנוגע לתלונה לממונה או לרשות מוסמכת המוגדרת בחלופת סעיף 15(8), האינטרס הציבורי המוגן הוא הרצון לעודד הגשת תלונות, על מנת לחשוף מעשי עבירה, להביאם לידיעת הרשויות, ולאפשר להן לחקור אותם; בכל הנוגע לחלופה הקבועה בסעיף 15(2) שעניינה פרסום שנעשה מתוך חובה חוקית, מוסרית או חברתית, נועדה ההגנה לאפשר פרסומים שנעשו כדי למלא חובה, אשר עצם הטלתה מלמדת על ההנחה כי הפרסום ישרת ערכים ואינטרסים אשר החברה מכירה בחשיבותם ובנחיצותם (ראו שנהר, בעמ' 283). הגנת חובת הפרסום באה להבטיח לא רק את טובת הפרט, בכך שהיא חוסכת ממנו קונפליקט בין החובות המוטלות עליו, אלא גם את טובת הכלל ואת קיום האינטרסים העומדים בבסיס החובה לפרסם (דנ"א דיין, סעיף 45 לפסק דינו של הנשיא (בדימוס) גרוניס, וראו גם בהמשך הדברים ביחס למהות היחסים אשר יכול ויטילו על המפרסם חובה לבצע את הפרסום, ויחסי הגומלין המתקיימים בין יסוד ה"יחסים" לבין תוכן הפרסום). ודברים אלו יפים גם ביחס להגנה הקבועה בסעיף 15(3) שעניינה הגנה על ענין אישי כשר של הנתבע, של נמען הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו (ראו גם שנהר, עמ' 294-299).

     

  34. באשר לתוכנה של דרישת תום הלב, נפסק, כי התוכן המדוייק של דרישת תום הלב אינו בהכרח אחיד בכל המקרים, והוא מושפע מן החלופה הקונקרטית שבסעיף 15 שלצידה הוא ניצב ומן האינטרס המוגן באותה חלופה. כלומר, מטרותיהן השונות של החלופות שנקבעו בסעיף 15, עשויות ליצור הבדלים בין תוכן דרישת תום הלב במקרים השונים (ע"א 788/79 ריימר נ' עיזבון המנוח ברקו רייבר, פ"ד לו(2), 141, 148 (1981) (להלן: עניין ריימר)" (ע"א 7426/14 פלונית נ' דניאל (14.3.16) (להלן: "עניין פלונית")).

     

    עיון בהלכה הפסוקה אף מלמדנו, כי לא אחת, לשם הגנה על האינטרסים המוגנים במסגרת חלופותיו השונות, נוצק לדרישת תום הלב בהקשרים השונים של סעיף 15 תוכן שונה מהמשמעות האינטואיטיבית המקובלת של מושג תום הלב. כך, למשל, בכל הנוגע לתלונה לרשות מוסמכת נפסק, כי זו תהא מוגנת, גם אם הוגשה ממניע זדוני, שכן הדגש הוא על תוכן התלונה ועל אמונתו של המתלונן באמיתותה, ולא על מניעיו. זאת, בהתחשב בתכלית ההגנה, הבאה להגן על בני הציבור המדווחים על עבירות שבוצעו, ולאור האינטרס הציבורי המובהק במסירת מידע לרשויות המוסמכות (עניין ריימר; וראו גם חילוקי הדעות בין השופטים בפרשת פלונית).

     

  35. בכל הנוגע לחוק איסור לשון הרע וההגנות על פיו בהקשר של יחסי עבודה נקבע, כי בפירוש ויישום החוק בהקשר זה, ובעיקר בבחינת הגנת תום הלב, על חלופותיה השונות, יש להביא בחשבון אינטרסים נוספים מעבר לאינטרסים השגרתיים אליהם נדרשים בתי המשפט השונים לאזן בבואם לדון בחוק ובראשם המורכבות במערכת יחסי עבודה, הנובעת גם מטיבו וטבעו של מקום העבודה, העובדה שאנשים שוהים בו יחדיו שעות ארוכות מדי יום, היותו של מקום העבודה חי ותוסס, שקיימת בו חשיבות רבה להבטחת שיח פתוח ושקוף, נטול מורא (סעש (תא) 36030-06-14 עובדיה נ' נוימן (13.5.2018), על הפסיקה הנזכרת שם). אמנם, חלק מהרציונל העומד בבסיס הלכה זו יסודו בצורך להבטיח אפשרות לממונה להעיר לעובדים הכפופים לו ולהעביר ביקורת על תפקודם, מבלי שתתלווה לכך עננה של חשש מתמיד מתביעות משפטיות (ראו, למשל, ע"ע 46548-09-12 אבידן - פלאפון תקשורת בע"מ (31.3.15); ע"ע (ארצי) 2146-04-12 איגוד מבקרי הרשויות המקומיות בישראל - אליהו הרציג (30.6.13)). ואולם, כוחם של שיקולים אלו יפה, גם בהקשר של עובד הנחשף לעוולות או למעשים פסולים הנעשים ע"י עובדים אחרים בחברה, ומבקש להאיר את עיני הגורמים הנוגעים בדבר, והחשיבות של קיומו של שיח פתוח, שקוף וללא מורא ביחסי העבודה, קיימת ורלוונטית אף בהקשר זה.

     

  36. עוד יש לציין, כי הפסיקה הנוהגת בלשון הרע קובעת, כי יש חשיבות לבחינת הפרסום כמכלול, ולא לדקדק בכל פרט ופרט ממנו (ראו ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(5) 555, 564 (1992); ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843, 854 (1995); ע"א 10281/03 קורן נ' ארגוב (12.12.2006), בפסקה 12; ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך (8.2.2012), פסקה 93 לפסק דינו של המשנה לנשיאה (כתוארו אז) ריבלין; דנ"א דיין, פסקה 7 לפסק דינו של כב' השופט הנדל; ע"א 114/64 תיק נ' קריניצי, פ"ד יח(4) 378, 382 (1964); תא (י-ם) 15912-08 משה כהן נ' ד"ר זוהר דבורקין (5.12.2011) - ערעור על פסק הדין נדחה בבית המשפט המחוזי (ע"א 3560-01-12), בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נדחתה בבית המשפט העליון (רע"א 6307/12)).

     

    לשון אחר, מקום בו הפרסום בכללותו, משקף את הדברים כהווייתם, הרי שהעובדה שנפל אי דיוק בפרט זה או אחר, לא תעמוד למפרסם לרועץ, כל עוד הרושם העולה מן הפרסום בכללותו עולה בקנה אחד עם המציאות. הדברים נקבעו במפורש בחוק לגבי הגנת אמת הפרסום, והגיונם חל, ואף ביתר שאת, ביחס להגנת תום הלב, אשר ממילא אינה מחייבת כי האמור בפרסום הוא אמת לאמיתה, ודי בכך שהמפרסם האמין בנכונות הפרסום, כי היה לפרסום יסוד עובדתי סביר, כי המפרסם ערך בדיקות סבירות לבדיקת אמינות המידע, וכי הקפיד להבחין בין עובדות לדעות.

     

  37. בחינת הפרסום שנעשה ע"י הנתבעת במסגרת המכתב הראשון, על רקע העקרונות שנקבעו בהלכה הפסוקה ובהתחשב באינטרסים המתנגשים, מובילה, להשקפתי, באופן ברור, למסקנה, כי הפרסום חוסה תחת הגנת סעיף 15 לחוק, עפ"י כל אחת מן החלופות הקבועות בסעיפים 15(2), 15(3) ו – 15(8).

     

    אתייחס ראשית לשאלת תום ליבה של הנתבעת ולאחר מכן לתחולת יתר התנאים והנסיבות המפורטות בכל אחת מן החלופות הרלוונטיות.

     

    תום ליבה של הנתבעת

     

  38. להתרשמותי, בעשותה את הפרסום פעלה הנתבעת בתום לב, במובן זה שהיא האמינה אמונה שלמה באמיתותו ובנחיצותו לצורך שימור יחסי עבודה תקינים וכבוד הדדי במשען, ולהגנה על הדיירים.

     

    אזכיר, כי לנתבעת כלל לא היה קשר למחלקה א' והיא לא עבדה בה, ומכאן שלא הושפעה באופן ישיר מהתנהלות התובעות. טענות התובעות, כאילו היה לנתבעת מניע גזעני או אחר כלשהו לפגוע בהן, נותרו בגדר טענות בעלמא, ולא מצאתי להן כל בסיס.

     

    כפי שקבעתי לעיל, הנתבעת לא יזמה את הכנת המכתב אלא התבקשה להכינו ע"י קב"ט אפקה ויו"ר ועד העובדים. בקשה זו הופנתה אליה בין היתר בעקבות ישיבה בה נכח גם מנהל הבית, ועל רקע האווירה הקשה ששררה בבית, ובפרט במחלקה א', והידיעה הרווחת בדבר הכשלים בהתנהלות המחלקה, אשר מקורם בעיקר בתובעות 1-3 או מי מהן ובהתנהלותן.

     

    התרשמתי, כי המניע המרכזי שהניע את התובעת לפעול כפי שפעלה היה רצונה לשמש פה לעובדים שלא העזו לדבר, לעשות צדק ולהציף את ההתנהלות הבלתי תקינה אשר פגעה להבנתה בעובדים ובבית כולו.

     

  39. הדברים אף עולים מן העדויות ששמעתי ביחס לאופייה של הנתבעת ולהתנהלותה.

     

    כך למשל, העיד מר גואטה, כי הנתבעת הייתה אחות אכפתית, אשר רבים מן העובדים ראו בה כתובת ("אני יודע שמשה ועוד כמה אנשים שם, שראו באילנה באמת מלאך. ראו בה את הכח שהיא יכולה למנוע כל מה שלא טוב, פנו אליה, הלכו אליה והכל" – עמ' 51 לפרוטוקול ש' 12-14).

     

    מר זיסין העיד על הנתבעת כ"אחות טובה, דקדקנית לא מתפשרת עד כדי מעצבנת. לא מוכנה להעלים עין מכל אירוע קטן וגדול, דבר שהקשה מאוד על ההתנהלות של כולנו" (עמ' 91 לפרוטוקול ש' 28-29) ובהמשך: "מחפשת את האמת, את הצדק, אכפת לה מכל דבר ולא מוותרת" (עמ' 98 ש' 6-7).

     

    דברים אלו עולים בקנה אחד עם התרשמותי שלי מהנתבעת ומהתנהלותה, והתרשמות זו נתמכת גם בהאזנה לשיחות המוקלטות שהוגשו ועיון בתמלילי השיחות.

     

    כך למשל, בתמליל שיחתה של הנתבעת עם מר זיסין מיום 8.1.17, יום הפצת המכתב, בסמוך לאחר הפגישה שהתקיימה עם ההנהלה הבכירה, במסגרתה נדון המכתב (נ/6 במוצגי הנתבעת), מדגישה הנתבעת בפני זיסין, באופן הנשמע אותנטי וכאמור בזמן אמת, כי אין לה כל מניע אישי בעניין, כי היא דואגת לבנות ששיתפו אותה כי לא ייפגעו, ומאשרת את אמירת זיסין, כי האינטרס היחיד שלה הוא לעשות את הבית יותר טוב.

     

  40. בהקשר זה יצויין, כי לא מצאתי בשברי האמירות בהם נאחזו התובעות בסיכומיהן, משום אינדיקציה למניע זדוני או אישי של הנתבעת נגד התובעות.

     

    אכן, בחלק מן ההקשרים נשמעו מפי הנתבעת אמירות מהן עולה לכאורה כי מטרתה של הנתבעת הייתה לפגוע בתובעות או בעבודתן במשען (ראו דברי הנתבעת בשיחתה עם נאוה (נ/4): "אני לא עושה את זה בשבילי, אני עושה את זה בשביל להעיף את אלה וד"ר ילנה משם" (עמ' 1 ש' 21, עמ' 2 ש' 1), "אלה וילנה ופרידה, צריך לפרק את השלוש האלה" (עמ' 2 ש' 13-12); דברי הנתבעת בשיחתה עם ביאטריס, (תמליל AUD-20170808-WA0016 בתצהיר גילוי המסמכים) "כל מה שאנחנו רוצים זה לפרק את ה...רביעייה הזאת..." (עמ' 22-21); דברי הנתבעת בשיחתה עם גב' רחל לייבוביץ', אחות שעבדה במשען ופרשה לגמלאות, (תמליל AUD-20170806-WA0000 בתצהיר גילוי המסמכים) "...אני אוריד לה את הרישיון [הכוונה לד"ר ילנה], לה ולאלה" (עמ' 5 ש' 3)) "מה שילנה עשתה לי היא תשלם על זה עם ריבית דריבית..." (עמ' 13 ש' 19-18)).

     

    בעדותה, נתנה הנתבעת הסברים לדברים אלו, שנאמרו אגב שיחות בהן ביקשה לרתום את העובדים ולשכנעם להיפתח ולשתף. כך למשל התייחסה הנתבעת לדברים שאמרה לנאוה: "אני עושה את הדברים האלה בשביל הבנות במחלקה שהתלוננו. נאוה זו הייתה המטפלת העשירית שדיברתי איתה. ברגע שיש שיחה ביני לבין מטפלת, היא צריכה להבין למה אני עושה את זה. עשיתי את זה מסיבה ששמעון אמר לי לבדוק כדי לעשות סדר בבית. זו הייתה בקשתו של שמעון כי הוא שמע שהיה יותר מדי בלגן." (עמ' 61 לפרוטוקול ש' 32-35; כך גם ניתן לראות את הקשרם של הדברים בתמליל השיחה של הנתבעת עם נאוה (עמ' 1 לתמליל ש' 21-10, עמ' 2 ש' 2-1).

     

    אזכיר, כי החשש בקרב העובדים לשתף ולדבר היה ידוע לכל, וצויין גם בדו"ח אבגי (ראו גם עדות זיסין, עמ' 90 לפרוטוקול ש' 27-31; עדות גואטה, עמ' 51 לפרוטוקול, ש' 1-3; עדות אבגי, עמ' 20 ש' 33-35 ובהמשך עמ' 23 ש' 29-30).

     

  41. זאת ועוד, ההתרשמות שמוקד הבעייתיות בהתנהלות המחלקה נעוץ בהתנהלות התובעות 1-3 ובקשר ביניהן, והרושם הברור כי על מנת לפתור את הבעייה מן ההכרח להפריד בין השלוש, היה ידוע וברור לכל הנוגעים בדבר, עוד הרבה קודם למכתבה של הנתבעת, ובסופו של יום אף הודגש באופן ברור במסקנות דו"ח אבגי (בהקשר זה ראו גם מכתבו של מנהל הבית דאז מר גביש, מיום 30.06.15, אליו הפנה מר זיסין בעדותו ושם צוטט כי נכתב: "יש צורך לפרק החבורה, עוד לפני פגיעה אפשרית בדיירים (לא פיזית), ד"ר ילנה, פרידה וחנין, עד כדי העברה למוסדות אחרים במידת האפשר" (עמ' 89 לפרוטוקול, ש' 21-23); וכן עדותו של מר זיסין בעמ' 90 ש' 34: "המסקנות היו ברורות – צריך לפזר את הכנופיה, חבורה, שאין מצב שאלה ופרידה ישארו באפקה"; הדברים עולים בבירור גם מתמלילי השיחות בין הנתבעת למר זיסין ותכתובת המסרונים ביניהם, מהם עולה כי מטרתו של מר זיסין עצמו הייתה להביא ל"רוטציה" דהיינו להעברת כל אחת מן השלוש למקום אחר (ראו, בין היתר, התמליל AUD-20170806-WA0014, שיחה שנייה מבין השיחות שהוגשו כ - נ/5, עמ' 4 ש' 18-8; התמליל נ/6 עמ' 13 ש' 12-8, משם עולה כי זו הייתה גם עמדתה של גב' קניסטר; ועוד)).

     

    בנסיבות אלו, לא מצאתי כי הדברים הללו שנאמרו ע"י הנתבעת בהקשרים שונים, מלמדים כי הונעה ממניע פסול כלשהו, נקמני או גזעני כנטען, שלא הונח לו כל יסוד עובדתי. ממילא, כפי שציינתי לעיל, קיומו של מניע כזה אינו בהכרח שולל את הגנת תום הלב לפי סעיף 15 לחוק.

     

  42. עוד יש לציין, כי בניגוד לנטען ע"י התובעות, מהמכתב עצמו ברור כי אין הנתבעת מתיימרת לפרט במסגרתו דברים הידועים לה מידיעה אישית כעובדות, אלא שהיא מפרטת דברים המובאים בשם עובדים ומטפלים שפנו אליה בעניין.

     

    כך, הגם שהמכתב נחתם ע"י הנתבעת בלבד, הוא פותח במילים "אנו קבוצה של מטפלים עובדי משען ומטפלים פרטיים ישראליים.. עדים להתנהלות לא תקינה...". ממילא, הנתבעת היא אחות בדיור תומך, ומעולם לא עבדה במחלקה א', ועובדה זו ידועה היטב לנמעני המכתב. העובדה שהנתבעת לא כותבת את המכתב בשם עצמה עולה בבירור לקורא הסביר למקרא המכתב לכל אורכו.

     

    ואכן, גם בסיום מכתבה חוזרת הנתבעת על הדברים וכותבת במפורש "אני כותבת מכתב זה עבור המטפלים שעובדים כל כך קשה, אך אין להם למי לפנות, אין להם עם מי לדבר והם מרגישים כמו עבדים שרודים בהם כל הזמן".

     

    ומוסיפה הנתבעת ומדגישה במפורש (ההדגשה שלי): "כתבתי את תמצית דבריהם על מנת לעזור להם לבקשתם, אם כי אין בידי את הכלים לבדוק את כל הפרטים, אך נראה על פניו שההתנהלות של הצוות במחלקה סיעודית אינה תקינה וזאת בלשון המעטה".

     

    הנתבעת מסיימת את מכתבה בכך שאין לה כוונה לפגוע באיש, כי מדובר בדעתה האישית ואינה רואה מקום להוסיף דבר על מה שנאמר, והיא קוראת לבדיקת הדברים לעומק ובאומץ, ולנקיטת פעולות דרסטיות לשיקום המחלקה.

     

    הנה כי כן, כל אדם סביר הקורא את המכתב – כל שכן הנהלת משען המכירה את הנתבעת ויודעת כי היא כלל אינה עובדת ומעולם לא עבדה במחלקה א' (והיא גם חתומה כאחות דיור תומך) – מבין היטב מקריאת המכתב כי אין מדובר בעובדות עליהן מעידה הנתבעת מידיעה אישית, אלא בדברים שסופרו לה ע"י מטפלים ועובדים שחששו להזדהות וראו בה כתובת לטרוניותיהם ומצוקתם.

     

  43. על כך יש להוסיף כי גם בשליחת המכתב והפצתו נהגה הנתבעת במתינות, אשר מעידה על תום לב. כך, טרם הוצאת המכתב העבירה אותו הנתבעת אך ורק למר זיסין וגב' קניסטר אשר הנחו אותה לכתוב אותו. כשיצא המכתב באופן רשמי, הוא נשלח על ידי הנתבעת אך ורק להנהלת משען, לקב"ט וליו"ר ועד העובדים הארצי, שהיא התפוצה המצומצמת ביותר הרלוונטית. בהקשר זה יוער, כי בניגוד לטענות שנשמעו תחילה מן התובעות, מן הראיות שהיו לפניי עולה כי מי שהפיץ את המכתב בתוך הבית לא הייתה הנתבעת. מר זיסין העיד, כי מי שקיבל את המכתב זה הנהלת משען, והוא העביר אותו גם לרוחמה, שהייתה יו"ר ועדת ההתעמרויות, על מנת שתבדוק את הדברים שעולים בו. מר זיסין דחה את הטענה שנשמעה כי המכתב הופץ לכלל העובדים באמצעות מערכת המחשב, והעיד כי הופץ רק אליו, אל מנהל הבית וההנהלה, והוא העביר אותו לרוחמה, ולאחר מכן שמע שרוחמה העבירה את זה לד"ר ילנה ולאחר מכן זה הופץ במרפאה (עמ' 91 ש' 32 עד עמ' 92 ש' 2). בעדותה, אישרה ד"ר ילנה את הדברים, דהיינו כי היא קיבלה את המכתב מרוחמה והעבירה אותו לשאר התובעות (עמ' 43 לפרוטוקול, ש' 28-35). גם פרידה בעדותה אישרה לבסוף שלא הנתבעת הפיצה את המכתב (עמ' 29 לפרוטוקול ש' 14).

     

  44. העולה מן המקובץ, כי נסיבות כתיבת המכתב ושליחתו, הבירורים שנערכו לקראת כתיבתו, תוכנו וההדגשה כי מדובר בדברים המובאים בשם אומרם וטעונים בדיקה וחקירה, תפוצתו, ויתר נסיבות העניין – מעידים על כך שהנתבעת פעלה בתום לב בשליחתו.

     

    ממילא, כפי שאפרט מייד, עמדתי היא כי המכתב נשלח במסגרת הנסיבות המפורטות בסעיפים 15(2), 15(3) ו – 15(8) לחוק, והוא לא חרג מן הסביר בנסיבות העניין, ומשכך קמה חזקה כי הנתבעת פעלה בתום לב וחזקה זו לא נסתרה.

     

    התקיימות דרישות הגנת תום הלב, עפ"י החלופות השונות

     

  45. כפי שציינתי לעיל, מן הראיות שהונחו לפניי עולה כי בכתיבת המכתב ואף בבירורים שערכה לצורך כתיבתו, פעלה הנתבעת לבקשת הקב"ט זיסין, בהמשך לבקשות יו"ר ועד העובדים הארצי גב' קניסטר, על דעת מנהל הבית מר גביש, אשר נכח בפגישה.

     

    מן העדויות שנשמעו לפניי עלה, כי גב' קניסטר, המשמשת כיו"ר ועד העובדים הארצי, היא דמות דומיננטית בעלת סמכויות והשפעה, בפרט בכל הקשור לקבלת החלטות בענייני עובדים (ראו, למשל, עדות המשנה למנכ"ל משען מר כהן, עמ' 16 לפרוטוקול ש' 26-30). מר זיסין, מכוח תפקידו, אחראי על בירור וטיפול בבעיות ועניינים חריגים המתרחשים במשען אפקה.

     

    בנסיבות אלו, ומבלי להידרש לשאלה האם גב' קניסטר או מר זיסין ממונים על הנתבעת באופן פורמלי במסגרת עבודתה, אני סבורה, כי לאור מעמדם ותפקידיהם במשען, בקשת גב' קניסטר ממנה לספר את הדברים, ובקשתו המפורשת של מר זיסין להעלותם על הכתב, הטילו עליה "חובה חוקית, חברתית או מוסרית" לכתוב אותו.

     

    הדברים נכונים, כאמור, ביתר שאת, שעה שלפי הראיות שנשמעו לפניי, מנהל הבית מר גביש נכח בפגישה במסגרתה פירטה הנתבעת את הדברים, ואשר בעקבותיה התבקשה להעלותם על הכתב בצורה מסודרת (בהקשר זה ראו עדות זיסין, עמ' 86, ש' 14-24).

     

  46. להשקפתי, גם בהעדר בקשה מפורשת כאמור, לא יכולה להיות מחלוקת על כך, שמחובתה של הנתבעת, כאחות וכעובדת משען, לדווח על אירועים מסוג זה המגיעים לידיעתה, גם אם לא מדובר בעובדות בדוקות.

     

    בכל הנוגע לאירועי נפילות וכיוצ"ב, המסכנים את בטחונם ובריאותם של הדיירים, ברי כי חלה חובת דיווח. ואולם, גם התנהלות לא תקינה של העובדים עלולה לפגוע בתפקוד המוסד ולהביא בסופו של יום גם לפגיעה בדיירים, ומכל מקום, חלה גם לגביה חובת דיווח. בהקשר זה ראו נספח ד' לכתב ההגנה וכן סעיף 14 למסמך שסומן נ/1 במוצגי הנתבעת, שהוא הפרק הרלוונטי להסכם הקיבוצי החל ומחייב את העובד להודיע על כל אירוע בלתי רגיל בעבודה הצופן סכנה לחברה או לעובדיה.

     

    עמד על כך גם מר זיסין בעדותו: "מחובתה הייתה להגיד על אירועים שהובאו לידיעתה, אם זה היא שמעה ממטפלות ואחיות אחרות, לדעתי היא עשתה את מלאכתה" (עמ' 86 לפרוטוקול ש' 6-7); "אמרתי לה שמחובתה להוציא את הדברים החוצה. כל עובד אצלנו שרואה או יודע על מעשים חריגים, שידווח" (עמ' 94 לפרוטוקול ש' 7-8); וראו גם תמליל השיחה בין הנתבעת לבין מר זיסין נ/11, עמ' 18 ש' 18-16, 21-20).

     

    למעשה, בקרב כלל העדים שהעידו לפניי מטעם משען, לא הייתה מחלוקת על כך, שיש חשיבות מהותית לדיווח של עובד על כשלים המגיעים לידיעתו, גם אם הייתה הסתייגות מן האופן בו אספה הנתבעת את הבסיס העובדתי ששימש אותה בהכנת המכתב (ראו עדות המשנה למנכ"ל משען, מר כהן, בעמ' 17 ש' 4-5 (בהמשך, בש' 11 ובעמ' 18 ש' 28 הסתייג מר כהן מניהול חקירה); גם מר אבגי עמד בעדותו על חשיבות הדיווח, ורצוי בכתב (עמ' 23 לפרוטוקול ש' 5-8; עמ' 24 ש' 8: "אנחנו רוצים שעובדים ידווחו לנו דברים ברור"; אף מר רוטשטיין, ששימש עד לאחרונה כסמנכ"ל טיפולי במשען, העיד, כי הנהלת משען מאז ומתמיד ניסתה ליצור נורמה של דיווחים, והדגיש, כי זכותה של הנתבעת – כמו כל עובד – לדווח ולומר מה שהיא חושבת ומה שהיא יודעת, ולבדוק את האירועים האלה, שאכן נבדקו (עמ' 100 לפרוטוקול ש' 20-23)).

     

  47. כפי שציינתי לעיל, על אף הסתייגות מנהלי משען מהאופן בו בחרה הנתבעת לאסוף את המידע העובדתי ששימש אותה בהכנת המכתב, אינני סבורה כי הדבר גורע כהוא זה מתחולת הגנת תום הלב.

     

    ראשית, כפי שצויין לעיל, הבירור העובדתי שערכה – אשר אינני סבורה כי הוא עולה כדי "חקירה" ממש, שכן העובדים שעימם שוחחה ידעו כי אינם חייבים לדבר איתה וכי היא אינה נושאת כל תפקיד רשמי – נערך בהנחיית מר זיסין ועל דעתו.

     

    שנית, כפי שציינתי בהרחבה לעיל, התרשמתי כי הנתבעת פעלה בתום לב, ולא מצאתי כי האופן בו ערכה את הבירור, גם אם לא היה הוא במסגרת תפקידיה – גורע מתום ליבה.

     

    אין כל ספק, כי מצד אחד, על מנת ליתן בסיס עובדתי ותוקף אמיתי למכתבה, היה על הנתבעת לערוך בירורים ראשוניים כלשהם, שהרי היא עצמה כזכור אינה חלק מהמחלקה ונזונה משמועות. מצד שני, ברור שאין זה מתפקידה של הנתבעת לערוך בירורים מעמיקים וחקירות מקיפות בעניין ואף אין לה את הכלים לעשות כן, אלא במסגרת מצומצמת ביותר. ממילא, מטרת המכתב לא הייתה אלא להציף את הדברים לידיעת ההנהלה הבכירה על מנת שתברר אותם לעומק, בהיקף שתמצא לנכון ובכלים העומדים לרשותה, ותנקוט את הצעדים הנדרשים לדעתה.

     

    בהתחשב בשיקולים אלו, אני סבורה כי היקף הבדיקות שביצעה הנתבעת – אשר שוחחה עם מספר לא מבוטל של עובדים אשר היו מוכנים לשתף אותה בידיעותיהם ובתחושותיהם - היה סביר בהתחשב בנסיבות (על השיקולים לבחינת סבירות האמצעים שננקטו לאימות המידע ראו רע"א 6307/12 כהן נ' דבורקין (11.11.2012)).

     

    עמד על הדברים גם מר זיסין בעדותו, במענה לשאלה אם ייתכן שהדברים לא היו צריכים להיכתב כפי שנכתבו: "בהבנה שלי כל דבר היה צריך לצאת במועדו ביום שזה קרה. ומשזה לא קרה במועד, מוטב שזה הוצא, מוטב שזה טופל ומוטב שיפיקו לקחים ויסיקו את המסקנות" (עמ' 99 ש' 35 עד עמ' 100 ש' 2).

     

  48. העולה מן המקובץ, כי בהכנת המכתב, ובבירור העובדתי שערכה לצורך הכנתו, פעלה הנתבעת בהתאם לבקשה מפורשת של הקב"ט המקומי ויו"ר ועד העובדים, על דעת מנהל הבית, ואף בהעדר בקשה מפורשת כזו, היה מקום להסיק כי פעלה בהתאם לחובה חוקית, חברתית או מוסרית – החלה עליה כאחות וכעובדת משען, להביא כשלים בהתנהלות הצוות הטיפולי לידיעת הגורמים הנוגעים בדבר והאמונים על בדיקת הדברים והטיפול בהם.

     

    לפיכך, ומשפעלה הנתבעת בתום לב, אני סבורה כי הפרסום שעשתה נעשה בנסיבות החוסות תחת הגנת סעיף 15(2) לחוק.

     

    ממילא, פעלה הנתבעת להגנה על עניין אישי כשר של עובדי משען אפקה ודיירי הבית, ולפיכך חוסה הפרסום תחת הגנת סעיף 15(3) לחוק.

     

    עוד אני סבורה, כי הפרסום חוסה תחת הגנת סעיף 15(8) לחוק, בהיותו הגשת תלונה על התובעות, למי שמוסמך לקבל ולבדוק תלונות אלו או למי שממונה עליהן מכוח דין או חוזה. בהקשר זה יוער, מעבר לדברים שציינתי לעיל בעניין מעמדם ותפקידם בארגון של גב' קניסטר ומר זיסין, כי הפסיקה הכירה באפשרות תחולת ההגנה גם במקרים בהם נשלחה התלונה לא רק לגורמים המוסמכים לחקור, כל עוד מדובר היה בגורמים רלוונטיים לתלונה, תוך שנפסק, כי ככלל, יש לבחון את אותם גורמים להם נשלח המכתב באספקלריה רחבה, כל זאת על מנת ליישם את מטרת ההגנה שבסעיף 15(8), דהיינו העדר חשש של מגיש תלונה שמא יבולע לו בעתיד, לרבות בתביעה לפי החוק דנן (ראו בהקשר זה עא (תא) 2111/08 זוארי נ' כהן (29.5.2011), בפסקאות 18-19 לפסק הדין).

     

  49. הנה כי כן, שוכנעתי, כי בכל הנוגע למכתב הראשון, פעלה הנתבעת בתום לב, כי מתקיימים בפרסום, באופן עקרוני, דרישות ההגנות המפורטות בסעיפים 15(2), 15(3) ו – 15(8) לחוק, וכי הנתבעת נקטה באמצעים הסבירים בנסיבות העניין לוודא את אמיתות הדברים שכתבה.

     

    עוד שוכנעתי, כי הנתבעת האמינה באמיתות הפרסום ובחיוניותו, וכי הדברים שנכתבו בו שיקפו את הדברים שנמסרו לה ע"י העובדים והמטפלים איתם שוחחה ולפיכך היה לדברים בסיס עובדתי סביר.

     

    במצב דברים זה, אני סבורה, כי בהתאם למדיניות הנוהגת בפסיקה, אין מקום לבחון בדקדקנות כל אחד ואחד מן הפרטים המפורטים במכתב. מעבר לכך, עמדתי היא, כי בנסיבות העניין, משהוכח כי הנתבעת ביצעה את הפרסום בנסיבות המפורטות בסעיף 15 לחוק, ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות העניין, הרי שבהתאם לסעיף 16(א) לחוק קמה חזקה כי ביצעה את הפרסום בתום לב, חזקה שהנטל להפריכה חל על התובעות, והן לא עמדו בו.

     

    מכל מקום, להלן אפרט, ביחס לכל אחד ואחד מחלקי הפרסום אשר נטען לגביהם שהם מהווים לשון הרע – את הבסיס העובדתי שהיה לדברים שנכתבו, עפ"י הראיות שהונחו לפניי, ואבחן האם האופן בו נכתבו הדברים עולה בקנה אחד עם דרישות ההגנות או שמא יש בו כדי לפגום בתום ליבה של הנתבעת או לגרוע מתחולת ההגנה.

     

    התייחסות לחלקי הפרסום הספציפיים

     

    הדברים יפורטו להלן, כפי שפורטו בכתב התביעה.

     

    התנהלות לא תקינה של האחיות אלה ופרידה, "עשיית טרור"

     

  50. בהקשר זה נרשמו במכתב הדברים הבאים, שנטען בכתב התביעה, כי הם מהווים לשון הרע (סעיף 18 לכתב התביעה):

     

    "אנו ערים להתנהלות לא תקינה של מספר עובדים במחלקה הסיעודית כמו האחות אלה והאחות פרידה, שעושות טרור במחלקה א', ממש כך, צועקות ללא הרף וללא סיבה מוצדקת".

     

    ובהמשך (סעיף 24 לכתב התביעה):

     

    "כאשר יש קבוצה של אנשים שיש להם אינטרסים משותפים, הם פשוט מתנהלים כמו חבורה סגורה, שעושה טרור לצוות, בעיקר לעובדים שהם לא ממוצא רוסי".

     

  51. מן העדויות שנשמעו לפניי, עולה בבירור כי היה לדברים אלו בסיס עובדתי מוצק.

     

    כך, עובדות לא מעטות הצהירו כי אכן כך התנהלו הדברים במחלקה, כאשר האחות אלה ופרידה צועקות ורודות בעובדים אחרים (ראו, בין היתר, סעיף 11 לתצהיר גב' רקלר; סעיף 13 לתצהיר גב' טימושבסקי; סעיף 12 לתצהיר גב' רוזן; סעיף 14 לתצהיר גב' איידלין; סעיף 12 לתצהיר גב' שפיר).

     

    אף מתמלילי השיחות שהוקלטו והוגשו עולה תמונה דומה:

     

    כך, בתמליל שיחתה של הנתבעת עם בוריס (תמליל AUD-20170806-WA0018 הוגש במסגרת תצהיר גילוי המסמכים של הנתבעת), הוא אומר כי אלה צועקת, אך הוא התרגל (עמ' 3, ש' 21-19). בשיחה אמנם מציין בוריס, כי לאחר שהעיר לאלה על צעקותיה היא חדלה מכך, אך הוא אישר גם שהרבה זמן הוא סבל ושתק (עמ' 22 ש' 15-14 ש' 19-18); בוריס אף חזר ואמר בשיחה שהוא אמר לבנות לא לפחד ולא לשתוק (עמ' 8 ש' 19-10, עמ' 9 ש' 19-13, עמ' 12 ש' 22-19 עמ' 13 ש' 7-1), והוסיף, כי גם ג'ניה האחות האחראית לפעמים עושה מה שאלה אומרת לה (עמ' 11, ש' 7-6).

     

    בתמליל שיחתה של הנתבעת עם המטפלת קטיה מיום 7.1.17 (נ/3), אמרה קטיה שאלה צועקת כל הזמן, מתנהגת לא יפה לעובדים ואף אחד לא רוצה לעבוד איתה (עמ' 3, ש' 18, 21-20; עמ' 15, ש' 6, ש' 10-8). עוד אמרה שפרידה גם צועקת, ועושה מה שאלה אומרת, וכן תיארה מקרה מסוים בו פרידה צעקה עליה (עמ' 5, ש' 15-14 ; עמ' 8, ש' 19-15).

     

    בתמליל שיחה של ביאטריס עם הנתבעת (תמליל AUD-20170808-WA0016 הוגש במסגרת תצהיר גילוי מסמכים) ביאטריס אמרה לנתבעת כי פרידה הייתה מצלצלת אליה ומאיימת עליה דברים שעליה להגיד או לעשות (עמ' 8 ש' 7-4).

     

    גם מתמליל שיחתה של הנתבעת עם העובדת נאוה מיום 5.1.17 (נ/4) עולה כי העובדות מפחדות מאלה (עמ' 3 ש' 10-9, עמ' 5 ש' 20-13).

     

    בתמליל שיחתה עם הנתבעת, נשמעת הגב' ליבוביץ' אומרת כי אלה עושה מה שהיא רוצה, מנהלת את האחראית ומטייחת דברים (עמ' 22 ש' 20-18).

     

  52. ביטוי ברור לדברים אף נמצא בדו"ח אבגי, שם צויין (סעיף 8 למסקנות) כי קיימות תלונות של מספר עובדים ליחס פוגעני ומשפיל, בעיקר מצד האחות אלה חנין ובמקצת מהאחות פרידה אלייב, ובהמלצות נכתב, כי התלונות מצדיקות ניוד של השתיים מן המחלקה, ולגבי האחות אלה גם זימונה לשיחה עם כל הגורמים המקצועיים.

     

    גם בעדותו שב אבגי והעיד כי היו תלונות על צעקות מצד אלה, דיבור בשפות ויחס לא יפה (עמ' 25 ש' 16-15). גם לגבי פרידה, אבגי העיד כי חלק מהעובדים אמרו כי הם פוחדים לדבר ואישרו כי פרידה צועקת ומדברת בקול רם (עמ' 25 ש' 9-8).

     

    אף זיסין העיד דברים דומים, כפי שכבר ציטטתי לעיל: "הייתה מן מודעות שיש כנופיות בצוות הטיפולי ובעיקר במחלקות, עד כדי כינוי של מאפיה רוסית. תסלחו לי על הביטויים הקשים. הביטוי שלהם היה למעשה שמס' אחיות, אולי גם רופאות, שמנהלות את העניינים, עושות במחלקות כבשלהן, מדברות רוסית בכוונה שאחרים לא יבינו, ואין מי שהשתלט עליהן וינהל אותן. את הדברים האלה ידעתי לפני המכתב. זה פרץ מאז 2015, דברים חמורים שאני שמעתי, אחרים שמעו, מה שנקרא "המאפיה", המאפיה רק הלכה והתגברה" (עמ' 86 לפרוטוקול ש' 32 ואילך).

     

  53. הנה כי כן, מן העדויות שהובאו עולה, כי אכן היה בסיס מוצק לדברים שנכתבו, לפיהם נהגו אלה ופרידה לצעוק על עובדים ולהשפילם, וכי האווירה במחלקה הייתה קשה, עד כדי כך שעובדים חששו להתלונן ולדבר, באופן שבהחלט ניתן לתארו כהשלטת טרור.

     

    כפי שציינתי לעיל, הגם שחלק מן העדויות מהוות עדויות שמיעה, ולפיכך אינן קבילות להוכחת אמיתות תוכן הדברים, אין בכך כל רבותא, שכן הראיות קבילות להוכחת העובדה שהדברים נאמרו, וממילא דיוננו עוסק בתחולת הגנת תום הלב על הפרסום, ולא בתחולת הגנת אמת הפרסום. בנסיבות אלו, משהונח בפני הנתבעת בסיס עובדתי סביר, ואף למעלה מכך, לדברים שנכתבו, די בכך כדי לקיים את תחולת הגנת תום הלב.

     

    נפילות דיירים וכיסוי הדדי של הצוות

     

  54. בהקשר זה נרשמו במכתב הדברים הבאים, שנטען בכתב התביעה, כי הם מהווים לשון הרע (סעיף 19 לכתב התביעה):

     

    "יש לא מעט נפילות של דיירים ויש כיסוי הדדי של הצוות אחד על השני, אנו שומעים שמדברים רוסית כל הזמן ומבינים מה קורה, למרות שלא משתפים אותנו!".

     

    בעדותו לפניי, אישר מר זיסין, ביחס למרבית האירועים הנזכרים במכתב, כי היה בסיס עובדתי לתלונות, והעיד כי חלק מהאירועים טופלו כראוי רק בעקבות פניית הנתבעת (ראו למשל בעניין הדיירת מ' – עמ' 87 לפרוטוקול ש' 8-15, וכן ראו בתמליל AUD-20170806-WA0015 (התמליל השלישי במסגרת נ/5), עמ' 3 ש' 11-15); בעניין הדייר ס.מ – עמ' 87 לפרוטוקול ש' 18-20).

     

  55. אכן, כפי שהוטעם ע"י התובעות, בדו"ח אבגי צויין לכאורה כי כל אירועי הנפילה דווחו ונסגרו. עם זאת, לא ניתן להתעלם מן העובדה, כי כמצויין בדו"ח, לגבי שלושת מקרי הנפילה שמוזכרים במכתב - תאריך הסיכום הוא באופן תמוה זהה, וחל יומיים לאחר שנשלח מכתבה של הנתבעת – ביום 10.1.17, כאשר אין חולק כי מדובר באירועים שהתרחשו זמן רב קודם לכן.

     

    כך או כך, גם אם אקבל את ההנחה שבדו"ח אבגי נקבע פוזיטיבית כי לא היתה כל הסתרה וכל אירועי הנפילה דווחו וטופלו כדבעי בזמן אמת (ולא היא), הרי שברור שעצם העובדה שבדיעבד לאחר בדיקת הדברים התברר כי האירועים דווחו כראוי, אין משמעותה שלא היה בסיס מספיק אשר הצדיק הצפת הדברים ע"י הנתבעת לצורך בדיקתם (כך נפסק במפורש לעניין הגנת סעיף 15(8) לחוק – ראו, למשל, בעניין ריימר, וכן בעא 7699/11 פלקסר נ' ברנדס (25.12.2013), בפסקה 11 לפסק הדין).

     

    כזכור, מאחר שמצויים אנו בתחומי הגנת תום הלב ולא בתחומי הגנת אמת הפרסום, השאלה אינה האם הוכח במאזן ההסתברויות כי אכן היו אירועי נפילה שלא דווחו תוך כיסוי הדדי של חברות הצוות זו על זו, אלא – האם האמינה הנתבעת בתום לב כי כך היה, והאם היה בסיס עובדתי סביר לאמונה זו.

     

  56. על יסוד הראיות שהונחו לפניי, אין לי ספק כי הונח בסיס עובדתי, אשר לכל הפחות הצדיק חקירה ובדיקה מעמיקה. אזכיר, כי בדיקתה הראשונית של הנתבעת החלה לאחר שהתבקשה ע"י יו"ר ועד העובדים לאתר ולהדפיס דו"חות נפילה, לאור הסברה בדבר קיומם של אירועי נפילה רבים מידי, שלא דווחו כראוי. חשש זה מוצא ביטוי ברור גם בתמלילי שיחותיה של הנתבעת עם מר זיסין, וראו בהקשר זה בעיקר תמליל AUD-20170806-WA0015, השלישי שהוגש במסגרת נ/5, בעמ' 1 ש' 12-21; וכן התמליל נ/7, המתעד שיחה שהתנהלה לאחר שיצא המכתב, ומתואר בו גם אירוע נפילה נוסף, שלא נזכר במכתב, כאשר אגב השיחה עליו נדונו החשש וההתרשמות כי הייתה מדיניות והתנהלות של טיוח והסתרה, תוך התייחסות לעובדים ובעלי תפקידים ספציפיים.

     

    כאמור, גם בעדותו לפניי אישר מר זיסין כי היו אירועים שלא טופלו עד לפניית הנתבעת. כך, בעניינה של הדיירת מ', העיד מר זיסין כי "האחות האחראית שהייתה אז.., עשתה בירור פנימי וניסו להשקיט את זה לטעמי, לא הוציאו את זה החוצה, לא הופץ תיעוד. אילנה עוררה את זה.... לשאלת בית המשפט, אם אמרתי שניסו להקטין את זה אבל כן היה בירור – זה היה בזכות אילנה. הטיפול היה בזכות זה שאילנה עוררה את הנושא, לא קשור למכתב. אילנה התלוננה על הסיפור של מ' לפני המכתב, על הרבה דברים..." (עמ' 87 ש' 15-9).

     

  57. העולה מן המקובץ, כי בכל הנוגע לאירועי הנפילה שלא דווחו כראוי, מחד גיסא, לא נמצאו ממצאים ברורים המאששים את הטענות שהועלו במכתב, ובסיכום דו"ח אבגי אף נרשם כי אירועי הנפילה שהוזכרו במכתב דווחו וטופלו או נמצאים בשלבי טיפול. מאידך גיסא, כפי שציינתי לעיל, לגבי אירועי הנפילה שנרשם בדו"ח אבגי שטופלו, עולה סימן שאלה אם אכן דווחו וטופלו בזמן אמת, או שמא רק בעקבות מכתבה של הנתבעת הוזן דיווח בדיעבד. כך או כך, אין חולק כי האירועים התרחשו והיו טעונים דיווח וטיפול, ומשעה שהתעורר בליבה של הנתבעת חשד – אשר כמפורט לעיל מצאתיו כסביר – כי הדבר לא נעשה כראוי, הרי שאין למצוא כל טעם לפגם בהצפת הדברים, וברי כי העובדה שאולי התברר בדיעבד כי לא כצעקתה אינה שוללת את תום ליבה.

     

    מעשי השחיתות המיוחסים לד"ר ילנה

     

  58. בהקשר זה נרשמו במכתב מספר עניינים, אשר נטען בכתב התביעה, כי הם מהווים לשון הרע (סעיף 20 לכתב התביעה): טיפולי בוטוקס, יחסים לא נאותים עם דיירים ומשפחותיהם (מר צ' וגב' ש') ומקרה האינסולין.

     

    בטרם אתייחס לכל אחד מעניינים אלו בנפרד, חשוב להדגיש את ההקשר בו אוזכרו הדברים במכתב: מדובר באירועים, אשר גם על פי מה שנרשם במכתב התרחשו לפני שנים והסתיימו, והם היו ידועים לכולם. עם זאת, כעולה מן ההקשר בו פורטו ומן הדברים הברורים שנכתבו מייד לאחר פירוט הדברים – מטרת העלאתם על הכתב הייתה להמחיש את הנקודה המובאת מייד לאחר מכן, והיא, כי התנהלות ההנהלה – אשר ידעה על הדברים ובחרה שלא לעשות דבר בעניין – נתנה רוח גבית לתובעות, אשר הרשו לעצמן להמשיך לעשות ככל העולה על רוחן.

     

    כך, בפתח הדברים מצויין, כי "מעשי השחיתות של ד"ר ילנה... ידועים כמעט לכולם"; בהמשך מובא פירוט הדברים תוך ציון כי מדובר באירועים שהתרחשו והסתיימו לפני זמן רב; ולבסוף מובאת המסקנה: "רוב הדברים ידועים להנהלה למרות התנהלות לא ישרה שמנצלת את משען לעשיית רווחים אישיים, לא עשו להן כלום, ולא הענישו אותן, והן ממשיכות כרגיל לעשות ככל העולה על רוחן. וככל שהאירועים החמורים בהם הן קשורות לא מקבלים התייחסות מתאימה, הביטחון העצמי שלהן מתחזק והן מתנהגות באופן שאינו נסבל לעובדים אחרים במחלקה וב'משען נאות אפקה' בכלל".

     

    על רקע זה יש לבחון את ההתייחסות לכל אחד מן העניינים, על רקע טענות התובעות ביחס אליהם.

     

    טיפולי הבוטוקס

     

  59. ביחס לטיפולי הבוטוקס, נטען כי התובעת 2, ד"ר ילנה, עסקה במתן טיפולי בוטוקס באופן פרטי, תמורת תשלום, מתוך חדרה שבמחלקה, במהלך שעות העבודה, והעניקה טיפולים כאלה גם לעובדות משען וגם ללקוחות פרטיים. התובעת 2 לא הכחישה כלל כי הדברים אכן התרחשו. בתצהיר עדותה הראשית לא התייחסה התובעת 2 כלל לנושא הבוטוקס, עד שנראה כי זנחה את הטענה כי הכתוב במכתב בהקשר זה מהווה לשון הרע. בתצהיר ההפרכה קיימת התייחסות לנושא בשורה אחת בלבד, שם נרשם כי "לא מדובר בשחיתות אלא לכל היותר בהפרת נוהל".

     

    אין בידי לקבל את הדברים. מן העדויות שהובאו לפניי עולה, כי מדובר היה בהתנהלות שנמשכה זמן רב, ואף נמשכה לאחר שהוער לה בעניין ע"י מנהלת הבית הקודמת, גב' זוטא (ראו בהקשר זה בדו"ח אבגי, עמ' 4 סעיף 5א), ולמעשה עד שנת 2013 (ראו עדות מר זיסין, עמ' 88 ש' 10-11). לא יכולה להיות מחלוקת על כך, שמדובר בניצול של משען לעשיית רווחים פרטיים – שהרי אין כל חולק, כי התובעת ביצעה את טיפולי הבוטוקס במהלך שעות עבודתה במשען, מתוך חדרה במחלקה. בנסיבות אלו, אין בידי לקבל את הטענה כי אין מדובר בשחיתות אלא "לכל היותר בהפרת נוהל", שאינה אלא היתממות.

     

    ממחישים את העניין הדברים הנכוחים שאמר בהקשר זה מר זיסין (עמ' 87 לפרוטוקול ש' 30 עד עמ' 88 ש' 2):

     

    "אחד הדברים שהשחיתו את המחלקה הסיעודית ואת יחסי העבודה שהיו במשען, זו הייתה ד"ר ילנה לטעמי. תארו לעצמכם, רופאה שעובדת במחלקה סיעודית, מקבלת בחדרה, במחלקה, אנשי סגל, אנשים מבחוץ, מטפלות פרטיות לטיפולי בוטוקס, כאשר הסגל מסביב יודע, מנהלת המחלקה שותפה באופן אישי לטיפולי הבוטוקס – עושים לה טיפולי בוטוקס. בעיני זה פלילי, זה לא יעלה על הדעת. אני שמעתי את זה לראשונה מאילנה, כמה חודשים אחרי שהגעתי, שמעתי את זה לקראת סוף 2013. התקשיתי להאמין שיכול להיות דבר כזה, שכולם שותקים, שנעשה פשע ושקט, אין דיווח, אין כלום. פניתי בחוסר אמון לקב"ט הארצי, מה עושים? אמר לי תבדוק. בדקתי, אני עד היום מזועזע ממה ששמעתי, מהספק שהיה מגיע למשען להביא את החומרים, מהשעות של הטיפולים תוך כדי עבודה, חבל שהיא לא פה להסתכל לה בעיניים, זה מזעזע אותי".

     

    בהמשך הדברים, העיד מר זיסין כי פנה בעניין למנהל הבית מר גביש שבדיוק נכנס לתפקידו, והדגיש בפניו את חומרת הדברים וחשיבותם, ובעקבות זאת זומנה ד"ר ילנה לשיחה והובהר לה שככל שתמשיך בעניין היא "תעוף משם" (עמ' 88 לפרוטוקול ש' 2-9).

     

    בחקירתו הנגדית, הדגיש מר זיסין כי אילו היה הוא מנהל הבית באותה תקופה, היו הדברים מסתיימים אחרת (ראו, למשל, עמ' 98, ש' 19-23 שם הדגיש, לגבי ד"ר ילנה, "מזלה שלא הייתי המנהל אז").

     

    מר אבגי ראה לציין בדו"ח שערך, כאמור, כי הדברים נמשכו גם לאחר שמנהלת הבית הקודמת, גב' זוטא, ערכה לד"ר ילנה שיחה בנושא. עוד ציין, כי לא איתר כל תכתובת או מכתב שהוצא לד"ר ילנה בגין אירועים אלו, והכל התבצע בע"פ. בסיכום הדו"ח, הביע מר אבגי את עמדתו כי התנהלות זו של ד"ר ילנה לא תקינה ומצריכה התייחסות משמעתית, חרף חלוף הזמן.

     

    על טיפולי הבוטוקס שערכה ד"ר ילנה ועל האופן שבו הדבר נתפס בסביבתה העידו גם עדות נוספות מטעם הנתבעת (ראו בהקשר זה תצהירי גב' רוזן, גב' טימושבסקי, גב' איידלין, גב' שפיר וגב' רקלר; כן ראו תמליל שיחתה עם קטיה, עמ' 9 ש' 11-8).

     

    כפי שציינתי לעיל, בתצהירה למעשה זנחה ד"ר ילנה את הטענה כי המובא במכתב בכל הנוגע לטיפולי הבוטוקס מהווה לשון הרע. עם זאת, מאחר שד"ר ילנה עמדה על טענתה כי הצגתה כאדם מושחת ולא ישר שעושה במשען שימוש לצורך הפקת רווחים פרטיים מהווה לשון הרע, אני סבורה כי יש בדברים כדי להמחיש כי בהחלט היה בסיס עובדתי לדברים שכתבה הנתבעת במכתב בהקשר זה.

     

  60. על כך יש להוסיף, כי כעולה בבירור מעדותם של מר זיסין ומר אבגי ומן הדברים שנכתבו בעניין בדו"ח – עצם העובדה שהנהלת משען בחרה שלא לטפל בעניין כראוי, אכן הובילה לכך שההתנהלות נמשכה, עד אשר הובהר לד"ר ילנה באופן ברור כי ככל שלא תחדל מן המעשים תיאלץ לעזוב את משען.

     

    הדברים עולים בקנה אחד עם המסר שביקש המכתב להעביר בהקשר זה כי התנהלות ההנהלה והעובדה שלא ננקטו צעדים בעניין, הגבירה את בטחונן של התובעות ביכולתן להמשיך לעשות ככל העולה על רוחן.

     

    יחסים לא נאותים עם דיירים

     

  61. ביחס לדיירים מר צ' וגב' ש' נכתב כי ד"ר ילנה קרבה אליה את מר צ' (שהיה יבואן של מוצרי סימנס) ורכשה באמצעותו מוצרי חשמל בהנחה; וכן כי קירבה אליה את גב' ש', ורכשה מבנה מטבח בהנחה. ד"ר ילנה טענה כי שילמה מחיר מלא על המוצרים שרכשה.

     

    מר זיסין התייחס בעדותו גם לקשרים הלא נאותים של ד"ר ילנה עם דיירים, ונתן כדוגמא את רכישת המטבח מבנה של הדיירת גב' ש', אשר לדבריו הוכח כי ד"ר ילנה קיבלה הנחה של 20%, ולרכישת מכשירי חשמל ממר צ', לגביו העיד כי היה ברור לכולם כי ד"ר ילנה לא שילמה מחיר מלא (ראו עמ' 88 ש' 11-16 לגבי גב' ש' ובש' 17-20 לגבי מר צ'; עוד ראו עמ' 98 ש' 25-29). מר זיסין הדגיש כי קבלת הטבה חומרית היא הפרה של נהלי משען, בשל החשש כי דיירים יצפו ליחסי גומלין של תן וקח (עמ' 98 לפרוטוקול ש' 33 ואילך). לא מצאתי כל רבותא בטענה כי נוהל זה או אחר שהוצג בדיון (ראו נ/1) אינו חתום, וזאת בפרט לאור העובדה שמר זיסין חזר והדגיש כי הנהלים מופצים ומחודדים לעובדים עם קבלתם לעבודה ולפני כל חג (ראו עמ' 99 לפרוטוקול).

     

    גם מר אבגי העיד כי חל איסור בנהלים לקיים קשרים מסחריים עם הדיירים ובני משפחותיהם, וכי מדובר בהתנהלות בעייתית ואסורה (עמ' 21 לפרוטוקול ש' 23 עד עמ' 22 ש' 6; וראו גם עמ' 24 ש' 15-19).

     

    יצויין, כי בדו"ח אבגי נקבע לגבי שני אירועים אלו כי לא ניתן כיום לאמת או לשלול קבלת טובות הנאה/הנחות עקב הקשר האישי שהתקיים בין ד"ר ילנה לכל אחד משני דיירים אלו.

     

    עם זאת, כאמור, אין במסקנה זו כדי לשלול בדיעבד את הצורך להציף את הדברים לצורך בדיקתם, ומכל מקום, כמפורט לעיל, הדברים הובאו כשלעצמם כדברים שידועים מזה זמן רב על מנת לבסס את המסקנה כי התעלמות ההנהלה מהם תרמה למצב שנוצר.

     

    הנה כי כן, אף בהקשר זה הובא בסיס מספק לדברים שנכתבו בהקשרם.

     

    מקרה האינסולין

     

  62. ביחס למקרה האינסולין, נטען כי לפני מספר שנים היה מקרה שבו האחות אלה, הזריקה אינסולין לדייר שלא היה אמור לקבל כלל אינסולין. כדי שהדבר לא יהפוך לתלונה חמורה נגד האחות אלה, ד"ר ילנה פעלה על מנת להגן על האחות אלה ושלחה פקס למחלקה, בו ניתנה הנחייה בדיעבד, לאחות אלה, לתת אינסולין לאותו דייר, למרות שד"ר ילנה כלל לא הייתה הרופאה של המחלקה באותה עת, אלא ד"ר צ'רנין.

     

    הדברים שנרשמו במכתב בהקשר זה התבססו, בעיקרו של דבר, על עדותה של גב' רחל לייבוביץ', אשר שימשה בשעתו כאחות במחלקה, ופרשה וכפי הנראה חלתה במחלה קשה. גב' לייבוביץ' לא מסרה בתיק זה תצהיר ולא זומנה להעיד, תוך שהנתבעת הבהירה כי בחרה שלא לזמנה עקב מצבה הרפואי, ולפיכך לא מצאתי כי יש לזקוף את הדברים לחובתה. כך או כך, וכפי שציינתי כבר לעיל לא אחת – ממילא במסגרת ההגנות אשר להתקיימותן טענה הנתבעת אין מוטלת עליה החובה להוכיח את אמיתות הדברים, אלא רק את העובדה כי היה בסיס עובדתי סביר לדברים שכתבה. מתמליל שיחתה של הנתבעת עם גב' לייבוביץ', עולה בבירור כי בסיס עובדתי כאמור היה גם היה (ראו בעיקר עמ' 7 לתמליל ש' 20-13, עמ' 8 ש' 15 עד עמ' 9 ש' 14 וכן עמ' 10 ש' 21-16. עוד ראו בהקשר זה תצהירה של גב' לייבוביץ' שהוגש בהליך אחר כפי שצורף כנספח ב' לתצהיר הנתבעת, וכן עדותה של גב' שפיר, עמ' 106 ש' 2 עד עמ' 108 ש' 4).

     

  63. אף מר זיסין העיד לגבי עניין זה, סיפר כי הדבר הובא לידיעתו ע"י הנתבעת רק שנים לאחר שהתרחש, בעקבות המכתב, והעיד כי האחות גב' לייבוביץ' (אשר אף הוא העיד כי בינתיים יצאה לפנסיה וחלתה בסרטן) אישרה את הדברים באוזניו, ואף ציינה כי היא מוכנה להעיד על הדברים בבית משפט, אולם עקב חלוף הזמן לא זכרה את פרטי הדייר. מר זיסין ציין, כי נעשו בירורים גם עם עובדים נוספים, אשר לא כולם שיתפו פעולה, וכי חרף המאמצים שנעשו, עקב חלוף הזמן, לא עלה בידי הנתבעת, ואף לא בידי הקב"ט הארצי מר איבגי בבדיקותיו, לאשש את הסיפור באופן ודאי, אך התרשמותו הברורה היא כי הדברים אכן התרחשו, גם אם אין הוכחות לכך (עמ' 88 לפרוטוקול ש' 21 עד עמ' 89 ש' 3; וראו גם עמ' 97 לפרוטוקול ש' 19-35).

     

    מתמלילי השיחות בין מר זיסין לנתבעת עולה כי הוא הדגיש בפניה את חשיבות עריכת הבירור בעניין זה, הבהיר לה כי מאוד חשוב שהיא תמצא את החומר במחשב לגבי המקרה וכן שתדבר עם אנשים שקשורים לזה, והנתבעת אכן חיפשה בצורה מעמיקה את החומר במחשב ועברה על הדו"חות יום יום לגבי מספר שנים ואף מר זיסין עצמו עשה מאמצים לבדוק את העניין בדרכים שונות (תמליל שיחה מוצג נ/7 עמ' 13 ש' 11 עד עמ' 14 ש' 20, וכן שיחה שהוגשה נ/8 עמ' 1 עד עמ' 9). גם בשיחה נוספת מר זיסין הציע לנתבעת רעיונות איך כדאי לחפש במחשב אודות המקרה (תמליל שיחה מיום 19.1.2017 תמליל AUD-20170806-WA0008, מוצג נ/8, עמ' 1 ש' 21 עד עמ' 7), בשיחה זו מר זיסין גם אמר לנתבעת כי הוא ואבגי מאמינים שהאירוע קרה אך צריך ראיות תומכות (עמ' 6 ש' 5-1) וכן שב ואמר כי הוא יודע שהיה אירוע (עמ' 9 ש' 4-3, 6, עמ' 10 ש' 19).

     

    יצויין, כי בדו"ח אבגי נסקרו התייחסויות של עובדים שונים לעניין, בדומה לדברים שפורטו בעדותו של מר זיסין, אולם מסקנת הדו"ח היא, כי בשל הזמן הרב שחלף והעובדה שהמעורבים ששיתפו פעולה לא זכרו פרטים כגון שם הדייר, תאריך וכיוצ"ב, לא ניתן היה לבצע בדיקה יסודית של האירוע.

     

  64. הנה כי כן, גם למקרה האינסולין, אף שלא הוכח פוזיטיבית כי התרחש, הונח בסיס עובדתי מספק אשר לכל הפחות מבסס במידה סבירה את הדברים שפורטו במכתב ואשר חייבו חקירה ובדיקה מעמיקה, ובפרט בהקשר בו תוארו הדברים, אשר ביקש להמחיש כיצד אוזלת ידה של ההנהלה בטיפולה באירוע חיזקה את התנהלותן הבעייתית של התובעות ותרמה למצב שנוצר במחלקה.

     

     

     

    אירוע שפיכת מים של האחות אלה על דיירת

     

  65. בהקשר זה נרשמו במכתב הדברים הבאים, שנטען בכתב התביעה, כי הם מהווים לשון הרע (סעיף 21 לכתב התביעה):

     

    "לפני כשנתיים, האחות אלה שפכה מים על דיירת, יש מכתב תלונה ממטפל שראה זאת, וגם מרינה ראתה! אבל מרינה קיבלה אזהרה מהאחות אלה שלא תעז לשתף פעולה ולספר, שאכן היא ראתה את האחות אלה שופכת מים על הדיירת. המידע על האירוע החמור הזה הגיע לידיעת הקב"ט ומאז שלא עשו לה כלום והיא יוצאה (צ"ל יצאה) נקיה מהתלונה, יש לאחות אלה יותר כוח לעשות מה שהיא רוצה בלי חשבון".

     

  66. יצויין, כי מן העדויות שנשמעו לפניי עולה כי אין מחלוקת כי התרחש אירוע כאמור במהלכו נשפכו מים על הדיירת, אלא שאלה טענה, שהדיירת שפכה מים על עצמה (ראו סעיף 7 לתצהיר ההפרכה של אלה). אלה הוסיפה וטענה, כי נערך בירור בוועדת התעמרויות שהוכיח כי צדקה. עוד הוטעם, כי הנתבעת לא זימנה לעדות את העדים אשר נטען כי היו עדים לאירוע – הם המטפלים משה ומרינה, ואף לא הוצגו הקלטות שיחות שנערכו עימם.

     

    על אף האמור אני סבורה, כי מן העדויות שהובאו לפניי אני סבורה כי הוכח כי היה לנתבעת בסיס עובדתי מספק להעלאת הדברים במסגרת המכתב.

     

    כך, אף שלא הוגש תצהיר מטעמם של משה או מרינה, ואף לא הוגשו תמלילי שיחות עימם, הרי שמתמליל שיחתה של הנתבעת עם מר זיסין מיום 5.1.17 (נ/5) עולה, כי היא שוחחה עם משה אשר אישר את הדברים, מסר כי האירוע התרחש כארבע שנים קודם לכן, ותלונתו בעניין לא טופלה (ראו, בין היתר, עמ' 3 לתמליל, ש' 18-17 ובהמשך עמ' 5, ש' 15-7).

     

    הדברים נתמכו בעדויות העדות שהובאו מטעם הנתבעת, אשר העידו כי שמעו על התקרית, כמו גם על הודאתה של מרינה כי לא דיווחה אמת בשל חששה מאלה: כך, למשל, הצהירה גב' רקלר, כי שמעה ממרינה כי האירוע אכן התרחש ובמהלכו שפכה אלה מים על הדיירת, ואף הוסיפה כי היא מצטערת שלא אמרה את האמת בבירור (ראו סעיף 19 לתצהיר גב' רקלר וכן עדותה עמ' 111 ש' 18-17); גב' טימושנסקי הצהירה, כי עובד כוח העזר משה סיפר לעובדים כי אכן כך היה, וכי אף היא שמעה ממרינה כי נכחה באירוע אך לא דיווחה עליו כי פחדה מאלה (ראו סעיף 16 לתצהיר גב' טימושנסקי); דברים דומים מסרה גב' רוזן (ראו סעיף 15 לתצהירה); אף גב' סאמיה גחלב סיפרה כי שמעה ממשה על האירוע, ואף שמעה ממנו כי הוגשה תלונה בנושא אך מרינה טענה כי לא ראתה דבר. גב' גחלב העידה אף היא, כי מרינה סיפרה לה כי אכן כך היה, אולם היא נמנעה מלדווח על הדברים כפי שהיו, מאחר שאלה ופרידה איימו עליה שלא תספר את האמת, אחרת ידאגו לפיטוריה (סעיף 11 לתצהיר גב' גחלב); עוד ראו בהקשר זה סעיף 23 לתצהיר גב' איידלין.

     

    אף מר זיסין העיד לגבי אירוע זה וסיפר, כי התרחש טרם הגעתו למשען, והובא לידיעתו רק בדיעבד, כך שלא ניתן היה לברר בוודאות את העובדות. מכל מקום, גם לגבי אירוע זה ציין זיסין, כי התרשמותו מן העובדים עימם שוחח היא שהאירוע אכן התרחש כנטען (עמ' 89 לפרוטוקול ש' 4-17).

     

    בדו"ח של הקב"ט הארצי מר אבגי מפורטת תמצית הבדיקה שערך, שהעלתה כי קיימות גרסאות סותרות, ומסקנתו הייתה כי "לאור הזמן שחלף מאז האירוע ולאור סתירה בין הגרסאות, לא ניתן לקבוע חד משמעית אם אכן נשפכו מים על הדיירת במזיד".

     

    הנה כי כן, אף ביחס לאירוע זה הונחה תשתית עובדתית אשר לכל הפחות הצדיקה הצפתו לצורך בירור מעמיק, וברי כי אין בעובדה שלא עלה בידי הגורמים שהוסמכו ע"י הנהלת משען לרדת לחקר האמת בעניין זה, כדי לשמוט את הבסיס לתלונה.

     

    כינוי התנהלות התובעות כמאפייה רוסית

     

  67. בהקשר זה נרשמו במכתב הדברים הבאים, שנטען בכתב התביעה, כי הם מהווים לשון הרע (סעיף 22 לכתב התביעה):

     

    "מחלקה א' מתנהלת כמו במאפיה רוסית. מדברים רק רוסית, רק הרוסים מגנים אחד על השני כאשר קורה משהו. אפשר לראות כמה דוחות תאונה שקריים הוגשו על ידי צוות מחלה (צ"ל מחלקה) א'".

     

    גם בעניין זה הונחה תשתית עובדתית ברורה, ממנה עולה, כי תיאור התנהלותן הבעייתית של התובעות, ובפרט כינויין כ"מאפייה רוסית" היה רווח במסדרונות משען הרבה קודם למכתבה של הנתבעת, והנתבעת התבססה במכתבה על הדברים שנמסרו לה, ולא בדתה כינוי זה ממוחה הקודח. ראו בהקשר זה, בתמליל שיחתה של הנתבעת עם נאוה מיום 5.1.17 (נ/4) בעמ' 4, ש' 17-16, וכן בתמליל שיחתה עם קטיה (נ/3), בעמ' 22, ש' 20. גם העובדות שזומנו לעדות מטעם הנתבעת הצהירו כי עובדים רבים כינו את התובעות "מאפיה רוסית" (ס' 12 לתצהיר גב' רקלר, ס' 15 לתצהיר גב' איידלין ועדותה בעמ' 104 ש' 33-32, ס' 13 לתצהיר גב' שפיר ועדותה בעמ' 108 ש' 7).

     

    עוד ראו בעדותו של מר זיסין, שהעיד כי "הייתה מן מודעות שיש כנופיות בצוות הטיפולי ובעיקר במחלקות, עד כדי כינוי של מאפיה רוסית. תסלחו לי על הביטויים הקשים... זה פרץ מאז 2015, דברים חמורים שאני שמעתי, אחרים שמעו, מה שנקרא "המאפיה" המאפיה הזו רק הלכה והתגברה." (עמ' 86 לפרוטוקול ש' 32 עד עמ' 87 ש' 2; ראו גם עמ' 89 ש' 20-19). וכן העיד "אמרתי שהיה קטע של כנופיה/ מאפיה רוסית, בין השאר הייתה כלולה אלה חנין, ד"ר ילנה, פרידה.." (עמ' 96 ש' 16-18).

     

    תפירת תיקים

     

  68. בהקשר זה נרשמו במכתב הדברים הבאים, שנטען בכתב התביעה, כי הם מהווים לשון הרע (סעיף 23 לכתב התביעה):

     

    "הצוות של מחלקה א' טוב ב"לתפור תיקים" לעובדים אחרים בכדי שיפטרו אותם, כמו המקרה של דוד פנטה, מטפל ממוצא אתיופי".

     

    מן הראיות שהונחו לפניי עולה, כי הגם שבכל הנוגע לעניינו של העובד פנטה, הייתה בסופו של יום עמדת הקב"ט זיסין כי לא היה מדובר בתפירת תיק אלא שהיה בסיס אמיתי לחשדות ותלונות נגדו והיה מקום לבררן עד תום (ראו עמ' 90 לפרוטוקול, ש' 1-17; עמ' 96 לפרוטוקול ש' 4; בהמשך עדותו הבהיר מר זיסין כי לא אמר שהטענה של תפירת תיקים אינה נכונה אלא שהוא לא יודע על תפירת תיקים (עמ' 100 ש' 3-4)), הרי שבשעה שכתבה הנתבעת את המכתב, היו טענות של עובדים שונים אשר אכן היו בדעה כי "נתפר" לפנטה תיק, וכי האחראיות לכך הן התובעות 2-3 (ראו, למשל, עדות מר גואטה, עמ' 52 לפרוטוקול ש' 34-36). מתמלילי שיחותיה עם מר זיסין וגב' לייבוביץ' עולה, כי הנתבעת ביססה את הדברים שנכתבו במכתב בהקשרו של פנטה גם על דברים ששמעה מן האחות נטלי (ראו התמליל נ/10, עמ' 11 ש' 9; התמליל נ/ 11 עמ' 1 ש' 17 עד עמ' 2 ש' 5; תמליל השיחה עם גב' לייבוביץ, עמ' 3 ש' 17 עד עמ' 4 ש' 8).

     

    מעבר לעניינו של מר פנטה, העידו מספר עובדות כי התובעות כולן (בהן גם תמי, אשר המכתב הנדון כלל לא עסק בה), התאחדו נגד העובדת סאמיה גחלב ועסקו באופן שיטתי בהסתת עובדות אחרות נגדה ובניסיון לגרום להן לדווח עליה דיווחים שליליים, בין אם הם נכונים ובין אם לאו, באופן שתואר ע"י עובדות רבות כ"תפירת תיק" (ראו, למשל, סעיף 11 לתצהיר גב' טימושבסקי ועדותה בעמ' 85 ש' 10-3, סעיפים 9-10 לתצהיר גב' רוזן, סעיף 16-17 לתצהיר גב' גחלב ועדותה בעמ' 117 ש' 24 עד עמ' 118 ש' 1, ועמ' 118 ש' 11-9, סעיפים 11-13 ו – 26-28 לתצהיר גב' איידלין ועדותה בעמ' 103 ש' 7-6 ובעמ' 105 ש' 31-9, סעיפים 9-11 לתצהיר גב' שפיר, וכן בעדותה לפניי, עמ' 108 לפרוטוקול ש' 19).

     

    מר אבגי ציין כי לא נדרש כלל לטענות לתפירת תיקים במסגרת הבדיקה והדו"ח שערך (עמ' 21 לפרוטוקול ש' 12:"אני לא מכיר תיקים שנתפרו. אני לא מתעסק בפוליטיקה בין העובדים ויש הרבה. יש בכל ארגון").

     

  69. התובעות טענו, כי האשמה ב"תפירת תיקים" היא האשמה פלילית חמורה, אשר הנתבעת לא הניחה תשתית נאותה לביסוסה. אין בידי לקבל טענות אלו. ראשית, אני סבורה כי יש לייחס למילים "תפירת תיקים" את המשמעות שמייחס להן האדם הסביר, אשר אינו בהכרח מתייחס להאשמה כזו כאשמה פלילית בדרגת חומרה גבוהה, אלא שפרשנותו של מונח זה עפ"י האדם הסביר בהחלט יכולה לכלול מצבים קלים יותר. כך, אני סבורה כי הדברים עליהם העידו עובדות רבות בכל הנוגע להתנכלות מאורגנת כלפי העובדת סאמיה, על לא עוול בכפה, על מנת לגרום להעברתה מתפקידה, יכולה אף היא לבוא בגדרי "תפירת תיקים" כפי שמפרש האדם הסביר מונח זה. אני סבורה, כי בדברים אלו יש כדי לחזק את הבסיס העובדתי לאמור במכתב בהקשר זה, הגם שהמכתב לא עסק כלל ב"תפירת תיק" לגב' גחלב דווקא.

     

    במצב דברים זה, אני סבורה כי בדברים שהובאו לפניי עמדה הנתבעת בנטל להוכיח כי היה לה יסוד להניח כי אכן התנהלות מעין זו מאפיינת את התובעות, לכל הפחות במידה המצדיקה הבאת הדברים בפני הגורמים המוסמכים לבדוק אותם בצורה מעמיקה.

     

    סיכום לגבי המכתב הראשון

     

  70. העולה מן המקובץ, כי בכל הנוגע למכתב הראשון, מצאתי כי הוא חוסה תחת הגנת תום הלב, לפי כל אחת מן החלופות הקבועות בסעיפים 15(2), 15(3) ו – 15(8) לחוק.

     

    לפיכך, הרי שדין התביעה בגינו להידחות.

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

    המכתב השני – בעניינה של התובעת 4

     

  71. כאמור, אין חולק, כי ביום 8.5.2016 שלחה הנתבעת מכתב המופנה למנהל משען אפקה דאז, מר גביש, בעניינה של התובעת 4, שזו לשונו:

     

    "הנדון: התעמרות אחות מחלקה בעובדים

     

    אנו מספר עובדים העובדים במחלקה סיעודית ב' אחיות ומטפלים/ות.

     

    מזה מספר חודשים האחות תמי יעקובוב מתנהגת בצורה מאוד לא הולמת כלפי הצוות.

     

    צועקת מקללת מעליבה ומשמיצה. יש אינספור דוגמאות שאף הובאו לאחות אחראית מחלקה ולאחות ראשית. כמובן שלא נעשה דבר. והתנהגות זו ממשיכה אנו פוחדים לדבר שמא יעבירו אותנו או שהאחות תמי תנקום בנו.

     

    ביום שישי האחרון 06.05.2016 בשעה 6.50 בבוקר אחות תמי הייתה מאוד כעוסה עצבנית ורגזנית ברמות מטורפות על שינוי בסידור עבודה שכביכול אחות לודמילה שינתה לה את הסידור.

     

    אחות אילנה לרמן ממרפאה הגיעה לקחת את התיק של המרפאה ראתה ושמעה את תמי צועקת.

     

    מרים רובינוב הייתה אחות שבאה למשמרת בוקר. אילנה יצאה לכיוון המעלית ושמעה קול פיצוץ רועש למדי ופתאום מרים אמרה לה "את לא נורמלית אם היה נכנס לי זכוכית לעין"?

     

    הבנתי שתמי ניפצה כוס זכוכית מכעס לא חזרתי למחלקה כי הבנתי שהיא פשוט בקריזה.

     

    יש לציין שזה לא הפעם הראשונה בה היא מתנהגת בצורה כזו היא צועקת ומתנפלת על עובדים כל הזמן.

     

    העובדים שהיו במחלקה ביום שישי הם:

    ...

    לטיפולך,

     

    אילנה לרמן וצוות מחלקה ב' "

     

     

    הנה כי כן, במכתב נכתבו גם דברים כלליים ביחס לתמרה, ובהם כי היא מתנהגת בצורה לא הולמת כלפי הצוות, צועקת, מקללת, מעליבה ומשמיצה; וכן נכתב אירוע קונקרטי במסגרתו תוארה סיטואציה בה הסיקה הנתבעת כי תמרה, בזעמה, ניפצה כוס כלפי האחות מרים רובינוב.

     

  72. בכל הנוגע למכתב השני אני סבורה כי הנתבעת עמדה בנטל להוכיח כי הפרסום חוסה תחת הגנת אמת הפרסום, הקבועה בסעיף 14 לחוק.

     

    הוכח, כי הדברים שנכתבו במכתב הם אמת לאמיתה.

     

    בכל הנוגע לדברים הכלליים אשר ייחסו לתובעת 4, התנהלות שאינה הולמת כלפי עובדים, העידו בעניין זה שורה של עובדות ובהן גב' רקלר (ראו סעיף 9 לתצהירה, ועדותה בעמ' 112 ש' 1), גב' טימושבסקי (ראו סעיפים 7-8 לתצהירה), גב' רוזן (ראו סעיפים 7-8 לתצהירה), גב' גחלב (ראו סעיפים 28-32 לתצהירה), גב' איידלין (ראו סעיפים 7-8 לתצהירה), גב' שפיר (סעיף 8 לתצהירה).

     

  73. בכל הנוגע לאירוע שבירת הכוס, טענה תמרה כי היא לא שברה את הכוס בכוונה, אלא שהכוס נשמטה מידיה, וכך נשברה (סעיף 3 לתצהיר ההפרכה שהוגש מטעם התובעת 4).

     

    אלא, שבניגוד לדברים אלו, מן העדויות שנשמעו לפניי עלה באופן ברור וחד משמעי כי הכוס נופצה ע"י תמרה במכוון, בשעת כעס.

     

    כך, מעבר לעדותה הברורה של הנתבעת עצמה, אשר אמנם לא הייתה עדת ראייה לניפוץ הכוס עצמה, אך היא העידה על הדברים שקדמו לאירוע, על קול ניפוץ הכוס, ועל תגובתה הספונטנית החד משמעית של האחות שכלפיה נופצה הכוס, העידה לפניי גם אותה אחות עצמה - גב' מרים רובינוב - אשר אין חולק כי הייתה עדה מקרוב ובאופן ישיר לאירוע. עוד אין חולק, כי גב' רובינוב – אשר לא הגישה תצהיר מטעם הנתבעת אלא זומנה על ידה להעיד – אין לה דבר וחצי דבר נגד תמי או מי מן התובעות. בעדותה, ניכר היה כי היא חשה שלא בנוח מאילוצה להעיד כנגד תמי, והיא אף ניסתה להמעיט בחומרת הדברים. ואולם, עדותה תמכה באופן חד משמעי בגרסת הנתבעת והיא שללה באופן ברור את ההשערה כי ניפוץ הכוס נעשה בטעות ולא בכוונת מכוון. ראו בעניין זה עדותה בעמ' 119-120 לפרוטוקול, ובפרט בעמ' 119 ש' 8 ובהמשך, ש' 13-14, וכן בעמ' 120 ש' 6.

     

    עוד יצויין כי מר זיסין העיד, כי לאחר שהתקבל מכתבה זה של הנתבעת, התבקש על ידי מנהל הבית לבדוק את האירוע הזה לעומק, והוא בדק אותו עם כל המעורבים והמסקנות היו חד משמעיות, שתמי איבדה את שיווי המשקל וניפצה כוס כלפי הרצפה. מר זיסין העיד כי מדובר באירוע אלים שיצא מפרופורציה, והוא המליץ שחייבים לטפל בעניין משמעתית ולא לעבור עליו בשתיקה. עוד העיד זיסין, כי היו אירועים נוספים שהיו מסביב, ותלונות שהגיעו אליו ביחס להתנהלותה של תמי מול צוות העובדים והדיירים, ולפיכך הוחלט, כדי להרגיע את העניינים, להעבירה למחלקה אחרת (עמ' 91 לפרוטוקול, ש' 18-26). כן ראו עמ' 89 לפרוטוקול ש' 25-27: "הדו"ח שלי ב – 10.05.16, היה אירוע שבירת הכוס על ידי תמרה, כתבתי יחסי העבודה במחלקה ב' ראויים (צ"ל כנראה גרועים/רעועים – הערת הח"מ) וידועים לאורך זמן ומחייבים טיפול שורש, יש אווירה לא טובה במחלקה ומחנאות וחשש שיפגעו בעבודה/ בדיירים".

     

  74. הנה כי כן, הוכח, במאזן ההסתברויות ואף למעלה מכך, שהדברים שכתבה הנתבעת במכתב השני שעניינו בתמרה, הרי הם אמת לאמיתה.

     

    אשר לתנאי השני הנדרש בהגנת סעיף 14 הדורש שבפרסום היה "עניין ציבורי", נפסק, כי עניין ציבורי הוא "עניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו" (ראו, למשל, רע"א 3614/97 אבי יצחק נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, פ"ד נג(1) 26, 57-56 (1998) (להלן: "עניין אבי יצחק")). עוד נפסק, כי העניין הציבורי אינו מתמצה באינטרס הציבור לדעת פרטים הנוגעים לדמויות ציבוריות או לנושאים חדשותיים, אלא שבהחלט ייתכנו מצבים שבהם פירסום ברבים של עניינים הנוגעים לאדם פרטי עשוי להביא תועלת לציבור, וכי בכל מקרה על-פי נסיבותיו יש לערוך את איזון האינטרסים הנוגדים תוך התחשבות בגורמים שונים ובשקלולם (ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' ונטורה, פ"ד מח(3) 808, 826 (1994); עניין אבי יצחק).

     

    בענייננו, בהיות הדברים שנכתבו דברים שעניינם התנהלות קשה ובעייתית של עובדת במקום העבודה, כאשר המכתב מוען למנהל הבית, הרי שלא יכולה להיות מחלוקת כי היה עניין ציבורי בפרסומם בתפוצה זו. יפים לעניין זה דברי המלומד שנהר בספרו, בעמ' 228: "חוק איסור לשון הרע עוסק גם בפרסום לאדם אחד או למספר מצומצם של אנשים. קיימים מקרים שבהם יש תועלת ציבורית רבה בפרסום המופנה למספר מוגבל של אנשים, למרות שתוכן הפרסום כשלעצמו אינו תורם דבר לציבור הרחב. התועלת הציבורית במקרים כאלה תתבטא ביתרון לכלל החברה מכך שהמידע הועבר למי שאליו הוא הופנה. כך למשל, מידע בנוגע לכשירותו המקצועית של מפעיל טרקטור אינו מעניין לרוב את הציבור הרחב, אך לציבור כולו יש אינטרס בכך שהאחראיים על אותו מפעיל טרקטור יקבלו מידע בנוגע לכשירותו (ת"א (תל אביב) 22/66, זוהר נ' פריזנט ואח', פ"מ ס"ז 344)" (עוד בהקשר זה השוו: תא 1228/04‏ ‏גורן יעל נ' ח' ר' סעיף 7(ו) לפסק הדין (12.8.07); תא (עפ') 2099-06 גונצ'רקו לודמיל נ' דליה מורד (19.6.11)).

     

    לפיכך, חוסה המכתב השני תחת הגנת אמת הפרסום, הקבועה בסעיף 14 לחוק, ודין התביעה בגינו להידחות.

     

    לפיכך, אין צורך להידרש, בנוגע למכתב זה, לניתוח תחולת הגנות תום הלב, שגם לגביהן מסקנתי היא כי אף מכתב זה חוסה תחת כנפיהן.

     

    סוף דבר

     

  75. העולה מן המקובץ, כי דין התביעה להידחות במלואה, וכך אני מורה.

     

    התובעות יישאו, יחד ולחוד, בהוצאות הנתבעת כפי שיוכחו (אגרת בית משפט והוצאות תמלולי הקלטות על סמך קבלות או חשבוניות) וכן בשכר טרחת עו"ד בסך 40,000 ₪. ב"כ הנתבעת יגישו פירוט הוצאות בתוך 14 יום מהיום, ימי הפגרה במניין.

     

    זכות ערעור כחוק.

     

    ניתן היום, ד' אב תשע"ט, 05 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.


חזרה לתוצאות חיפוש >>
שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ