1.התובעת הגישה בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט, במסגרתה בקשה לאכוף על הנתבעים 2 ו - 4 לקיים את הוראות פסק הדין שניתן בתיק זה ביום 28.8.2017.
2.פסק הדין נשוא תיק זה, עסק בבית מגורים בו מספר יחידות דיור וחזית מסחרית, ברחוב דרך הים 68 חיפה, הידוע כגוש 10806, חלקה 72. בקומת הקרקע של המבנה מצויות 3 חנויות וסטווין, ששטחו מהווה חלק מהרכוש המשותף של בעלי הזכויות בבניין. הנתבע מס' 1 (להלן "גרוס") הינו בעל הזכויות בשלוש החנויות בחזית הבניין. אחת מהחנויות הושכרה לנתבעת מס' 2 (להלן "החברה"), שבבעלות הנתבעים 3 ו - 4 (להלן "שובר" ו"עזריאל", בהתאמה, או "הנתבעים"), אשר פתחו באותה יחידה בית קפה.
כפי שפורט בפסק הדין, התובעים עתרו בכתב תביעתם למתן ט"ו סעדים, חלקם כלפי גרוס וחלקם כנגד החברה, שובר ועזריאל. בין היתר, הם עתרו להורות לנתבעים לפרק את העבודות שבוצעו ללא היתר בסטווין ובכל הרכוש המשותף, תוך החזרת המצב לקדמותו, מתן צו מניעה קבוע כנגד הנתבעים שימנע פתיחת בית הקפה, איסור על הנתבעים להשתמש בכניסה לחדר המדרגות כפינת עישון ו/או אכילה וחיובו של גרוס לרצף מחדש את רצפת הכניסה.
במסגרת פסק הדין שניתן ביום 28.8.2018, נתנה שורה של סעדים המכוונים כלפי גרוס.
בנוסף, נקבע בסעיף 53(ז) ואילך, כדלקמן:
"ז.ללא קשר לאמור בסעיף א' לעיל, אני מורה לנתבעים 2 - 4 לפרק את קירוי החורף ואת המשטח שלצד הכניסה לבניין (מימין), לפרק ולהסיר את משטחי הדק, המעקות והאדניות שנבנו על ידם בחזית הבניין וכן, את משטח העץ המשופע (מצד ימין לסטווין) המוביל לשער הכניסה לבניין, וזאת עד ליום 18.10.2017, בשעה 16:00.
ח.בנוסף, ניתן בזאת צו מניעה קבוע, האוסר על הנתבעים לסגור את הסטווין בשטח שבחזית יחידה מס' 7 (החזית הדרומית הפונה לכביש והחזית המזרחית הפונה לשביל הגישה לבניין), אם באמצעות התריסים החשמליים שהותקנו במקום ואם בכל דרך אחרת. בנוסף, מנועים הנתבעים 2 - 4 מלהניח ציוד כלשהו בשטח הסטווין, לרבות שולחנות, עגלות או מקררים, לצורך הפעלת בית הקפה.
ט.ניתן בזאת צו מניעה קבוע כנגד הנתבעים 2 - 4, האוסר עליהם ו/או מי מטעמם לבשל ו/או לטגן בשטח בית הקפה שבבעלותם.
י.אני מורה כי בית הקפה יסגר מידי יום חול עד השעה 21:00. בימי שישי יסגר בית הקפה עד השעה 16:00 והוא לא יפעל כלל בשבתות ובחגים, הכל החל מיום 1.10.2017.
יא.ניתן בזאת צו מניעה, האוסר על הנתבעים ו/או מי מטעמם (לרבות אורחי בית הקפה), לעשן בחצר הבית המשותף. הנתבעים יציבו שלט מתאים בנוגע לאיסור זה במקום בולט בשטח בית הקפה ויאכפו על אורחי בית הקפה את האיסור.
יב.יתר הסעדים הנדרשים בכתב התביעה נדחים".
בנוסף, חוייבו הנתבעים, ביחד ולחוד, בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.
3.הסעדים בפסק הדין ברורים לחלוטין, הם אינם משתמעים לשני פנים והם אינם דורשים פרשנות כלשהי. אף אחד מהצדדים לא הגיש ערעור על פסק הדין ומדובר בפסק דין חלוט.
4.ביום 13.3.2018 הגישה התובעת בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט, במסגרתה נטען, כי למרות התראות רבות שהוצאו להם, הנתבעים (החברה, שובר ועזריאל) עומדים בסירובם לקיים את פסק הדין. נטען, כי למרות שקבלו לידיהם את פסק הדין, הנתבעים לא פעלו להפסקת המטרדים ולא עשו דבר מבחינת הצווים שנכפו עליהם. לפיכך, פנה ב"כ התובעים מספר פעמים אל ב"כ הנתבעים והתרה בהם באמצעותו כי התובעת עומדת על ביצועו של פסק הדין על כל האמור בו. הובהר, כי מכתב ראשון נשלח בעניין ביום 22.11.2017, בעקבותיו ניסה עו"ד גולדברג, ב"כ הנתבעים, לטעון כי "הושג סיכום" בהדברות ישירה בין הצדדים לגבי הותרת המצב על כנו. אלא, שסיכום כזה לא הושג מעולם והתובעת הבהירה באמצעות ב"כ כי היא עומדת על קיום פסק הדין ככתבו וכלשונו. נטען, כי למרות כל ההתראות והעובדה כי מעולם לא היה "סיכום" או הסכם אשר יש בהם כדי לגרוע מהוראות פסק הדין, הנתבעים ממשיכים להפר את הצווים שניתנו, כדלקמן:
א.קירוי החורף, הדק, המעקות, האדניות ומשטח העץ המשופע נשוא סעיף 56(ז) לפסק הדין עומדים על תילם ומשרתים את בית הקפה.
ב.הסטווין בחזית יחידה מס' 7, אותה שוכרים הנתבעים נסגר מידי יום באמצעות התריסים החשמליים שהתקינו הנתבעים במקום.
ג.למרות שניתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים ו/או מי מטעמם לבשל או לטגן בשטח בית הקפה, בפועל פעילות הכנת המזון נמשכת כסדרה, כאשר התפריט מציע מנות רבות הכרוכות בבישול והנתבעים אף מפרסמים בעיתונות וברשת האינטרנט, כי הם מכינים בשבתות ג'חנון ללקוחותיהם.
ד.למרות שניתן צו האוסר הנחת ציוד כלשהו בשטח הסטווין, לרבות שולחנות/עגלות/מקררים, שטח סטווין מלא במתקנים שונים המשרתים את הנתבעים, כגון שולחנות, כסאות, מדפים ועליהם ציוד, ומקררים.
ה.נטען, כי למרות ששניתן צו לפיו יש לסגור את בית הקפה בשעה 21:00 בימי חול ובימי שישי בשעה 16:00, כמו גם איסור על כל פעילות במקום בשבתות ובחגים, בפועל נמשכת הפעילות כסדרה כל ימות השבוע ולעיתים קרובות עד לאחר השעה 21:00. בסופי השבוע המקום פעיל במיוחד והנתבעים מתגאים בקיומו של "נוהל שבת" בבית הקפה, במסגרתו מוזמן הציבור למקום.
ו.נטען, כי למרות צו המניעה שאסר על הנתבעים ו/או מי מטעמם לעשן בחצר הבית המשותף ונקבע כי עליהם להציב שלט במקום בולט לגבי איסור זה ולאוכפו על אורחי בית הקפה, לא הוצב שלט כזה ובפועל משמשת החצר כאזור עישון ללקוחות ולעובדי המקום והנתבעים הפכו אותה ל"חצר האחורית" של בית הקפה, לרבות השלכת בקבוקים, פחיות ופסולת, והם הציבו במקום פח אשפה ושולחנות עבודה.
ז.התובעת טענה, כי הנתבעים אף לא שלמו לה את הוצאות המשפט וכי היא נאלצה לפנות לגרוס בעניין, על מנת לגבות את החוב.
5.התובעת עתרה לאכוף על הנתבעים את ביצוע הוראות פסק הדין, בקנס יומי שלא יפחת מסך של 1,000 ₪ לכל יום בו ימשיכו הנתבעים להפר את הוראות פסק הדין.
הבקשה נתמכה בתצהירו של מר שי אטיה, בנה של התובעת, המתגורר עימה. הנ"ל טען בפתח תצהירו, כי הוא מתגורר עם אימו ומכיר היטב את ההליכים נשוא פסק הדין ואת המצב בשטח מדי יום ביומו. נטען, כי לאור גילה של אמו ומצבם הבריאותי של הוריו, הוא שמטפל בעבורם בענייניהם השונים.
6.בהחלטתי מיום 19.3.2018 הורתי על המצאת הבקשה, על נספחיה, בצירוף הזמנה לדין, בנוסח שמצורף להחלטה הנ"ל, לידי הנתבעים וכן לידי בא כוחם. עוד קבעתי, כי הנתבעים רשאים להגיש תצהיר תשובה עד ליום 10.4.2018 בשעה 12:00, עם העתק לצד שכנגד. בנוסף, קבעתי דיון בבקשה ליום 13.5.2018, בשעה 11:00.
בד בבד, נחתמה על ידי הזמנה לדין, בהתאם להוראות פקודת ביזיון בית המשפט, במסגרתה הודע להם כי התובעת הגישה בקשה לזמן אותם להראות טעם מדוע בית המשפט לא יאכוף אותם בקנס או במאסר, לציית לצו שניתן על ידי בית משפט השלום בחיפה.
נרשם בהזמנה לדין, כי אם בכוונת הנתבעים להגיש תצהיר נגדי, עליהם לעשות כן לא יאוחר מיום 10.4.2018, בשעה 16:00, ולמסור העתק הימנו ישירות לב"כ התובעים, עד למועד הנ"ל.
בנוסף, נקבע כי הנתבעים מוזמנים להתייצב בבית המשפט לדיון בבקשה בפני, ביום 13.5.2018, בשעה 11:00.
7.ביום 21.5.2018 הגיש ב"כ התובעת הודעה אליה צורף אישור מסירה כדין, לפיו הבקשה, ההזמנה לדין וההחלטה מיום 13.5.2018 נמסרו במשרדו של ב"כ הנתבעים.
במסגרת החלטתי מאותו יום הבהרתי, כי בהתאם להחלטה מיום 19.5.2018, יש לבצע מסירה גם לידי הנתבעים עצמם. עם זאת, הובהר כי במדה ועו"ד גולדברג יודיע כי הוא מייצג את הנתבעים בהליך, תתייתר המסירה כאמור.
בהמשך, ביום 21.4.2018 הודיע ב"כ התובעת, כי הוא יצר קשר עם משרדו של עו"ד גולדברג, אז נמסר לו כי עו"ד גולדברג בחו"ל. הוא בקש מעוה"ד ממשרד גולדברג, כי תועבר אליו הודעה במסגרתה יבהיר האם עו"ד גולדברג מייצג את הנתבעים בהליך זה. ב"כ התובעת עתר, אפוא, להאריך את המועד לביצוע מסירות לנתבעים עצמם, עד ליום 29.3.2018, במדה ועו"ד גולדברג יודיע כי הוא אינו מייצג את הנתבעים בהליך זה. בהחלטתי מיום 1.4.2018 נעתרתי לבקשה.
ביום 1.4.2018 (פגרת הפסח) הודיע ב"כ התובעת, כי בשיחה שערך עם עו"ד גולדברג, בקש ממנו הנ"ל שיבצע מסירה של הבקשה לידי הנתבעים. לפיכך, הועברה הבקשה למסירה לידי הנתבעים.
ביום 5.4.2018 הגיש ב"כ התובעת הודעה, לפיה מסמכי הבקשה נמסרו לידי הנתבעים. המסירה לשובר בוצעה בעסקם של הנתבעים בבית הקפה, אולם הנ"ל סרב לחתום על אישור המסירה (צורף אישור מסירה ותצהיר שליח). באשר לנתבע מס' 3, בוצעה מסירה בכתובתו וגיסתו חתמה על אישור המסירה. בהחלטתי מיום 8.4.2018 הורתי לב"כ התובעת לבצע מסירה חוזרת של מסמכי הבקשה לידי מר עזריאל.
אלא, שיום לאחר מכן, ביום 9.4.2018 הודיע עו"ד גולדברג כי הוא קבל את ייצוגם של הנתבעים בהליך זה ועתר ליתן להם ארכה להגשת תגובתם. ביום 12.4.2018 ועוד בטרם ניתנה החלטה בבקשתם, הגישו הנתבעים תגובה לבקשה לפי פקודת ביזיון, אליו צורף תצהירו של מר שובר.
8.טענותיו של ב"כ הנתבעים בסיכומיו, לפיהן דין הבקשה להידחות מאחר ולא צורפה אליה הזמנה לדין וכי בית המשפט פעל להוצאת ההזמנות מיוזמתו, חרף מחדלה של התובעת, חסרת בסיס ומוטב היה שלא תועלה כלל. לא לשווא פרטתי באריכות את שלבי הטיפול בבקשה לפי פקודת ביזיון בתי המשפט שהוגשה בתיק זה. הוראות הפקודה מטילות על בית המשפט להוציא הזמנה לנתבעים. לכן, ניתנה החלטה מפורשת בדבר המצאת הבקשה לידי הנתבעים וב"כ, במסגרתה נקבע גם מועד לדיון. בצד החלטה זו נחתמה על ידי הזמנה מיוחדת לדין, לפי הוראות הפקודה. הבקשה וההזמנות נמסרו כדין.
הן במסגרת הבקשה להארכת המועד והן במסגרת התגובה, לא העלה מי מהנתבעים טענה כלשהי, לפיה מסמכי הבקשה לא נמסרו לידיו כדין. לראשונה, הועלתה טענה זו במסגרת סיכומיו של ב"כ הנתבעים. מדובר בטענה מקוממת, הגובלת בשמוש לרעה בהליכי משפט. מר שובר סרב לחתום על אישור המסירה ולא העלה טענה כלשהי בתצהירו בנוגע לאישור המסירה המצוי בתיק. יתירה מזאת, משעה שעו"ד גולדברג קבל עליו את ייצוגם של הנתבעים (החברה, שובר ועזריאל) ובקש ארכה להגשת תגובתם, ואף הגיש בשמם תגובה. הנ"ל גם התייצבו לדיון. אין עוד חולק כי מסמכי הבקשה נמסרו כדין לידי השלושה, כולל החברה ומר עזריאל והם מנועים מלהעלות טענה כלשהי בעניין זה (אין גם טעם להתייחס לכינויים בהם כינה עו"ד גולדברג את לקוחותיו בהקשר זה). אני דוחה את טענותיהם של הנתבעים בעניין זה ובכוונתי לקחת את התנהלותם בעת פסיקת הוצאות ההליך.
9.לגופו של עניין, מר שובר הבהיר בתצהירו, כי התצהיר נעשה בתמיכה לתגובת המשיבים (קרי - החברה, שובר ועזריאל). הוא טען, כי דין הבקשה להמחק, מאחר והתובעת לא הציגה את העובדות כהוייתן. נטען, כי לאחר פסק הדין פנו הנתבעים לתובעת במטרה להגיע להסכמות ביניהם ולפתור את הסוגיה, לרבות הצעה למתן סכום כסף על ידי הנתבעים כ"פיצוי" על חודשים עברו, שבתחילה הסכימה לקבל, אך לאחר מכן סרבה לקבלם ולהגיע להסכמות, לא בכדי, ורק על מנת לגרור את המשיבים להליך של ביזיון בית המשפט.
שובר טען, כי הנתבעים לא קבלו לידיהם כל מכתב התראה, מן הטעם הפשוט שהתנהל מו"מ בין הצדדים לעניין תשלום דמי שכירות והתובעת לא טענה כי היא חוזרת בה מהסדר זה, ולטענת הנתבעים היא איננה יכולה לחזור בה מההסדר.
הנתבעים כפרו בהפרות המיוחסות להם, אחת לאחת. מר שובר טען, כי אין מבצעים פעילות של טיגון בשטח בית הקפה, אין ריח של טיגונים ואף אין מקום לחיבור גז, למעט אינדוקציה קטנה המשמשת לחימום מוצרים אשר בושלו אצל היצרן במקום אחר. הנתבעים טענו, כי הם אינם מכינים במקום ג'חנון, אלא רוכשים אותו מוכן ורק מוכרים ללקוחותיהם והבהירו, כי יביאו את היצרן לדיון.
הנתבעים טענו, כי ללא קשר לצו בית המשפט, הם סוגרים את בית הקפה בימי חול בשעה 21:00 וביום שישי בשעה 16:00, מאחר ואין לקוחות במקום לאחר השעות הנ"ל והתנועה חלשה.
הנתבעים טענו, כי הציבו שלט האוסר על עישון וכי המעשנים מתקבצים בפינה קטנה מחוץ לבית הקפה.
עוד טענו הנתבעים, כי בניגוד לטענת התובעת, הם שילמו את הוצאות המשפט בסך של למעלה מ - 30,000 ₪.
10.במהלך הדיון שהתקיים בפני אתמול (13.5.2018), נחקרו המצהירים מטעם הצדדים וב"כ הצדדים סיכמו את טענותיהם בעל פה. אעיר, כי הדיון בבקשה התנהל בחלקו באווירה מתוחה, כאשר כל צד תרם לכך, ובפרט מר שובר וב"כ, אשר התבטא לא פעם בצורה מבזה. בשלב מסויים, אף נאלצתי להוציא את הצדדים להפסקה ובהמשך, הורתי למר שובר לצאת מן האולם, מאחר והתפרץ פעם אחר פעם לדברי ב"כ התובעת.
דיון והכרעה
11.אקדים ואזכיר, כי מטרת הליך לפי פקודת הבזיון הינו לקיים הליך מהיר ויעיל שיוביל לקיום צו בית המשפט. מדובר בהליך צופה פני עתיד ותכלית הקנס או המאסר היא לכוף אדם לציות בעתיד לצו שניתן על-ידי בית המשפט בעבר. אין להידרש למנגנון האכיפה אם דבר ההפרה הושלם ואינו ניתן לתיקון. המטרה היא להביא לקיום הצו השיפוטי, וזו תוגשם רק אם יש בידי המבזה הכוח לתקן את ההפרה או לחזור בו ממנה (ראה רע"א 3888/04 שרבט נגד שרבט ואח', פ"ד נט(4) 49, בעמ' 60 וכן, ע"א 24/78 ויטקו כימיקלים בע"מ נגד סלמאן, פ"ד לג(3) 101, בעמ' 105)). הטכניקה של פקודת בזיון בית המשפט היא להביא לאכיפת פסק הדין בדרך של הטלת קנס או מאסר, לפי העניין, אם יופר צו שניתן על ידי בית המשפט במסגרת הליך הבזיון. בשלב הראשון, על בית המשפט לקבוע האם היתה הפרה של צו שיפוטי. במדה ונמצא כי כך הדבר, מוציא בית המשפט צו לתיקון ההפרה ובו סנקציה עתידית, למקרה בו הפרת הצו לא תתוקן, בין אם על ידי מעשה ובין אם על ידי מחדל, לפי העניין (בש"פ 4445/01 גל נגד קצובשווילי ואח', פ"ד נו(1) 210). במקרים מיוחדים, ניתן אף להטיל סנקציה של קנס שתוקפו מיידי, אם כי יש לעשות שמוש מושכל וזהיר בסנקציה מיידית (ראה ע"פ 5177/03 מור נגד דנצינגר - משק פרחים "דן", פ"ד נח(4) 184).
12.בפתח הדיון, העלה ב"כ הנתבעים טענה, אותה הגדיר "טענה מקדמית". לטענתו, בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, פקודת ביזיון בתי המשפט דורשת כי בעל הדין הוא שיתן תצהיר בתמיכה לבקשה. נטען, כי מאחר ובקשת התובעת לא נתמכה בתצהירה, אלא בתצהירו של בנה, דין הבקשה להידחות. בעניין זה, בקש ב"כ הנתבעים להסתמך על החלטה שניתנה בבר"ע 447/87 וינשטיין נגד וינשטיין ואח' (15.2.1988). אמנם, נוכח הטענה הנ"ל, העליתי בפני הצדדים הצעה לשתי חלופות, אולם הצדדים לא הגיעו לידי הסכמות. לפיכך, לאחר שניתנה לצדדים זכות טיעון בעניין, דחיתי את טענותיהם של ב"כ הנתבעים בעניין זה בהחלטה מנומקת. מוטב היה שב"כ הנתבעים לא יתלה בחלופות האפשריות שהצעתי טרם מתן ההחלטה, על מנת לתקוף את ההחלטה. חלופות אלו הועלו על מנת לפשר בין הצדדים ולנסות לקדם את ההליך בהסכמה. הא ותו לא. בהחלטה נוספת, דחיתי את בקשתו של ב"כ הנתבעים לעכב את הדיון בבקשה לצורך הגשת ערעור על החלטתי הנ"ל. מאחר וב"כ הנתבעים חזר והעלה טיעונים בעניין זה גם בסיכומיו, אבהיר עמדתי בעניין פעם נוספת ואחדד אותה.
אכן, ככל שעסקינן בבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט, יש להקפיד על תקינות ההליך, שכן למרות שאין בהליך לפי הפקודה כדי להטיל אחריות פלילית על אדם, הרי שנוכח האמצעים החמורים שניתן להפעיל במסגרתו, הוא נחשב "להליך מעין מעין פלילי, המצוי באותו תחום דמדומים שבין ההליך האזרחי לבין ההליך הפלילי" (ע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נגד ביטון, פ"ד לד(4) 232, 240 ורע"א 4863/16 איי.די.איי חברה לביטוח נגד לשכת סוכני הביטוח בישראל (4.8.2016)).
כפועל יוצא מכך, מעבר לדרישה להוצאת ההזמנות לדין ומסירת מסמכי הבקשה כדין לידי המפר (כפי שנעשה בדווקנות בענייננו), קיימת חובה לצרף תצהיר לאימות העובדות הנטענות בכתבי הטענות. חובה זו נובעת מהוראות תקנות 240 - 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. לפי התקנות, יש לצרף את התצהיר לאימות העובדות לבקשה עם הגשתה והוא לא יצורף לאחר מכן, אלא ברשות בית המשפט. תקנה 240 לתקנות סדר הדין האזרחי אינה מתנה הגשת בקשה בצירוף תצהירו של בעל הדין דווקא. אלא, היא קובעת כי יש לצרף לבקשה תצהיר לאימות העובדות הכלולות בה. לכן, ניתן לצרף תצהיר של אדם שיש לו ידיעה אישית בדבר העבודות הכלולות בבקשה.
בהחלטה הקצרה שניתנה ברע"א 447/87 (לעיל), אליה הפנה ב"כ הנתבעים בטיעוניו, נרשם כי "נחה דעתי שיש צורך בתצהיר של המבקשת כתנאי בלעדיו אין לביסוס הבקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט. אולם אין מניעה שתמציא תצהיר זה תוך חידוש בקשתה, בדומה להגשת תביעה המגלה עילה לאחר שקודמתה נמחקה הואיל ולא גילתה עילה...". לא ברור מתוכן ההחלטה מה הרקע לה ומהן הנסיבות בעטיין ניתנה, אולם ניתן להבין ממנה כי באותו מקרה לא הוגש תצהיר כלשהו בתמיכה לבקשה. מכל מקום, לטעמי, לא ניתן להסיק מהחלטה קצרה זו, כי ככל שעסקינן בבקשה לפי פקודת ביזיון, יש צורך בתצהיר של התובע דווקא. די בכך שהבקשה נתמכת בתצהיר, בין אם של בעל הדין ובין אם אדם אחר, אשר יודע את העובדות מידיעתו האישית והוא יוכל להיחקר על תצהירו בבית המשפט.
אוסיף, כי בענייננו, הבקשה לפי פקודת ביזיון היתה בידי הנתבעים כחודש וחצי טרם הדיון, אולם הם לא העלו טענה כלשהי במישור זה, אם במהלך התקופה שטרם הגשת תגובתם ואם במסגרת תגובתם והם בחרו להמתין עימה עד לדיון. בקשות מקדמיות מעין אלה, ראוי להעלות בהזדמנות הראשונה, ולכל המאוחר במסגרת התגובה, על מנת שניתן יהיה להתייחס אליהן עוד טרם קיומו של דיון במעמד הצדדים, ובמידת הצורך, לאפשר תיקון המחדל, ככל שקיים כזה. כאמור, אינני סבור כי היה על התובעת לצרף תצהיר משלה דווקא לבקשה ודי בתצהירו של בנה, בתנאי שהוא ניתן מידיעה אישית והוא יעמוד לחקירה נגדית. דין טענותיהם של הנתבעים במישור זה, כאמור, להידחות.
13.לגופם של דברים, הנתבעים לא הוכיחו, ולו ברף המינימלי, את טענתם העיקרית בתגובתם, לפיה הושג בין הצדדים הסדר או הסכם, אשר שינה בהסכמה את הוראות פסק הדין מיום 28.8.2017. הכלל הוא, שעל בעל דין מוטל הנטל להוכיח את טענותיו כלפי הצד שכנגד. לפיכך, הנתבעים נושאים בנטל הראיה, כמו גם בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיהן העובדתיים של טענות ההגנה שלהם מפני הבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט.
כאמור, שובר טען, כי לאחר פסק הדין פנו הנתבעים לתובעת במטרה להגיע להסכמות ביניהם ולפתור את הסוגיה, לרבות הצעה למתן סכום כסף על ידי הנתבעים כ"פיצוי" על חודשים עברו, שבתחילה הסכימה לקבל, אך לאחר מכן סרבה לקבלם ולהגיע להסכמות, לא בכדי, ורק על מנת לגרור את המשיבים להליך של ביזיון בית המשפט. מדובר בגרסה לקונית, חלקית, שאין בה דבר. למעשה, עיון בנוסח הטענה בתצהיר מעלה, ששובר אף נמנע מלטעון במפורש כי נכרת הסכם בין הצדדים. מר שובר לא הבהיר בתצהירו מי ערך את המו"מ, מה היו פרטי ההסכמות אליהם הגיעו הצדדים, על אילו סכומים דובר, מתי הגיעו, כביכול, הצדדים להסכמות, וממילא, לא צורף ולו בדל של ראיה בדבר הסכם כזה. רק במהלך חקירתו הנגדית של מר שי אטיה הועלתה לראשונה טענה בדבר ניסיון למסירת המחאות לידי התובעת (לא ברור אף מה היה סכום כל אחת מההמחאות, מה היה סכומן הכולל ועבור מה בקשו הנתבעים למוסרן). מכל מקום, מר אטיה הבהיר, כי הצעות הנתבעים נדחו, התובעת סרבה, באמצעותו, לקבל את ההמחאות והן לא נמסרו (עמ' 118, שורות 1 - 7 לפרוטוקול). הוא אישר, כי הוא יודע מי זו לארה, אשתו של מר שובר (עמ' 116, שורה 24 לפרוטוקול), וכי היא הגיעה לביתה של התובעת, אולם התובעת, באמצעותו (הוא עצמו נכח במקום), סרבה ליטול את ההמחאות והובהר לנתבעים כי עליהם למלא את פסק הדין (עמ' 119, שורות 14 - 27 לפרוטוקול). מר שי אטיה עמד על כך שהובהר לנתבעים שעליהם לקיים את פסק הדין והוא הפנה בעניין זה למכתבים של ב"כ התובעת, אשר צורפו לתצהירו.
עיון במכתבים מעלה, כי כבר ביום 22.11.2017 הבהירה התובעת, באמצעות ב"כ, כי היא עומדת על חובתם של הנתבעים לקיים את הוראות פסק הדין, ללא יוצא מן הכלל. בתגובה, השיב עו"ד גולדברג במכתבו מיום 30.11.2017, כי הצדדים הגיעו לידי הסדר, אשר מהווה תחליף לפסק הדין.
ביום 3.12.2017 חזר ב"כ התובעת והבהיר, כי על הנתבעים לבצע את פסק הדין, כלשונו וכי ברור שהם אינם מתכוונים להגיע להסכמות, שעה שאף לא שילמו את ההוצאות שנפסקו לחובתם.
במכתבו מיום 6.12.2017 חזר והבהיר, ב"כ התובעת עומדת על קיומו של פסק הדין כלשונו וכי אין מקום להסכמות או לפרשנות כלשהי לגביו. בדומה, חזר והבהיר ב"כ התובעת את הדברים, גם במכתבו מיום 14.12.2017.
התראה נוספת, טרם פניה לבית המשפט, ניתנה לנתבעים במכתבו של ב"כ התובעת מיום 8.1.2018. בתגובה, בקש ב"כ הנתבעים לקיים פגישה במעמד הצדדים. ב"כ התובעת הבהיר פעם נוספת כדלקמן: "איני מבין מה קשה להפנים. מרשתי רוצה בקיום פסה"ד ותו לא... אין טענת חוב כספי כלפי מרשיך".
מר שובר טען, כי לא קבל ולו מכתב התראה כלשהו מהתובעת. בהמשך, אישר כי קבל מכתב אחד (עמ' 125, שורה 29 לפרוטוקול). אינני מאמין למר שובר כי לא ידע על מכתבי ההתראות שנשלחו לב"כ, הגם שאין לכך חשיבות מיוחדת. ממילא, עו"ד גולדברג ייצג את הנתבעים לאורך כל הדרך ואין חולק כי כל מכתביו של ב"כ התובעת הומצאו לידיו כדין (ראה עמ' 125, שורה 26 לפרוטוקול). הנתבעים היו מודעים, אפוא, היטב לעמדת התובעת, אשר סרבה להגיע עימם להסדר וכי היא עומדת על ביצועו של פסק הדין.
מר שובר מצידו טען לראשונה בחקירתו הנגדית, כי המו"מ נוהל באמצעות אשתו, לארה. אלא, שהנ"ל לא הגישה תצהיר. הוא לא ידע להסביר, כיצד זה כל הטענות בדבר הצעות כספיות, ניסיון למסור המחאות או כל פרט אחר בדבר מו"מ שהתנהל, כביכול, בין הצדדים, לא נזכרו בתצהירו ורק הפנה בעניין זה אצבע מאשימה כלפי ב"כ (עמ' 124, שורות 13 - 23 לפרוטוקול). אינני מקבל את עמדת ב"כ הנתבעים, לפיה לא הוגש בשם הנ"ל (כמו גם בשם עדים נוספים, עלומים) תצהיר, מסיבה טקטית, רק משום שהתובעת עצמה לא הגישה תצהיר משלה. עם כל הכבוד, כפי שהבהרתי לעיל, הנטל להראות ולהוכיח כי הצדדים הגיעו לידי הסכמות השונות מהוראות מפסק הדין, מוטל לפתחם של הנתבעים. היה עליהם להביא ראיות מתאימות, ולבטח ראיות שבשליטתם המלאה, ללא קשר לאופן התנהלותה של התובעת בבקשתה. לא היתה מניעה כלשהי מבחינתם לצרף את תצהירה של לארה או תצהירו של כל עד אחר, כדי לנסות ולבסס את טענתם בדבר הסכם שנכרת, כביכול, בין הצדדים לאחר פסק הדין. צירוף תצהירים אלו, אינו מותנה בשום אופן בהגשת תצהיר מטעם התובעת. הלכה היא, כי הימנעות מלהביא ראיה שיכולה היתה לתמוך בטענתו של בעל דין, מקימה חזקה שבעובדה כי היה באותה הראיה לפעול לחובת אותו בעל דין (ע"א 2275/90 לימה נגד רוזנברג, פ"ד מז(2) 606 וע"א 641/87 קלוגר נגד החברה הישראלית לטרקטורים ואח', פ"ד מד(1) 239, ע"א 565/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נגד מתתיהו, פ"ד מה(4) 658). משלא הוגשו תצהיריהם של עדים אשר בשליטת הנתבעים, לרבות לארה, אשתו של מר שובר, הדבר פועל לרעתם.
14.בחקירתו הנגדית אישר מר שובר, כי ההליכים בין הצדדים נמשכו במשך כשלוש שנים. הליכים אלו כללו דיונים רבים וארוכים בנוגע לסעדים זמניים, דיונים לפי פקודת ביזיון בית משפט, דיוני הוכחות ואף ביקור של בית המשפט במקום. למרות זאת, לאורך כל הדרך לא הצליחו הצדדים להגיע לידי הסכמות, ולו בעניינים האיזוטריים. אין זה סביר בעיני, כי הסכמות שהושגו, כביכול, בין הצדדים לאחר פסק הדין, לא תזכינה ולו לפיסת נייר, שתעגן אותן, בפרט כאשר שני הצדדים מיוצגים.
15.התובעת מצידה, לא שקטה כאמור על שמריה, וב"כ שלח לנתבעים מספר התראות, במסגרתן הובהר באופן ברור, כי התובעת עומדת על קיום הוראות פסק הדין, כלשונן. לא מצאתי ממש בטענת ב"כ הנתבעים, כאילו התובעת השתהתה בהגשת הבקשה וכי יש בכך כדי להוכיח כי הצדדים הגיעו לידי הסכמות. מכתביו של ב"כ התובעת ברורים ואין לקרוא לתוכם את מה שאין בהם.
16.סיכומה של נקודה זו, למעט טענות סתמיות בדבר מגעים בין הצדדים, שלא הולידו דבר, לא הוכיחו הנתבעים ולו לכאורה, כי הצדדים הגיעו לידי הסכמות, חלף הוראות פסק הדין. למעשה, הנתבעים אף לא טרחו להבהיר, מה היו אותן הסכמות, ולו לשיטתם. גרסתם בעניין זה נותרה כגיבוב של טענות, שאין מאחוריהן דבר. אני דוחה את טענותיהם במישור זה.
17.אינני מקבל את טענת ב"כ הנתבעים, לפיה יש למחוק את הבקשה כנגד הנתבע מס' 4 (עזריאלי), מאחר והוא איננו שותף עוד בבית הקפה מאז מתן פסק הדין. טענה זו לא הועלתה בתצהיר התשובה מטעם הנתבעים ומר עזריאל בחר שלא להגיש תצהיר משלו בעניין זה. טענותיו של ב"כ הנתבעים אינן תחליף לתצהיר של מר עזריאל ולראיות ממשיות. יתירה מזאת, פסק הדין מטיל על הנתבעים חיובים אישיים. לא הוכח בפני כי מר עזריאל פעל בדרך כלשהי לצורך ביצוע פסק הדין.
18.באשר להפרות הנטענות, הוכח בפני, כי למעט אחת, הנתבעים הפרו ברגל גסה את כל הוראות בית המשפט בפסק הדין וחטאו בבזיון בית המשפט.
א.בסעיף 53(ז) לפסק הדין נקבע, כי על הנתבעים לפרק את קירוי החורף ואת המשטח שלצד הכניסה לבניין (מימין), לפרק ולהסיר את משטחי הדק, המעקות והאדניות שנבנו על ידם בחזית הבניין וכן, את משטח העץ המשופע (מצד ימין לסטווין) המוביל לשער הכניסה לבניין, וזאת עד ליום 18.10.2017, בשעה 16:00.
ההוראה בסעיף 53(ז) ברורה לחלוטין והיא אינה ניתנת לפרשנויות. בניגוד לטענת ב"כ נתבעים (שכלל לא הועלתה בתצהירו של מר שובר), נדרשו הנתבעים לפרק הן את קירוי החורף והן את המשטח שלצד הכניסה (מימין) ולא רק את קירוי החורף. קירוי החורף בנוי על משטח עץ, מימין לכניסה לבניין. על מנת למנוע אי בהירות, הורתי במפורש הן על פירוק קירוי החורף והן על פירוק המשטח.
מר שי אטיה טען (נכון למועד הגשת תצהירו), כי הנתבעים לא פרקו את קירוי החורף, הדק המעקות, האדניות ומשטח העץ המשופע בכניסה לבניין וצרף לתצהירו תמונות התומכות בגרסתו. בחקירתו הנגדית הוא אישר, כי ביום חמישי האחרון, פרקו אך החלונות בקירוי החורף וכי הם הונחו בחצר הבניין. מעבר לכך, הוא לא נשאל שאלה נוספת בעניין.
מר שובר אישר בחקירתו הנגדית, כי הבין, באופן חד משמעי, כדבריו, כי על פי הוראות בית המשפט בפסק הדין, היה עליו לפרק הן את קירוי החורף והן את המשטח עליו עומד הקירוי (עמ' 125, שורות 15 - 16 לפרוטוקול). הוא אישר עוד, כי מבין כלל הוראות בין המשפט, למעט פירוק החלונות בקירוי החורף, שבוצע רק ביום חמישי האחרון, לא פורק דבר. הוא הוסיף, כי משטח הדק המשופע (מצד ימין לסטווין) פורק, אולם הוא הורכב מחדש לבקשת אחת השכנות, על ידי בעל מקצוע מטעמה (עמ' 122, שורות 1 - 6 לפרוטוקול). טענה זו לא נזכרה בתצהירו של מר שובר, היא הועלתה אך בחקירתו הנגדית והיא לא נתמכה בראיה כלשהי אחרת, לרבות תצהיר של אותה שכנה, שאף שמה לא נזכר בעדותו. אני דוחה את טענתו של מר שובר בעניין זה.
אני קובע, כי הנתבעים לא בצעו דבר מהוראות סעיף 53(ז) לפסק הדין, מלבד פירוק חלונות קירוי החורף.
ב.במסגרת סעיף 53(ח) לפסק הדין, ניתן צו מניעה קבוע, שאסר על הנתבעים לסגור את הסטווין בשטח שבחזית יחידה מס' 7 (החזית הדרומית הפונה לכביש והחזית המזרחית הפונה לשביל הגישה לבניין), אם באמצעות התריסים החשמליים שהותקנו במקום ואם בכל דרך אחרת. בנוסף, נאסר על הנתבעים להניח ציוד כלשהו בשטח הסטווין, לרבות שולחנות, עגלות או מקררים, לצורך הפעלת בית הקפה.
מר שי אטיה טען, כי הסטווין בחזית יחידה מס' 7, אותה שוכרים הנתבעים, נסגר מידי יום באמצעות התריסים החשמליים וצרף לתצהירו תמונה שמדגימה את סגירת התריסים. בנוסף, צורפו תמונות המדגימות את השמוש שעושים הנתבעים בשטח הסטווין, לרבות הנחת ציוד לצורך הפעלת בית הקפה.
מר אטיה לא נחקר בנקודה זו ואילו מר שובר לא טרח אפילו להכחיש את הטענה במפורש. ממילא, לא הוצג על ידיו ולו בדל של ראיה שתוכיח אחרת.
אני קובע, כי הנתבעים הפרו והם ממשיכים להפר גם כיום את הוראות סעיף 53(ח) לפסק הדין.
ג.במסגרת סעיף 53(ט) לפסק הדין ניתן צו מניעה קבוע כנגד הנתבעים 2 - 4, האוסר עליהם ו/או מי מטעמם לבשל ו/או לטגן בשטח בית הקפה שבבעלותם.
לא הוכח בפני כי הנתבעים הפרו הוראה זו. התובעת, באמצעות בנה שי, לא הוכיחה כי הנתבעים מבשלים במקום או מטגנים בו. מר שובר הבהיר בחקירתו הנגדית, כי המאכלים הנמכרים בבית הקפה מבושלים אצל הספק, מגיעים מוכנים לעסק ורק מחוממים בו (עמ' 23, שורות 15 - 29 לפרוטוקול). גרסתו בעניין זה לא נסתרה. משעה שלא נאסר חימום של אוכל בבית הקפה, אין הנתבעים מנועים מלחמם מאכלים מוכנים לפני הגשתם ללקוחותיהם. אני דוחה את טענותיה של התובעת בעניין זה (אבהיר, כי אין מקום לדון בטענות בדבר הפרות שארעו, לטענתה, לאחר הגשת הבקשה).
ד.במסגרת סעיף 53(י) לפסק הדין הורתי כי בית הקפה יסגר מידי יום חול עד השעה 21:00. בימי שישי יסגר בית הקפה עד השעה 16:00 והוא לא יפעל כלל בשבתות ובחגים, הכל החל מיום 1.10.2017.
מר שובר אישר חקירתו הנגדית, כי בית הקפה פועל מידי שבת, החל מהשעה 08:00 בבוקר, ב"נוהל שבת". משמע, הנתבעים מזמינים לבית הקפה בין 50 ל - 100 מחבריהם ובד"כ מגיעים 30... (עמ' 122, שורות 16 - 23 לפרוטוקול). בהמשך, הוא הוסיף כי החליט לפתוח את בית הקפה בשבת כי "למה פתחתי בשבת? כי מראשון עד חמידי הכל מת. יש מציאות - יש שני ילדים, יש משכנתא (עמ' 123, שורות 17 - 19 לפרוטוקול). הוא טען, כי בית הקפה מקיים ימי הולדת בגן הציבורי הקרוב. הנתבעים מספקים כלים, ציוד ואוכל, לרבות פיצות שמחוממות בבית הקפה. משהוצג בפניו סרטון בו ארוע שערכו הנתבעים בפתח הבניין, ביום שבת, שעה שבית הקפה הומה מלקוחות, אישר מר שובר כי הסרטון אכן צולם בבית הקפה שלו, ממש בפתח הבניין (עמ' 122, שורה 26 - עמ' 123, שורה 7 לפרוטוקול). לשאלת מפורשת של בית המשפט האם בניגוד לפסק הדין הוא פותח בשבת, השיב מר שובר בחיוב (עמ' 123, שורות 9 - 11 לפרוטוקול).
אני קובע, כי הנתבעים הפרו את הוראות סעיף 53(י) לפסק הדין וכי הם נוהגים להפעיל את בית הקפה מידי יום שבת.
ה.במסגרת סעיף 53(יא), ניתן בזאת צו מניעה, האוסר על הנתבעים ו\או מי מטעמם (לרבות אורחי בית הקפה), לעשן בחצר הבית המשותף. הנתבעים יציבו שלט מתאים בנוגע לאיסור זה במקום בולט בשטח בית הקפה ויאכפו על אורחי בית הקפה את האיסור.
מר שי אטיה טען, כי הנתבעים לא הציבו שלט כאמור וכי החצר הפכה לאזור עישון ללקוחות בית הקפה. הטענה בדבר אי הצבת שלט האוסר על עישון לא נסתרה והנתבעים אף לא טרחו להציג ולו תמונה של שלט כאמור. אני קובע, כי הנתבעים הפרו את ההוראה בסעיף 53(יא) בדבר הצבת שלט בנוגע לאיסור העישון באזור החצר.
מנגד, הטענה לפיה החצר הפכה לאזור עישון לא הוכחה בראיה חיצונית כלשהי והיא לא נתמכה בעדות כלשהי נוספת. אני דוחה טענה זו.
טענתו של מר שי אטיה, לפיה הצבת מתקנים שונים בחצר והפיכתה למעשה ל"חצר האחורית" של בית הקפה, לרבות השלכת בקבוקים, פחיות שתיה ופסולת, אינה רלבנטית, מאחר ופסק הדין אינו כולל סעד כלשהו במישור זה.
19.הנתבעים טענו, כי מאז פסק הדין השתנו נסיבות, שעה שנתקבל אישור מהרשות המקומית, לפיו אין כל מניעה לנהל במקום את בית הקפה, לרבות הקירוי.
אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, כבר במסגרת פסק הדין נדחתה טענת התובעת, לפיה הפעלת בית הקפה אסורה בהתאם לתכנית המתאר החלה על הבניין. אלא, שאין בכך כדי לאיין את יתר הוראות פסק הדין, בדבר ההגבלות בהפעלת בית הקפה, לצורך איזון זכויות הצדדים. שנית, החלטת הועדה המחוזית לתכנון ובניה מיום 7.3.2018, בנוגע לבקשתו של מר גרוס לשינוי יעוד הסתווין למסחר, לפיה הותרה סגירת הסטווין, ניתנה במישור התכנוני ולא במישור הקנייני. לפיכך, אין בה כדי לשנות מהוראות פסק הדין (ראה סעיף 43 לפסק הדין). שלישית, הועדה קבעה, כי יש להרוס את קירוי החורף, כתנאי להפקדת התכנית. תנאי זה, כמו יתר התנאים בהחלטה טרם בוצעו. אני דוחה את טענותיהם של הנתבעים גם במישור זה.
20.אני קובע, אפוא, כי הנתבעים (החברה, שובר ועזריאל) פעלו בניגוד להוראות סעיפים 53(ז), 53(ח), 53(י) ו - 53(יא) לפסק הדין, כמפורט לעיל, וחטאו בבזיון בית המשפט.
אבהיר, כי אין זו הפעם הראשונה בה ביזו הנתבעים החלטות של בית המשפט. כפי שפורט בפסק הדין, בהחלטתי מיום 14.7.2014 קבעתי כי החברה (שבבעלות שובר ועזריאל) פעלה בניגוד לצו מניעה זמני והפרה שורה של הוראות שניתנו על ידי בית המשפט. במסגרת אותה החלטה, ניתנה לחברה הזדמנות לתקן את ההפרה, ובמידה ולא תעשה זאת, תחויב בתשלום קנס יומי נמשך בסך של 1,000 ₪, עד אשר תוכיח כי היא אכן סיימה את כל העבודות הנדרשות. אני למד, כי החברה, באמצעות הנתבעים, לא תיקנה את ההפרות גם לאחר מתן פסק הדין. יתירה מזאת, כפי שפורט בפסק הדין, חרף החלטת הועדה המקומית והחלטת ועדת הערר, לפיה בכל 15 לחודש אפריל יפורק קירוי החורף, בעת ביקורי במקום ביום 1.6.2016, קירוי החורף טרם פורק, אף שהיה על הנתבעים 2 - 4 לעשות כן כחודש וחצי לפני כן. הנתבעים אינם נרתעים, אפוא, מלהפר באופן שיטתי את החלטות בית המשפט, כמו גם החלטות של ועדות התכנון ובניה. אין מקום להשלים עם מצב דברים זה.
21.א.ניתנת לנתבעים הזדמנות לתקן את ההפרות המפורטות בסעיפים 18(א) ו - 18(ה) לעיל, וזאת עד ליום 30.5.2018, בשעה 16:00 ולהגיש לבית המשפט אסמכתאות בדבר ביצוע הוראות בית המשפט במלואן.
במידה והנתבעים לא יעשו כן עד למועד הנ"ל, כי אז הם יחוייבו, ביחד ולחוד, בתשלום קנס יומי נמשך בסך של 1,000 ₪ החל מיום 1.6.2014 עד אשר יוכיחו כי אכן מלאו את כל ההוראות, כנדרש.
ב.החל מיום 18.5.2018, בגין כל הפרה, כמפורט בסעיף 18(ב) לעיל, ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד, קנס בסך של 4,000 ₪.
ג.החל מיום 18.5.2018, בגין כל הפרה, כמפורט בסעיף 18(ד) לעיל, ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד, קנס בסך של 8,000 ₪.
ד.בהתאם לסמכותי, נוכח התנהלותם של הנתבעים עד כה, בהפרה חוזרת ונשנית של הוראות החלטות בית המשפט ופסק הדין, אני מחייב אותם בתשלום קנס מיידי בסך של 15,000 ₪ לטובת אוצר המדינה. סכום זה ישולם בתוך 30 ימים מהיום.
22.אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את הוצאות ההליך בסך של 10,000 ש"ח. הסכום הנ"ל ישולם בתוך 30 ימים מהיום, שאחרת ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
המזכירות תמציא העתקים מההחלטה לידי הצדדים וכן, לידי המרכז לגביית קנסות.
ניתנה היום, כ"ט אייר תשע"ח, 14 מאי 2018, בהעדר הצדדים.
