ת"א 2435-07-13 דכה נ' קווים מערכות תחבורה בע"מ ואח'

1. זוהי תביעה בשל נזק גוף שכנטען נגרם לתובע ביום 9.7.04. האירוע הוכר כתאונת עבודה ע"י המוסד לביטוח לאומי (להלן המל"ל). התובע טוען בסיכומיו, שלראשונה הגיש את תביעתו במסגרת ת"א 44203/97 ביום 10.7.07, אך התביעה נמחקה ביום 24.2.11 מפני שהתובע, שהיה אסיר, לא הגיש חוו"ד רפואית. התובע הגיש את תביעתו שוב ביום 1.7.13. לשיטתו, התביעה לא התיישנה, מפני שבתקופה שבה היתה התביעה תלויה ועומדת עצר מרוץ ההתיישנות מלכת, לפי סעיף 15 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 (להלן חוק ההתיישנות).

2. הנתבעת 1 העסיקה את התובע בעת התאונה. הנתבעת 2 ביטחה אותה. שתיהן מיוצגות ע"י אותו עו"ד, הגישו כתב הגנה וסיכומים יחדיו. הנתבעות טוענות שהתביעה הנוכחית, שהוגשה ביום 1.7.13, תשע שנים אחרי התאונה, התיישנה כלפי הנתבעת 2 בלבד. לא ברור כיצד הועלתה הטענה בשם שתי הנתבעות, תוך שהיא יוצרת לכאורה ניגוד עניינים וחזית מחלוקת ביניהן. טענת ההתיישנות נטענה בכתב ההגנה. התובע לא הגיש כתב תשובה. לא הוגשה בקשה לסילוק על הסף והטענה נותרה בחלל האוויר במהלך כל המשפט. הצדדים לא הביאו כל ראיות לענין ההתיישנות אף שניסו "להגניב" לסיכומיהם מסמכים שונים שלא הוגשו כראוי.

3. הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות קובעת: "הוגשה תובענה לפני בית-משפט, לרבות בית-דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה." כפי שפורשה הוראה זו בפסיקה "אין לפרש את הדיבור "נדחתה" בסעיף 15 הנ"ל כפי שהוא מתפרש בתקנות סדר הדין האזרחי, אלא משמעותו רחבה יותר, והוא כולל את כל המקרים שבהם מגיעה התובענה לקיצה מכוח החלטת בית המשפט, כגון, כמו במקרה שלפנינו, שהתובענה הופסקה" (מפי כב' השופט לוין, רע"א 68/89 צור חברה לביטוח בע"מ נ' סרסור, פ"ד מג(2) 624. "למסגרת זו ניתן להכניס מצבים שבהם כתב-תביעה נמחק משום שאינו מראה עילת תביעה, או מקום שבו תובע מבקש לחזור בו מתביעתו בתנאים שלא ימנעו את הגשת התביעה מחדש (תקנה 154(א) לתסד"א), או מקום שתביעה נמחקת מחמת חוסר מעש (תקנה 156 לתסד"א). במצבים מסוג זה פשיטא הוא, על-פי סעיף 15, כי תקופת ההתדיינות הראשונה בתובענה שנדחתה או נמחקה לא תובא במניין תקופת ההתיישנות" ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון ואח', פ"ד נז(5) 168.

הצדדים מסכימים שהתביעה נגד הנתבעת 1 אכן לא התיישנה, שכן בעת שהיתה התביעה הראשונה תלויה ועומדת, עצר מרוץ ההתיישנות מלכת. הם חלוקים בשאלה אם מהלך זה השפיע על מרוץ ההתיישנות של התביעה נגד הנתבעת 2.

4. התובע טען שטענת ההתיישנות "מיותרת" ולא ברור למה התכוון. לשיטתו, הנתבעת 2 ביקשה בכתב הארכת מועד להגיש כתב הגנה לשם בדיקת התביעה ואחר-כך הוגש כתב הגנה ע"י ב"כ הנתבעים יחדיו. "מכתב זה הינו בבחינת הודאה בקיום זכות התובע כלפי נתבעת 2 שלקחה על עצמה את הטיפול בתובענה ותשלום הפיצויים שייקבע, שרק ממנו מתחיל מועד ההתיישנות כלפי נתבעת 2 וכאמור בסעיף 9 לחוק ההתיישנות הנ"ל". טענה זו אינה נכונה במובנים אחדים. העובדה שכתב הגנה הוגש במשותף ע"י שני נתבעים אינה כשלעצמה ולבדה הסכמה של האחד לשאת בחיובי האחר, או הודיה של המבטחת בזכות התובע לקבל פיצוי ממנה. בוודאי שאי אפשר להסיק קיומה של הודאה בחבות, ממסמך שבו היא מוכחשת במפורש – וההתיישנות נטענה מיד בכתב ההגנה.

5. התובע טוען, כי לפי סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א – 1981 (להלן חוק חוזה הביטוח) "בדרישת המבוטח חייב המבטח לשלם לצד השלישי את הפיצוי בביטוח אחריות; משעה שהנתבע 1 העבירה את הטיפול בתובענה לנתבעת 2 והאחרונה לקחה על עצמה את הטיפול והודיעה על-כך בכתב לב"כ התובע, קרי: העמידה את עצמה בנעלי המבוטח, מנועה הנתבעת 2 מלהתכחש לחבותה." בהמשך הוא גם מפנה לסעיף 18 לחוק ההתיישנות הקובע שמועדי ההתיישנות יחולו על הצדדים ועל חליפיהם.

6. הנתבעת 2 טוענת שסעיף 68 "אינו רלוונטי לעילות התובע כנגד ו/או ביחס למי מהנתבעות, אלא שהוא דן ביחסים הפנימיים בין מבוטח למבטחת, בלא כל נגיעה והתייחסות ישירים לתובע או לשאלת ההתיישנות". היא גם טוענת שסעיף 18 אינו נוקט לשון "ו/או" אלא לשון "או" והנתבעת 2 אינה "חליפו" של הנתבע , כהגדרתו בסעיף 18.

טענות הנתבעות מתמיהות: הטענה בנוגע לסעיף 68 פשוט מתעלמת מכך שסעיף זה יוצר לתובע עילת תביעה ישירה נגד מבטחת אחריות ולכך ששאלת ההתיישנות נדונה במפורש בסעיף 70 לאותו חוק. בסעיף 18 לחוק ההתיישנות (או במקום אחר בחוק) אין כל הגדרה לביטוי "חליף". כיצד מפנה היא להגדרה שאינה קיימת? לשון "ו/או", אינה ביטוי עברי תקין הננקט בדברי חקיקה, אלא שיבוש לשון שנפוץ בכתבי טענות בלבד. איזו משמעות יש להסיק מכך שהמחוקק לא נזקק לביטוי שאינו קיים?

לצד התמיהות, ברור שהנתבעת 2 אינה מכחישה שביטחה בביטוח אחריות את הנתבעת 1 ועל כך יתבסס ניתוח הדין שלהלן.

7. סעיף 18 לחוק ההתיישנות, קובע: "לענין תקופת ההתיישנות אין נפקא מינה אם הזכות נתבעת על-ידי הזכאי המקורי או על-ידי חליפו או אם הזכות נתבעת נגד החייב המקורי או נגד חליפו, ובלבד שאם נסבה הזכות בדרך ירושה, לא תסתיים תקופת ההתיישנות לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו נסבה הזכות." זוהי הוראת דין כללית שעניינה במצבים שבהם בא בעל-דין אחד "בנעלי" חברו. המונח "חליף" היה חידוש מילולי של חוק ההתיישנות. כשנדון בפסיקה בשנות השישים ראו בו לרוב תרגום של ""substitute דהיינו, מי שבא במקום בעל הזכות ולא כמי שנוסף לו.

יתכן שהשינויים שחלו בינתיים בדיני הפרשנות מחייבים כיום פירוש יותר רחב, אך נראה שהדבר לא נחוץ, שכן השאלה שבפני הוסדרה בהוראות דין ספציפיות.