פלוני נ' קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים

רקע כללי וטענות הצדדים בסוגיית נסיבות התאונה

בפניי תביעה לנזקי גוף שנגרמו לתובע יליד 4/8/1988 אשר נפגע, כך על פי הנטען, בתאונת דרכים מיום 15/7/2012 שארעה בשעות הערב, בהיותו הולך רגל עת חצה במעבר חציה ברחוב קדם בתל אביב, כאשר לפתע לטענתו נפגע מרכב חולף שנסע במהירות, הטיחו ארצה ועל פי הנטען לא עצר אלא נעלם מזירת האירוע. (להלן: " התאונה").

ממקום התאונה פונה התובע באמצעות אמבולנס, אשר הוזעק על ידי עוברי אורח, לבית חולים וולפסון, שם אובחן כי לתובע נגרם שבר בברך שמאל עם חבלות יבשות בגב תחתון ומרפק ימין. רגלו של התובע גובסה למשך 10 ימים ובהמשך הוחלף הגבס למגן ברך. בהמשך הטיפול הרפואי עבר התובע בדיקת MRI לברך הפגועה אשר הדגימה קרעים של מספר רצועות בברך והומלץ לו לעבור ניתוח ארתרוסקופיה לשחזור הרצועות הפגועות, ניתוח אותו עבר התובע ביום 23/12/2013, במהלכו שוחזרה רצועה צולבת אחורית.

התובע גורס כי מדובר בתאונת דרכים "פגע וברח" ולפיכך התביעה הוגשה כנגד הנתבעת, בהתאם לסעיף 12(א)(1) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה 1975 (להלן: " חוק הפיצויים").

הנתבעת שוללת חבותה לפצות את התובע, בנימוק כי במקרה דנן אין המדובר בתאונת דרכים כלל ועיקר וכי התאונה לא ארעה בקשר לרכב חולף כלשהו. משכך, הדיון להלן יעסוק הן בשאלת החבות והן בשאלת גובה הנזק, על פי סדרם.

המסגרת הנורמטיבית

סעיף 12(א)(1) לחוק הפיצויים מקים את חבותה של קרנית לפצות נפגע אשר אין בידו לתבוע פיצויים מאת מבטח, מחמת שהנוהג האחראי לתאונה אינו ידוע ולא ניתן לאתרו. מאחר וחבותה של קרנית הינה שיורית לחבות המבטחת בחובה, בבחינת יוצא מן הכלל, אזי שעל מנת לבסס חובת פיצוי על-ידי קרנית, שומה על התובע להוכיח תחילה כי מתקיימים בעניינו התנאים שבסעיף 12(א) הנ"ל, ובנסיבות המקרה שלפנינו, כי התובע הינו "נפגע" כמשמעו בסעיף 1 לחוק הפיצויים: "אדם שנגרם לו נזק גוף בתאונת דרכים". אין חולק כי לתובע נגרם נזק גוף, המחלוקת בענייננו מתמקדת בשאלה האם נזק הגוף נגרם כתוצאה מתאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים, אם לאו.

דומה כי אין חולק בענייננו בנוגע לכך כי הנטל להוכחת העובדות הדרושות לשם קיומה של עילת תביעה נגד קרנית, רובץ לפתחו של התובע, ובכלל זה להוכיח כי הוא נפגע בתאונת דרכים, ובמקרה דנן, כתוצאה מפגיעת רכב שפגע וברח מן המקום, פרטיו אינם ידועים ולא ניתן לאתרו בשקידה ראויה (ראו: ע"א 2176/95 חלבי נ' אבו חמד; ת"א (מחוזי ת"א) 1551/07  אזולאי נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים; ת"א 9276/09 קראוז נגד קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים; ע"א 9096/11 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' גבארין - פורסמו במאגרים המשפטיים).

לשון אחר, נטל הראיה והשכנוע כי התאונה ארעה בנסיבות המזכות בפיצוי מכוח הוראות סעיף 12 (א) (1) לחוק, קרי, תאונת "פגע וברח" – תאונה בה זהות הנהג הפוגע אינה ידועה, מוטל על התובע. ראה בעניין זה ת"א 942/04 (מחוזי חיפה) עזבון המנוח עראוי חאמד ז"ל נ' קרנית קרן לפיצוי תאונות דרכים –החלטתה של כב' השופטת וילנר מיום 25/9/2007 (פורסם בנבו) עמ' 3:

"...על התובעים להוכיח את עצם קרות התאונה והתרחשותה תוך שימוש ברכב מנועי ברמה הנדרשת במשפט האזרחי. כלומר, עליהם להתכבד ולהביא ראיות קונקרטיות פוזיטיביות המוכיחות את עצם התרחשות התאונה והשימוש ברכב מנועי..."(הדגשה אינה במקור).

ומן הכלל אל הפרט;

ניתוח סוגיית החבות והוכחת עצם קרות התאונה

1. בתצהיר עדותו הראשית מתאר התובע את נסיבות התאונה וגורס כי התאונה ארעה בשעה 21:30 לערך ברחוב קדם בתל אביב, עת חצה את הכביש בדרכו לתפילה במסגד לזכר גיסו שנפטר מספר ימים קודם לכן. בעת חציית הכביש נפגע מרכב חולף שברח מהמקום בלי להותיר פרטים. לטענת התובע לנוכח חומרת הפגיעה לא עלה בידו לרשום את מספר הרכב הפוגע שכן איבד את הכרתו ופונה לבית החולים באמבולנס.

2. הנתבעת מנגד מכחישה את הטענה לפגיעה מרכב חולף וכתימוכין לקו הגנתה הגישה הקלטה ותמלול של השיחה שבוצע על ידי עובר האורח מול מד"א במסגרת הזמנת אמבולנס לזירת האירוע. עיון בתמלול השיחה מעלה כי מזמין הקריאה דיווח למוקדן מד"א על תאונה בין "אופנוע לרכב". (ראה מוצג נ/1 תיק מד"א מלא בנוגע לתאונה, לרבות תמלול שיחת הקריאה). עדות זו, לגרסת הנתבעת, מצביעה על כך כי אין המדובר בתאונה שארעה בין הולך רגל לרכב חולף אלא בין שני רכבים, מה ששומט את הקרקע תחת גרסת התובע בכללותה. לגרסת הנתבעת הדבר מצביע על כך כי התאונה ארעה בין שני כלי רכב, קרי בין רכב לאופנוע כאשר התובע היה רוכב האופנוע ולא הולך רגל כפי שגורס בכתב התביעה ובתצהירו.(עמ' 2 לסיכומי הנתבעת).

3. במעמד ישיבת ההוכחות הראשונה מיום 19/1/17 בעת חקירת נציג ועורך התע"צ מטעם מד"א, עו"ד יחזקאל פריד, התברר כי בתיק מד"א קיים מספר הנייד ממנו בוצעה שיחה הקריאה של אותו עובר אורח עלום שם, אשר היה מי שהזעיק את האמבולנס למקום ומסר את המידע לפיו התאונה ארעה בין "אופנוע לרכב". מספר הנייד של מזמין הקריאה מופיע הן בתמלול עצמו, שכן המזמין התבקש על ידי המוקדן למסור את מספר הנייד שלו, והן "בדוח אירוע מוקד דן" שנערך על ידי מוקדן מד"א תוך כדי קבלת הקריאה (ראה עמ' 6 לפרוטוקול).

4. משכך, בתום הישיבה עתר התובע לזימון העד הנ"ל ככל שיעלה בידו להתחקות אחר זהותו ופרטיו על פי מספר הנייד ובית המשפט נענה בחיוב לבקשה זו, שהרי לא יכול להיות ספק כי מדובר בעד מפתח שעדותו דרושה לנוכח המחלוקת הנטושה בין הצדדים בנוגע לזהות כלי הרכב המעורבים בתאונה. ואכן, הדבר עלה בידי התובע אשר הצליח לאתר את פרטיו של עובר האורח שהזעיק את מד"א, אדם בשם עאיש עלי, אשר לאחר ישיבת ההוכחות הראשונה הגיש תצהיר מטעם התובע עליו נחקר בישיבת ההוכחות השניה מיום 26/3/17.

5. בתצהירו מיום 5/3/17 אישר העד עאיש עלי כי אכן היה זה הוא שהזעיק את מד"א לזירה ואישר כי זיהה את קולו לאחר שהושמעה לו קלטת קריאת השיחה שערך מול מד"א. העד הסביר כי במועד התאונה יצא מבית קפה סמוך וראה רכבים במקום התאונה וראה אופנוע עוזב ולכן מסר למוקדן מד"א כי התאונה ארעה בין רכב לאופנוע. באשר לשאלה המתבקשת כיצד עלה בידו של התובע לאתרו, הסביר העד כי ניתן לעשות כן באמצעות אפליקציה בשם ME המזהה מספרי טלפון עם בעליהם ואף צירף את תדפיס המסך המאשר את הקשר בין מספר הנייד לבינו (ראה סעיף 8 לתצהירו).

6. באשר לנסיבות התאונה, מלבד תיק מד"א זימנה הנתבעת מטעמה עד בשם מר קובי ברכה, אשר היה מעסיקו של התובע עובר לתאונה. אין חולק כי העד הנ"ל לא היה נוכח במועד התאונה ולא היה עד ראיה לתאונה ואולם הוא זומן מטעם הנתבעת לעדות לנוכח שיחה אותה קיים עם חוקר מטעם הנתבעת ואשר הוקלטה על ידי החוקר. במהלך שיחה זו נשאל העד על ידי החוקר האם ידוע לו על תאונת הדרכים שארעה לתובע והלה ציין כי מדובר בתאונה במעורבות אופנוע. באמצעות זימון עד זה, ביקשה הנתבעת לחזק את קו הגנתה לפיו התאונה ארעה בעת שהתובע רכב על אופנוע שלו ולא בהיותו הולך רגל שנדרס על ידי רכב חולף. כאמור, הן העד והן החוקר זומנו כעדי הגנה מטעם הנתבעת ואף תמלול השיחה בין השניים צורף כמוצג מטעם ההגנה בצוותא עם תצהיר החוקר ודיסק קלטת השיחה בין השניים.

7. עוד בטרם אפנה למסקנות אליהן הגעתי על בסיס ניתוח המסכת הראייתית שנפרשה בהרחבה במהלך שתי ישיבות הוכחות שהתקיימו בפניי, אציין כי במהלך שמיעת הראיות הסתבר כי יריעת המחלוקת בין הצדדים צומצמה ביחס לכתבי הטענות ובמה הדברים אמורים? בעוד שבכתב הגנתה הכחישה הנתבעת כי התובע נפגע בתאונת דרכים כלשהי, הרי שבמעמד ניהול המשפט התברר כי אין המדובר בשלילת גורפת של טענת התובע לפיה נפגע בתאונת דרכים כלשהי, אלא ההכחשה נוגעת לטענה לפיה התובע נפגע כהולך רגל מרכב חולף. לשון אחר, הנתבעת אינה חולקת עוד על עצם פגיעת התובע בתאונת דרכים ולמעשה מסכימה כי התובע נפגע בתאונת דרכים, אולם לגרסתה זו ארעה בעת שהתובע נהג על אופנועו שלו ובכל מקרה, לא בהיותו הולך רגל.

8. אמור מעתה, עצם פגיעתו של התובע בתאונת דרכים אינה מוכחשת עוד, מה שמצמצם את גדר המחלוקת לשאלה: האם התאונה ארעה בהיות התובע הולך רגל שנפגע מרכב חולף (תאונת "פגע וברח") כפי שגורס התובע ואז החבות לפצותו חלה על קרנית, או שמא מדובר בתאונת דרכים בה התובע היה נוהג על אופנוע שלו במעורבות רכב צד ג' ואזי אין לו עילת תביעה כנגד קרנית אלא כנגד המבטחת של האופנוע עליו רכב, כפי שגורסת הנתבעת.

9. לאחר שעיינתי בתצהירים, בפרוטוקול חקירות העדים, בתיק מד"א המלא (נ/1) לרבות קלטת ותמליל שיחת הקריאה מול מד"א, באתי למסקנה כי התובע עמד ואף למעלה מן הרף הדרוש, בנטל הראייתי של מאזן ההסתברויות להוכחת גרסתו לפיה נפגע בתאונת דרכים כהולך רגל מרכב חולף אשר פרטיו לא ידועים, כפי שיפורט להלן;

   • גרסת התובע בדו"ח מד"א, בתעודת חדר מיון, ובמשטרה - חיזוק לגרסתו של התובע ניתן למצוא בתעודת חדר מיון של בית החולים "וולפסון" מיום התאונה בשעה 21:54 שם מצויין :" לאחר תאונת דרכים, רכב התנגש בו בעודו התהלך כהולך רגל, נפגע ברגל שמאלית.." בעניין זה אפנה לע"א 8388/99 הסנה חברה לביטוח בע"מ נ' מימי בן ארי פ"ד נו(4)689, שם בהיעדר ראיות חיצוניות לקרות התאונה, סמך בהמ"ש העליון על גרסה אוטנטית מזמן אמת שנמסרה בבית החולים. ראה עמ' 699:

     "... דא עקא, בית-המשפט נימק את החלטתו ביחס להתרחשות התאונה לא רק בעדותה של בן-ארי, אלא גם ברישומי בית החולים איכילוב שהגישו לו המבטחות. ....גם מסמך יחיד זה הוא חיזוק מספיק לעדותה של בן-ארי, שכן הוא מתעד חבלות גוף שנגרמו לבן-ארי, ואף מביא מפיה את הטענה, כי "לדבריה נפגעה בתאונת דרכים", וזאת במועד סמוך לאחר התאונה... די בכך שקיים חיזוק מספיק לעדותה של בן-ארי לעניין תאונת הדרכים..." (הדגשה לא במקור)

     אדרבא, גרסה זו מופיעה גם בדו"ח פרמדיק של מד"א שבדק את התובע במהלך פינויו, שם צויין: " נמצא שוכב על הכביש בהכרה. לדבריו פגע בו רכב ברגל שמאל". כאמור, על גרסה זו חזר התובע בכתב התביעה, בתצהיר עדותו הראשית, בחקירתו הנגדית, בכל התיעוד הרפואי מחדר המיון ואילך, והיא אף נתמכת בעדותו במשטרה מיום 23/7/12 כשבוע לאחר התאונה שם העיד: " הייתי הולך רגל רציית לחצות את הכביש למסגד פתאומית יצא תי אוטו פגע בי העיף אותי והתעלפתי והוא ברח. באו אנשים שמו לי מים על הפנים פתחית עיניים והייתי מטושטש ואז הגיע אמבולנס ולקח אותי לבית חולים וולפסון". (הודעתו במשטרה צורפה כהשלמה למוצגי התביעה לאחר ישיבת ההוכחות הראשונה). כפועל יוצא מעדות זו, בטופס המידע על נתוני תיק תאונת דרכים שהנפיקה המשטרה מיום 6/8/12 כשלושה שבועות לאחר התאונה צויין התובע כנפגע "הולך רגל" ובפרטי הרכב הפוגע צויין שמספר הרכב "לא הוצג". (מוצג א' למוצגי התביעה). אין זאת אלא כי מדובר בגרסה אוטנטית, גולמית, אשר ניתנה בזמן אמת, מיד ובסמוך לאחר התאונה, מבלי שהיתה לתובע שהות להיוועץ עם גורם מקצועי כלשהו ואף זה נותן לה משנה תוקף.

      

     בנוסף, התרשמתי כי מדובר בגרסה קוהרנטית ועקבית עליה חזר התובע אף בפני המומחה הרפואי ואשר לא נסתרה בחקירתו. ראה עמ' 16-17 לפרוטוקול. בחקירתו הנגדית ענה התובע כי כל האירוע ארעה תוך שניות ספורות בעת שירד למדרכה, ראה את אורות הרכב ושמע חריקת בלמים (עמ' 17-18 לפרוטוקול). העובדה כי פרטים אלו לא צויינו בתצהיר, אלא נאמרו לראשונה בחקירה הנגדית כמענה לשאלות שהופנו לתובע, אין בכוחה לסתור את הגרסה. מדובר ברמת הרזולוציה בה מתאר העד את פרטי התאונה עליה העיד בתצהיר. ככלל, מקובלת עליי הטענה לפיה רמת הרזולוציה בה נמסרת גרסה עובדתית לאירוע מסויים, אשר סביב קיומו נטושה מחלוקת בין הצדדים, עשויה להיות במקרים המתאימים, ברת משקל בין אם לאשרר ובין אם לקעקע מהימנות הגרסה. ואולם בנסיבות המקרה דנן, ולנוכח משקלן המצטבר של שאר הראיות התומכות בגרסת התובע, אין בכוחה כדי לקעקע את הגרסה, ולו בשל תיאור רמת פירוט נמוכה יותר בתצהיר ביחס לזו שהוצגה בחקירה.

      

   • לא הוצג "מניע" שעשוי היה לגרום לתובע לייחס התאונה לרכב חולף ולא לאופנוע שלו אילו אכן היה מעורב בתאונה-כאמור, גורסת הנתבעת כי התובע נפגע בעת שרכב על אופנוע שלו ולשם כך הזמינה תע"צ מיום 24/7/16 משרד התחבורה אליו צורפה רשימת כל כלי הרכב בעבר ובהווה הרשומים על שמו של התובע. גם התובע בעדותו אישר כי היה בעלים של אופנוע במועד התאונה אולם הכחיש כל מעורבות של האופנוע בתאונה ואף ציין כי האופנוע שהיה בבעלותו באותה עת, היה מבוטח בביטוח חובה ואילו התאונה הייתה מתרחשת במעורבותו, אזי וודאי היה תובע את מבטחת האופנוע. ראה גם עדותה של אשת התובע בעמ' 14 לפרוטוקול שם אישרה כי גם במועד התאונה היה בבעלות התובע אופנוע, אולם הסבירה כי היא ובעלה התובע הגיעו לניחום אבלים בבית הדוד עם הרכב הפרטי שלהם ולא עם אופנוע ולפיכך האופנוע כלל לא היה ברשות או בשימוש התובע באותו הערב. הנתבעת לא העלתה ואף לא הציגה כל ראיה סותרת, לפיה האופנוע שהיה בבעלות התובע במועד הרלוונטי לאירוע לא היה מבוטח בביטוח חובה, ובשל כך כביכול יש לתובע אינטרס לייחס התאונה לרכב חולף שפרטיו אינם ידועים, קרי קרנית. ראה בעניין זה תשובתו של החוקר מטעם קרנית שאישר כי במסגרת ביצוע החקירה לא בדק אם יש לתובע ביטוח חובה לאופנוע שבבעלותו (עמ' 35 לפרוטוקול).

   • עדותו של עד הראיה עלי עאיש- מר עאיש העיד כי פרק הזמן שחלף מהרגע ששמע את קולות התאונה ועד שיצא החוצה מבית הקפה לרחוב לראות מה קרה, ארך פחות מדקה. עוד העיד כי שמע רעש חריקה של רכב וצעקות להבדיל מרעש של התנגשות (עמ' 29 לפרוטוקול). העד השיב כי לא ראה רכב בורח מהמקום אלא ראה במקום אופנוע ורכבים מכאן הסיק כי התאונה הייתה במעורבות רכבים אלו. אולם מעדותו ניתן בנקל להתרשם כי למעשה אין לו ידיעה אישית בלתי אמצעית בנוגע לזהות הרכבים המעורבים בתאונה והוא אף לא ייחס לכך חשיבות בעת הזעקת האמבולנס. עוד אישר העד כי אינו מכיר את התובע לא לפני התאונה ולא אחריה והפעם הראשונה בה פגש התובע היא בבית המשפט. ראה עדותו בעמ' 28-29 לפרוטוקול. עדותו של העד לא נסתרה כהוא זה, אני מוצאת אותה מהימנה ומקובלת עליי, מה גם שמדובר בעד נייטרלי בלתי מעוניין ואשר אין לו היכרות קודמת עם התובע. לאור עדות זו לא היה עוד מקום לעמוד על הטענה כי מדובר בתאונה בין רכב לאופנוע, טענה בעטיה הכחישה הנתבעת לאורך כל הדרך את חבותה בקשר לתאונה.

   • עדותו של קובי ברכה- עדות זו שהובאה מטעם הנתבעת, לא זו בלבד שאינה מסייעת כלל ועיקר לחיזוק טענת הנתבעת אלא נהפוך הוא. למעשה מתיישבת בקנה אחד עם עדות התובע. במה הדברים אמורים? מדובר בעדות סברה במלוא מובן המילה. העד לא היה עד ראיה לתאונה והינו משולל כל ידיעה אישית לגבי נסיבותיה. התובע כלל לא דיווח לקובי ברכה על התאונה אלא למנהל העבודה שלומי (עמ' 16 לפרוטוקול). לא מן הנמנע כי קובי הסיק כי בתאונה היה מעורב אופנוע, רק בשל העובדה שאין עליה חולקין, כי התובע היה בעלים של אופנוע. אדרבא, העד עצמו אישר זאת בעדותו בעמ' 30 לפרוטוקול עת הסביר מדוע השיב כפי שהשיב לחוקר: " האסוציאציה שהייתה לי כי מדובר באופנוע כי התובע נוהג לנוסע על אופנועים. את המידע על התאונה קיבלתי מצד ג' מהמנהל הישיר שלו שלומי סימן טוב. אמרתי לגבי התאונה: " אופנוע או משהו". ובהמשך בעמ' 31 לפרוטוקול: " לא ידעתי פרטים ועניתי (לחוקר) כלאחר יד ממידע כללי מאד. לא ידעתי ולא נכנסתי לפרטים. עד היום אני לא יודע פרטים". אדרבא, בתמליל השיב הלה לחוקר לשאלה האם התובע נסע על אופנוע באלו המילים: " לא יודע, תשאל אותו, מה אתה שואל אותי..." (עמ' 11 לתמלול). עדותו של העד מתיישבת בקנה אחד עם עדות התובע עצמו לגבי זהות הגורם לו מסר דווח על התאונה. ובכל מקרה אין בכוחה של עדות סברה זו, אשר אינה מבוססת על ידיעה אישית בלתי אמצעית של העד, לסתור את גרסת התובע.

   • היעדר עדי ראיה מטעם התובע- טענה זו היה כוחה יפה והייתה יכולה להישמע אילו הייתה הכחשה גורפת של עצם פגיעת התובע בתאונת דרכים ובטרם עלה בידי התובע לאתר את פרטיו של עד הראיה ומזמין שיחה הקריאה ממד"א, עלי עאיש. אולם לאחר שהתברר כי יריעת המחלוקת בסוגיה זו צומצמה רק למעמדו של התובע כנהג אופנוע או כהולך רגל בתאונה, להבדיל מעצם פגיעתו התאונת דרכים, ולאחר שהעד מזעיק האמבולנס אותר וזומן לעדות מטעם התובע, ועדותו לא נסתרה כלל ועיקר והובהר כי מדובר בעד נייטרלי שאין לו כל היכרות קודמת עם התובע אלא היה עובר אורח שהזדמן למקום והזעיק את מד"א, דומני כי טענה זו אינה יכולה לעמוד עוד. למעלה מן הצורך אציין כי מאחר והתובע היה לבדו בעת שחצה את הכביש ולא היה עימו מישהו מבני משפחתו, לא ניתן להעלות כנגדו טענה כי לא לקח פרטים של עוברי אורח שהיו בזירת האירוע וזאת בשים לב לחומרת הפגיעה והכאבים הנלווים לה. דומני כי לנוכח חומרת הפציעה בנסיבות דנן, לא ניתן לצפות מפצוע במצבו של התובע, כי דעתו תהא נתונה להליך המשפטי הצפוי בעתיד ולחיפוש אחר עדי ראיה פוטנציאליים. אדרבא, אפילו את זהות העד שהזעיק עבורו את האמובלנס איתר התובע רק באמצעים טכנולוגיים וגם זה רק בזכות מספר הנייד שנשמר בדווח מד"א.

     באשר לטענת הנתבעת לפיה אף לא מי מבני משפחתו של התובע זומן לעדות בנוגע לתאונה ונסיבותיה, אציין כי הדבר אינו מעלה ואינו מוריד בנסיבות דנן, שהרי אין חולק כי אף אחד מבני המשפחה, אשתו או יתר האנשים שנטלו חלק בניחום האבלים, לא היו עד ראיה לתאונה וממילא איש מהם לא יכול היה להאיר את עיני בית המשפט בנוגע לעובדות שבמחלוקת. לכן אין לזקוף את אי זימונם לעדות בעניין זה, לכף החובה בנוגע לגרסת התובע.

10. לאור כל המקובץ דלעיל, לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, כמו גם בתצהירים ובחקירתם בבית המשפט, באתי למסקנה כי התובע הרים את נטל השכנוע ברמה הראייתית הנדרשת במשפט האזרחי והוכיח את עצם קרות התאונה כתאונת "פגע וברח" בה נפגע מרכב חולף שפרטיו אינם ידועים.

    סוגיית גובה הנזק

    טיב הפגיעה ושיעור הנכות

11. לבדיקת התובע מונה מומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי, דר' ליברטי, אשר בדק את התובע פעמיים וקבע בחוות דעתו הראשונה והעדכנית את הממצאים הבאים:

    • חוות דעת מיום 5/12/2013 - בחוות דעתו הראשונה קבע המומחה כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 30% אי יציבות רב כיוונית עקב פגיעה נרחבת ברצועות הברך, הגם שציין כי הברך אינה מתעקמת תחת כובד משקל הגוף.

    • בחוות דעת עדכנית ומשלימה מיום 5/10/2014- שניתנה כשנה לאחר הניתוח לשחזור הרצועה שעבר התובע ביום 23/12/13, ציין המומחה כי הניתוח לא תרם ליציבות הברך וכי נותרה אי יציבות קדמית אחורית בולטת כולל שקיעה אחורית של הטיביה המעידה על רפיון ואי ספיקה של שתל הרצועה הצולבת האחורית. יחד עם זאת ציין המומחה כי אין התעקמות ברך תחת כובד משקל הגוף, אין דלדול שרירים. המומחה הותיר את הנכות הרפואית בשיעור 30% על כנה, בנימוק כי הניתוח לא הביא להפחתת הנכות הרפואית.

12. לאור האמור לעיל עולה כי הנכות הרפואית שנותרה אצל התובע בגין התאונה הנה 30%. כאמור, אף לא מי מהצדדים בחר לזמן את המומחה לחקירה בקשר לחוות הדעת, ומשכך הריני לקבוע כי הממצאים הרפואיים שנקבעו בחוות הדעת לא נסתרו.

    עיסוקיו של התובע ונתוני השתכרותו עובר לתאונה

13. התובע נשוי ואב לשני קטינים, בן 24 במועד התאונה והיום בן 29. עובר לתאונה החל מ- 3/2011 עבד התובע בפירוק ופילוט דגים בחברת סנפיר ים אצל המעסיק קובי ברכה וכן בסופי שבוע אצל מעסיק בשם שמואל חייט שהינו בעל חנות דגים בהרצליה, אשר אף הגיע למתן עדות מטעם התובע. על פי הנטען, בשל התאונה הפסיק התובע עבודתו אצל מעסיקיו הקודמים למעט אצל שמואל חייט המעסיק אותו בחנות הדגים בסופי שבוע וחגים, ובמקרים בודדים גם באמצע השבוע בהתאם לצורך (סעיפים 27-29 לתצהיר). לטענת התובע מאז התאונה מתפרנס מקצבת פנסיית נכות (גמלה מחברת כלל בגין אובדן כושר עבודה) ומעבודה מזדמנת בסופי שבוע אצל שמואל חייט.

14. מתלושי שכר עובר לתאונה עולה כי התובע השתכר שכר חודשי ממוצע בשנת 2011 בסך 7,154 ₪ ובשנת 2012 עד לתאונה שכר של 7,948 ₪. [לפי טופסי 106 לשנים 2011 (מרץ-דצמבר) ו- 2012 (ינואר עד יוני) עובר לתאונה כפי שצורפו למוצגי התובע]. מכאן כי ניתן להעריך את בסיס השתכרותו עובר לתאונה בסך של 8,000 ₪ ברוטו נומינלי במעוגל. בשערוך להיום בסך 8,110 ₪ ולאחר ניכוי מס הכנסה בסך: 7,710 ₪ נטו. נתון זה יהווה את בסיס השכר המשקף את פוטנציאל ההשתכרות של התובע עובר לתאונה.

    הנכות התפקודית –עיסוקיו של התובע לאחר התאונה וגריעה מכושר ההשתכרות

15. כאמור, לטענת התובע מאז התאונה לא שב לעבודה כשלהי למעט עבודה מזדמנת בסופי שבוע וחגים אצל שמואל חייט. מנגד גורסת הנתבעת כי הלכה למעשה מאז התאונה עובד התובע בהיקף של משרה מלאה אצל שמואל חייט ללא כל פגיעה בכושר השתכרותו ביחס לזו שהיה לו עובר לתאונה וכי הדבר הוסתר באופן מכוון מבית המשפט בעדותו של התובע.

16. מחקירתו של שמואל חייט עולה כי התובע אכן עובד בחנות הדגים שבבעלותו מידי יום בהיקף של 4-5 שעות ליום, כאשר בסופי שבוע היקף השעות עולה. עיקר עבודתו של התובע היא בשירות הלקוחות מאחורי הדוכן. בהמשך החקירה הודה כי לעיתים גם נכנס לחדר העבודה האחורי ועוזר בפילוט וקשקוש הדגים. ככל שהעמיקה החקירה הודה המעסיק כי למעשה התובע עובד 6-7 שעות ליום ויכול להיות לעיתים גם 12 שעות. ראה עמ' 8- 9 לפרוטוקול.

17. עוד השיב העד כי התובע הוא עובד היחיד שלא מחתים כרטיס עבודה בנימוק כי "הוא לא יכול לעבוד יום עבודה. הוא לא שווה יום עבודה" (עמ' 10 לפרוטקול). הסבר זה אינו מקובל עליי שכן גם אם התובע עובד במשרה חלקית מצופה היה כי הדבר יקבל ביטוי בכרטיס עבודה מסודר כמו יתר העובדים. ואולם, המניע של מעסיקו, בעטיו מוותר על החתמת התובע על כרטיס העבודה, אינו במוקד העניין שבפניי. די לי בכך שהמעסיק אישר כי התובע עובד בהיקף משרה שהינו קרוב למשרה מלאה (9 שעות) בחנות הדגים שבבעלותו.

18. באשר לסכומים שקיבל התובע ממר חייט עבור עבודתו ועזרתו במכירות בחנות אין כל ראיה בפניי למעט אמירה סתמית בסעיף 9 לתצהירו של חייט לפיו שילם לו כספים "כראות עיני וכ'צופר על עזרתו ומתוך רחמים ורצון עז לעזור לו". בעניין זה העיד התובע בעמ' 20 לפרוטוקול כי יש לו אצל שמואל "תלוש גלובלי", וכי שמואל נותן לו כסף מזומן "כסף ביד מידי פעם" כל שבוע מקבל כסף ולפי הצורך. דברים סתומים אלו אינם מלמדים דבר וחצי דבר בשאלה כמה משתכר התובע כיום בעבודתו על מנת שניתן יהא להשוות ולבחון האם קיימת גריעה בפוטנציאל השתכרותו של התובע ביחס לזו שהייתה לו עובר לתאונה. בהמשך דבריו אישר התובע בחוסר רצון בולט תוך השתהות לשאלת בית המשפט בעמ' 21 לפרוטוקול כי: "( העד משתהה) יש תלושים לתקופה של אחרי...(העד שוב משתהה) אחרי התאונה קיבלתי מהמעסיק שלי שמיל. עד היום אני מקבל. אני נמצא בין 6-8 שעות יותר מעביר את הזמן שם.."

19. אין זאת אלא כי התובע החליף את עבודתו הקודמת אצל קובי ברכה לעבודה בעיסוק דומה אצל חייט שמואל, אצלו עבד בסופי שבוע עוד עובר לתאונה. אמור מעתה כי התובע עובד כיום בהיקף של משרה קרוב למלאה, ואולי אף למעלה מכך, ובאותו התחום של טיפול ומכירת דגים טריים. ראה עדותו בעמ' 19 לפרוטוקול שם אישר כי מרים ואורז דגים עבור הלקוחות ומשרת אותם וגם חותך, מקשקש, ומפלט כשצריך.

20. עוד מצינו מחקירת התובע כי הלה ממשיך להתאמן בחדר כושר, כפי שאף נהג לעשות עובר לתאונה ,ומראהו של התובע בעת חקירתו בפניי היה מראה שרירי וחסון באופן מיוחד ובולט לעין לכל הפחות בפלג גופו העליון. בענין זה אישר התובע כי הוא אכן ממשיך להתאמן בחדר כושר שלוש פעמים בשבוע עם משקולות תוך שימוש בסדים לברכיים, וכי אין לו מגבלה רפואית האוסרת עליו לעשות כן הגם שאינו יכול לבצע כיום את כל התרגילים שנהג לבצע עובר לתאונה. ראה עדותו עמ' 21 ו- 24 לפרוטוקול. עובדה זו ומראה גופו החסון של התובע מצביעים על כך שהתובע ממשיך לשאת משקלים כבדים במסגרת אימוניו הקבועים בחדר כושר.

21. לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים עליהם הצבעתי לעיל, ובעיקר לנוכח הערפל שפיזר התובע סביב שאלת כושר ונתוני ההשתכרות לאחר התאונה וחוסר המידע שדאג לייצר סביב סוגיה זו במכוון במסגרת מסכת ראיותיו, הן בנוגע לשאלת היקף המשרה בה מועסק היום במומו אותו ניסה להצניע בכל מאודו מבית המשפט וזאת בלשון המעטה, והן בנוגע לנתוני ההשתכרות שמשתכר כיום אצל מעסיקו הנוכחי, ומנגד לנוכח טיבה וטבעה של נכות בברך לגבר צעיר וחסר השכלה פורמלית, אשר עיקר עיסוקו ועבודתו הינה פיזית וכרוכה בעמידה ממושכת על הרגליים- באתי לכלל דעה כי יש להעמיד נכותו התפקודית של התובע בכל הנוגע לראש הנזק של הפסדי השתכרות לעתיד בשיעור 20%.

    חישוב הנזק לפי ראשי נזק

    הפסדי השתכרות לעבר

22. בניגוד לטענת התובע בסיכומיו, עיון בחוות הדעת של המומחה מעלה כי המומחה הרפואי לא התייחס בחוות דעתו לתקופות אי כושר מלאות או זמניות. יחד עם זאת, התובע המציא אישורי אי כושר רצופים במשך שנה שלמה עד ליום 30/6/13. מאחר ואף לא מי מהצדדים פנה אל המומחה בשאלת הבהרה או השלמה בנוגע לאורך תקופת אי הכושר, אין לי אלא לקבוע כי תקופה זו, הנתמכת באישורי אי כושר, לא נסתרה.

23. גם לאחר הניתוח לתיקון הרצועות שעבר התובע ביום 23/12/12 יש להניח כי שהה בתקופת אי כושר ואולם כאמור גם בענין זה לא טרח התובע להפנות שאלת הבהרה למומחה הרפואי ואף לא צורפו אישורי אי כושר בקשר לניתוח הנ"ל ולאחריו.

24. לפיכך, מצאתי לנכון לחלק את תקופת העבר לשלוש תקופות כדלקמן:

    • תקופת אי כושר מלאה למשך שנה שלמה עד 30/6/13. בגין תקופת אי כושר זו זכאי לפיצוי מלא בסך של: 7,710 X 12= 92,520 ₪.

      • תקופת אי כושר חלקי- מ- 1/7/13 ועד מועד הניתוח ב- 23/12/13 חצי שנה, הפיצוי יערך לפי נכות רפואית 30% כדלקמן: 7,710 X 6 X 30%=13,878 ₪.

      • תקופת אי כושר מוערכת על ידי בית המשפט כמלאה מיום הניתוח למשך חודשיים ימים- 15,420 ₪.

      • מ- 1/3/2014 ועד היום (46 חודשים), זכאי התובע לפיצוי בהתאם לנכות התפקודית בשיעור 20% לפיכך ייערך הפיצוי בגין יתרת תקופה זו: 7,710 X 46X 20%=71,000 ₪. 

      • הפסדי ההשתכרות לעבר מסתכמים, אפוא, בסך של 193,000 ₪ (במעוגל).

        פגיעה בפוטנציאל השתכרות לעתיד + פנסיה

25. לאור כל המקובץ דלעיל, אופן חישוב ראש נזק זה יעשה על פי בסיס שכר של 7,710 ₪ ו- 20% נכות תפקודית עד לגיל 67 (גיל תוחלת חיי עבודה כדלקמן:

    7,710 ₪ X 20% X 269.95 (מ.ה. ל-37.5 שנים)= 416,000 ₪ (במעוגל).

26. בתוספת 12% בגין פנסיה (כולל על הפסד שכר בעבר כפי שחושבו לעיל)= 73,000 ₪. (ראה בענין זה פסק דינה של כב' השופטת וילנר בת"א (מחוזי חי') 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר וקרנית (31.12.13).

    עזרת צד ג'

27. הלכה פסוקה, כי פיצויים בשל עזרה ייפסקו רק בהסתמך על ראיות שיובאו בפני בית המשפט, כאשר עזרה של בן משפחה אינה מזכה כדבר שבשגרה בפיצוי, ויש להוכיח כי חרגה מהעזרה המקובלת בין בני משפחה. עקרון זה נקבע בשורה ארוכה של פסקי דין וביניהם בע"א 103/82, גדיר נ' מ"י, המאוזכר בספרו של המלומד קציר, "פיצויים בשל נזק גוף" (מהדורה שלישית הוצאת תמר), בע"מ 416 :

    "אמת נכון הוא, שכאשר בן משפחה נקלע למצוקה יש לצפות מבן זוגו, ואולי אף מבני משפחה אחרים, לעזור ולסייע לו ככל יכולתם. כאשר עזרה זו אינה חריגה מבחינת היקפה ומהותה מהעזרה המושטת על ידי בן זוג אחד לרעהו או בין בן משפחה אחד למשנהו במהלך חיים היום יום על תהפוכותיהם, ייתכן שאז אין לתרגם זאת למונחים כספיים". הלכה זו בה נדרש: 'מאמץ יוצא דופן וחריג מעבר למקובל בין בני משפחה' כדי לזכות בפיצוי חזרה על עצמה גם בענין פלונית" (רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני (6.1.2015).

28. ומן הכלל אל הפרט; אין חולק כי התובע לא העסיק כל עזרה בשכר בקשר לתאונה. כל שנטען כי אישתו סעדה אותו בתקופה הסמוכה לתאונה ועוד נטען כי היא מסיעה אותו לכל צרכיו. אלא שבחקירת אשת התובע, התברר כי היא מסיעה אותו למקום עבודתו רק כאשר היא צריכה כי הרכב ישאר אצלה לסידוריה בהיותה מטופלת בילדים. ראה עמ' 13-14 לפרוטוקול.

29. חרף האמור, ולנוכח חומרת הפגיעה ותקופת ההחלמה הכרוכה מטבע הדברים בסוג כזה של פציעה, עד להשגת דריכה והליכה מלאה ועצמאית על הרגל הפגועה, ובשים לב לניתוח שעבר התובע לשחזור הרצועות ותקופת ההחלמה לאחריו, מקובל עלי כי בתקופות אלו הסמוכות לאחר התאונה והניתוח, נזקק התובע לעזרה מבני משפחתו מעבר לעזרה הרגילה והמקובלת. בנסיבות אלו, מצאתי לנכון לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בסך של 40,000 ₪ ביחס לתקופת העבר והעתיד גם יחד.

    נסיעה וניידות

30. בראש נזק זה עותר התובע לפיצוי בגין הוצאות ניידות בשל קשיים בנהיגה לנוכח הפגיעה בברך שמאל. מחקירתו של התובע ועדיו עולה כי התובע מתנייד ברכבו ללא כל צורך בעזרה או הסעה באמצעות נהג כלשהו כפי שגרס התובע בטענה כי אשתו מסיעה אותו לכל מקום (עמ' 9 לפרוטוקול).

31. יחד עם זאת, לנוכח טיבה וטבעה של הפגיעה הבלתי מבוטלת בברך שמאל, אשר משמעה כי התובע מתקשה בעמידה והליכה ממושכת, זכאי התובע לתוספת בגין צורכי נסיעה וניידות מוגברים ביחס למצבו שקדם לתאונה, ועל כן מצאתי לנכות לפצותו בראש נזק זה בסך כולל של 40,000 ₪ לעבר ולעתיד גם יחד.

    הוצאות רפואיות

32. התובע לא צירף לתצהירו ראיות על הוצאות רפואיות, למעט מספר קבלות בודדות וטען בסיכומיו,כי לא השכיל לשמור את כל הקבלות בגין הוצאותיו כתוצאה מהתאונה.

33. לאור ההלכה שנפסקה בע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא(2) 742 (30/4/97), זכאי התובע לקבל את הטיפול הרפואי הדרוש לו, במסגרת קופת החולים, בה הוא חבר וזאת מכח חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשמ"ד-1984. הפן השני של הלכה זו מחייב את הנפגע, למצות זכאותו לקבלת טיפול רפואי, במסגרת הרפואה הציבורית, ראה לעניין זה; ע"א 10/89 שבו נ' אילוז, פ"ד מו(2) 456, 462 (8/4/92).

34. כידוע, בהיות התובע חבר קופ"ח הוא זכאי למגוון הטבות מכוח סל הבריאות המוצע למבוטח עפ"י חוק ביטוח בריאות ממלכתי, לרבות טיפולים אמבולטוריים, פיזיוטרפיה וטיפולים תרופתיים.

35. לאור כל האמור לעיל, ראיתי לנכון לפסוק לתובע פיצוי גלובלי לעבר ולעתיד בגין הוצאות בהן נשא או יישא בעתיד מעבר לזכאותו במסגרת סל הבריאות בקשר לתאונה בסך כולל של 10,000 ₪ לעבר ולעתיד גם יחד.

    כאב וסבל

36. לתובע נקבעו כאמור 30% נכות רפואית. בנסיבות אלו, ובהתאם לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון), תשל"ו- 1976, הנני פוסקת לתובע פיצוי בשיעור 55,000 ₪ במעוגל.

    סיכום גובה הפיצוי לפי ראשי הנזק:

    • הפסד שכר לעבר 193,000₪.

    • פגיעה בכושר השתכרות לעתיד 416,000 ₪.

    • הפסדי פנסיה (עבר ועתיד) 73,000 ₪.

    • עזרת הזולת (עבר ועתיד)                 40,000 ₪.

    • נסיעה וניידות (עבר ועתיד)                 40,000 ₪.

    • הוצאות רפואיות (עבר ועתיד) 10,000 ₪.

    • כאב וסבל+ימי אשפוז                               55,000 ₪.

    • סך הכל:827,000 ₪.

       

37. גורס התובע כי לנוכח המחלוקת בסוגיית החבות אשר עיקר המאמץ המשפטי במסגרת הבאת הראיות נסוב סביבה, יש מקום להעמיד את שכר טרחת עו"ד בשיעור 20% מגובה הפיצוי שייקבע. טענה זו אכן הייתה יכולה להילקח בחשבון אילו עדותו של התובע בסוגיית הנזק הייתה מלאה ולא באופן בה נקט התובע כמי שמגלה טפח ומכסה טפחיים כפי שנדון בהרחבה לעיל. לכן הגם שאכן מאמץ בלתי מבוטל בניהול תובענה זו, נסוב סביב סוגיית החבות במקרה דנן, לא מצאתי לנכון לחרוג מכללי תעריף שכ"ט של לשכת עו"ד כמקובל במקרה דנן.

38. לפיכך יש לפסוק כי על סכום פסק הדין יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור 13% בתוספת מע"מ כחוק והחזר הוצאות משפט.

39. סכום פסק הדין ישולם לתובע על ידי הנתבעת תוך 30 יום מהיום שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

    המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

     

    ניתן היום, י"ד טבת תשע"ח, 01 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.