פלוני נ' קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים

רקע כללי וטענות הצדדים בסוגיית נסיבות התאונה

בפניי תביעה לנזקי גוף שנגרמו לתובע יליד 4/8/1988 אשר נפגע, כך על פי הנטען, בתאונת דרכים מיום 15/7/2012 שארעה בשעות הערב, בהיותו הולך רגל עת חצה במעבר חציה ברחוב קדם בתל אביב, כאשר לפתע לטענתו נפגע מרכב חולף שנסע במהירות, הטיחו ארצה ועל פי הנטען לא עצר אלא נעלם מזירת האירוע. (להלן: " התאונה").

ממקום התאונה פונה התובע באמצעות אמבולנס, אשר הוזעק על ידי עוברי אורח, לבית חולים וולפסון, שם אובחן כי לתובע נגרם שבר בברך שמאל עם חבלות יבשות בגב תחתון ומרפק ימין. רגלו של התובע גובסה למשך 10 ימים ובהמשך הוחלף הגבס למגן ברך. בהמשך הטיפול הרפואי עבר התובע בדיקת MRI לברך הפגועה אשר הדגימה קרעים של מספר רצועות בברך והומלץ לו לעבור ניתוח ארתרוסקופיה לשחזור הרצועות הפגועות, ניתוח אותו עבר התובע ביום 23/12/2013, במהלכו שוחזרה רצועה צולבת אחורית.

התובע גורס כי מדובר בתאונת דרכים "פגע וברח" ולפיכך התביעה הוגשה כנגד הנתבעת, בהתאם לסעיף 12(א)(1) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה 1975 (להלן: " חוק הפיצויים").

הנתבעת שוללת חבותה לפצות את התובע, בנימוק כי במקרה דנן אין המדובר בתאונת דרכים כלל ועיקר וכי התאונה לא ארעה בקשר לרכב חולף כלשהו. משכך, הדיון להלן יעסוק הן בשאלת החבות והן בשאלת גובה הנזק, על פי סדרם.

המסגרת הנורמטיבית

סעיף 12(א)(1) לחוק הפיצויים מקים את חבותה של קרנית לפצות נפגע אשר אין בידו לתבוע פיצויים מאת מבטח, מחמת שהנוהג האחראי לתאונה אינו ידוע ולא ניתן לאתרו. מאחר וחבותה של קרנית הינה שיורית לחבות המבטחת בחובה, בבחינת יוצא מן הכלל, אזי שעל מנת לבסס חובת פיצוי על-ידי קרנית, שומה על התובע להוכיח תחילה כי מתקיימים בעניינו התנאים שבסעיף 12(א) הנ"ל, ובנסיבות המקרה שלפנינו, כי התובע הינו "נפגע" כמשמעו בסעיף 1 לחוק הפיצויים: "אדם שנגרם לו נזק גוף בתאונת דרכים". אין חולק כי לתובע נגרם נזק גוף, המחלוקת בענייננו מתמקדת בשאלה האם נזק הגוף נגרם כתוצאה מתאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים, אם לאו.

דומה כי אין חולק בענייננו בנוגע לכך כי הנטל להוכחת העובדות הדרושות לשם קיומה של עילת תביעה נגד קרנית, רובץ לפתחו של התובע, ובכלל זה להוכיח כי הוא נפגע בתאונת דרכים, ובמקרה דנן, כתוצאה מפגיעת רכב שפגע וברח מן המקום, פרטיו אינם ידועים ולא ניתן לאתרו בשקידה ראויה (ראו: ע"א 2176/95 חלבי נ' אבו חמד; ת"א (מחוזי ת"א) 1551/07  אזולאי נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים; ת"א 9276/09 קראוז נגד קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים; ע"א 9096/11 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' גבארין - פורסמו במאגרים המשפטיים).

לשון אחר, נטל הראיה והשכנוע כי התאונה ארעה בנסיבות המזכות בפיצוי מכוח הוראות סעיף 12 (א) (1) לחוק, קרי, תאונת "פגע וברח" – תאונה בה זהות הנהג הפוגע אינה ידועה, מוטל על התובע. ראה בעניין זה ת"א 942/04 (מחוזי חיפה) עזבון המנוח עראוי חאמד ז"ל נ' קרנית קרן לפיצוי תאונות דרכים –החלטתה של כב' השופטת וילנר מיום 25/9/2007 (פורסם בנבו) עמ' 3:

"...על התובעים להוכיח את עצם קרות התאונה והתרחשותה תוך שימוש ברכב מנועי ברמה הנדרשת במשפט האזרחי. כלומר, עליהם להתכבד ולהביא ראיות קונקרטיות פוזיטיביות המוכיחות את עצם התרחשות התאונה והשימוש ברכב מנועי..."(הדגשה אינה במקור).