ת"א 23287-08-11 איסקוב ואח' נ' חברת החשמל בע"מ ואח'

בפניי בקשת הנתבעת 2 לחייב את התובעות בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה, בהתאם לתקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן- התקנות).

טענות הצדדים

לטענת הנתבעת 2, התובעת 1 הוכרזה כפושטת רגל ביום 20.4.2009 וקיבלה צו הפטר בשנת 2011, התחמקה מתשלום הוצאות פסק דין קודם שניתן נגדה במשך 6 שנים, ולא שילמה לתובעת באותו הליך את הפיצוי שנפסק. הראיות שהציגו התובעות בדיון ההוכחות שהתקיים ביום 26.11.2013, הינן ראיות שאינן קבילות בבית המשפט, ותביעת התובעות מורכבת למעשה מחשדות, ספקולציות ועדויות שמיעה. לפיכך, באין כל ראיה ממשית ולא תשתית עובדתית או משפטית מתאימה, וסיכויי התביעה קלושים, דין תביעת התובעות להידחות.

התובעות טוענות ,כי יש לדחות את הבקשה על הסף ולו מהטעם כי היא לא נתמכת בתצהיר. לגוף העניין נטען, כי מטרת הבקשה הינה להכביד על התובעות ולגרום להן לוותר על תביעתן. הגנת הנתבעת 2 הינה הגנת בדים שקרית ולפיכך, אין כל בסיס ויסוד לבקשה.

דיון והכרעה

אמנם, הבקשה אינה נתמכת בתצהיר, אולם, אין לדחות את הבקשה על הסף בהעדר תצהיר.

בתקנה 519 (א) לתקנות, נקבע כי:

"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

התקנה אינה מפרטת מהם המקרים בהם יורה בית המשפט לתובע על הפקדת ערובה, והדבר נתון לשיקול דעת בית המשפט.

בהלכה הפסוקה נקבע כי בהפעלת התקנה, יש לאזן בין האינטרסים המנוגדים של התובע ושל הנתבע. מחד, יש לדאוג כי גם תובע עני ובכללם פושטי רגל יוכלו לזכות לסעד משפטי המגיע להם, ומאידך, על בית המשפט לראות לנגד עיניו גם את הנתבע אשר בסופו של הליך, עלול למצוא עצמו בפני שוקת שבורה ובחוסר יכולת לממש את ההוצאות שתפסקנה לזכותו (ראו: ע"א 2877/92 סאלח עבד אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר ואח', פ"ד מז(3), 846, 850, מיום 11.8.1993; רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים ואח', מיום 30.5.2004).