ר' ש' נ' בוטיק הפיתות (אשדוד) בע"מ ואח'

מבוא

1.ר' ש', ילידת שנת 8/6/1957, (להלן – "התובעת") הועסקה על ידי חברת בוטיק הפיתות (אשדוד) בע"מ (להלן "הנתבעת"), כעובדת ייצור החל משנת 1993.

2.על פי הנטען בתצהיר העדות הראשית של התובעת, ביום 7/10/2010 בסביבות השעה 15:30, מנהל העבודה, הממונה על התובעת, נתן הוראה לחלק מעובדי הייצור לנקות את רצפת מקום העבודה, באמצעות נוזל שקוף להסרת שומנים, מים וסבון.

נטען, כי התובעת לא היתה מודעת לכך שהפועלים פיזרו את הנוזלים על רצפת מקום העבודה, ולכן החליקה ונחבלה בחלקי גופה השונים.

3.על יסוד האמור, הגישה התובעת תביעה כנגד הנתבעת, לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף, שנגרמו לה עקב התאונה.

4.יצויין, כי התאונה הוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה (ראה נספח 13 בתיק המוצגים של התובעת).

5.הנתבעת בסיכומיה, איננה מכחישה את התרחשות האירוע, אך טוענת להיעדר כל אחריות, ולחלופין, לקיומו של אשם תורם משמעותי של התובעת.

בכל הקשור בתשלום הפיצויים, טוענת הנתבעת בסיכומיה, כי היות ועל פי חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, חלה החמרה במצבה של התובעת (ראה בעדות המומחה – עמ' 11 לפרוט'), הרי שהיה על התובעת לפנות למוסד לביטוח לאומי למצות את זכויותיה, וככל שלא עשתה כן, יש לבצע ניכוי רעיוני של תגמולים אותם יכלה התובעת לקבל מן המל"ל.

המחלוקת

6.מן המתואר לעיל עולה, כי יש להכריע בחמש סוגיות עיקריות:

האחת, האם יש לקבוע לנתבעת אחריות בגין התאונה.

השנייה, האם נגרמה לתובעת נכות כתוצאה מן התאונה.

השלישית, מהו סכום הפיצוי המגיע לתובעת בגין התאונה הנדונה, ככל שיימצא כי לנתבעת אחריות לתאונה.

הרביעית, ככל שהתשובה לשאלה הראשונה היא בחיוב, האם יש מקום לקבוע לתובעת אשם תורם.

החמישית, האם יש להפחית מסכום הפיצוי ניכוי רעיוני, בגין העובדה שהתובעת לא פנתה למוסד לביטוח לאומי לצורך מיצוי זכויות, בגין הטענה שמצבה הרפואי הוחמר.

דיון והכרעה

סוגיית האחריות

7.היות ואין מחלוקת שהתובעת החליקה בעת עבודתה, במקרקעין המוחזק על ידי הנתבעת שהיא המעבידה של התובעת (ראה בעדותו של מנהל העבודה בנתבעת, מר יוסף דגמני - עמ' 34 לפרוט'), הרי שכפי שיפורט להלן, יש לקבוע כי הנתבעת אחראית להתרחשות התאונה.

8.פסיקת בתי המשפט רצופה במספר רב של פסקי דין, שבהם נקבע, כי קיומה של רצפה רטובה במקום העבודה, יוצרת סיכון לעובדים ולחולפים במקום. בהתאם, על המעביד להראות, כי לא התרשל בעניין זה.

בהקשר זה נקבע, כי מקום עבודה, בו תהליך העבודה מחייב ניקיון ושטיפת הרצפה, אזי על המעביד מוטלת חובה מוגברת לשמור על בטיחות עובדיו, ולקבוע נהלי עבודה אשר יבטיחו, כי לא יתרחשו תאונות (ראה ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72 (1984); ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66 (2004); ת.א. (נצ') 840/09 טקצ'נקו נ' מלונות מוריה פלאז'ה טבריה בע"מ (פורסם ב"נבו" 31.3.2011); ת.א. (י-ם) 1969/05 מזרחי נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב"נבו" 1.4.2007) ).

לפיכך, מקום עבודה שבו נדרש עובד לעבוד, בעוד הרצפה שטופה במים וסבון, ולמעלה מכך מקום בו העובד עצמו נדרש לבצע בעצמו את עבודת הניקיון, ללא קיומן של הנחיות בטיחות ברורות ו/או אמצעי בטיחות למניעת החלקות, יוצר סיכון לעובדיו, ויש בכך משום סטייה מסטנדרט התנהגות סביר של מעביד, שכן העובדים חשופים בכך לאפשרות, שיחליקו על הרצפה הרטובה.

9.בע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225 (1993), נפסק, בעניין חובת הזהירות החלה על המעביד כך:

"נראה, שהיום אין עוד צורך לבחון את שאלת עצם קיומה של חובת זהירות מושגית בין מעביד לעובדו. חובה זו מוכרת יפה בפסיקה ענפה ועקבית. קיימים רק הבדלים בין פסקי הדין השונים ביחס לממדיה של אותה חובה וביחס להדגשים בדבר גורמיה השונים. יש שמדובר בחובה לנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מהעובד סכנות מיותרות, במקרים אחרים מצוינת החובה להזהיר את העובד מפני סכנות קיימות, ולעתים מודגשת החובה למנוע מהעובד סיכונים בלתי רגילים (ראה, לדוגמה: ע"א 250/64לוגסי נ' חברת שק"ם בע"מ [1], בעמ' 32; ע"א 686/77 מקורות חברת מים לישראל בע"מ נ' מרג'י ואח' [2], בעמ' 371-372; ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה ואח' וערעור שכנגד [3], בעמ' 420, ומראי המקום המופיעים שם). כאשר נשמעת הטענה מטעם מעבידים, שחובתם כלפי עובדיהם מצטמצמת לנקיטת אמצעים למניעת סכנות בלתי רגילות ויוצאות דופן במקום עבודתם, הרי טיעון זה אינו מקובל עלי. אין חובת המעביד כה מצומצמת. לדעתי, קיימת חובה כללית וגורפת מצד המעביד לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים. אך שותף גם אני לדעה, כי מהותם ומידתם של אותם אמצעי זהירות משתנות לאור טיבו, שכיחותו וחומרתו של הסיכון, שהמעביד מודע לו או חייב להיות מודע לו. כך, אם המדובר בסיכונים גלויים לעין, שאינם יוצאי דופן במיוחד, הרי ייתכן שמספיק להזהיר את העובד מפניהם ולהדריך אותו לגבי אופן מניעתם. אם הסיכון חמור יותר או נסתר יותר או בלתי רגיל, הרי במקביל גוברים מידתם, גיוונם ותחכומם של אמצעי הזהירות שמעביד סביר חייב לנקוט. לשון אחר: אמצעי הזהירות הסבירים הינם פונקציה של אופיו יוצא הדופן של הסיכון, של מידת הסיכון, ושל מידת הסכנה לשלומו ולבריאותו של העובד, הנובעת מאותו סיכון, אם אכן יתממש...".

מן האמור עולה, שלנתבעת, כמעבידה של התובעת, חובת זהירות מושגית כלפיה, וכנגזר מכך קיימת לה חובת זהירות קונקרטית, בוודאי על רקע ההנחיה שניתנה לעובדי הייצור לשטוף את רצפת אולם הייצור.

10.בת.א. (י-ם) 11198/07 עג'לוני נ' י' את א' ברמן בע"מ (פורסם ב"נבו" 22.4.2012), נקבע במקרה דומה, כך:

"לפיכך, ומאחר ורצפה רטובה במקום עבודה מהווה 'סיכון בלתי רגיל' (ראו, לדוגמה, ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72 (1984)), הרי שעבר הנטל אל הנתבעת להוכיח כי לא התרשלה, ובפרט להוכיח, אם כך היו פני הדברים, כי מצב דברים זה היה המצב הרגיל והראוי בזמן העבודה. לא למותר לציין כי אף לו היתה הנתבעת מנסה להוכיח טענה עובדתית מעין זו, או כל טענה עובדתית אחרת לפיה כך בוצעה העובדה במאפייה, עדיין נראה שהיה מקום לקבוע כי הנהגת שיטת עבודה המחייבת את העובדים לעבוד במקום בו הרצפה רטובה באופן תדיר מהווה בדרך כלל שיטת עבודה רשלנית. על המעביד מוטלת חובה מוגברת לשמור על בטיחותו של העובד, ולהבטיח כי שיטות העבודה נאותות ובטוחות. לעניין זה נקבע, פעמים רבות, כי 'על המעביד לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים. בתוך כך, על המעביד לספק סביבת עבודה בטוחה, להגן על עובדיו מפני סיכונים המצויים במקום העבודה ובתהליך העבודה, להנהיג שיטות עבודה נאותות ולפקח על ביצוען' (ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' אלבז, מיום 27.12.10, בפיסקה 7 לפסק-הדין; והשוו ע"א 14/08 אלרחים נ' פלסטינר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו, מיום 2.12.09, בפיסקה 10 לפסק הדין; ע"א 9073/09 אסותא נ' שרף, מיום 14.6.11, בפסקה 9 לפסק-הדין והאסמכתאות שם ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו נ' יאסין, מיום 31.8.11, בפסקה 17 לפסק-הדין). עבודה המחייבת עובד לבצע עבודתו על גבי רצפה רטובה חושפת את העובד להחלקה ופציעה, ולפיכך אינה עונה לסטנדרט ההתנהגות הסביר המצופה ממעביד."

11.לעומת כל פסקי הדין המפורטים לעיל, פסה"ד אליו מפנה הנתבעת (ע"א 363/85 בוסקילה נ' בראף-קייטרינג בע"מ (פורסם ב"נבו" 18.3.1987)), איננו רלבנטי, שכן עפ"י הקביעה העובדתית באותו מקרה, ההחלקה התרחשה לאחר שהרצפה התייבשה, מה שאיננו נכון למקרה דנן, שבו אין כל מחלוקת שהתובעת החליקה על הרצפה בעוד מתבצעת במקום עבודת שטיפה והרצפה רטובה.

12.יתרה מכך, בענייננו, אין כל מחלוקת שהנתבעת, באמצעות מנהל העבודה מר דגמני, היא שהורתה לתובעת ולעובדים נוספים לבצע את עבודת הנקיון, ואף סיפקה לעובדים את חומרי הנקיון לצורך שטיפת הרצפה. מר דגמני העיד בעניין זה כך (עמ' 36 לפרוט' ש' 9 - 23):

" ש.מי קבע את סדר התורנות של ניקיון הרצפה?

ת.אני חושב שאני.

ש.אתה חושב?

ת.כן.

ש.ומי היה אמור לפקח אם הניקיון שהיו מבצעים היה טוב או לא טוב?

ת.זה גם אני הייתי צריך, מדובר רק על המשטח של הרצפה.

ש.כמה עובדים היו באותה תקופה?

ת.עובדי ייצור בין 17 ל – 20 עובדים. יש תחלופה רצינית בעסק הזה.

ש.מי קבע באיזה חומרים ישתמשו לניקיון הרצפה?

ת.מי קבע, עד היום מקבלים אקונמיקה וסבון...

ש.מי הזמין את החומרים, מי היה אחראי?

ת.היה לנו מחסנאי שהיה מזמין, עד היום.

ש.בסעיף 5 לתצהירך אתה טוען שהשתמשתם בחומרי ניקוי רגילים המיועדים לניקוי רצפות, אתה יכול להגיד לי באיזה חומר לניקוי השתמשתם במועד התאונה?

ת.כן, זה לא רק במועד התאונה כל הזמן ששוטפים אנו משתמשים באקונומיקה וסבון רצפה."

13.מר דגמני העיד עוד, כי בתקופה הרלבנטית להתרחשות התאונה, לא היו הנחיות בטיחות בכל הקשור בביצוע עבודות הנקיון, אך כיום קיימים נהלים ברורים בעניין זה (ראה עמ' 36 – 37 לפרוט'):

"ש.אתה טוען בסעיף 6 לתצהירך שהעובדים והתובעת הודרכו על ידך באשר לבטיחות במקום העבודה, כל כמה זמן היית עורך תדרוך?

ת.אני הייתי דואג שהם יבואו עם נעליים סגורות, זה מה שאז דרשו ממני והיום זה משהו אחר.

ש.מה יש היום?

ת.היום יש לנו בן אדם חיצוני שאומר לי מה לעשות, שאז לא היה. זה כבר כמה שנים, שהוא קובע איזה חומרים אנו נשתמש ואיך ננקה.

ש.כל כמה זמן נערך תידרוך כזה, בטיחות?

ת.אז לא היו תדריכים, לא היו אנשים מבחוץ כמו היום שהיו באים פעם בחודש. היום יש מומחים לדברים האלה.

ש.הם קיים נוהל כתוב כלשהו אז בתקופה של 2010 לגבי בטיחות בעבודה?

ת.לא. היום כן.

ש.מה שונה היום מאז?

ת.כי באו ממשרד הבריאות ומשרד התעשייה והמסחר ופשוט הכריחו אותם שצריך להיות נהלים של בטיחות."

14.לא רק שבתקופה הרלבנטית לא היו נהלי בטיחות בכל הקשור בביצוע עבודות הנקיון, אלא שהנתבעת כלל לא התעניינה, כעולה מעדותו של מר דגמני, כיצד התרחשה התאונה וממילא לא פעלה באופן מיידי לתיקון אופן התנהלותה בכל הקשור לבטיחות עובדיה במהלך ביצוע עבודות נקיון (ראה עמ' 37 לפרוט' ש' 20 - 24):

" ש.אתה בררת אחרי התאונה מי שם את הנוזל לניקוי מרצפות בדליים?

ת.לא.

ש.מה ידוע לך על התאונה?

ת.לא ידוע לי כלום על התאונה. בלי שום קשר, אני בעצמי נפלתי 5 – 6 פעמים בעבודה וזה לא מקרה דרסטי שהיא נפלה והזמינו אמבולנס או משהו דרמטי."

בכך ביטאה הנתבעת אדישות לבטיחותם של עובדיה.

15.התובעת ציינה בתצהיר עדותה הראשית, כי בעקבות התאונה "חילקה הנתבעת לכל עובדיה נעליים מיוחדת נגד החלקה, אך לא לפני כן" (ראה סעיף 5 לתצהיר). התובעת לא נשאלה בחקירתה הנגדית בעניין זה, ולכן עדותה זו לא נסתרה.

16.אמנם, כטענת הנתבעת, התובעת לא הוכיחה, שבין חומרי השטיפה נכלל גם מסיר שומנים, אך בכך אין כל רבותא.

מר דגמני, מנהל העבודה של הנתבעת, העיד כי הרצפה נשטפה באמצעות אקונומיקה, סבון ומים. די בשפיכת אלה על רצפת אולם הייצור, כדי ליצור סיכון לעובדים, שחובה היה על הנתבעת לעשות כדי למונעו או לצמצמו, בין על-ידי מתן הוראות בטיחות מתאימות, ובין על-ידי אספקת נעליים שימנעו החלקה.

הנתבעת כשלה בשניהם – לא נתנה הוראות בטיחות, ולא סיפקה נעליים מתאימות.

17.עוד יש לומר, כי אמנם התובעת העידה, שבביתה היא עצמה מנקה (ראה עמ' 24 לפרוט' ש' 8 – 9), אך גם בכך אין לפטור את הנתבעת מאחריות. לא רק משום, שאין כל עדות מטעם הנתבעת שהתעניינה ו/או בדקה עם התובעת, כי היא אכן "יודעת לנקות", אלא בעיקר לנוכח העדרן של הוראות בטיחות ולנוכח העדר נעליים מתאימות שימנעו החלקה. שני אלה הגיעו הפלא ופלא רק לאחר שהתובעת נחבלה במהלך עבודתה ולאחר ש"באו ממשרד הבריאות ומשרד התעשייה והמסחר ופשוט הכריחו אותם שצריך להיות נהלים של בטיחות." (ראה בעדותו של מר דגמני עמ' 37 לפרוט' ש' 6 – 7 ).

18.הנתבעת מנסה גם להיתלות באמירה של התובעת, בחקירתה הנגדית, ולפיה האחריות של הנתבעת נובעת מן העובדה ש"זה קרה לי שם" (ראה עמ' 31 לפרוט' ש' 3).

אין לקבל טענה זו. התובעת היא אדם מן היישוב ואל משפטנית. אחריותה של הנתבעת איננה נגזרת מתפישה כזו או אחרת של הנפגע, אלא מפקודת הנזיקין כפי שפורשה בפסיקת בתי המשפט.

כמפורט לעיל, בתי המשפט הטילו חובת זהירות על מעביד בנסיבות שכאלה, ובחובת זהירות זו לא עמדה הנתבעת, ודברים שאמרה התובעת אין בהם כדי לשחרר את הנתבעת מאחריות זו.

19.לאור כל האמור לעיל, היות והנתבעת כמעבידה חבה בחובת זהירות כלפי עובדיה, בפרט לנוכח ההנחייה שניתנה לעובדי הייצור לשטוף את רצפת איזור הייצור, וכאמור, בתקופה הרלבנטית כלל לא היו הנחיות בטיחות, המתייחסות לאופן בו יש לבצע את הנקיון, ואף לא ניתנו לעובדים נעלי בטיחות, אזי אני מוצא את הנתבעת אחראית להתרחשות התאונה.

הנכות

20.בהתאם להחלטה מיום 9/10/2014 מונה פרופ' רמי מושייוב, מביה"ח "הדסה" עין-כרם, כמומחה רפואי מטעם בית המשפט, על מנת שיחווה את דעתו ביחס לנכות הרפואית, שנגרמה לתובעת עקב התאונה הנדונה.

21.בהתאם לחוות הדעת מיום 27/4/2015 נקבע, כי התובעת סובלת מנכות צמיתה בשיעור של 20% עקב קרע של גיד הסופרה ספינטוס, בשרוול המסובב של כתף ימין של התובעת.

המומחה ציין בחוות דעתו, שבסמוך לאחר הפגיעה הנטענת, היתה מעורבת התובעת באירוע חבלתי נוסף וזאת עקב נפילה באוטובוס בחודש 3/2011, והיות ולא ניתן לדעת בוודאות מהו אחוז הנכות הנובע מכל אחד מהאירועים החבלתיים הנ"ל, הוא מייחס מחצית מן הנכות לאירוע התאונה הנדונה.

בחקירתו הנגדית, השיב המומחה לשאלת ב"כ הנתבעת, בעניין זה, כך (עמ' 8 לפרוט' ש' 4 - 15):

"מצד אחד נאמר פה שיש לה סימנים אופיינים לפגיעה בשרוול המסובב, אבל מצד שני פרט לשני אזכורים היא לא עברה שום בירור ולא קיבלה שום טיפול ומשנת 99' למיטב ידיעתי לא קרה עם זה שום דבר, כך שאם שואלים אותי על הנכות בכתף שהיום יש לה 20%, אני אומר כי האזכורים שיש משנת 99' בפועל התרומה הזו מינורית ביותר. ואז יכול לבוא עוה"ד ולהגיד לי אבל אחרי התאונה היא שוב נפלה באוטובוס וכו' ואנחנו יודעים שהבירור שהיא עברה הוא בעצם החל אחרי האירוע באוטובוס, וכלל אולטרסאונד ושתי בדיקות MRI והבירור כולל גם בדיקות מעבדה, אז מה נשאר, אני לא עובד במשטרה ונשאר לי לעבור על המעקב, התיעוד הרפואי, ולראות מה תרם יותר ומה פחות. עברתי על הנתונים שיש בפני, המעקב הרפואי מה שנכתב וזה מה שיש לי ומצאתי כמו שאמרתי שעיקר הקליניקה, הבעיה הרפואית מיוחסת לתאונה הנדונה, וכך בסופו של דבר למרות הקושי לדייק בדיעבד קיבלתי את הרושם שהתאונה הנדונה תרמה לפחות מחצית מהנכות בכתף."

עוד נשאל המומחה, בהקשר זה, כיצד הקביעה בחוות דעתו, בעניין קיומה של נכות צמיתה, מתיישבת עם האמור בהחלטת הוועדה הרפואית לעררים, ולפיה לתובעת 0% נכות, וכי לתובעת הגבלה זהה בטווחי התנועה בשתי הכתפיים. המומחה השיב בעניין זה כך (ראה עמ' 10 לפרוט' ש' 12 - 19):

"לא, הוא קבע שאין לה נכות בכתף, הוא לא ביקש שום בדיקת עזר, הדמייה וכו', לא עניין אותו, אנחנו יודעים שהנכות שלה בכתף היא מאוד משמעותית ועל זה אין וויכוח, יש בסך הכל בספר של התקנות של הביטוח הלאומי שני סעיפים אולי 3 שלפיהם הנכות נקבעת על פי בדיקת עזר ולא על פי הקליניקה, אחד זה שבר דחוס בחולייה, אתה יכול לבדוק את הפציינט והכל בסדר והוא מקבל 5% נכות בגלל שרואים בסיטי שבר דחוס, והדוגמא השנייה היא קרע של השרוול המסובב, ואם יש אותו ויש אותו בדרגות, ולצערנו דרגת הקרע אצל התובעת היא גדולה מאוד, כמעט מאסיבית, עד כדי כך שספק אם אפשר לתקן את הקרע הזה וזה נדיר, וד"ר דוד נתן לה 0% נכות. וזה היה, הקרע הזה, היה, כאשר הוא בדק אותה. אני חושב שד"ר דוד טעה בקביעה שלו."

הנה כי כן, המומחה בעדותו ציין, כי בכל הקשור לנכות הנובעת מקרע בשרוול מהמסובב של הכתף, הרי שהיא נקבעת על בסיס ממצא קליני, ובמנותק משאלת קיומה או היעדרה של מגבלה תנועתית. מכאן, שיש לדחות את טענות הנתבעת, לפיה שגה המומחה בקביעתו זו.

22.בנוסף, קבע המומחה כי התובעת סובלת מנכות צמיתה בשיעור של 5%, בשל פגיעה בגב התחתון ומגבלות תנועה הנובעות מכך, וכי בעניין זה הוא מייחס מחצית מן הנכות לתאונה הנדונה ומחצית למצב רפואי קודם. כך באו לידי ביטוי הדברים בחקירתו הנגדית (ראה עמ' 8 לפרוט' ש' 23 - 28):

"כאשר יש לי נכות נתונה, והיא 5% וקבעתי את זה על סמך הנתונים שיש לי כרגע, אני אומר כי בנסיבות האלה שאחרי התאונה הופיעו כאבי גב תועדו כאבי גב ברציפות שלווו בהגבלת תנועה והצריכו בירור כולל בדיקת סיטי וכו' וטיפול ולעומת זאת לפני התאונה אנחנו מדברים על שני אזכורים בלבד של כאבי גב שנמהלים בבעיה האורולוגית אז נראה לי שסביר לקבוע שרק חצי, אבל בכל זאת חצי מהנכות נובעת מהתאונה הנדונה והמחצית השנייה היתה בעבר."

23.מכאן, שהמומחה קבע לתובעת נכות בשיעור של 10% בגין הפגיעה בכתף ימין, וכן 2.5% בגין מגבלות התנועה בגב התחתון, ובסך הכל על פי קביעת המומחה נגרמה לתובעת נכות משוקללת של 12.25% עקב התאונה.

24.לא מצאתי יסוד להתערבות בחוות דעתו של המומחה, אשר השיב באופן מקצועי וברור לשאלות ב"כ הנתבעת.

המומחה הרפואי "משמש זרועו הארוכה של בית-המשפט לעניינים שברפואה" (ר' רע"א 337/02 מזרחי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נו(4) (2002); רע"א 9724/07 דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ נ' חביב (פורסם ב"נבו" 4.2.2008)).

25.הלכה פסוקה היא כי הידע הרפואי הוא נחלת המומחה הרפואי, וכי ככל שאין בחוות דעת המומחה מסקנות, אשר אינן יכולות לעמוד במבחן הביקורת של ההיגיון, וראיות אחרות שהוגשו על ידי הצדדים, בית המשפט לא יטה להתערב במסקנותיו של המומחה (ר' ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז(5) 170 (1993)).

בע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי (פורסם ב"נבו" 31.12.1988), נפסק:

"משממנה בית המשפט מומחה על-מנת שחוות-דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם-כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן".

המומחה הותיר עלי רושם מקצועי, והסביר באריכות ביחס לכל שאלה שנשאל על-ידי ב"כ הנתבעת, מדוע יש להעדיף את האמור בחוות דעתו על-פני קביעתה של הועדה הרפואית, ומדוע אין לקבל את ההנחות שהניח בפניו ב"כ הנתבעת.

לאחר ששמעתי את תשובותיו בחקירתו הנגדית, שוכנעתי, כי אין יסוד להתערבות באמור בחוות דעתו.

26.לאחר שנקבעה נכותה הרפואית של התובעת, יש לדון בשאלת נכותה התפקודית. פרופ' מושייוב בחקירתו הנגדית העיד, כי נכותה הרפואית של התובעת מקשה על תפקודה (ראה עמ' 13 לפרוט' ש' 17 - 19):

"ש.מבחינה רפואית בן אדם עם נכויות כאלה, יכול לעבוד בסיעוד?

ת.זה בהחלט קשה ב 20% + 5% כפי שקבעתי היא לא יכולה לתת 100% בעבודה, יש הגבלה מסויימת בעבודתה, כי היא צריכה להרים כנראה את הפציינטים וזה מתכתב עם הדיון שראיתי כן תקנה 15 או לא."

גם התובעת בחקירתה הנגדית העידה בדבר הקשיים התפקודיים שהיו לה בעבודת הסיעוד (ראה עמ' 31 לפרוט' ש' 8 - 22):

"ש.סיימת את עבודתך במאפייה ואת הולכת לעבוד בסיעוד?

ת.לא עבדתי הרבה זמן שם, כי לא יכולתי.

ש.בחרת לעבוד בסיעוד נכון?

ת.לא בחרתי, כי היה לי קשה מבחינה כלכלית לא היה לי איך להתפרנס וניסיתי ולא הצלחתי ועזבתי מייד. לא התמודדתי עם זה ועזבתי. אף פעם לא עבדתי בסיעוד ניסית לא הצלחתי ועזבתי.

ש.אבל ידעת מלכתחילה שמדובר בעבודה פיזית קשה?

ת.לא ידעתי שזה כל כך קשה.

ש.אחרי שעבדת הבנת שזו עבודה פיזית קשה?

ת.עזבתי מייד, לא היה שהייתי צריכה להרים את הזקנות, לא יכולתי אני לא יכולתי לעשות דבר כזה, לא שלחו אותי עם אנשים סיעודיים לגמרי.

ש.אז מה כן היית צריכה לעשות?

ת.הייתי מביאה לה תרופות והייתי שוטפת כלים וקצת את הרצפה.

ש.אז מה קשה בזה?

ת.לא יכולתי, היו לי כאבים."

27.יחד עם זאת, אין חולק שכיום התובעת עובדת כעובדת ניקיון בחברת ISS ועל פי תלושי השכר שלה, שצורפו כנספח 12 בתיק המוצגים מטעמה, ניכר כי שכרה זהה לשכר אותו קיבלה עובר לתאונה.

28.לפיכך, על אף שקיימת מגבלה תפקודית של התובעת, עקב נכותה, אזי בהיעדר ראייה של ממש, ולפיה הנכות התפקודית גבוהה מן הנכות הרפואית, אני קובע, שהנכות התפקודית של התובעת, היא כנכותה הרפואית.

הנזק

הפסדי שכר לעבר

29.על פי המסמכים הרפואיים, שצורפו לתיק המוצגים של התובעת (ראה נספח 6 לתיק המוצגים), נרשמו לתובעת 98 ימי אי כושר.

פרופ' מושייוב, המומחה הרפואי מטעם בית המשפט, ציין בחוות דעתו, כי לאור האמר בתעודות הרפואיות, סביר לקבוע לתובעת נכות זמנית בשיעור של 100% עד ליום 13/1/2011.

בהתאם לאמור לעיל, יש לפסוק לתובעת הפסדי שכר לעבר בגין 98 ימי היעדרות.

30.היות ועובר לתאונה, שכרה של התובעת עמד על כ – 3,985 ₪ (ראה בעניין זה נתוני שכר מצטברים בתלוש השכר לחודש ספטמבר 2010), אזי בגין תקופת ההיעדרות יש לפסוק לתובעת הפסדי שכר לעבר בסכום של 13,020 ₪, ובשיערוך להיום מדובר בסך של 14,770 ₪.

31.בנוסף, לאור הדברים שמסר המומחה בחקירתו הנגדית, ביחס למגבלה של התובעת לעבוד בעבודה סיעודית, ולנוכח הפסדי שכר שנגרמו לתובעת בתקופה בה עבדה בסיעוד, החל מחודש יוני 2013 ועד חודש אוקטובר 2013, אני מוצא מקום לפסוק לה, על יסוד תלושי השכר שהציגה בגין תקופה זו, סכום משוערך להיום בסך של 8,000 ₪.

32.אין לקבל את טענת התובעת, שיש לפסוק לה הפסדי שכר מעבר לכך, בגין תקופות בהן לא עבדה, שכן לא צורף כל תיעוד רפואי אשר יצדיק את העובדה שלא עבדה כלל בתקופה הנטענת מחודש יוני 2011 ועד חודש יוני 2013.

הפסדי שכר לעתיד

33.עובר לתאונה שכרה של התובעת עמד על סך של 3,985 ₪ (ראה סעיף 30 לעיל), ומשוערך להיום שכר זה הינו 4,520 ₪. על-פי חוות דעת המומחה, עקב התאונה נגרמה לתובעת נכות בשיעור של 12.25%. לתובעת נותרו, במועד כתיבת פסק הדין, עוד 7 שנות עבודה, ובהתאם מקדם ההיוון הינו 75.6813.

היות שכך, חישוב אקטוארי מלא של הפסדי השכר לעתיד, על בסיס נכותה התפקודית של התובעת ושכרה עובר לתאונה, עומד על סך של 41,905 ₪.

34.היות והתובעת עובדת כיום, בשכר שאינו נופל מן השכר אותו הרוויחה עובר לתאונה כשהוא משוערך להיום, אני מוצא מקום לפסוק לה מחצית החישוב האקטוארי, דהיינו פיצוי בסך של 21,000 ₪ (לאחר עיגול הסכום).

אבדן זכויות סוציאליות

35.כנגזר מהפסדי השכר שנגרמו לתובעת לעבר ולעתיד, יש לפסוק לתובעת גם אבדן זכויות סוציאליות בשיעור של 12%, בסך של 3,500 ₪ (לאחר עיגול הסכום).

הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר ולעתיד

36.התאונה הנדונה הינה תאונת עבודה, ובהתאם זכאית התובעת לשיפוי מלא של הוצאותיה הרפואיות והוצאות הנסיעה שלה מן המוסד לביטוח לאומי, ואין מקום לחייב את הנתבעת בפיצוי עבור הוצאות אלה.

עזרת צד ג'

37.כעולה מחוות דעתו של המומחה, הפגיעות אשר נגרמו לתובעת עקב התאונה הנדונה, יצרו לה מגבלות תפקודיות, ואף אני קבעתי כאמור לעיל, כי יש לקבוע שנכותה התפקודית של התובעת, זהה לנכות הרפואית שנמצאה. בהתאם יש לקבוע, כי הנתבעת תידרש מעת לעת לעזרת צד ג', לצורך ביצוע המטלות השוטפות בחיי היומיום. בהקשר זה, בהיעדר ראיות קונקרטיות אני מוצא מקום לפסוק לתובעת על דרך האומדנא, פיצוי בסכום כולל, לעבר ולעתיד, כשהוא משוערך לערכי היום, בסך של 10,000 ₪.

כאב וסבל

38.כמפורט לעיל, אין חולק שלתובעת נכות צמיתה בשיעור של 12.25% עקב התאונה הנדונה, וכי נכות זו נובעת בין היתר מקרע בשרוול המסובב של כתף ימין.

לאור נכותה של התובעת, ומהותה הפגיעה, אני פוסק לה בגין הנזק הלא ממוני סך של 45,000 ₪.

אשם תורם

39.העובדה כי הנתבעת נמצאה כאחראית להתרחשות התאונה, אין משמעה בהכרח, שאין מקום לייחס לתובעת אשם תורם בגין התרחשות התאונה.

יחד עם זאת, נקבע בפסיקת בתי המשפט, שככלל יש להימנע מהטלת אשם תורם על עובד בגין תאונה שהתרחשה במקום עבודתו. אם כי, אפשרות זאת לא נשללה באופן מוחלט, ונקבע שיש לבחון את נסיבות המקרה.

40.בע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא(4) 524 (1987), נקבע כך:

"מעמדו העדיף של המעביד מתבטא בכך, שהוא פועל מתוך חופש בחירה מלא. הוא יוזם את הקמת המפעל, קובע את תחומי עיסוקו, את מבנהו וציודו, את תנאי העבודה, הוראות הבטיחות ונוהלי העבודה בו. הוא קובע איזו עבודה תוטל על עובד מסוים, בעל כישורים מסוימים וותק כזה או אחר של עבודה במקום, ויש בידו לשלוט במידת ההדרכה שיקבל אותו עובד.

העובד מצידו פועל מתוך הגבולות שמציב המעביד לפעולתו באמצעות החלטותיו בעניינים שפורטו לעיל. דרגות החופש של העובד הן מצומצמות, וניתן להניח, וזאת אמנם ההנחה המשפטית המקובלת, כי סיטואציה מסוכנת, שגרמה לפגיעה בעובד, נוצרה על-ידי המעביד ללא תרומה אוטונומית של הניזוק.

רק אם יצליח המעביד המזיק להראות, שהעובד הפעיל שיקול-דעת עצמאי באופן שהוא יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית ולא רק פעל בתוך דל"ת אמות הסיכון שיצר המעביד על-ידי הפרת חובתו החקוקה, עד שפגיעתו הייתה פועל יוצא מאותו סיכון, רק אז ייחס בית המשפט אשם תורם לעובד ויאמר, כי עליו לשאת בחלק מן הנזק."

בפרשת "עג'לוני" הנ"ל (ראה סעיף 10 לעיל) פסק בית משפט השלום בירושלים במקרה דומה, כך:

"זקיפת אשם תורם לחובת עובד שעה שזה נפגע במהלך עבודתו עבור מעבידו, היא בגדר חריג (ראו, לדוגמה בלבד, ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' א' מרציאנו ואח', פ"ד לו(2) 592, 604; ע"א 449/81 בן לב נ' מגד, פ"ד לח(4) 70, 74 (1970); ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא(4) 524, 527; ע"א 1958/97 בן שטרית נ' רשות הנמלים והרכבות, מיום 21.3.1999, בפסקה 2 לפסק-הדין). אמנם, יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש שצריכה להילקח בחשבון במישור האחריות (ע"א 110/80 גבאי נ' וליס, פ"ד לו(1) 449, 457-456; ע"א 9721/07 איסכור שירותי גילוון בע"מ נ' גוזלן, מיום 12.9.10, בפיסקה 10 לפסק-הדין; והשוו הדיון בע"א 5850/10 דפרון בע"מ נ' עזבון גולובין, מיום 15.4.12, בפסקאות כח-לב). עם זאת, על מנת שיקבע אשם תורם מעין זה על המעביד להקים את התשתית העובדתית המתאימה לצורך המסקנה לפיה התקיימו אותם תנאים לזקיפת אשם תורם לחובתו של העובד. מצב דברים מעין זה יתקיים, דרך משל, כאשר יוכח שהעובד הפעיל שיקול דעת עצמאי במהלך עבודתו (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72 (1984)), או כאשר פעל העובד בדרך מסוכנת ומתוך אילתור (ע"א 3463/95 מדינת ישראל נ' דרעי, פ"ד נ(3) 433 (1996)). אף לא אחת ממערכת נסיבות אלה הוכחה בנסיבות העניין, ולפיכך יש לקבוע כי אין מקום לסטות מהכלל החל בתובענות נזיקין שבין עובד למעביד ואין לזקוף לחובת התובע אשם תורם להתרחשות האירוע מושא התביעה."

41.בענייננו יש לומר, כי התובעת השאירה עלי רושם עגום בעדותה, אשר היתה רצופה בסתירות, אף ביחס לאמור לדברים שעליהם הצהירה בתצהיר עדותה הראשית, כך לדוגמא ביחס לנסיבות התרחשות התאונה היו בפי התובעת שלל גרסאות (ראה סעיפים 4 – 5 לתצהירה; עמ' 20 לפרוט' 21 – 32; עמ' 21 לפרוט' ש' 11 – 25; עמ' 24 לפרוט' ש' 10 – 28).

אך מכאן ועד ייחוס אשם תורם לתובעת הדרך ארוכה.

42.כאמור בפסקי הדין הנ"ל על מנת שייוחס אשם תורם לעובד במקום עבודתו יש להראות אחד מן השניים, העובד הפעיל שיקול דעת עצמאי במהלך עבודתו או שפעל בדרך מסוכנת מתוך אילתור.

מתוך העדויות שנשמעו בפני, ניתן לומר שאין מחלוקת, כי התובעת קיבלה הוראה ממר דגמני (מנהל העבודה) לבצע את שטיפת ריצפת אולם הייצור, ומכאן שלא הפעילה כל שיקול דעת עצמאי בהקשר זה.

זאת ועוד, הנתבעת לא הראתה כי התובעת פעלה מתוך אילתור או בדרך מסוכנת כלשהי.

אמנם, מתוך עדות התובעת ניתן לחלץ עובדה אחת שאיננה שנויה במחלוקת, ולפיה, התובעת היתה מודעת לכך שמתבצעות עבודות ניקיון במקום, וכי קיימים מים על הרצפה. אך בכך אין די כאמור בפסיקת בתי המשפט כדי להטיל עליה אשם תורם.

ניכויים

43.אין מחלוקת שלתובעת שולמו תגמולים על ידי המל"ל (ראה בעניין זה נספח 13 לתיק המוצגים של התובעת), ולסיכומי הנתבעת צורף חישוב ביחס לערך המשוערך של תגמולים אלה נכון לסוף חודש אפריל 2017, ולפיו, סכום התגמולים בערכם המשוערך עומד על סך של 8,955 ₪. סכום זה יש לנכות מסכום הפיצויים, כפי שנקבע לעיל על ידי.

44.בהקשר זה יש להתייחס גם לטענת הנתבעת ולפיה, יש לבצע בנוסף גם ניכוי רעיוני של תגמולים להם לכאורה זכאית התובעת בגין החמרה במצבה הרפואי (ראה בעניין זה עמ' 8 לסיכומי הנתבעת).

אין בידי לקבל טענה זו, שכן לגישתי נפלה שגגה בטיעוני הנתבעת בעניין זה. אמנם המומחה מטעם בית המשפט ציין כי חלה החמרה במצבה הרפואי של התובעת לאחר התאונה הנטענת, אך הוא ציין כי החמרה זו נובעת בין היתר מן התאונה הנוספת שאירעה לתובעת בחודש 3/2011 (ראה עמ' 11 לפרוט' הדיון), ומכאן שאין בסיס, לעת הזו, לקביעה לפיה חלה החמרה בנכות של התובעת עקב התאונה, וזאת במנותק מאירועים אחרים.

זאת ועוד, גם החישוב שערכה הנתבעת ביחס לניכוי הרעיוני איננו יכול לעמוד, משני טעמים: האחד, הנתבעת חישבה את סכום התגמולים בהתבסס על הנכות שנקבעה על ידי המומחה, ולא על בסיס אחוזי נכות, שייתכן והתווספו לתובעת עקב החמרה במצבה הרפואי. השני, לא נערך היוון של הסכומים, אשר נטען כי ישולמו לתובעת כתגמולים.

לאור האמור, ועל אף שבאופן עקרוני יש מקום להפחתה של תגמולים, כאשר ישנה ראיה חד משמעית לכך שנפגע גוף זכאי לתגמולים נוספים מן הביטוח הלאומי, הרי שבנסיבות המתוארות לעיל, לא רק שאין ראיה חד משמעית לכך, אלא גם אין בסיס לחישוב שערכה הנתבעת.

בהתאם אני דוחה את הטענה בעניין זה.

סיכום

45.סוף דבר, הפיצויים אותם פסקתי לתובעת מסתכמים בסכום של 102,270 ₪. מסכום זה יש לנכות את התגמולים ששולמו לתובעת על ידי המל"ל בסך של 8,955 ₪, ובהתאם הסכום לפיצוי עומד על סך של 93,315 ₪.

46.לאור האמור, אני מקבל את התביעה, ופוסק כי על הנתבעת לשלם לתובעת פיצויים בסך של 93,315 ₪.

בנוסף, תישא הנתבעת בהוצאות התובעת ובשכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪.

סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית ככל שלא ישולמו בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין.

זכות ערעור כחוק.

המזכירות תסגור את התיק ותשלח העתק של פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ד' סיוון תשע"ז, 29 מאי 2017, בהעדר הצדדים.