פלונית ואח' נ' מור - המכון למידע רפואי בע"מ ואח'

 לפני בקשה לסילוק התובענה על הסף מחמת התיישנות בהתאם לתקנה 43 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018. (להלן: התקנות"). החלטתי לקבל באופן חלקי את הבקשה לסילוקה של תביעת יורשי המנוחה ותביעת התלויים בהתאם למפורט. 

1. לפני תביעת יורשי המנוחה ותלויים בטענה לרשלנות בשל איחור באבחון סרטן השחלה, מחלה ממנה סבלה המנוחה, שנפטרה ביום 28.12.19. ביום 9.1.23, הוגש כתב התביעה המקורי נגד המשיבות הפורמליות. ביום 10.10.23 הוגש כתב התביעה המתוקן אליו צורף המבקש כנתבע (להלן: "כתב התביעה המתוקן"). טרם חלף המועד להגשת כתבי הגנה.

    

2. משיב-1 בעלה של המנוחה. משיבות 2-4 בנותיהן המשותפות של המנוחה ומשיב-1. משיבה-2 ילידת X.X.02, משיבה-3 ילידת X.X.05 (בת 18 ו- 5 חודשים במועד הגשת כתב התביעה המתוקן), משיבה-4 ילידת X.X.08 (קטינה במועד הגשתו של כתב התביעה המתוקן).

    

3. בהתאם לנטען בכתב התביעה המתוקן, במהלך חודשים דצמבר 2013 ועד ינואר 2015 פנתה המנוחה מספר רב של פעמים, לרופאי המשפחה אצל משיבה-1, בתלונות על כאבי בטן, חולשה וסחרחורות בעקבותיהם נעדרה מעבודתה. בתאריך 25.1.15 הופנתה לביצוע בדיקת סונר בטן אצל המבקש. הבדיקה שבוצעה ביום 28.1.15 פוענחה כתקינה. נטען כי היות והבדיקה פוענחה באופן שגוי כתקינה וללא כל ממצא פתולוגי, לא בוצע מעקב ראוי והמנוחה לא טופלה כנדרש. בדיקת CT מיום 12.2.15 במרכז הרפואי "שמיר", פוענחה גם היא כתקינה. בבדיקת CT נוספת שבוצעה אצל המבקש מיום 3.9.15, אובחנה המנוחה כחולת סרטן השחלה.

    

4. כתב התביעה המתוקן נסמך על חו"ד ד"ר מאיר פייבל, מומחה לרדיולוגיה אבחנתית ונוירו-רדיולוגיה, מיום 22.11.22 וחו"ד ד"ר דוד אדלמן, מומחה לרפואה פנימית ומומחה לאונקולוגיה, מיום 6.12.22 (להלן: "חוו"ד מומחי המשיבים").

    

5. בבקשה לסילוק על הסף נטען, כי עילת התביעה נגד המבקש נסמכת על הטענה לבדיקת סונר בטן רשלנית, שבוצעה למנוחה ביום 28.1.15. נטען, כי על פי המפורט בחוו"ד מומחי המשיבים, המנוחה אובחנה בספטמבר 2015 כחולה בסרטן השחלה, בשלב מתקדם וזמן קצר לאחר מכן, בנובמבר 2015 החלה לקבל טיפולים אונקולוגיים. נוכח האמור, נטען, כי לכל המאוחר בחודש נובמבר 2015 הייתה המנוחה מודעת לשלב המחלה בו היא מצויה. נטען, כי כתב התביעה המתוקן אליו צורף המבקש, הוגש כ- 9 שנים לאחר הבדיקה בגינה הוא נתבע, כ- 8 שנים לאחר אבחון המחלה בשלב המתקדם ומעל ל-7 שנים לאחר אבחון הישנות המחלה והתחלת הטיפול בהישנותה. משכך, דין התביעה כנגד המבקש להידחות מפאת התיישנות עילת התביעה נגדו.

    

6. נטען כי בהתאם לסעיפים 5 ו- 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") תקופת ההתיישנות, בת 7 שנים תמנה מהיום שבו נולדה עילת התביעה. ובמקרה דנן, אין חולק כי עילת התביעה נולדה, מעל ל- 7 שנים עובר להגשת כתב התביעה המתוקן. נטען, כי בהתאם לחוו"ד מומחי המשיבים, כבר בשלהי 2015 נמסרה למנוחה אבחנה חד משמעית, לפיה היא סובלת מסרטן מתקדם ולאחריה החלה המנוחה לקבל טיפולים. די בכך, כדי לקבוע כי היו בידי המנוחה העובדות הרלבנטיות המהוות את עילת התביעה ולמצער, כי לאדם הסביר, בנסיבותיה של המנוחה, היו העובדות הרלבנטיות המהוות את עילת התביעה.

    

7. עוד, נטען, כי יש לדון בטענת ההתיישנות כבר בשלב ראשוני זה, הואיל ומדובר בטענה מקדמית המבוססת על טענות המשיבים עצמם, כפי שפורטו בכתב התביעה המתוקן, אשר עשויה להכריע את התובענה. וכן כי במקרה דנן, מתקיימים כל הרציונאליים העומדים בבסיס טענת ההתיישנות ואשר בגינם יש לסלק את התביעה על הסף. בסופו של דבר ולחילופין, וככל ובית המשפט לא ייעתר לבקשה, התבקשה אורכה בת 90 ימים להגשת כתב הגנה.

    

8. בתשובת המשיבים נטען כי יש לדחות את הבקשה ולחייב את המבקש בהוצאות. נטען, כי המבקש צורף לכתב התביעה המתוקן, כמי שערך למנוחה בדיקת סונר בטן רשלנית, בה לא אובחן הגידול, אשר כבר היה קיים ושאילו אובחן במועד היה מונע את מותה המצער בטרם עת של המנוחה. נטען כי כפי שעולה מחוו"ד מומחי המשיבים, בעת שאובחנה המנוחה כחולה במחלה קשה, נדרשה לעבור ניתוח לכריתת רחם ולקבל טיפולים רפואיים קשים, במהלך כשנה ואלו לא אפשרו לה לברר את העובדות המהוות את עילת התביעה.

    

9. נטען כי בנסיבות המקרה דנן, יש למנות את תחילת מרוץ ההתיישנות מיום 18.11.16, קרי, פרק זמן של כשנה מהיום שבו התקבלה התשובה הטלפונית מהמעבדה והמנוחה הופנתה לטיפול. בטיעוניהם, המשיבים ביקשו להתבסס על ת"א 35740-12-18 פלונים נ' קופת חולים כללית ראשל"צ (12.1.20) (להלן: "עניין פלונים") שם לטענתם, בנסיבות דומות, נקבע, כי פרק זמן של שנה לצורך בירור שאלת החבות הינו בגדר הסביר.

    

10. עוד נטען, כי עילת תביעתם של התובעים כתלויים לא התיישנה באשר זו צמחה רק מיום פטירת המנוחה ביום 28.12.19. נטען כי בירור סוגיית ההתיישנות כרוך בבירור עובדתי ורפואי למצבה של המנוחה לאחר גילוי המחלה ולאפשרותה לברר בפועל או בכוח את העובדות המהוות את עילת התביעה.

     

11. המבקש התבקש להשיב לנטען באשר להתיישנות תביעת התלויים. בתשובתו, טען כי יש לסלק על הסף גם את תביעת התלויים מחמת התיישנות. נטען כי אין כיום הלכה מחייבת בנוגע לשאלה האם מועד תחילת מרוץ ההתיישנות בתביעת תלויים זהה למועד תחילת מרוץ ההתיישנות בתביעת העיזבון. המבקש הפנה לדברי כב' השופט י. עמית בע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל (19.9.2010) (להלן: "עניין ליפל"), שם נקבע על ידו כי תביעת התלויים קשורה בטבורה לתביעת הניזוק, ובמקרה בו לא עומדת לניזוק תביעה כנגד המזיק, מכל סיבה שהיא, גם לתלויים אין תביעה. לטענתו, יש לפרש את תביעת התלויים כעצמאית ונבדלת מבחינת הנזק בלבד. (פס' 69-71). עוד, הפנה המבקש לרע"א 5087/10 מדינת ישראל נ' אריאל דוננפלד (7.11.12) (להלן: "עניין דוננפלד") שם התייחס ביהמ"ש למחלוקת בשאלת ההתיישנות בין תביעת העיזבון לבין תביעת התלויים כפי שנדונה בעניין ליפל אשר לא הוכרעה וקבע שגם במקרה הנדון, כפי שהיה בעניין ליפל אינו נדרש להכרעה בשאלה האמורה.

     

12. נטען כי גישה המנתקת לצורך חישוב תקופת ההתיישנות בין תביעת העיזבון לבין תביעת התלויים, עשויה להוביל למצב בלתי אפשרי, בו לתלויים עשויה להיות אפשרות לתבוע אף אם המנוח נפטר לאחר תום תקופת ההתיישנות. עוד הפנה המבקש, לספרו של המלומד פרופ' ישראל גלעד, התיישנות בדין האזרחי, (2022), (להלן: "ספרו של פרופ' גלעד") שם, הוא דן בבעייתיות של מתן גישה עצמאית לזכות התלויים וקבע כי למרות שתביעת התלויים, לצורך התיישנות, כנעברי זכותו של הניזוק, אינה נקייה מקשיים, היא עדיפה על תפישת תביעתם כעצמאית.

     

    דיון והכרעה

     

13. סעד של סילוק על הסף הוא סעד דרסטי ואין להיזקק לו אלא אם ברור מלכתחילה ומעל לכל ספק כי אין לתביעה שום סיכוי להצליח גם אם יוכחו כל רכיביה. מקום שקיימת אפשרות, אפילו היא קלושה, שהתובע יזכה בסעד שתבע, אין נועלים את שערי בית המשפט לפניו. (רע"א 5318/18 Unibin Resourcer Ltd נ' יעקב מרוז (16.1.19); רע"א 6992/14 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' קיבוץ אושה (29.12.14); א. גורן, סוגיות בסדר הדין האזרחי, מהדורה 13, 2020, ע' 287)).

     

    "אמצעי סילוק תובענה על הסף, בין אם מדובר במחיקת התובענה ובין אם בדחייתה, מהווה סעד בעל השלכות מרחיקות לכת על זכויות התובע ובראשן זכות גישתו לערכאות. בו בעת ממלא אמצעי זה תפקיד חיוני בסינון תביעות סרק טורדניות. הפסיקה קבעה כי באיתור נקודת האיזון הראוי בין זכות הגישה לערכאות הנתונה לבעלי הדין מזה ולשיקולי המדיניות המשפטית והדיונית מזה, השימוש בסעד הסילוק על הסף ייעשה בזהירות רבה ורק במקרים בהם שוכנע בית המשפט כי אף לו יתנהלו הליכי המשפט במלואם, ובהנחה כי תוכחנה העובדות המפורטות בכתב התביעה, לא יהיה בתביעה הנדונה כדי לספק לתובע את הסעד אותו הוא מבקש (ע"א 455/06 חלקה 21 בגוש 6539 בע"מ נ' עיריית הרצליה [פורסם בנבו] (11.6.2009))".

    (רע"א 5337/17 דוד כץ נ' יעקב כץ (31.7.17) פס' 13)

14. הרציונל בבסיס הדרישה המחמירה הינו כי המחיקה על הסף חורצת את גורל התביעה ללא דיון לגופה. תכליתה היחידה של המחיקה על הסף היא מניעת דיוני סרק והוצאת משאבים על קיום הליכים, בתביעות שניתן לקבוע כבר בשלב מוקדם של ההליך, כי הן חסרות סיכוי "מחיקה של כתב תביעה... תכליתה היחידה היא למנוע דיוני סרק והוצאת משאבים על בירור תביעה שניתן לקבוע בביטחון מלא, כבר בשלב מוקדם של ההליך, כי לא תוכל להצמיח לתובע את הסעד שביקש ... כתב תביעה יימחק מחמת היעדר עילה רק אם אין סיכוי, ולו הקלוש ביותר, שהתובע יצליח בתביעתו". (י. רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים , (מהדורה שניה ) 2023, ע' 279).

15. בהתאם לסעיף 2 לחוק ההתיישנות: "תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה." המדובר במנגנון דיוני אשר אינו שולל את קיומה של עילת תביעה אלא מקים מחסום מפני תביעה בפועל. כיום, קיימת שתי גישות פרשניות להחלת דיני ההתיישנות, כאשר דומה כי אין הכרעה ביניהן. מחד, כי דחייתה של תביעה מחמת התיישנות תעשה במשורה, בצמצום ומטעמים כבדי משקל ולאור העובדה כי המדובר בשלילת הגישה לערכאות אשר הוכרה כזכות חוקתית. "...הזכות החוקתית הקנויה לפנות לערכאות, מולידה על פי טיבה, נטייה להצר את תחום התפרשותה של ההתיישנות, כמנגנון דיוני לחסימת בירור תביעה לגופה בשל חלוף הזמן". (ע"א 9413/03 אילן אלנקווה נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים ואח' (22.6.08) ע' 15). מאידך, כי "את דין ההתיישנות אין לפרש על דרך הצמצום או על דרך ההרחבה, אלא לפי התכלית שבסיס ההוראה העומדת לדיון". (טל חבקין, התיישנות (מהדורה שניה, התשפ"א-2021) ע' 39-40).

     

16. שאלת דחיית תובענה על הסף בטענת התיישנות נדונה לאחרונה, על ידי כב' השופטת רות רונן ברע"א 6209/22 מדינת ישראל רשות מקרקעי ישראל נ' בשאר פהום (2.11.22).

    "...ככלל, וככל שהדבר אפשרי, יש לבחון טענת התיישנות בשלב מקדמי של ההליך, טרם בירור התביעה לגופה. זאת מאחר שאם הטענה מתקבלת, היא עשויה להביא לסיום ההתדיינות בין הצדדים ולחסכון בזמן ובמשאבים, הן של בית המשפט והן של הצדדים עצמם. כמו כן, בירור טענת התיישנות בשלב מוקדם של ההליך מתיישבת עם הרצון להגן על אינטרס הציפייה וההסתמכות של הנתבע בכך שהוא לא יצטרך להתגונן מפני תביעות שהתיישנו... במצבים בהם שאלת ההתיישנות היא שאלה משפטית גרידא אשר הכרעה בה אינה דורשת בירור עובדתי כלל – יהיו אשר יהיו העובדות שיוכחו בשלב ההוכחות, לא יהיה בכוחן כדי לשנות את המסקנה כי התביעה התיישנה באופן שמצדיק את דחייתה ... במילים אחרות – במקרים מובהקים כאלה (כמו בכל מקרה אחר בו מועלית טענת סף שלצורך בירורה אין צורך בהכרעה עובדתית כלשהי), אין כל טעם בניהול ההליך לגופו על ההשקעה הכרוכה בכך, כאשר ברור מראש שהוא נדון לכישלון. על כן, במצבים מעין אלה שיקול הדעת המוקנה לערכאה הדיונית לדחות את בירור טענת ההתיישנות לשלב מאוחר יותר בהליך, הוא מצומצם מאוד, ושמור למקרים חריגים כאמור"

    (פס' 8-9).

     

17. בסעיף 6 לחוק ההתיישנות נקבע כי: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדת עילת התובענה". בסעיף 8 לחוק ההתיישנות נקבע חריג לכלל ולפיו "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תחל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". לפיכך, על בית המשפט לבחון את השאלה מהו המועד בו נודעו למשיבים העובדות המהוות את עילת תביעתם.

18. ברע"א 1101/02 שירותי בריאות כללית נ' פלונים ואח' (21.5.20), דנה כב' השופטת י. וילנר בבקשת רשות ערעור על עניין פלונים, עליו מבקשים המשיבים להתבסס. שם, בביהמ"ש המחוזי, נדחתה הבקשה לדחיית התביעה על הסף, לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות. בהחלטתה של כב' השופטת י. וילנר, התקבל הערעור באופן חלקי והדיון הוחזר לבית המשפט המחוזי, תוך שנקבע כי "מועד התחלת תקופת ההתיישנות הוא המועד בו התובע חשד או היה צריך לחשוד בקיומן של העובדות המהוות את עילת התביעה, וזאת במנותק משאלת היכולת להשגת הראיות לתמיכה בתביעה שכזו. ודוק – החקירה והדרישה לשם השגת הראיות תיעשה אם כן בתוך תקופת ההתיישנות הנמשכת שבע שנים שלמות... תקופת ההתיישנות מתחילה "לרוץ" גם בנסיבות בהן הניזוק נזקק לטיפול בנזקיו, ובתוך כך – לעבור טיפולים רפואיים, לשקם מצבו הכלכלי, המשפחתי או הנפשי..." (הדגשות אינן במקור, פס' 18-19). יחד עם זאת, יש מקום לבדוק ולהכריע מהו המועד בו חשדה או צריכה הייתה המנוחה לחשוד בקיומן של העובדות המקימות את עילת התביעה. שאלה זו צריכה להיבחן בנסיבות הפרטניות והקונקרטיות של המקרה. קרי באיזה מועד התגלה "קצה החוט" שממנו ואילך החלה תקופת ההתיישנות ובאיזה מועד היה מתעורר חשד כאמור בליבו של "האדם הסביר" בנסיבות העניין.

     

    "מקום בו מתבקשת דחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות, נקודת המוצא היא שהעובדות הנטענות בכתב התביעה הן נכונות ואינן שנויות במחלוקת, ואולם, כאשר הבירור העובדתי בתביעה עשוי להשליך על אופן ההכרעה בסוגיית ההתיישנות, שאלת ההתיישנות לא תידון כטענת סף אלא תתברר ביחד עם בירור התובענה לגופה" (שם, פס' 23).

     

19. בענייננו, המשיבים לא טענו כלל לתחולתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות. טיעונם נסמך על חריג למניין תקופת ההתיישנות, אשר אינו מצוי בחוק ההתיישנות, והמתבסס על החלטתה של כב' השופטת כהן בעניין פלונים, אשר קבעה כי פרק זמן של שנה לצורך בירור שאלת החבות הינו בגדר הסביר. קביעה זו בוטלה בהחלטתה של כב' השופטת י. וילנר כאמור. זאת ועוד, הנסיבות שם אינן דומות ורלבנטיות לנטען בגדרי כתב התביעה בענייננו.

     

    ומן הכלל לענייננו,

     

20. כאמור, מקום בו מתבקשת דחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות, נקודת המוצא היא שהעובדות הנטענות בכתב התביעה הן נכונות. כאשר הבירור העובדתי-ראייתי בתביעה עשוי להשליך על אופן ההכרעה בסוגיית ההתיישנות, שאלת ההתיישנות לא תידון כטענת סף (רע"א 7372/09 Siberia Airlines נ' עיזבון המנוח אלכסנדר גריגורייביך ז"ל (23.2.2010).

     

21. כאמור בענייננו, בכתב התביעה המתוקן, המשיבים לא טענו כלל כי יש להאריך את תקופת ההתיישנות. זאת ועוד, המשיבים בתגובתם אינם טוענים להתקיימות התנאים הקבועים בסעיף 8 לחוק ההתיישנות או לצורך בבירור עובדתי כלשהוא שיש לערוך, בטרם תוכרע הבקשה לסילוק על הסף. המשיבים ממקדים תגובתם, בטענה אחת ויחידה, המתבססת על עניין פלונים, כי יש למנות את תקופת ההתיישנות מיום 18.11.2016, קרי פרק זמן של כשנה מהמועד בו הודע לתובעת כי עליה לקבל טיפול. זאת, לאור מצבה הרפואי והנפשי, אשר לא אפשר בירור עובדתי. טיעונם של המשיבים נסמך על חריג למניין תקופת ההתיישנות, אשר אינו מצוי בחוק ההתיישנות, בהתבסס על החלטתה של כב' השופטת כהן בעניין פלונים, שנסיבותיה שונות לגמרי והיא אף בוטלה בהחלטתה של כב' השופטת י. וילנר כאמור. במילים אחרות, עמדת המשיבים היא כי יש להעמיד את תקופת ההתיישנות בתביעות נזיקין, בגין רשלנות רפואית על שמונה שנים ממועד הגילוי. בכל הכבוד, דין עמדה זו להידחות.

     

22. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות של תביעה מתחילה ביום בו נולדה עילה התביעה. "מירוץ" ההתיישנות מתחיל כאשר התגבש בידי התובע "כוח תביעה" שפירושו כי לתובע עומדת אפשרות של ממש להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש אם יעמוד בנטל ההוכחה העובדתי ובנטל המשפטי לביסוס תביעתו. בהקשר זה, נקבע כי לצורך תחילת "מרוץ" ההתיישנות די "בקצה חוט", על מנת שנראה בתובע כמי שידע את עובדות העילה. וכדברי כב' השופט י. עמית (כתוארו אז) בעניין ליפל:-

     

    "די אפוא בקצה חוט ואין צורך בידיעה מלאה על קיומו של קשר סיבתי. כל שנדרש הוא גילוי קיומה של אפשרות לקשר סיבתי בין מעשי הנתבע או מחדליו לבין נזקו של התובע (ראו: פרשת צורף, פסקה 11), די כי יתגלה קצה חוט או בסיס לסברה הקושרת בין הנזק למעשה או למחדל של הנתבע (ראו: עניין יפרח, פסקה 46, עניין דובק פסקה 14). לצד מבחן זה, אנו מוצאים מבחן אחר שיש הגורסים כי הוא מקל מעט יותר עם התובע, "על פיו נבחן מתי טיב הגילוי הוא כזה, שאדם סביר היה מגיש תביעה בעלת סיכוי ממשי בהתבסס עליו" (עניין טבע תעשיות, פסקה 18 והאסמכתאות שם)." (עמ' 121)

     

23. המשיבים, בכתב התביעה טוענים כי במהלך החודשים דצמבר 2013 ועד ינואר 2015, המנוחה פנתה מספר רב של פעמים בתלונות על כאבי בטן, חולשה וסחרחורות. נטען כי רק ב- 25.1.2015 הופנתה לבדיקת אולטרא סאונד, אשר בוצעה על ידי המבקש ביום 28.1.2015 ותוצאותיה פוענחו כתקינות. בהתאם לנטען בכתב התביעה "מדובר בבדיקה שבוצעה במהירות הבזק ותוך כך ברשלנות רבתי." בהמשך נטען כי גם בדיקת CT מיום 24.2.2015, פוענחה כתקינה, אולם "פיענוח הבדיקה היה שגוי מיסודו". לאור טענות אלו, נטען כי אבחונה של המנוחה בבדיקת CT ביום 3.9.2015, כחולת סרטן השחלה היה באיחור משמעותי ובשלב בו המחלה היתה מפושטת. גם, באשר לפיענוח זה האחרון, נטען כי היה שגוי. כאמור, בהתאם לנטען החל מחודש נובמבר 2015 החלה המנוחה לקבל טיפולים אונקולוגיים. לדאבון הלב, המנוחה נפטרה כאמור ב 28.12.2019 לאחר 4 שנות טיפולים וסבל.

     

24. מכאן, שבספטמבר 2015 – מועד גילוי המחלה או לכל המאוחר בנובמבר 2015 - מועד בו החלה המנוחה בטיפולים, המנוחה היתה מודעת לשלב המתקדם של המחלה בו היא נמצאת וכן כי הבדיקות הקודמות שפורשו כתקינות, ככל הנראה תוצאתן היתה שגויה. משכך, די באלו כדי לקבוע כי בידי המנוחה היה "קצה חוט" לעובדות הרלבנטיות המהוות את עילת התביעה לרשלנות ולאיחור באבחון, כבר בשלהי שנת 2015. בהקשר זה, אפנה שוב לדבריו של כב' השופט (כתוארו אז) י. עמית בעניין ליפל "גילוי הנזק כמוהו כיריית הזנקה של התובע לתחילת מסלול מירוץ ההתיישנות, אך אין להמתין עד לגילויו המלא של הנזק ודי בסימני הנזק, ו"משנתגלה הנזק, שוב אין להמתין לגיבושו השלם במלוא היקפו." (עמ' 114).

     

25. המשיבים, בתגובתם, אינם סותרים את טיעוניו העובדתיים של המבקש וגם לא את הטיעון המשפטי בבסיס הבקשה לסילוק על הסף. ברם, נקודת המוצא של המשיבים היא כי המנוחה והמשיבים היו טרודים, בשנה הראשונה בטיפולים ובהחלמתה של המנוחה ולכן טרם החלה להימנות תקופת ההתיישנות.

     

26. עם כל הצער והכאב למצבה של המנוחה ובני משפחתה, עמדה זו בטעות יסודה. שכן, לצורך כך נקבעה תקופת התיישנות של 7 שנים שלמות ותמימות, לאפשר את תקופת הטיפול, ההתאוששות, הבירור וכל הנדרש לשם הגשתה של תביעה. ברם, זאת לא עשו המשיבים ולכן לא נותר אלא לקבוע כי עילת התביעה של המנוחה נגד המבקש התיישנה בחלוף 7 שנים מהמועד בו בוצע בהתאם לנטען הפיענוח הרשלני, היינו ביום 28 ינואר 2022, או לכל המאוחר, לו היה נטען לתחולתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות , מהמועד בו התגלה למנוחה דבר מחלתה, היינו ביום 2 ספטמבר 2022.

     

27. לפנינו תביעת העיזבון והתלויים. בעניין ליפל, דן ביהמ"ש בשאלה האם יש להעברת הזכות מהמנוחה ליורשיה השפעה על מרוץ תקופת ההתיישנות? האם יש לייחס ליורשי המנוחה את ידיעתה בפועל של המנוחה והאם יש להבחין לעניין זה בין יורשים לבין תלויים?

     

    לשאלת התיישנות תביעת יורשי המנוחה

     

28. בהתאם לסעיף 18 לחוק ההתיישנות:

    "לענין חישוב תקופת ההתיישנות אין נפקא מינה אם הזכות נתבעת על-ידי הזכאי המקורי או על-ידי חליפו או אם הזכות נתבעת נגד החייב המקורי או נגד חליפו, ובלבד שאם נסבה הזכות בדרך ירושה, לא תסתיים תקופת ההתיישנות לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו נסבה הזכות."

     

29. סעיף זה אינו מאריך את תקופת ההתיישנות, בנסיבות בהן נותרה למעלה משנה ממועד פטירת המנוח, מסב הזכות - כפי שארע בענייננו. שכן, המנוחה נפטרה ביום 28.12.2019 ותקופת ההתיישנות כאמור לעיל, חלפה ב- 28 בינואר 2022 או 2 ספטמבר 2022. מסעיף 18 לחוק ההתיישנות עולה בבירור כי העברת הזכות מהמנוחה ליורשיה אינה פוגעת במרוץ תקופת ההתיישנות. "מירוץ ההתיישנות לגבי התובע החליף יתחיל אפוא מנקודת הזמן בה התובע המקורי ידע או היה צריך לדעת אודות רכיבי הרשלנות והקשר הסיבתי." (עניין ליפל, עמ' 161)

     

30. מרוץ ההתיישנות לגבי התובע ה"חליף" יתחיל מנקודת הזמן בה התובע ה"מקורי" ידע או צריך היה לדעת אודות רכיבי הרשלנות והקשר הסיבתי, למעט הארכת תקופת ההתיישנות של יורש עד לשנה נוספת, מן היום שבו נסבה הזכות, אין לחליפו של התובע המקורי יותר או פחות ממה שהיה לתובע המקורי. ובענייננו, המנוחה נפטרה כאמור ביום 28.12.19. משמע, לו תקופת ההתיישנות היתה חולפת עובר ליום 27.12.20 ליורשי המנוחה היתה הזכות להגיש את התביעה עד ליום 27.12.20. ברם, לכאורה אין לתוספת הזו של שנה בענייננו משמעות, מכיוון שתקופת ההתיישנות טרם חלפה במועד זה, אלא בספטמבר 2022. אני מוצאת כי מסקנה זו נכונה לגבי משיב-1, בעלה של המנוח וכן למשיבה-2, ביתה הבגירה של המנוחה, אשר במועד זה מלאו לה כבר 20 שנה. לכן, במועד בו הוגש כתב התביעה המתוקן, תביעתם של משיבים 1-2, כיורשי המנוחה התיישנה כנגד המבקש.

     

31. אולם, באשר למשיבות 3 ו-4, התוצאה הינה שונה. סעיף 10 לחוק ההתיישנות קובע כי "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן בו עדיין לא מלאו לתובע שמונה עשרה שנה". אמנם, סעיף 10 לחוק ההתיישנות "מתמקד בגיל התובע המקורי, ומשיורשיו הינם חליפיו, עולה ספק אם לגילם של היורשים יכולה להיות רלבנטיות" ע"א 32431-11-09 רושרוש ואח' נ' כלל חברה לביטוח (3.4.11) (פסקה 20) (להלן: "עניין רושרוש"). ברם, התוצאה הסופית בעניין רושרוש, לאור הרציונאלים העומדים בבסיס חוק ההתיישנות, היתה כי לאור העובדה שהמערערים 2-5 שם, היו קטינים במועד הגשת התביעה על ידי אביהם המנוח, טרם החל עבורם מרוץ תקופת ההתיישנות. בהינתן שזכותם של הקטינים הוסבה אליהם בירושה, תינתן לקטין מהמועד שימלאו לו 18 שנה, שנה נוספת להגשת תביעתו כיורש, בהתאם לסעיף 18 לחוק ההתיישנות.

     

32. לפיכך, אני קובעת כי משיבה 3, ילידת X.X.2005, אשר ביום X.X.2023 מלאו לה 18, תביעתה כיורשת תתיישן רק ביום 13.5.24. משהוגשה ביום 14.10.23 אזי היא לא התיישנה. כך, גם באשר למשיב-4, יליד X.X.2008, אשר טרם מלאו לו 18 שנה במועד הגשתו של כתב התביעה המתוקן.

     

     

33. לשאלת התיישנות עילת התביעה של התלויים – כאמור, לטענת המשיבים עילת התביעה של התלויים צמחה רק ביום פטירתה של המנוחה, היינו ביום 28.12.2019, לפיכך, טרם התיישנה.

     

34. מכאן, יש לבחון את השאלה הנוספת - האם יש להבחין בין תובע נעבר שהוא יורש לבין תובע נעבר שהוא תלוי. גם לסוגיה זו התייחס כב' השופט י. עמית (כתוארו אז) בעניין ליפל. אך, בהערת אגב. שכן לא נדרש להכריע בסוגיה זו.

     

    "לטעמי, לצורך חישוב תקופת ההתיישנות ועילות ההשעיה של מירוץ ההתיישנות, אין מקום להבחין בין תובע-חליף שהוא יורש לבין תובע-חליף שהוא תלוי. הבחנה זו לא מעוגנת ברציונלים של מוסד ההתיישנות עליהם עמדנו לעיל. כאשר העובדות היו בידיעתו בפועל או בכוח של התובע המקורי, והוא לא מיידע בהן את התובע הנעבר, אין הצדקה כי הנתבע הוא שישא במחיר, ואין נפקא מינה אם ביורשים או בתלויים עסקינן. בשני המקרים נוצר לנתבע קושי ראייתי ונפגע אינטרס ההסתמכות שלו. ... לטעמי, את האמירה כי תביעת התלויים היא עצמאית יש לפרש כמתייחסת לנזק העצמאי שנגרם להם עקב מות המנוח בעוולה, נזק עצמאי הנפרד מנזקו של המנוח (ראו: דוד קציר פיצויים בשל נזקי גוף 715 (מהדורה 4, 1997)). אך אין להרחיב את עקרון עצמאות תביעת התלויים על שאר רכיבי העוולה, ומקום בו המנוח-התובע המקורי ידע את העובדות המהוות את עילת התביעה, יש לייחס את ידיעתו לתלויים וליורשים כאחד. ובקיצור, תביעת התלויים היא עצמאית ונבדלת מבחינת הפיצויים - אם כי גם ברכיב זה היא חופפת בחלקה את תביעת העזבון (עניין כרכבי פסקה 8) - אך אינה "מנותקת" מעילת התביעה." (עמ' 133-135).

     

35. כב' הנשיאה א. חיות, בעניין ליפל לא הסכימה עם עמדה זו:-

    "אינני סבורה כי המונח "חליף" ניתן לפיצול באופן שחפיפה הקיימת בין תביעת המנוח ובין חלק מיסודות העילה המקימים את תביעת התלויים, די בה כדי להגדיר גם את התלויים כחליפיו. כמו כן, אינני סבורה כי עילת התביעה של התלויים נבדלת מעילת התביעה של המנוח (והיורשים הבאים מכוחו) אך במרכיב הנזק."

    (עמ' 162).

     

    36. כב' השופט י. עמית, בהתייחס לעמדתה של הנשיאה א. חיות לעיל, הפנה להלכה שנקבעה בע"א 506/82 שמעון זונטג נ' עיזבון המנוח מנדלסון דוד ז"ל, פ"ד מ(3), 113 (להלן: "עניין זונטג"),שם נקבע כי גם אם התיישנה תביעתו של המנוח, עדיין קיימת זכות תביעה לתלויים מכוח זכותם העצמאית ואיבחן אותה. שכן, בעניין זונטג נקבע כי: "לסיכום סוגיית ההתיישנות, הן תחושת הצדק, הן מטרת החוק והן לשונו של החיקוק הנוגע בדבר מביאים למסקנה, כי אין לומר שתביעת תלויים, הנגזרת מתביעה של המנוח אשר התיישנה, פגומה אף היא בשל כך בהתיישנות. מכאן, שצדק השופט המלומד, כשאפשר לתלויים להוכיח את תביעתם לגופה." (עמ' 125). וציין כי בית המשפט בעניין זונטג לא נדרש כלל לקבוע כי תביעתו של המנוח התיישנה, מאחר שבאותו מקרה סיבת פטירתו של המנוח התגלתה לאחר מותו. לכן, למנוח לא היתה כלל ידיעה אודות סיבת המחלה שהביאה לפטירתו והתלויים שם הגישו את תביעתם שלוש שנים לאחר פטירתו. בעניין זונטג למנוח-התובע המקורי עמד החריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, וניתן היה לקבוע כי תביעתו לא התיישנה. כך, גם באשר ע"א 9788/07 עיזבון המנוחה הדיל מרמש נ' הסתדרות מדיצינית הדסה (30.5.10) (להלן: "עניין מרמש") שכן התלויים שם היו ילדיה הקטינים של המנוחה, שבעת  הגשת התביעה טרם הגיעו לבגרות.  

         

        הן עמדתו של כב' השופט י. עמית והן עמדתה של כב' הנשיאה א. חיות בעניין ליפל היו בגדרי "אמרת אגב" ולא נצרכו להכרעה בעניין ליפל. לכן כב' השופט (כתוארו אז) ע. פוגלמן לא נדרש למחלוקת בין הדעות והן נותרו ללא הכרעה.

         

36. פסיקה מאוחרת, בהתייחס לסוגיית התיישנות עילת התלויים, תוך התייחסות לעניין ליפל, לא הכריעה גם כן בין הגישות השונות שהובאו לעיל והסוגיה נותרה ללא הכרעה. כך, גם בעניין דוננפלד, משנקבע כי הן תביעת העיזבון והן תביעת התלויים התיישנה, לא נדרשה הכרעה במחלוקת שנתגלעה בעניין ליפל. בעניין רושרוש קבעו אב"ד ס. הנשיא י. גריל וכב' השופטות י. וילנר וב. טאובר כי בעניין ליפל "בית המשפט לא ראה להבחין בין תביעת התלויים, בה רואים את התובעים כתובעים בזכות עצמם ובין תביעת היורשים, שעילת התביעה הוסבה אליהם מכוח פטירת המנוח, לעניין תחולת עילת ההשעיה" (פסקה 22); בת.א. 37132-03-13 חצב ואח' נ' תרכובות ברום בע"מ ואח' (23.10.14) כב' השופטת (כתוארה אז), ב. טולקובסקי, קבעה כי עילת התלויים "נוצרת", במועד אירוע הנזק – היינו במועד פטירתו של המנוח. בהתבסס על עניין זונטג ועניין ליפל קבעה כי זכאותם של התלויים, לפי סעיף 78 לפקודת הנזיקין אינה מושפעת מהעובדה כי המנוח עצמו היה מנוע מלהגיש את התביעה בשל התיישנותה, שכן זכותם של התלויים הינה חדשה ועצמאית ונולדה עם פטירתו של המנוח. כב' השופטת ב. טולקובסקי קבעה כי לאור היותה של קביעתו של השופט י. עמית בעניין ליפל אמרת אגב, הלכת זונטג לא שונתה ולכן לא ראתה לסטות ממנה. בת.א. 7301-06 עז' וובר קלרה ז"ל ואח' נ' אגן יצרני כימיקלים בע"מ ואח' (10.6.15) כב' השופטת מ. ברנט, אבחנה בין עילת התביעה של היורשים לבין עילת התביעה של התלויים וקבעה כי האחרונה לא התיישנה; בת.א. 46551-10-22 פלוני נ' שירותי בריאות כללית (23.10.23) כב' השופט א. בולוס, קיבל בקשה לסילוקה על הסף של תביעת העיזבון והאלמן כמיטיב, בהתבסס על הקביעה כי העברתה של הזכות אינה מפסיקה את מרוץ ההתיישנות של תביעת המנוח ודחה את הבקשה לסילוקה על הסף של תביעת האלמן כתלוי בהיותה עצמאית בהתאם לסעיף 78 לפקודת הנזיקין.

     

37. בענייננו, אשר לתביעת התלויים, עלי להכריע בין שתי הגישות כפי שפורטו בעניין ליפל. לאחר שבחנתי ושקלתי את שתי הגישות, מקובלת עלי עמדתו של כב' השופט י. עמית, כי גם תביעת התלויים, אשר לכאורה עילתה נוצרה במועד פטירתו של הניזוק, בהיותה נסמכת על עילת תביעתו של הניזוק, תתיישן כאשר תתיישן תביעתו של האחרון. פרופ' ישראל גלעד בספרו, סוקר את שתי הגישות (גישתו של השופט עמית וגישתה של הנשיאה חיות), יתרונות וחסרונות כל אחת מהן. מקובלת עלי העמדה כי בנסיבות, ובכדי ליצור משטר של ודאות משפטית, בראי תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק, עלינו להעדיף את נקודת המבט הרואה זהות בין היורש לתלוי. הגם שתביעת התלויים, לכאורה הינה עצמאית הרי שהיא מבוססת על הנזק שנגרם לניזוק. מבחינתו של המזיק, מועד "לידתה" של העילה הינו מועד גרימת הנזק לניזוק ולכן התלויים הם חליפי הניזוק ולא בעלי מעמד עצמאי. זאת ועוד, וכדברי השופט עמית, הגישה השניה, "לא רק שאינה מעוגנת ברציונלים של ההתיישנות, היא גם מביאה לתוצאה מלאכותית ואבסורדית לפיה פלוני ייחשב כיודע את העובדות לאשורן בכובעו כיורש, אך לא בכובעו כתלוי, ובאותו אדם ישכנו להם יחדיו הידיעה וחוסר הידיעה." (עניין ליפל פס' 69).

     

38. זאת ועוד, לא ניתן לשכוח כי זכותם של התלויים לפיצוי בשל אבדן התמיכה של הניזוק, נגזרת מהפיצוי שזכאי לו הניזוק על אבדן השתכרותו. עמדתי היא, כי - קביעה אחרת תחשוף את המזיק למעשה לשתי תקופות התיישנות. זאת, בניגוד ללשון, לתכלית ומטרת ההסדר החקיקתי. הראשונה של המנוח- הניזוק, עד לשבע שנים ממועד היווצרות עילת התביעה והשניה של התלויים, עד לשבע שנים ממועד פטירתו של הניזוק והכל בשל אותה עילה ועוולה. תוצאה זו עשויה להביא למצבים אבסורדיים של תביעות תלויים בגין עילות שנוצרו שנים רבות עובר לפטירתו של הניזוק ועד לבגרותו של אחרון יורשיו.

     

39. כאמור, בעניין זונטג ובעניין מרמש, נקבע כי בכדי שלא תוכשל תביעתם העצמאית של התלויים, התיישנות תביעת העיזבון אינה שוללת את זכותם של התלויים – ברם, נסיבותיהם של ההליכים שם שונים מענייננו. בהקשר זה מצאתי גם להתייחס לעמדתה של הנשיאה חיות, בעניין ליפל, אשר שמה את הדגש על כלל הידיעה והסברה כי לא ניתן לפגוע בזכותם של תלויים אשר לא היו מודעים לעילת התביעה – גם סוגיה זו אינה רלבנטית לענייננו ולא נטענה בגדרי כתב התביעה או התגובה לבקשה.

     

40. לפיכך, בעת שבענייננו, המנוחה נפטרה בטרם חלפה תקופת ההתיישנות. נסיבות הרשלנות ו"קצה החוט" נודעו למנוחה ולתלוייה, כך בהתאם לנטען בכתב התביעה, כ- 4 שנים עובר לפטירתה. אין הצדקה בנסיבות אלו, להחיל את הנסיבות החריגות שהיו בבסיס ההלכה שנקבעה בעניין זונטג ובעניין מרמש. ולכן יש להחיל את כללי ההתיישנות בדומה לתביעת העזבון גם על התלויים.

     

     

     

     

     

    סוף דבר

     

41. התוצאה היא איפוא כי תביעות משיבים 1-2 כיורשי המנוחה התיישנה. תביעתם של משיבים 3-4 כיורשים לא התיישנה. תביעת משיבים 1-2 כתלויים התיישנה. תביעת משיבים 3 ו- 4 כתלויים לא התיישנה.

     

42. כתב הגנה יוגש על ידי המבקש בתוך 30 יום מהיום. לא מצאתי הצדקה למתן אורכה של 90 יום, בעת שהמבקש השתהה בהגשת הבקשה לסילוק על הסף.

     

43. בטרם חתמתי החלטה זו, הוגש כתב ההגנה על ידי נתבעת-2. בגדרי כתב ההגנה טוענת נתבעת-2, גם כן לסילוקה של התביעה על הסף מחמת התיישנות. מוצע לצדדים להסכים כי החלטתי זו תחול גם באשר לנתבעת-2, בכדי לחסוך בהוצאות והתנהלות. עמדת הצדדים עד ליום 10.4.24.

     

    עוד, נוכח האמור, והיקף הפיצוי הצפוי למקרה שהתביעה תתקבל, בתביעת משיבים 3 ו-4 שחלקם בעיזבון המנוחה הינו רק 2/6 ותביעת התלויים- משיבים 3 ו-4, נראה כי הסמכות העניינית נתונה לבית המשפט השלום. על-כן, המשיבים יודיעו עמדתם לעניין העברת הדיון בתובענה זו לבית המשפט השלום תוך 10 ימים, כאשר היעדר הודעה תתפרש כהסכמה למוצע.

     

44. מכיוון שהבקשה התקבלה בחלקה ובחלקה נדחתה, איני עושה צו להוצאות.

     

     

     

    ניתנה היום, כ"ב אדר ב' תשפ"ד, 01 אפריל 2024, בהעדר הצדדים.