ת"א 21441-03-13 ב. נ' שירותי בריאות כללית מחוז דן

התובעת חלתה בגיל צעיר במחלה ראומטית שפגעה במסתמים בלב. לימים, כשהייתה בת 57, סבלה מאירוע לבבי חריף. לטענתה קופת חולים כללית והרופאים שטיפלו בה התרשלו ולא ניתן לה טיפול מונע שיכול היה לצמצם את הנזקים שנגרמו.

התביעה מתקבלת. הוכח שהטיפול בתובעת היה לקוי משום שהרשומה הרפואית לא הדגישה את הסיכון הנובע מהפגיעה במסתמים. כתוצאה מכך הרופא המטפל לא זכר שלתובעת בעיית מסתמים, לא קשר את תסמיניה לבעיה זו ולא נתן לה טיפול מתאים. אילו נשלחה למיון במועד או שהייתה מטופלת בנוגדי קרישה מבעוד מועד ניתן היה לצמצם את הפגיעה. עם זאת, לא הוכח שכל פגיעותיה של התובעת קשורות בטיפול וחלקן נובעות ממחלת המסתמים הבסיסית ולא ניתן היה למנוע אותן.

בבית-המשפט העידו התובעת, בנה, רופא המשפחה שטיפל בה (ד"ר סלמן), והמומחים – פרופ' אבינדר מטעם התובעת ופרופ' צבעוני מטעם הנתבעת.

האירועים נושא התביעה

1. התובעת, ילידת 6/8/49 (כבת 68) תושבת *****. בעת האירועים נושא התביעה הייתה בגמלאות. התובעת טוענת כי התכוונה לשוב למעגל העבודה כפקידה בסוכנות ביטוח, אך תכניתה נקטעה בשל האירוע הלבבי. התובעת הייתה מבוטחת כל חייה בנתבעת – קופת חולים כללית.

2. ב-16/2/77, כשהייתה בת 28, נחשד כי חלתה במחלה ראומטית והיא הופנתה להמשך מעקב. המסמך נמצא בתיק הרפואי. בפועל לא בוצע מעקב כלשהו.

3. ב-4/8/96 ביקרה אצל רופא משפחה שאבחן "אוושה 2/4 בחוד שלא נשמעה קודם" (ההדגשה במקור) ושלח את התובעת לבדיקת אקו-לב. שם הרופא לא נכתב ברשומה.

    

    

4. ב-26/8/96 ביצעה בדיקת אקו-לב בה אובחן כי התובעת סובלת ממחלת לב שגרונית (ראומטית) שגרמה לפגיעה במסתמים בלב – היצרות קלה ואי-ספיקה קלה במסתם האוארטלי והיצרות קלה-בינונית ואי-ספיקה קלה במסתם המיטראלי. הבדיקה נמצאת בתיק הרפואי.

5. התובעת העידה – ועדותה מתקבלת – כי לא ידעה על קיומה של מחלה או לפגיעה במסתמים. ואכן, אין תיעוד או רישום שיצביעו על כך שהרופאים הסבירו לתובעת על מצבה והתובעת לא הייתה נתונה במעקב רפואי ולא קיבלה טיפול תרופתי במשך השנים. הנתבעת אינה חולקת על טענת התובעת שלא ידעה על מצבה (סעיפים 33-28 לסיכומיה).

6. בשלהי 1996 התחלף רופא המשפחה במרפאה בה טופלה התובעת והחל לעבוד בה רופא המשפחה ד"ר ויקטור סלמן (עמ' 40, 13; ניתן להבחין בשינוי כתב היד ברשומה הרפואית שבתיק).

7. ד"ר סלמן העיד שלא ידע על מצבה הרפואי של התובעת ולא הכיר את הרשומה הרפואית הקודמת או את בדיקת האקו שהייתה בתיק שכן אותה עת הרשומה הייתה ידנית ולרופא לא היה די זמן לעבור על תיקם הרפואי של החולים הרבים בהם הוא מטפל. לדבריו "רופא בכפר שמגיע פעמיים בשבוע, 30 חולים מחכים כל ביקור" (עמ' 41, 24) "התיק נמצא ב 3-4 דקות לא מדפדף, שומע את החולה" (עמ' 40, 21). לפיכך הסתמך על החולים שיספרו לו על מצבם הרפואי.

8. ב-27/11/05 ביצעה התובעת בדיקת סקר פרטית במכון "מדיטון" בחיפה. הבדיקה כללה מבחן מאמץ (ארגומטריה) בה ארע פרפור פרוזדורים קצר. כמו כן זוהתה אוושה סיסטולית. בסיכום הבדיקה במדיטון הועלה חשד לנוכחות איסכמיה והומלץ לתובעת לבצע בדיקת אקו-לב בקופת חולים ומעקב קרדיולוגי. בדיקת מדיטון אינה בתיק הרפואי.

9. ב-9/1/06 פנתה התובעת לרופא המשפחה. ברשומה הרפואית כתב הרופא כי לתובעת אוושה סיסטולית שלא נשמעה קודם לכן ומוזכרת בדיקת ארגומטריה וחלק ממצאיה. הרופא מפנה את התובעת לבצע בדיקת אקו-לב (כפי שהומלץ במדיטון) אך אינו מפנה אותה למעקב קרדיולוגי. בחקירתו טען הרופא כי לא ידע על הבדיקה ממדיטון ולכן לא הפנה את התובעת למעקב קרדיולוגי, אך הוא התקשה להסביר כיצד מתוארת בדיקת הארגומטריה ממדיטון ברשומה הרפואית (עמ' 42 משורה 15). בהמשך העלה אפשרות כי ראה רק את פלט הא.ק.ג ולא את סיכום הבדיקה (עמ' 43, 4). קשה לקבל את הסבריו של הרופא, ובכל מקרה אין ספק שהיה מודע, לכל הפחות, לאוושה הסיסטולית ולקיומה של בדיקת א.ק.ג. שהצביעה על חשד לבעיות לבביות.

10. ב-23/1/06 ביצעה אקו-לב שהעלתה כי התובעת סובלת ממחלת מסתמים שגרונית (rheumatic valvular disease) הגורמת להיצרות קלה ובינונית של המסתמים. בסיכום הבדיקה ממליץ הבודק על מתן אנטיביוטיקה מונעת לפני טיפול שיניים ועל אקו חוזר לאחר שנתיים. הבדיקה נמצאת בתיק הרפואי.

     

11. ב-26/1/06 פנתה לד"ר סלמן עם ממצאי הבדיקה. הרופא רואה את הבדיקה ומעדכן ברשומה הרפואית כי לתובעת מחלת המסתמים השיגרונית והיצרות המסתמים. הרופא אינו מפנה את התובעת למעקב קרדיולוגי, לטענתו משום שממצאי האקו הצביעו על פגיעה קלה ומשום שהרופא שביצע את האקו, ד"ר חביב קרדחג'י, לא המליץ על פעולה שכזאת.

12. במהלך 2006 ובתחילת 2007 ביקרה התובעת במרפאה מספר פעמים עם תלונות על שיעול יבש ללא חום וללא קוצר נשימה. ד"ר סלמן מאבחן צפצופים בריאות. לא נכתב כי הרופא בדק את הלב או את הדופק ולא נבחנת אפשרות של קשר כלשהו בין תלונותיה החוזרות לבין למחלת המסתמים.

13. עד לשלב זה הרשומה הרפואית במרפאה היא ידנית וממאי 2007 הופכת הרשומה לאלקטרונית. ברשומה האלקטרונית אמורים להיות מצוינים באופן ברור ומופרד גורמי סיכון ומחלות כרוניות. ברשומה של התובעת מוזכרים יתר לחץ דם ושומנים בדם אך לא מוזכרים המחלה הראומטית או היצרות המסתמים.

14. ב-24/5/07 פנתה לרופא המשפחה בתלונה על שיעול, נשימה כבדה ו"הרגשת אי סדירות בדופק הלב". הרופא מפנה את התובעת לבדיקת הולטר (רישום פעילות הלב למשך יממה). לא מוזכרת בעיית המסתמים והרופא אינו מעלה אפשרות לקשר בין בעיה זו לבין תחושת אי-הסדירות בלב או תסמיניה האחרים של התובעת. כפי שהתברר, בשלב זה הרופא לא זכר שלתובעת מחלת מסתמים אף שזו הובאה לידיעתו בינואר 2006 והוא גם לא בחן את התיק הרפואי שכלל שתי בדיקות אקו ורשומה רפואית שהצביעו על הבעיה.

15. מהעדויות עלה שהתובעת הגיעה למרפאה גם ב-3/6/07 ואחות במרפאה נתנה לתובעת תרופה ללא מרשם.

16. ב-4/6/07 שבה למרפאה ומתלוננת על חולשה כללית, שיעול וקוצר נשימה שנמשכים שלושה שבועות והולכים ומחמירים. נכתב כי התובעת מטופלת "מאתמול" באנטיביוטיקה מסוג זינט, אף שאין תיעוד של ביקור או רישום התרופה. הרופא מזהה כי התובעת חיוורת וחלשה ומוצא ש"קולות הלב תקינים ללא אוושות". הרופא חושד בדלקת ריאות ומפנה את התובעת למיון. לטענת התובעת הרופא לא התכוון להפנותה למיון והסכים לתת לה הפניה נוכח התעקשותה בלבד.

17. הרשומה מציינת ביקורים נוספים ב-5/6/07 (שגם מתואר בתצהירו של ד"ר סלמן) ו-18/6/07. במועדים אלה התובעת הייתה מאושפזת בבית-חולים ולא ברור מה מקור הרישום שהיה, כנראה, שגוי (חקירת ד"ר סלמן בעמ' 45, 1).

     

     

     

    בבית חולים

18. בהמשך להפניה שקיבלה פנתה התובעת, עוד באותו יום (4/6/07), לבית-חולים פוריה. כבר במיון בוצעה בדיקת א.ק.ג. בה זוהה פרפור פרוזדורים 180 פעימות לדקה ובצילום ריאות אובחן גודש ריאתי. הוצע לתובעת לבצע טיפול בחשמל והיא סירבה. בדיעבד התברר כי התובעת קיבלה החלטה נכונה שכן היפוך חשמלי היה עשוי לשחרר קרישי דם רבים מעליית הלב למערכת הדם ולגרום נזק (עמ' 36, 31; עמ' 37, 14).

19. התובעת אושפזה במחלקה לטיפול נמרץ לב (עד 13/6/07) ובמחלקה הקרדיולוגית (עד 18/6/07). ב-5/6/07 עברה צנתור בו נמצאו עורקים פתוחים אך תפקוד ירוד בצורה בינונית של חדר שמאל עם הרחבה וחוסר התכווצות של חלק גדול אפיקלי (lv ballooning), התעבות של המסתם האורטלי וקרישי דם בעליה השמאלית והימנית. כמו כן נמצא טרומבוס (קריש דם) בעורק כלייתי שמאלי ובהמשך אוטם בכליה השמאלית ובטחול. התובעת טופלה בנוגדי קרישה ולאחר היעלמות הקרישים בוצע היפוך קצב חשמלי בלב. לאחר התייצבות מצבה שוחררה מפוריה והועברה לטיפול במחלקה שיקומית בבית-חולים תל השומר. במכתב השחרור מהמחלקה הקרדיולוגית בפוריה נכתב, בין השאר, כי התובעת "הגיעה לבית חולים עם אי ספיקת לב חריפה ופרפור פרוזדורים עם הולכה מהירה". בסיכום הרשומה נכתב כי "האבחנה של החולה מחלת לב ראומטית ועל רקע זה פיתחה פרפור פרוזדורים, עם הגעה מאוחרת, התפתחות קרישי דם, תסחיפים כולל לטחול ולכליות – היווצרות יל"ד פתאומית, קפיצת לחץ דם קשה שהביאה להתפתחות של ballooning lv".

20. התובעת הועברה לשיקום בתל-השומר והמשיכה במעקב וטיפול קרדיולוגי שם. בהמשך חוותה מספר אירועים של פרפור פרוזדורים וב-2010 עברה (בתל השומר) ניתוח להחלפת המסתם האורטלי.

    עיקרי המחלוקות

21. המחלוקת היא על האחריות ועל הנזק. מחלוקת ראשונה סבה את התנהלותו של רופא המשפחה ואת העובדה שלא ידע על מחלת המסתמים ולא הפנה את התובעת לטיפול. הנתבעת סבורה כי אין רשלנות משום שהתובעת לא סיפרה לרופא על הבעיה במסתמים ולא היה לו בסיס להניח שלתובעת בעיה לבבית. מחלוקת שניה נוגעת לקיומה של נכות. התובעת טוענת שהחלפת המסתם מ-2010 נבעה מהטיפול הרשלני שגם גרם לפגיעה בשריר הלב. הנתבעת טוענת שהחלפת המסתם קשורה למחלה הבסיסית ושלא נגרמה פגיעה לשריר הלב. מחלוקת שלישית מתייחסת לנזק ולהוצאות התובעת שטוענת, בין השאר, כי נאלצה לעבור להתגורר באזור המרכז כדי להיות קרובה לבית-חולים תל-השומר בו טופלה, וכי האירוע מ-2007 מנע את חזרתה לשוק העבודה וגרם לה הפסדי שכר ניכרים.

     

     

    אחריות 

22. ד"ר סלמן מודה כי לא ידע על הפגיעה במסתמים (חקירתו בעמ' 43, 31; סעיף 35 לסיכומי הנתבעת) ולכן לא שקל אפשרות כי מצבה הרפואי ותלונותיה קשורות לבעיות הלב.

23. הנתבעת טוענת כי הרופא לא יכול היה לדעת על בעיית המסתמים שכן התובעת לא סיפרה לו עליה ובתיקה הרפואי לא היו תלונות המחשידות למחלת לב. טענה זו אינה מתיישבת עם העובדות בתיק וגם לא עם חובותיו ותפקידו של רופא המשפחה שהודה כי עליו להכיר "אבחנות כרוניות" של החולים שבטיפולו (עמ' 40, 21).

24. מחלת המסתמים אובחנה לראשונה ב-1996 ובדיקת האקו נמצאת בתיק. ד"ר סלמן הצטרף למרפאה זמן קצר לאחר מכן, ודי אם היה מעיין ברשומה הרפואית האחרונה לפני הגעתו למרפאה ובמסמכים שבתיק כדי לגלות את קיומה של בעיה לבבית שהרופא יכול היה לציין אותה, לעקוב אחריה כנדרש, ולהסביר אותה לתובעת שכאמור לעיל איש לא יידע אותה על מצבה (ראו גם חקירת מומחה הנתבעת בעמ' 32, משורה 15).

25. ב-2006 ד"ר סלמן כבר היה רופא קבוע במרפאה וטיפל בתובעת כעשור. הוא אבחן אוושה סיסטולית. הוא ידע, לפחות חלקית, על ממצאי הבדיקה במדיטון. והוא זה שהפנה את התובעת לבדיקת אקו-לב (9/1/06). הרופא גם קיבל לידיו את ממצאי הבדיקה שהצביעו על מחלת מסתמים ראומטית והיצרות של המסתמים, ואף כתב זאת בתיק הרפואי (26/1/07). מכאן שידע היטב על קיומה של מחלה כרונית של אחת ממטופליו ועל גורם סיכון לבבי. הרופא לא עשה דבר עם ידיעה זו, לא ציין אותה באופן ברור בתיק הרפואי, לא נתן לה ביטוי בבדיקות הבאות וגם כשהרשומה הרפואית הפכה אלקטרונית הוא לא הזכיר את בעיית המסתמים במסגרת המחלות הכרוניות וגורמי הסיכון הקבועים. דומה כי הרופא פשוט שכח מבעיית המסתמים וכפי שהודה בחקירתו כששלח את התובעת למיון ב-4/6/07 כלל לא ידע על מצבה (עמ' 43, 31; סעיף 35 לסיכומי הנתבעת).

26. הנתבעת טוענת כי הרופא לא יכול היה לדעת על מצבה של התובעת, והיא נסמכת על עדות הרופא מ-7/3/16 בה טען כי קיים שוני מהותי בין הרפואה הציבורית ב-2006 לבין הרפואה הציבורית היום, וצייר תמונה קשה למדי של התנאים שהעמידה קופת חולים לרופאים בפריפריה. "לפני 10 שנים היה החולה יוזם והרופא מבצע. התיק נמצא ב 3-4 דקות לא מדפדף, שומע את החולה" (עמ' 40, 21). "רופא בכפר שמגיע פעמיים בשבוע, 30 חולי מחכים כל ביקור. חלק הרופא וחלק החולה. מה שאמרתי, הרפואה שהייתה לפני 10 שנים לפני והיום הייתה הרבה אינפורמציה שהחולה היה צריך למסור לרופא. לא מתועד הרבה דברים. הרשומה הרפואית הייתה בכתב יד, תיקים דפים נעלמים. לא כמו היום שיש מחשב והכל מתועד מול העיניים שלנו" (עמ' 41, 24).

     

     

27. עדות הרופא אינה מלמדת סנגוריה על קופת החולים אלא דווקא מטילה עליה אחריות. חובתה של קופת החולים לספק למבוטחיה רפואת משפחה סבירה, וברי כי לא ניתן לספק רפואה סבירה כשהרופא מקדיש פחות מחמש דקות לחולה, אינו מעיין בתיק רפואי לפני שהוא מקבל החלטה ומצפה מהחולים שיזמו פעולות טיפוליות. התיאור שמתאר הרופא אינו עומד בסטנדרט רפואי ראוי, ואם הוא משקף את מצבם של רופאים בפריפריה (וגם לא בפריפריה) ואת תנאי העבודה שמציבה הנתבעת לרופאים מדובר ברשלנות ממסדית שלטעמי חמורה מרשלנותו הנקודתית של רופא זה או אחר. יתרה מכך, קופת החולים בחרה שלא להציג ראיות שיתמכו בגרסת הרופא, לא הוכיחה שקיים שוני בין הרפואה ב-2006 לזו ב-2016, לא התייחסה לטענות הרופא בנוגע למספר החולים במרפאה וליכולת הריאלית לטפל בהם ב"שלוש ארבע דקות" ללא קריאת תיק רפואי, לא תמכה בגישת הרופא שהעבירה את האחריות לחולים ("החולה יוזם והרופא מבצע"), לא הסבירה מדוע לא ניתן לציין גורמי סיכון בבירור גם אם הרשומה היא ידנית, ולא הציגה כל ראיה אחרת שתתמוך בטענה שרופא סביר לא יכול היה לדעת על מצב התובעת ולסמנו כראוי.

28. שוכנעתי שגם הטיפול הפרטני בתובעת היה רשלני שכן יש לצפות מרופא סביר – גם כזה המצוי במצוקת זמן (שלא הוכחה) – לעיין ברשומה האחרונה של החולה שבפניו כדי להכירו. במקרה הנוכחי גורמי הסיכון היו ידועים לרופא היטב אך הוא לא הזכירם באופן ברור בתיק ולא ייחס להם חשיבות. התוצאה היא שהתובעת לא הייתה במעקב קרדיולוגי במשך השנים ושבעת תלונותיה החוזרות ב-2006 ו-2007 לא הועלתה אפשרות שהתלונות עשויות להיות קשורות לבעיה לבבית. הדברים מתחדדים בביקור מ-24/5/07 – עשרה ימים לפני האירוע – אז התלוננה התובעת על שיעול, נשימה כבדה ו"הרגשת אי סדירות בדופק הלב". הרופא מבין שעשויה להיות בעיית לב ואף מפנה את התובעת לבצע הולטר, אך מתמקד בחשד לדלקת ריאות ואינו סבור שיש דחיפות בתלונה. חולה במצבה של התובעת נמצאת בסיכון גבוה לפרפור פרוזדורים שמגביר את ההסתברות ליצירת קרישי דם והיסחפותם בזרם הדם, (סעיפים 16 ו-20 לחוות דעתו של מומחה הנתבעת). אך רופא המשפחה שאינו מודע לבעיית המסתמים אינו קושר בין התסמינים לבעיה לבבית ואינו מייחס דחיפות לתלונתה. רופא סביר היה, לכל הפחות, מפנה את התובעת למיון או לפחות שולח אותה לבדיקת א.ק.ג בסיסית שיכלה לאבחן את מצבה במהירות וללא עלות ניכרת, אך רופא המשפחה אינו מפנה לבדיקה שכזו ובבדיקתו ה-24/5/07 לא נכתב כי בדק דופק או את סדירות פעולת הלב (חקירת מומחה הנתבעת עמ' 35, 27 – "סביר להניח שהייתי עושה [א.ק.ג]" והסבריו לעניין הדופק בעמ' 35-36).

29. כשהגיעה התובעת למיון "הגעה מאוחרת" (כהגדרת בית-החולים) ללא טיפול כלשהו במשך עשרה ימים לפחות, כבר סבלה מפרפור פרוזדורים מהיר שהתפתח "על רקע" מחלת הלב הראומטית, וכתוצאה מכך התפתחו קרישי דם שנסחפו ופגעו בטחול, בכליות ובלב ונגרם אירוע לבבי חריף (ראו גם חקירתו של פרופ' אבינדר, עמ' 18, 22).

     

30. המסקנה העולה מכל אלו היא שהטיפול שקיבלה התובעת בקופת חולים היה לקוי ורשלני וגרם לנזק. הנתונים בנוגע למצבה הרפואי של התובעת היו ידועים לרופא המשפחה, לכל הפחות מתחילת 2006, אך הוא לא נהג כרופא סביר – לא ייחס להם חשיבות, לא הפנה את התובעת לקרדיולוג, לא ציין את המצב הכרוני בתיק הרפואי (למיצער מוטלת על קופת החולים אחריות משום שלא הנחתה את הרופא לציין גורמי סיכון ומחלות כרוניות גם בתיק הידני), ולא שקל אפשרות לתת לתובעת טיפול קבוע בנוגדי קרישה. הרופא התעלם מהבעיה הכרונית ובזמן אמת פשוט שכח ממנה. כאשר התובעת הגיעה עם תסמינים רלבנטיים – כולל תלונה על אי סדירות בדופק ובלב, שהיא אופיינית לבעיית מסתמים – הרופא שגה באבחון משום שלא זכר שקיימת פגיעה במסתמים ולא שקל אפשרות שמדובר בבעיה לבבית. אין מדובר בטעות מקצועית סבירה שנשפטת בדיעבד (כפי שטוענת הנתבעת) אלא באבחנה שגויה שמקורה בכך שהרופא לא הכיר ולא בדק את התיק הרפואי ולכן לא היה מודע לממצאים חיוניים שנכללו בתיק והובאו לידיעתו האישית. זוהי רשלנות שכן לוּ היה מציין את הסיכון ללב בתיק או שהיה עובר על התיק הרפואי שכלל שתי בדיקות אקו-לב ורשומה רפואיות היה מבחין בסיכון המוגבר והיה יכול לקשור בין התלונות לבין בעיית המסתמים ולשקול טיפול רפואי מתאים – בין במתן נוגדי קרישה ובין בהפניית התובעת למיון או לבדיקות רלבנטיות מהירות כמו בדיקת א.ק.ג.. התוצאה היא איחור של עשרה ימים לפחות בטיפול (מ-24/5 עד הגעתה למיון ב-4/7) בהם הוחרף פרפור הפרוזדורים ונוצרו קרישי דם שפגעו באיברים שונים בגוף וחייבו טיפול. האחריות לכך מוטלת על הנתבעת ועל הרופא מטעמה.

    הנתבעת והרופא מטעמה התרשלו. למרות שהמידע על מחלת המסתמים ועל קיומם של תסמינים נוספים הובאו לידיעת הרופא ונמצאו בתיק הרפואי הרופא לא ייחס להם חשיבות, לא עדכן אותם בתיק הרפואי באופן ברור, לא הפנה את התובעת לקרדיולוג ולא נתן לה טיפול מונע בנוגדי קרישה. כשהתובעת הגיעה למרפאתו עם סימני התקף הוא לא קשר בין הנתונים משום שכלל לא היה מודע למחלת הלב וכתוצאה מכך נוצר אבחון מאוחר של עשרה ימים לפחות אשר גרם לנזקים.

    האם נגרמה נכות בשל האיחור בטיפול?

31. האיחור בטיפול גרם ליצירת קרישי דם שנסחפו וגרמו לאוטם בכליה השמאלית ובלבלב. התובעת לא הביאה חוות-דעת רפואית שתצביע על פגיעה באיברים אלה (המומחה מטעמה הבהיר שהדבר אינו בתחום מומחיותו) ואין טענה לפגיעה צמיתה בכליה או בלבלב.

    המחלוקת העיקרית היא האם נגרמה לתובעת פגיעה בלב ובמסתמים הקשורה לטיפול שקיבלה.

32. פרופ' אדוארד אבינדר, המומחה מטעם התובעת, העריך כי לתובעת נותרה נכות בשיעור 48% לפי תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 – 35% לפי סעיף 9(1)(ג)(II)-(III) לתקנות בשל החלפת המסתם האוארטלי שמחיבת טיפול בנוגדי קרישה ומגבירה הסיכון לאנדוקרדיטיס (דלקת בקרום הלב) ו-20% לפי סעיף 9(4)(א)(II)) בשל התקפים חוזרים ומהירים של טכיקרדיה פרוזדורית. לדעתו ניתן היה למנוע את ההתקף אם התובעת הייתה מטופלת מבעוד מועד בנוגדי קרישה, וקיים קשר סיבתי בין הרשלנות לבין הפגיעה בלב שכן "לא נשללה האפשרות" שקריש דם גרם לחסימת העורק הכלילי השמאלי דבר שגרם לאוטם חריף בשריר הלב (עמ' 9 לחוות דעתו).

33. בחקירתו טען שניתן היה לעכב את מחלת המסתמים הראומטית על-ידי טיפול באנטיביוטיקה (עמ' 5, 22). דברים אלה לא נכתבו בחוות דעתו, לטענתו משום ש"לא כתבתי עצות" (עמ' 7, 3), הוא לא צירף מאמרים שיתמכו בעמדתו ובהמשך הודה שאין בחוות הדעת אמירה ברורה לפיה ניתן היה למנוע את התדרדרות המחלה או את ניתוח החלפת המסתם (עמ' 7, 18) ואף הסכים כי החלפת המסתם ב-2010 אינה קשורה לאירוע שקרה ב-2007 (עמ' 14, 1-4). המומחה חזר על עמדתו כי קריש דם שנסחף חסם את העורק הקדמי וגרם לאוטם חריף שפגע בשריר (עמ' 8, 12). "כתוצאה מהאמבוליה התסחיף לעורק השמאלי נגרמה התרחבות מידית בלב וירידה בתנועתיות של הלב, ואזורים של חוסר תנועותיות שבהמשך היא השתפרה במידה מסוימת אבל בשנת 2012 בינואר, אחרי ההתקף, עדיין ראינו אזור שאינו מתכווץ להפך הוא בולט החוצה בגלל חולשה בשריר וזה נבע מהנזק בעקבות האוטם. נגרם נזק לשריר הלב" (עמ' 9, 12). בחקירתו הוצגו לו בדיקות שנערכו לתובעת בתל-השומר בהן נכתב שתפקוד הלב תקין (עמ' 10 18). המומחה הפנה לבדיקה מ-2012 שלדעתו מצביעה על תפקוד לקוי של הלב (עמ' 11, 11), וכן לתלונת התובעת על קושי במאמץ ולממצאי בדיקות שהראו עליית הלחץ הריאתי במאמץ. לדעתו ממצאים אלה מצביעים על פגיעה בתפקוד הלב, אך בחקירתו הסכים שהם יכולים לנבוע גם מבעיית המסתמים ומסיבות נוספות (עמ' 11, 24). המומחה נשאל מדוע לא קבע בחוות דעתו נכות בשל פגיעה בשריר הלב והשיב "קבעתי 35 נכות לבבית לפי סעיף של דרגת התפקודיות שלה. כדי לענות לך על השאלה צריך לעשות בדיקה במאמץ או צנתור במאמץ כדי לבדוק מה קורה בלחץ בנימיות הריאה במאמץ, לבדוק אם הלחץ עולה ובכמה. ממה שאתה הראת לי בבדיקת האקו, במאמץ הלחץ עולה. קשה לי לשלול אם זה לא חלק מהפגיעה" (עמ' 13, 6). הרופא לא הסביר מדוע לא שלח את התובעת לבצע את הבדיקות כדי לברר האם אכן נגרמה פגיעה בשריר הלב (עמ' 10, 14).

34. פרופ' דן צבעוני, המומחה מטעם הנתבעת, סבר כי התובעת אינה סובלת מנכות הקשורה בטיפול הרפואי. המומחה הסכים שמתן נוגדי קרישה היה יכול למנוע את האירוע מ-2007 (סעיפים 16 ו-20 לחוות דעתו) אך לדבריו אין בידינו להשפיע על קצב התקדמותה של המחלה הראומטית (סעיף 22) שהייתה מתקדמת ומגיעה למצב זהה לחלוטין גם אם התובעת הייתה מקבלת טיפול (סעיף 23). מסקנתו היא שניתוח החלפת המסתם ופרפור הפרוזדורים מהם סובלת התובעת היום אינם קשורים לאירוע מ-2007 אלא למחלה הבסיסית. המומחה הוסיף כי התובעת נשארה ללא נזק קבוע לשריר הלב (סעיף 19) וחזרה למצבה הבסיסי לאחר האירוע מ-2007 (סעיף 21).

     

35. בחקירתו הסכים שקיימת אפשרות (שלדעתו היא פחות סבירה) שבעת האירוע מ-2007 חסם קריש דם את אחד העורקים הכלליים וגרם לאוטם (עמ' 38, משורה 3) שגרם לפגיעה בשריר הלב (עמ' 37, 25). אך לטעמו הלב חזר לפעילות תקינה שכן הבדיקות העלו "חדר שמאל בגודל תקין עם התכווצות גלובלית תקינה. יש אזור קטן שההתכווצות מוגבלת והוא בולט אבל זה לא מקטין את כושר ההתכווצות של הלב" (עמ' 37, 21). המומחה שלל אפשרות שהאירוע מ-2007 גרם להחמרה מהירה במצב המסתמים. בחקירתו נדרש להסביר את הפער בין הבדיקות שנעשו ב-2006 וב-2007 והצביעו על היצרות "קלה" של המסתם לבדיקה שנעשתה סמוך לאחר האירוע בתל-השומר ובה נמצאה היצרות "קשה". המומחה הסכים שלא מדובר במהלך טבעי של המחלה שמתאפיינת בהחמרה איטית והדרגתית וטען שאין שום תהליך שיכול לגרום להחמרה מהירה שכזו (עמ' 39, 7). להערכתו מדובר בטעות בבדיקה שכן אם התובעת הייתה סובלת מהיצרות משמעותית ב-2007 היא הייתה מנותחת באופן מידי ולא ממתינה עד 2010 (עמ' 39, 15). המומחה הדגיש כי טיפול תרופתי לא היה משנה את מהלך מחלתה הראומטית ואת הצורך בניתוח (עמ' 39, 28).

    חוות הדעת, העדויות והמסמכים הרפואיים הרבים שהוצגו מובילים למסקנה שלא הוכח כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשל האירוע מ-2007. ככל שהיא סובלת היום מנכות זו קשורה למחלתה הבסיסית.

    החלפת המסתמים

36. הנזק העיקרי לתובעת, לפי חוות הדעת מטעמה, נובע מהחלפת המסתמים (35%) אך הוכח שההחלפה נבעה מהמחלה הראומטית ולא מהאירוע ב-2007. שני המומחים הסכימו שהמסתמים היו פגועים בשל המחלה הראומטית וזו גרמה להתדרדרות עקבית ונמשכת של המסתמים. טענת התובעת שניתן היה לעצור את המחלה הראומטית בטיפול מונע לא הוכחה והמומחה מטעמה לא כתב זאת בחוות-דעתו. המומחה אמנם טען בחקירה שניתן היה לטפל במחלה באנטיביוטיקה, אך לא עלה בידו להסביר מדוע לא כתב זאת בחוות-הדעת ("לא כתבתי עצות" – עמ' 7, 3), עמדתו לא גובתה במסמכים רפואיים או במחקרים כלשהם, ובהמשך הודה שאין קשר בין האירוע מ-2007 לבין החלפת המסתם ב-2010 (עמ' 7 18-21 ועמ' 14, 4). די בכך כדי לשלול את טענות התובעת שלא גובתה בחוות דעת רפואית, אך אוסיף כי עמדתו של מומחה התובעת שהסביר שלא ניתן לבלום את מחלת המסתמים הייתה סבירה וקוהרנטית יותר, ושהמסמכים הרפואיים הרבים מפוריה ומתל-השומר מציינים כי הפגיעה במסתמים היא על רקע המחלה הראומטית ואינם מעלים, אפילו ברמז, אפשרות שניתן למנוע או לעכב את המחלה הראומטית או את התדרדרות מצב המסתמים.

37. בסעיף 95 לסיכומיה טוענת התובעת כי העובדה שבבדיקה שנערכה בפוריה ב-5/6/07 זוהתה היצרות מסתמים קלה ואילו בבדיקה בתל-השומר מ-27/6/07 זוהתה היצרות מסתמים קשה מלמדת שהאירוע מ-2007 גרם לפגיעה מהירה במסתמים. טענה זו לא נתמכה בחוות דעת רפואית ואפילו המומחה מטעם התובעת לא טען שקיימת היתכנות רפואית להתדרדרות מהירה שכזו. מומחה הנתבעת שנחקר על כך שלל אפשרות זו מכל וכל וטען שאינה אפשרית מבחינה רפואית.

    המסקנה היא שהחלפת המסתמים נבעה ממחלתה הבסיסית של התובעת ולא מהאירוע ב-2007.

    פגיעה בשריר הלב

38. התובעת טוענת שהאירוע מ-2007 גרם לאוטם חריף ולנזק בשריר הלב. המסמכים הרפואיים תומכים אמנם בטענת התובעת שהתנפחות הלב (ballooning) ותופעת ה-Takotsubo ממנה סבלה בעת האירוע אכן גרמה לפגיעה מסוימת בשריר שאובחנה סמוך לאחר האירוע. עם-זאת, אותם מסמכים מלמדים גם שמיד לאחר ההתקף החל תפקוד הלב להשתפר וכבר בבדיקת אקו שנערכה בתל השומר ב-2007 נכתב כי תפקוד חדר שמאל של הלב תקין. בדיקות נוספות שנערכו ב-2009 ו-2010 העלו ממצאים דומים – תפקוד תקין של חדר שמאל עם הרחבה קלה של עליה שמאל. מומחה התובעת הסכים שהבדיקות מלמדות שתפקוד הלב במנוחה היה תקין (עמ' 10, 28) אך הפנה לבדיקה מ-17/1/12, וטען כי זו מלמדת על פגיעה בשריר הלב (עמ' 9, 13 ועמ' 10, 26). בדיקה זו אינה מוזכרת בחוות הדעת (מ-8/8/12) ולא עמדה בפניו בעת כתיבתה (עמ' 9, 3). המומחה ציין שיש קושי באבחון הפגיעה בלב משום שהתובעת לא ביצעה בדיקת אקו במאמץ (עמ' 9, 19; עמ' 10, 7) אך לא הסביר מדוע לא הפנה את התובעת לבצע בדיקה שכזו (עמ' 10, 14). המומחה הדגיש בחקירתו את מגבלותיה של התובעת במאמץ, בעיקר בשל עליית הלחץ הריאתי, אך נאלץ להודות שממצאי הבדיקה יכולים לנבוע ממספר סיבות. "איפה כתוב שיש לה נזק בשריר הלב? לחץ הדם הריאתי עלה לה מ-32 ל-56, זאת עלייה לא תקינה. הנזק יכול להיות מהמסתמים. הלחץ הריאתי עולה עקב אי ספיקה בלב השמאלי למשל, בעיה בחדר השמאלי, בעיה במסתמים, הפרעות קצב בזמן המאמץ. קשה לדעת מה הסיבה המדויקת מבין הסיבות הללו. ב-2012 ראינו שיש עדיין דיסקניזיס בחדר השמאלי, זאת אומרת התכווצות" (עמ' 11, 24).

39. ניכר אפוא כי גם מומחה התובעת אינו קובע בוודאות שהפגיעה בשריר הלב גרמה לפגיעה תפקודית, ואכן בחוות דעתו לא קבע נכות בשל פגיעה בשריר הלב (עמ' 10 לחוות הדעת). בחקירתו הסביר ש"קבעתי 35 אחוז נכות לבבית לפי סעיף של דרגת התפקודיות שלה" (עמ' 13, 6) אך הבהיר שאינו יכול לשייך את הפגיעה בתפקוד לפגיעה בשריר שכן "צריך לעשות בדיקה במאמץ או צנתור במאמץ כדי לבדוק מה קורה בלחץ בנימיות הריאה במאמץ, לבדוק אם הלחץ עולה ובכמה. ממה שאתה הראתה לי בבדיקת האקו, במאמץ הלחץ עולה. קשה לי לשלול אם זה לא חלק מהפגיעה". המומחה לא הסביר מדוע לא שלח את התובעת לבצע בדיקה שכזו שיכלה לבסס את טענותיה, וכאמור לעיל, הסכים כי "קשה לדעת" מה הסיבה האמתית למגבלות התובעת. בסעיף 13 לסיכומי התשובה טוענת התובעת שהמומחה התייחס לפגיעה בשריר הלב משום שסעיף 9(1)(ג)(II) לתקנות אותו הזכיר הוא הסעיף היחיד המתייחס לאוטם. טענה זו אינה מתיישבת עם הדברים הברורים שכתב המומחה בחוות דעתו, עם העובדה שהמילים "אוטם" או "שריר הלב" לא נזכרות בליקויים בגינם העניק נכות ועם העובדה שהוא עצמו לא אמר זאת בחקירתו.

40. לשלמות התמונה אוסיף כי בתיק הרפואי אין אף מסמך שתומך בטענת התובעת לפיה קשייה התפקודיים נובעים מפגיעה בשריר הלב, וכל המסמכים הרבים מלמדים שרופאי התובעת סברו שקשייה נובעים מהפגיעה במסתמים. ואכן, לאחר ניתוח החלפת המסתמים חל שיפור במצבה.

    אף שהאירוע גרם לנזק קל בשריר הלב המסמכים הרפואיים מלמדים כי הלב חזר לפעילות תקינה ואין ממצאים שיתמכו בטענת התובעת לפגיעה תפקודית כלשהי. יתרה מכך, גם המומחה מטעמה לא קבע נכות בשל הפגיעה בשריר הלב.

    פרפור פרוזדורים

41. מומחה התובעת סבר בחוות דעתו כי לתובעת נכות נוספת בשיעור 20% בשל אירועים חוזרים של טכיקרדיה פרוזדורית. אכן הוכח כי התובעת סבלה מאירועים חוזרים של פרפור פרוזדורים שנמשכו עד שנת 2012 לפחות, אך שני המומחים העידו שפרפור הפרוזדורים נובע מן המחלה הבסיסית ומן הפגיעה במסתמים. כזכור, הפרפורים החלו עוד ב-2007 ובעטיים אושפזה התובעת. מומחה התובעת אינו קושר את הפרפורים לאוטם או לרשלנות אלא למצב המסתמים ואף העיד שניתוח החלפת המסתמים מ-2010 נועד לפתור את בעיית הפרפור (עמ' 7, 16), היינו – הפרפור נובע מהפגיעה במסתמים שקשורה למחלה הבסיסית.

    אירועי הפרפור נובעים מהפגיעה במסתמים שנגרמה מהמחלה הבסיסית ולא מרשלנות הנתבעת.

    נזק ראייתי

42. התובעת טוענת בסיכומיה שהתנהלות הנתבעת גרמה לה נזק ראייתי, אולם לא מצאתי נזק שכזה. אין עמימות או נתונים חסרים. העדר הטיפול לא גרם לנזק ראייתי כלשהו, והתובעת יכלה בנקל להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין מצבה הנוכחי לבין הרשלנות, ואף לבצע בדיקות משלימות אותן הזכיר המומחה מטעמה בחקירתו. גם המומחה מטעמה לא טען לחוסר ראייתי כלשהו.

    הממצאים הרפואיים מעלים שלא הוכח כי האירוע מ-2007 גרם לפגיעה צמיתה בלב. אכן התובעת סבלה מאירוע חריף, ברם תוצאותיו בכל הנוגע ללב היו זמניות ולא השאירו נכות צמיתה. יתכן וקיימת נכות במישורים אחרים – נפשית בשל הטראומה, ופגיעה בכליה ובטחול – אולם לא הובאו חוות דעת שיתמכו בקיומה של נכות שכזו.

    נזקי התובעת

43. אף שלא נגרמה לתובעת נכות צמיתה שוכנעתי כי נגרמו לה נזקים משמעותיים הקשורים קשר סיבתי לרשלנות ולאירוע מ-2007.

     

     

44. הפסדי השתכרות: התובעת פרשה לגמלאות ב-2003 ומאז ועד לאירועים נושא התביעה – למשך כארבע שנים – לא עבדה. בתצהירה טענה שניסתה להשתלב בשוק העבודה אך לא הצליחה למצוא מקום שיקלוט אותה בגילה (סעיף 37) אך בחקירתה הודתה כי לא חיפשה עבודה משום ש"נהניתי מהפנסיה" (עמ' 27, משורה 19). לטענתה ב-2007 קיבלה הצעת עבודה בסוכנות ביטוח ורדי-גסטלדו. התובעת הסבירה כי הצעת העבודה הגיעה על רקע היכרות אישית עם אחותה של בעלת הסוכנות (סעיף 37) וכי "החלטתי שיש לי מספיק זמן ואני רוצה לחזור למסגרת העבודה" (שם). התובעת העידה שהיא מחזיקה ברישיון סוכנת ביטוח מעבודתה הקודמת (סעיף 38; עמ' 27, 16), וכי עברה מספר ימים של חפיפה שבסיומם הוחלט על תחילת עבודה בסוכנות הביטוח בשכר של 5,000 ₪ לחודש (סעיף 39). התובעת הייתה אמורה להתחיל לעבוד ביוני 2007, אולם אז אירע האירוע הלבבי.

45. עדות התובעת היא עדות יחידה של בעל דין, אך התרשמתי שעדותה אמינה ויש לה סיוע במסמך הנחזה להיות מכתב מסוכנות הביטוח אשר מאשר כי סיימה חפיפה והייתה מיועדת להתחיל לעבוד בשכר של 5,000 ₪ בחודש (נספח 2 לתצהירה). משקלו הראייתי של מסמך זה נמוך, שכן לא הובא עד שיאשר את תוכנו ואפילו זהות האדם שחתם עליו לא נכתבה, ברם נוכח התרשמותי מעדות התובעת אני מקבל את גרסתה כי תכננה להתחיל לעבוד ביוני 2007 אך הדבר לא הסתייע בשל האירוע לבבי. הואיל וניתן היה למנוע את האירוע או לפחות להקל את השפעותיו אם התובעת הייתה מטופלת מוקדם יותר בנוגדי קרישה, קיים קשר סיבתי בין הרשלנות לבין העובדה שלא התחילה לעבוד.

46. אינני מקבל את דרישת התובעת להפסדי השתכרות בסך של כ-850,000 ₪, עד גיל 67. ראשית, התובעת הייתה בגמלאות ו"נהנתה מהפנסיה". היא אמנם תכננה לחזור ולעבוד ואף מצאה משרה קונקרטית, אך טרם החלה בעבודה ואין כל ודאות שהייתה משתלבת בה ונשארת בה זמן רב או שהייתה נהנית מהעבודה כפי שנהנתה מהפנסיה. ספקות אלו מתחזקים נוכח העובדה שהתובעת לא עבדה מעולם בסוכנות ביטוח, וגם בבנק עבדה כפקידת השקעות ולא בתחום הביטוח (עמ' 27, 15). יתרה מכך, התובעת קיבלה פנסיה מהבנק ונהנתה מהכנסה קבועה ולא נטען כי נדרשה לעבוד מטעמים כלכליים. שנית, לתובעת לא נותרה נכות צמיתה ורוב הטיפולים שעברה אינם קשורים לרשלנות הנתבעת. אמנם האירוע מ-2007 גרם לה לאבד מקום עבודה פוטנציאלי, וסביר שאדם בן 58 יתקשה להשיג מקום עבודה חילופי, אך התובעת כלל לא ניסתה לקבל עבודה אחרת, וככל שהתקשתה לעשות זאת קשייה נובעים מבעיית המסתמים הבסיסית ולא מהרשלנות. לעניין זה אוסיף כי ב-2008 התובעת לא הייתה מאושפזת. בהתחשב בנתונים השונים, נפסק פיצוי גלובאלי של 60,000 ₪ המשקף אבדן של כששה חודשי עבודה מלאים בתוספת פנסיה והצמדה.

     

     

     

47. עזרת הזולת: התובעת אושפזה למשך חודש בפוריה ובהמשך בתל-השומר. אין ספק כי בתקופה זו היו בני משפחתה לצדה והשקיעו זמן רב והוצאות. בהמשך שנת 2007 נדרשה לביקורים וטיפולים רבים שמקורם בהתקף החריף שנבע מרשלנות הנתבעים. סביר כי גם בביקורים אלו ליוו אותה בני משפחתה וסייעו לה, בעיקר ביקורים בבית-חולים תל השומר שחייבו נסיעות ארוכות. בנה של התובעת העיד על הסיוע לאמו, אך רוב הפסדי ההשתכרות שהציג היו בשל הטיפולים במסתמים בשנים 2009 ואילך, ולא ניתן לקשור אותם לרשלנות (סעיף 113 לסיכומי התובעת). בעלה של התובעת בחר שלא להעיד. בהתחשב בתקופת אי הכושר הראשונית הממושכת ובטיפולים הרבים בשנה הראשונה נפסק סכום גלובאלי של 20,000 ₪ בגין עזרת הזולת. בהעדר נכות אין מקום לפסיקת סכומים נוספים לעתיד.

48. הוצאות: רוב ההוצאות שפורטו בסעיפים 115 ו-116 לסיכומיה מתייחסות לטיפולים בבעיית המסתמים בשנים 2009 ואילך (כולל ניתוח החלפת המסתמים מ-2010). אף שלא הוצגו ראיות להוצאות בתקופה הראשונה ברי כי לתובעת נגרמו הוצאות שונות, כולל הוצאות נסיעה לתל-השומר. ניתן לייחס גם חלק מהוצאותיה המאוחרות לאירוע הראשוני, אף שאינן קשורות בו במישרין, שכן מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננים (ובוודאי בפושרים) וסביר שאדם שסבל מאירוע לב משמעותי וטראומטי כתוצאה מרשלנות יקפיד על טיב הטיפול שהוא מקבל וייטה לפנות למומחים ולביקורות רפואיות יותר מאדם רגיל. בהתחשב בנתונים אלה, אך גם בחוסר הראייתי, נפסק סכום גלובאלי של 15,000 ₪ המשקף הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה הקשורות לאירוע.

49. מגורים באזור המרכז: התובעת עברה לאזור המרכז ב-1/6/09 לטענתה כדי להיות קרובה לבית-חולים תל השומר בו טופלה, והיא מבקשת פיצוי בסך 243,000 ₪ המשקף את הוצאותיה עד שהצליחה להשכיר את ביתה הקודם בפוריה. אינני מקבל את דרישת התובעת ואת טענותיה. ראשית, הוכח כי הטיפולים בתל-השומר ב-2009 ואילך קשורים בבעיית המסתמים ולא ברשלנות. בחקירתה גם העידה כי עברה בשל ניתוח המסתמים שאינו קשור לרשלנות (עמ' 27, 9). שנית, לא הוכח שכמות הביקורים בתל השומר חייבה מעבר מגורים. הביקורים התכופים בתל-השומר היו בשנים 2009-2007 כשעוד גרה בצפון (סעיף 41 – שני ביקורים חודשיים בממוצע). משנת 2009 עד 2013 – לאחר שעברה למרכז – הביקורים היו התדירות של פחות מפעם בחודש בממוצע (סעיף 45) ובהמשך ביקור פעם בחצי שנה (סעיף 45). לא שוכנעתי כי ביקור אחד בחודש מצדיק מעבר מגורים לאזור המרכז. שלישית, הוכח כי בנה של התובעת עבר לגור באזור המרכז והיו לה סיבות משפחתיות להעתיק את מקום מגוריה (עמ' 22, 9). על כל אלה אוסיף כי יש צדק מסוים בטענת הנתבעת כי התובעת יכלה לקבל טיפול רפואי באחת המחלקות הקרדיולוגיות באזור הצפון (למשל במחלקה בבית-חולים רמב"ם), אם כי יש להתייחס לטענה זו בזהירות שכן יש ערך גם לרצון החולה ולקשר בינו לבין הרופאים ולעתים יש לכבדם גם במחיר כלכלי. במקרה הנוכחי אין צורך להכריע בכך, שכן ממילא לא הוכח הצורך לעבור להתגורר באזור המרכז או הקשר בין המעבר לבין הרשלנות.

50. ניידות מוגברת: התובעת מבקשת סכום של כ-90,000 ₪ אך לא הוכיחה כי היא נזקקת לניידות מוגברת בשל האירוע. הוצאות הנסיעה שהוכחו נכללו בפסיקת ההוצאות הכללית שלעיל.

51. כאב וסבל: כל אדם שסובל מהתקף לב חמור המסכן את חייו מושפע מכך, ושוכנעתי שהאירוע מ-2007 היה אירוע טראומטי ביותר מבחינת התובעת. התובעת הסתובבה במשך מספר ימים עם תחושות גופניות קשות שזכו להתעלמות, אובחנה רק כשהגיעה לבית-החולים אז נמצאו חייה בסכנה, נדרשה לאשפוז ממושך ולשיקום ומאז החלה תהליך שגם אם אינו קשור מבחינה רפואית לרשלנות מבחינה נפשית הוא קשור אליו ונובע ממנו. סביר שאירוע כזה יהיה קשה וטראומטי ביותר והוא אכן היה אירוע מכונן בחייה של התובעת שהשפיע עליה בצורה משמעותית. אוסיף כי התובעת מתארת תחושות קשות בזמן האשפוז בפוריה, שגם אם אינם משקפים את הטיפול שקיבלה אלא רק את תחושותיו הסובייקטיביות של חולה החושש לחייו, היה בהן כדי להגביר את סבלה. חשוב להוסיף כי מצאתי גם שהתובעת מייחסת את כל סבלותיה והטיפולים שעברה לאירוע המכונן מ-2007, אף שמבחינה רפואית אין קשר בין הדברים וחלק ניכר מהטיפולים, כולל הניתוח, קשורים במחלתה הבסיסית, וברי כי אין מקום לפצות על תחושות סובייקטיביות שאין להן בסיס אובייקטיבי. לאחר שקילת הראיות השונות מכאן ומכאן מצאתי לפסוק לתובעת פיצוי בסך 100,000 ₪ בראש נזק זה.

    סך נזקי התובעת כתוצאה מהאירוע הרשלני – 195,000 ₪.

    סוף דבר

52. התביעה מתקבלת. נמצא כי הנתבעת התרשלה ורשלנותה גרמה לתובעת נזק. עם זאת, הוכח שחלק ניכר מהנזקים הנטענים קשורים במחלתה הבסיסית של התובעת. הנתבעת תשלם אפוא לתובעת פיצוי בסך 195,000 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 46,000 ₪ והוצאות משפט בסך 24,798 ₪. הסכומים ישולמו בתוך 45 ימים ולאחר מועד זה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

     

    ניתן היום, כ"ב ניסן תשע"ז, 18 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.