ת"א 20449-09-14 לאנדורה השקעות בע''מ ואח' נ' מולגה

לפניי תביעה שהגישו התובעים נגד הנתבע לתשלום פיצויים בסך 1,000,000₪ בגין לשון הרע.

טענות התובעים

התובעת 1 (להלן: "לאנדורה") היא חברה המחזיקה כ-20 חברות שונות, המפעילות רשתות מסעדות בקניונים ובאזורים נחשקים ביותר בישראל, ביניהם: "ג'אפניקה", "קינג ג'ורג'", "ציפורה אקספרס", "פינקי", "יוגו" ועוד, ועובדת מול עשרות זכיינים, ספקים, בעלי קניונים, בנקים, אנשי עסקים וגופים עסקיים אחרים. שוויה של "לאנדורה" מגיע לכ-40,000,000₪ ומחזור העסקים של החברות המפעילות את המסעדות שבאחזקתה מסתכם בלמעלה מ-80,000,000₪ בשנה.

התובע 2 (להלן: "ברק") הינו הבעלים היחיד של "לאנדורה".

הנתבע (להלן: "אברהם") עוסק במשך שנים ארוכות כמלווה בריבית בשוק האפור.

ביום 05/08/14 אברהם ביקש וקיבל, במעמד צד אחד, צו עיקול נגד התובעים בסכום של 1,750,000₪ וביום 17/08/14 הורחב הצו לבקשת אברהם לעשרה מחזיקים, בהם חשבונות הבנק של "לאנדורה", זכיינים של "לאנדורה", רכב, מקרקעין ועוד.

במסגרת הבקשה להטלת צו עיקול, טען אברהם כי התובעים פעלו נגדו במרמה ובהונאה משום שלא רשמו על שמו מניות של חברת "יוגו" שרכש והוסיף כי ברק מצוי בקשיים עקב השקעותיו בענף המסעדנות וכי הוא מממש את כל מה שיכול ומבריח נכסים עקב החשש מתביעות כלפיו.

צווי העיקול נמסרו למחזיקים כולם, מנהלי סניף בנק בו מנהלת "לאנדורה" חשבונה, זכיינים ונודעו לספקים, לבעלי קניונים ברחבי הארץ ועוד.

בכך לא היה די לאברהם וביום 24/08/14 התפרסמה בעיתון העסקים "גלובס" כתבת ענק תחת כותרת מאירת עיניים בה נפרסו טענותיו של אברהם לפיהן ברק הונה אותו, ביצע מעשי תרמית וגזל ממנו את מניותיו ברשת היוגורטים המצליחה.

אברהם צוטט בכתבה באומרו "נתקלתי פה באנשים לא ישרים, שנמצאים על גבול של משפחת פשע" (להלן: "הפרסום הראשון"). בשל חומרתם של הדברים זכה הציטוט לכותרת בולטת ומאירת עיניים, מה שהעצים את נזקם של התובעים.

המדובר בכתבה מוזמנת על ידי אברהם שביקש להעצים את הנזק לתובעים, כאשר בעמוד הפייסבוק של אשתו פורסמה הכתבה שוב באמצעות קישור מיוחד.

כדי לנסות להקטין את נזקם, הזדרזו התובעים וביום 20/08/14 הגישו בקשה לביטול העיקול ובה פירטו את גרסתם המפריכה את טענתו של אברהם. לבקשתם צירפו התובעים הסכם נאמנות לפיו היה זה אברהם בעצמו שביקש כי מניות חברת "יוגו" יוחזקו על ידי "לאנדורה" בנאמנות.

בבקשה לביטול עיקול, הדגישו התובעים כי אברהם הסתיר מבית המשפט את הסכם הנאמנות, דבר שאִפשר לו להוליך שולל את בית המשפט וכך גם את עיתון "גלובס".

ביום 01/09/14, ערב הדיון בבקשה לביטול העיקול, קיבל בא כוח התובעים שיחה טלפונית מבא כוחו של אברהם שביקש לבטל את העיקול בהסכמה. התובעים הסכימו, ובלבד שאברהם יחזור בו מטענותיו בדבר מצבם הכספי ובכפוף לתשלום הוצאות בסך 10,000₪ בגין ההליך.

אברהם ביקש לבטל את העיקול תוך שהוא מודיע לבית המשפט כי הוא: "חוזר בו לחלוטין מכל הטענות בדבר "קשיים כספיים או קשיים כלכליים או הדרדרות במצב הכלכלי או הכספי" של לאנדורה השקעות בע"מ ו/או ברק אברמוב ומהטענות בדבר הברחת נכסים כביכול מצד מי מהמשיבים". בערבו של יום 02/09/14, כאשר "גלובס" דיווח על ביטול העיקולים נגד התובעים, המשיך אברהם לפגוע בתובעים ולגרום להם נזקים נוספים כאשר צוטט בתגובה לבקשה שהוא עצמו הגיש לביטול העיקול כאומר את הדברים הבאים: "לאחר רישום העיקולים, מקורבים של ברק אברמוב פנו אלי ואמרו לי שהעיקול שביצעתי מסב לו (נזק) בלתי הפיך והיו עלי לחצים של גורמים כאלה ואחרים להסיר את העיקול" (להלן: "הפרסום השני").

הדברים האמורים חסרי שחר ובדבריו גרם אברהם לתובעים נזקים אדירים: פגיעה בשם הטוב ופגיעה במוניטין של גוף עסקי בולט ומוכר בתחום המסעדנות בישראל. הנזקים נגרמו עקב הבקשה למתן צו עיקול שנטענו בו טענות שקריות ועקב הצווים עצמם שניתנו למחזיקים השונים, כאשר נזקים אלו הועצמו במסגרת הכתבות בעיתון "גלובס".

תגובתו של אברהם בה קישר את התובעים למשפחות פשע ולגורמים כאלה ואחרים המפעילים עליו לחצים מהווה חציית גבולות.

צו העיקול שהוצא לבקשת אברהם נמסר למחזיקים עמם עובדת "לאנדורה" יום-יום והסב לה נזקים של פגיעה בשם הטוב ובמוניטין. כך, בין היתר, הבעלים של "גראנד קניון" בבאר שבע פנה ל"לאנדורה" ושאל על מה הפרסומים, ומנהל חטיבה ב"קוקה קולה" פנה ל"לאנדורה" ושאל האם היא בקשיים וביקש לשבת עם מנהליה וכך גם מנהלים ב"גזית גרופ".

כמו כן, שני מנהלי הסניפים של הבנקים בהם "לאנדורה" פועלת, מזרחי והפועלים, אליהם הגיע דבר העיקול, פנו לתובעים וביקשו הסברים.

טענות הנתבע

אברהם הינו איש עסקים העוסק בעניינים שונים ומגוונים, ביניהם במימון חוץ בנקאי.

אברהם לא קיבל צו עיקול נגד התובעים, אלא שהצו ניתן נגד "לאנדורה" בלבד. בנוסף, כל הנטען בעניין בקשת העיקול וצו העיקול ובכתבי הטענות אינו יכול לשמש בסיס לתביעת לשון הרע לאור הוראתו המפורשת של סעיף 5(13) לחוק איסור לשון הרע.

הנתבע אינו אחראי על פרסום הכתבה בעיתון "גלובס" ואינו אחראי לתוכנה ולכתוב בה. אין מדובר בכתבה מוזמנת והטענה לפיה הנ"ל יכול לגרום לכתב עיתון כלכלי מכובד ורציני כ"גלובס" לפרסם כתבה ואף לשלוט בתוכנה הינה מופרכת.

אברהם לא העלים ולא הסתיר את דבר קיום הסכם הנאמנות בבקשה להטלת העיקולים הזמניים, פשוט משום שלא ידע ולא זכר כי חתם על הסכם כזה. יתרה מכך, כאשר אברהם פנה לתובעים וביקש לקבל עותק מההסכם הנטען עוד בטרם הגיש תביעתו, נענה על ידי התובעים כי ההסכם חסוי.

משהתברר לנתבע כי קיים הסכם נאמנות חתום, אף שלא היה מודע כלל לקיומו, הסכים לביטול העיקולים כפי שביקשו התובעים ואף נאות לחזור בו מבקשת העיקול בהתאם לדרישה ולתכתיב הנוסח של התובעים.

אברהם לא פרסם דבר ולא אמר את הדברים שכביכול צוטטו מפיו ואין הוא אחראי על תוכן הכתבות המתפרסמות בעיתונות.

מדובר בתביעה נקמנית ומחוסרת יסוד שהוגשה רק כתגובה לתביעת אברהם נגד התובעים.

התובעים נקבו בסכום תביעה מופרך ובלתי מוסבר לחלוטין ואף לא טרחו להסביר כיצד הגיעו לחישוב.

ראיות התובעים

עדותה של הגברת אלה לוי וינריב (להלן: "אלה")

אלה הגישה תצהיר מטעם התובע, במסגרתו ציינה כי היא כתבת בתחום המשפט בעיתון "גלובס". לדבריה, "גלובס" מחויב כלפי קוראיו להצגת תמונת מצב מדויקת ועדכנית של ההתרחשויות בזירה הכלכלית, לרבות עסקאות וסכסוכים בתחום העסקי המתבררים בבית המשפט. "גלובס" מדווח בשגרה על הליכים משפטיים שראשיתם במכתבי דרישה של עורכי דין והמשכם בתביעות שמוגשות ובפסקי דין.

הדיווח שביצע "גלובס" במקרה זה בעניין הסכסוך העסקי שבין ברק לבין אברהם היה אובייקטיבי ומדויק ונעשה ללא משוא פנים.

"גלובס" נטול כל אינטרס הקשור לטענות ההדדיות שבין הצדדים. אלה מצהירה כי גם התצהיר עצמו הוכן בעזרת עורכי הדין של "גלובס", ללא התערבות בא כוחו של ברק.

ביום 24/08/14 דיווחה אלה על כתב תביעה שהגיש אברהם נגד ברק לבית משפט השלום בתל אביב-יפו. בפרסום הראשון הסתמכה אלה על הכתוב בכתב התביעה שהגיש אברהם ובהמשך הכתבה דיווחה גם על בקשה שהגיש ברק לביטול עיקולים שהוטלו על נכסיו במסגרת תביעתו של אברהם. גם כאן הסתמכה על נוסח הבקשה.

על רקע הטענות הקשות בכתבי הטענות אותם סיקרה בכתבה, מצאה אלה לנכון לבקש תגובתו של ברק לטענות כלפיו ופנתה אליו בטלפון. לאחר מכן התקשרה גם אל אברהם ורשמה את הדברים שאמר, כפי שהם מופיעים בפרסום הראשון.

אלה קראה בכתב ההגנה של אברהם כי הוא מכחיש שאמר את המילים "נתקלתי פה באנשים לא ישרים, שנמצאים על גבול של משפחת פשע". בהתאם לתצהירה של אלה, הכחשת אברהם אינה אמת, שכן אברהם אמר לה את הדברים בשיחה טלפונית והיא רשמה אותם במסגרת הפרסום הראשון.

ביום 02/09/14 דיווחה אלה על כך שאברהם חזר בו מטענותיו על קשיים כלכליים של ברק וכי בוטלו העיקולים נגד ברק.

אלה פנתה לבא כוחו של ברק, עורך דין פיצ'ון, ופרסמה את תגובתו; לאחר מכן פנתה אל אברהם ופרסמה בצורה מדויקת גם את תגובתו. אלה ראתה כי אברהם מכחיש את המילים אותן פרסמה בפרסום השני ולפיהם "לאחר רישום העיקולים, מקורבים של ברק אברמוב פנו אלי ואמרו שהעיקול שביצעתי מסב לו בלתי הפיך [צריך להיות נזק בלתי הפיך; הערה שלי – ע' א'] והיו עלי לחצים של גורמים כאלה ואחרים להסיר את העיקול". בסעיף 9 לתצהירה טענה אלה כי "ההכחשה של אבי מולגה אינה אמת, מולגה אמר לי מילים אלו במסגרת שיחה טלפונית בינינו ואני רשמתי אותן במסגרת הפרסום השני".

לדברי אלה, אברהם לא פנה אליה מאז ביצוע הפרסומים וטען שהייתה טעות או אי-דיוקים כלשהם בפרסומים או בציטוטים מפיו.

בחקירתה הנגדית השיבה אלה, כי את החומר לכתבה בעניין העיקולים שהוטלו על "לאנדורה" וברק קיבלה מאנשים מטעם אברהם. לדבריה, אברהם התקשר אליה לטלפון הנייד והודיע לה כי עורך דינו ישלח לה חומר. הוא אמר כי הוא מתעתד להגיש תביעה נגד ברק על סכסוך עסקי ושאל אותה האם מעניין אותה לסקר את זה. הוא אמר לה כי הגיש עיקולים בהיקפים גבוהים, היא השיבה לו שהיא מעוניינת והוא אמר שהוא ישלח לה את החומר, אותו אכן קיבלה לאחר מספר ימים. לדבריה, יש לה העתקים של התכתבות דואר אלקטרוני בעניין זה; אסופת הדואר האלקטרוני הוגשה וסומנה ת/3.

אלה השיבה כי אינה נוהגת תמיד להקליט את המרואיינים ולעיתים היא מקלידה על קובץ "Word" ושומרת. במקרה זה, היא לא הקליטה את השיחות בינה לבין אברהם.

בעמוד 7 לפרוטוקול, שורה 17 נשאלה אלה:

ש' יכול להיות שהמילים שהשתמשת בהן בכתבה כציטוט לא באמת נאמרו על ידי אבי ונאמרו מילים אחרות?

ת' כשאני מצטטת ושמה מרכאות אני מצטטת את מה שנאמר לי.

ש'היו כמה שיחות ואני מניח שהן נמשכו זמן.

ת'ציטטתי דברים מסוימים. אתה מדבר על תגובות, זה דבר שמאוד חשוב לי, ולכן אני מדייקת ונותנת לאנשים להגיב על מה שנאמר עליהם.

אלה השיבה כי ברק או "לאנדורה" לא הגישו נגדה או נגד "גלובס" תביעה וגם לא התייחסו לנושא של תביעה מסוג זה. בעמוד 8 לפרוטוקול, שורה 10 נשאלה אלה:

ש'אני אומר לך שאם יש לך איזשהו חשש שהציטוט שהודפס והובלט והוכנס במסגרת ובאותיות קידוש לבנה הוא לא בדיוק הדברים שנאמרו, תעדיפי לעמוד מאחורי הציטוט הזה על מנת להמנע מהסיכון של תביעה.

ת'הדברים נאמרו לי, ולכן אני עומדת עליהם. לא עמדתי מאחורי ציטוטים שקריים מעולם, עוד לא הייתה לי את הדילמה הזאת שאתה מציג. אני מצטטת את המרואיינים שלי כפי שהם מדברים וכותבת את מה שאמרו לי, ולכן לא עמדתי בדילמה הזאת שאתה מציג.

ש'מי מחליט לקחת ציטוט שלך כזה ולהגדיל אותו ולהכניס אותו למסגרת? את? העורך שלך?

ת'העורך שלי.

ש'הוא ראה את המילים שאת כתבת, כביכול מפיו של אבי, והוא זה שהחליט להעצים אותן? להדגיש אותן?

ת'כן.

ש'יכול להיות שאבי אמר לך שאברמוב מספר לו סיפורים של משפחות פשע, ואבי מדבר מהר, על כמה שהוא מקורב למשפחות פשע ויכול להיות שקצת, מכיוון שאת לא זוכרת מתי נערכו השיחות, כמה היו, כמה זמן ערכו, יכול להיות שאת לא זוכרת במדוייק?

ת'לא, אני זוכרת אותו במדוייק, כמו בכל מקרה אחר, הוא לא מיוחד, אבי.

ש'כמה זמן את כתבת?

ת'כמעט עשר שנים.

עדותו של התובע

התובע, ברק, הגיש תצהיר ובו חזר על האמור בפרק טענות התובעים, ולכן אין מקום לשוב ולפרט טענות אלה פעם נוספת.

בחקירתו הנגדית השיב ברק כי הנושא של מטען חבלה שהוטמן ליד ביתו של אדם בשם א"מ מוכר לו, ולדבריו הוא לא נחקר באזהרה על נושא זה במשטרה, אלא תושאל (עמוד 10 לפרוטוקול, שורות 18-23).

לדברי ברק, אברהם יעשה כל דבר כדי לנסות ולמרר לו את החיים, בין אם זה דרך כתבות יזומות בעיתונים ובין אם זה דרך איומים ברצח מול שני חוקרי משטרת ימ"ר מרכז. לדבריו, הוא מאוד נלחץ מאברהם, שיש לו עבר של איומים ושהוא אף הורשע בעבירות מסוג זה (עמוד 10 לפרוטוקול, שורות 25-32).

ראיות הנתבע

עדותו של אילן ארביב (להלן: "אילן")

אילן הצהיר כי הוא היה ליד אברהם במשרדו ברחוב מנחם בגין בתל אביב-יפו כאשר אברהם קיבל שיחת טלפון לטלפון הנייד שלו.

לאחר מספר שניות, אמר אברהם לאילן "בוא, בוא תקשיב" ושם את הטלפון על מצב 'רמקול'.

אילן הצהיר כי הוא שמע את הדובר אומר לאברהם "העיקולים שעשית על אברמוב הם לא טובים ועושים נזק גדול. אני מציע לך להוריד את העיקולים עכשיו שלא תסתבך ותכנס לצרות איתנו". אברהם ענה לו "תודה רבה" וניתק את השיחה.

לדברי אילן, השיחה הייתה בטון מאיים שלא ניתן לטעות בו.

בחקירתו הנגדית השיב אילן כי השיחה שהוא העיד ביחס אליה נערכה בקיץ 2014, בחודש אוגוסט אם אינו טועה, בשעות הצהריים. אילן לא זכר את השעה המדויקת בה נערכה השיחה (עמוד 12 לפרוטוקול, שורות 22-25).

אילן אישר כי הוא היה שוטר במועד שבו שמע את השיחה (עמודים 12-13 לפרוטוקול, שורות 32, 1 בהתאמה). כן, אישר אילן כי הגיש בשם אברהם תצהיר בהליך נוסף (עמוד 13 לפרוטוקול, שורות 8-10).

לדברי אילן, השיחה הטלפונית נועדה לגרום לאברהם לבטל את העיקולים על ברק (עמוד 14 לפרוטוקול, שורות 14-16).

אילן נשאל כיצד הוא לא התלונן במשטרה על איומים כאשר הוא עצמו היה שוטר באותה תקופה. לדבריו, הוא עצמו לא עשה דבר, אך המליץ לאברהם להגיש תלונה (עמוד 14 לפרוטוקול, שורות 22-25).

אילן אישר כי שלי נרקיס הוא גיסו (עמוד 14 לפרוטוקול, שורות 31-32).

עדותו של הנתבע

הנתבע, אברהם, הגיש תצהיר ובו חזר על האמור בפרק טענות הנתבע, ולכן אין מקום לשוב ולפרט טענות אלה פעם נוספת.

אברהם הצהיר כי הוא אכן שוחח עם הכתבת אלה ומסר פרטים על הפרשה ועל התרמית שביצע כלפיו ברק. בשיחה זו ציטט דברים שנכתבו בכתב התביעה ומאחוריהם הוא עומד.

אברהם טוען כי הוא אינו אחראי על פרסום הכתבה בעיתון "גלובס" ואינו אחראי לתוכנה ולמה שנאמר בה. הוא אמנם עומד מאחורי המילים לפיהן בוצעה נגדו תרמית על ידי ברק וכי הוא התנהל ממש על גבול ההתנהגות של פושעים, אך ברירת המילים המדוייקת על ידי הכתבת אינה באחריותו.

אשר לנאמר בכתבה, לפיו מקורבים של ברק התקשרו אליו ודרשו כי יסיר את העיקול, אכן כך היה: התקשר אליו אדם בשמו של ברק ואמר לו בצורה מאיימת כי העיקול גורם נזק וכי הוא מציע לאברהם להסיר את העיקול "בכדי שלא אסתבך ואכנס לצרות איתם".

בלא כל ספק הייתה דרישה תקיפה ומאיימת מצד מי שהתקשר בשם ברק להסרת העיקול. את השיחה שמע במו אוזניו אילן, שכן אברהם שם את הטלפון על מצב 'רמקול'.

לא מדובר בכתבה מוזמנת ולאברהם אין כל יכולת ליזום כתבות ולשלוט בתוכנן.

לטענת אברהם, כל שעשה הוא למסור לכתבת תיאור המשקף את הנטען על ידו בכתב התביעה, כאשר הנטען בכתב התביעה אינו יכול להוות עילה לתביעה בגין לשון הרע לאור סעיף 5(13) לחוק.

דיון והכרעה

התובעים מתמקדים בשלושה אירועים ו/או פרסומים הקשורים לסכסוך בין הצדדים:

1. עיקול זמני שניתן נגד התובעים ושהגיע לידי מחזיקים.

2. ציטוט מפי אברהם בעיתון "גלובס", לפיו אמר אברהם ביחס לברק "נתקלתי פה באנשים לא ישרים שנמצאים על הגבול של משפחת פשע".

3. ציטוט נוסף מפי אברהם בעיתון "גלובס", לפיו אמר אברהם "לאחר רישום העיקולים מקורבים של ברק אברמוב פנו אלי ואמרו שהעיקול שביצעתי מסב לו [נזק בלתי הפיך] והיו עלי לחצים של גורמים כאלה ואחרים להסיר את העיקול".

בהתייחס לפרסומים בעיתון, טען אברהם כי הוא אינו אחראי לפרסום הכתבות בעיתון "גלובס", כי הוא לא אמר לכתבת את הדברים שפורסמו על ידה וכי הוא אינו אחראי לתוכנן של הכתבות ולמה שנכתב בהן.

בהתייחס לעיקולים, טוען אברהם כי הוא לא היה מודע להסכם הנאמנות ביחס למניות ומשהתברר לו כי קיים הסכם נאמנות חתום הסכים לביטול העיקולים כפי שביקשו התובעים ואף נאות לחזור בו מבקשת העיקול, בהתאם לדרישה ולתכתיב הנוסח של התובעים.

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע" ו/או "החוק"), שכותרתו "לשון הרע מהי", קובע כך:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;

בסעיף זה "אדם" - יחיד או תאגיד;

"מוגבלות" - לקות פיסית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית"

הנה כי כן, חוק איסור לשון הרע קובע כי לשון הרע היא, בין היתר, פרסום דבר שעלול להשפיל אדם בעיני הבריות, או לבזות אדם בשל מעשים או תכונות המיוחסים לו, או העלול לפגוע במשרתו של אותו אדם, אם משרה ציבורית ואם אחרת וכו', לפי המפורט בסעיף זה.

סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, קובע "פרסום מהו":

"(א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:

(1)אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;

(2)אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע"

סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע קובע כי פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע הוא עוולה אזרחית ויחולו עליה הסעיפים של פקודת הנזיקים האזרחיים, 1944, המפורטים בסעיף 7.

סעיף 7(א) לחוק קובע:

"(א) הורשע אדם בעבירה לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייבו לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק; חיוב בפיצוי לפי סעיף קטן זה, הוא כפסק דין של אותו בית משפט, שניתן בתובענה אזרחית של הזכאי נגד החייב בו.

(ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.

(ג) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק.

(ד) לא יקבל אדם פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף זה, בשל אותה לשון הרע, יותר מפעם אחת. ..."

העיקולים הזמניים

אין ספק כי לבקשת אברהם הוטלו עיקולים זמניים על נכסי "לאנדורה", כאשר לטענת ברק, עיקולים אלו גרמו לפגיעה בשמם הטוב של התובעים אצל המחזיקים אליהם הגיעה הודעת העיקול. ברק טען כי בעקבות הטלת העיקולים פנו אליו מנהלי סניפי הבנקים שבהם "לאנדורה" פועלת, מזרחי והפועלים, כדי לבקש הסברים. כך, גם פנו אליו מנהל חטיבה ב"קוקה קולה" ומנהלים ב"גזית גלוב", המנהלת את המרכזיים המסחריים שבהם פועלות מסעדותיה של "לאנדורה".

התובעים לא הביאו כל עדות של אותם אנשים שביחס אליהם נטען כי פנו לברק לברר בדבר העיקולים או הפרסומים וכל שיש בפניי בעניין זה היא גרסתו של ברק.

מושכלות יסוד של דיני הראיות המה, כי הימנעות בעל דין מהצגת ראיה פועלת לחובת אותו בעל דין.

"...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני, פ"ד לה (1) 736, 760).

משהתובעים לא הביאו כל עדות לעניין הפניות אליהם בנושא העיקולים, ספק בעיני אם נעשו פניות כאלה.

בת"א (שלום ת"א) 36421-01-12 דוד פרידמן נ' פלאפון תקשורת בע"מ (פורסם בנבו, מיום 09/11/12) נקבע:

"ההלכה הפסוקה קובעת כי ביצוע עיקול שלא כדין בחשבון בנק של מאן דהוא, יכול לשמש כעילה לתביעה לפי חוק איסור לשון הרע. ראה ע"א 45661-12-10 גסלר נ' עירית ירושלים [פורסם בנבו] (מיום 24.3.11): "הטלת עיקול על חשבון בנק יכולה להוות פרסום לשון הרע...לדעתי, בעצם הצגתו של המערער כמי שמתחמק, לכאורה, מלשלם את חובותיו, יש כדי להשפילו ולפגוע בשמו הטוב, בעיניו של בנקאי סביר, ללא קשר לגובה העיקול" (סעיף 7 לפסק הדין).טוענת הנתבעת כי עומדת לה ההגנה הקבועה בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, המורה אותנו כך: "פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור". לשיטתה של הנתבעת העיקול שנשלח לחשבון הבנק חוסה תחת הגנה זו. אכן ככלל, יכול וצו עיקול שהוצא על ידי רשות מוסמכת יהא מוגן בהתאם להוראת חוק זו. לצורך זה, יש לבחון את הנסיבות הקונקרטיות, לרבות השאלה האם התנהלותה של הנתבעת במהלך פעילותה להוצאת צו עיקול היתה כדין ובתום לב"

הנה כי כן, לפי ההלכה הפסוקה, לא כל עיקול זמני המוטל על חשבון בנק של עסק יש בו כדי להוות לשון הרע והכל תלוי בנסיבות המקרה.

בענייננו, אברהם טען כי במועד הטלת העיקול הזמני הוא לא היה ער לכך שחתם על הסכם הנאמנות וכי כאשר פנה ל"לאנדורה" בבקשה להמציא לו עותק מן ההסכם, לפני הגשת התביעה, סירבה היא להעביר לו עותק ממנו בנימוק לפיו ההסכם חסוי. אברהם טען כי מיד שנודע לו על קיומו של ההסכם הסכים לביטול העיקול הזמני.

זאת ועוד, במקרה שלפניי לא נראה כי הטלת עיקול זמני על נכסי "לאנדורה" במסגרת סכסוך עסקי בין אנשי עסקים יש בו כדי לפגוע בשמה הטוב.

יתרה מכך, גם אם היה בעיקול הזמני כדי להוות לשון הרע, הנני סבור כי בעניין העיקול עומדת לנתבע ההגנה הקבועה בסעיף 13(9) לחוק, לפיה:

"לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי -

...

(9) פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור;"

הפרסומים בעיתון גלובס

בכל הקשור לעילה של "הוצאת דיבה": סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע קובע:

"לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי-

...

(5) פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור".

יש להקדים ולומר כי ככל שהפרסומים בעיתון "גלובס" מתייחסים לדברים שצוטטו מתוך כתבי בי-דין או שתיארו את האמור בכתבי בי-דין, הרי שפרסומים אלו נהנים מחיסיון מוחלט של החוק.

ברע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל (פורסם בנבו, מיום 19/08/09) דן בית המשפט העליון בשאלה האם החיסיון המוענק לפרסומי לשון הרע תוך כדי דיון שיפוטי לפי סעיף 13(5) לחוק הוא חיסיון מוחלט או שמא חיסיון מסויג.

בית המשפט העליון פסק ברוב דעות כי החיסיון המוענק לפרסומי לשון הרע תוך כדי דיון שיפוטי לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע הוא חיסיון מוחלט. סיוגה של החסינות דנן על ידי הוספת דרישות ותנאים שונים (לרבות: אמיתות הפרסום, העדר זדון ורלבנטיות) יכול שיעשה בדרך של תיקון החוק על ידי המחוקק בלבד.

ובלשון פסק הדין:

"סעיף 13 קובע "הגנות מוחלטות" (ראו אורי שנהר דיני לשון הרע 191 (1997)). אחת מן ההגנות המוחלטות – זו הקבועה בסעיף 13(5) לחוק – מתירה פרסום הכולל לשון הרע שנעשה על-ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, "תוך כדי דיון" בפני גורם שיפוטי. ניתן לומר כי המונח "הגנה מוחלטת" יש בו חוסר דיוק מסוים שהרי ההגנה מותנית בהתקיימות התנאים הנקובים בסעיף. אולם סעיף 13, בניגוד לסעיפי ההגנות השכנים (סעיפים 14 ו- 15), אינו מותנה בדרישה של אמיתות הפרסום או בדרישה של תום-לב (ראו רע"א 3614/97 אבי-יצחק נ' חברת החדשות הישראלית, פ"ד נג(1) 26, 67-66). משמעות הדבר היא שגם פרסום כוזב, שנעשה שלא בתום-לב (ואף בזדון), לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי, ובלבד שמתקיימים התנאים הקבועים בסעיף המשנה הרלבנטי. במובן זה מדובר ב"הגנה מוחלטת" (ראו גם דנ"א 6077/02 חטר-ישי נ' ארבל, [פורסם בנבו]). וכפי שנאמר באחת הפרשות:

עיון בסעיפיו המשניים של סעיף 13 לחוק מלמדנו כי כל שביקש המחוקק בסעיף זה, הוא להעניק זכיה מוחלטת לפרסומים הנוגעים לתחום תפקידם של ממלאי תפקידים רשמיים ורשויות רשמיות (ע"א 211/82 נאנס נ' דר' פלורו, פ"ד מ(1) 210 (1986)).

ההגנה הבלתי-מתפשרת על פרסומים מהסוג הנקוב בסעיף 13 כרוכה בוודאי במחיר מבחינת ההגנה על שמו הטוב של מושא הפרסום. אין ספק שעשוי ליהנות מן ההגנות שבסעיף 13 גם מי שבמובנים רבים – מנקודת מבט פרטנית – אינו ראוי להגנה. אולם נקודת המבט של סעיף 13 אינה מצטמצמת למקרה הספציפי. הסעיף נועד להגן על שיקולים רחבים הנוגעים לאינטרס הציבורי, כאשר חלק מסעיפי המשנה – וסעיף-קטן (5) בכללם – מתייחסים לפרסומים שנעשים על-ידי רשויות השלטון או תוך כדי פעילותן. סעיף-קטן (5) נועד למנוע מצב שבו ירחף מעל מי מהגורמים הנזכרים בסעיף, תוך כדי דיון משפטי, האיום של תביעת לשון הרע. הסעיף נועד למנוע מצב שבו העילה לפי חוק איסור לשון הרע תהווה גורם מצנן על התבטאויות בגדרי הליך משפטי ותמנע מהגורמים השונים המעורבים בהליך המשפטי להתבטא באופן חופשי."

ובהמשך, בעמוד 521 לפסק הדין:

"המטרה היא למנוע מצב שבו הגורמים המעורבים בהליך ירסנו את עצמם יתר על המידה באופן שיחבל בתקינות ההליך (ראו ע"פ 53/49 וייל נ' היועץ המשפט, פ"ד ג 93, 103-104). לאור חשיבותה של ההגנה נקבע כי ההגנה שבסעיף 13(5) תחול לא רק על דברים שנאמרים באולם המשפט אלא היא חלה על "כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה" (ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 620, 624; עניין אבי יצחק הנ"ל, בעמ' 93-88)"

ובעמוד 523 לפסק הדין:

"מכל מקום, הדין המצוי - סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע - אינו כולל הגבלה תכנית כלשהי, ולא זו בלבד אלא שכאמור הגבלה שהייתה בחוק בעבר הוסרה ממנו מפורשות. ברי לחלוטין כי המחוקק ביקש לחסום את כניסתו של חוק איסור לשון הרע לאולם המשפט (במובן הרחב), וזאת ככל הנראה מתוך השקפה שסדקים במחסום עלולים להחדיר מורא ללב המשתתפים בדיון המשפטי ולהקשות עליהם למלא את תפקידם"

עיננו רואות, לדברים הנאמרים ו/או הנכתבים במסגרת הליך משפטי מוענקת הגנה מפני משפט אזרחי או פלילי לפי חוק איסור לשון הרע, זאת בהתאם לסעיף 13(5) לחוק. על כן, האמירות של הנתבע במסגרת ההליכים המשפטיים שנקט נגד התובעים חוסות תחת ההגנה האמורה.

סעיף 13(7) לחוק מוסיף וקובע הגנה נוספת מפני משפט אזרחי או פלילי ביחס ל"דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע כאמור בפסקאות (5) או (6) בישיבה פומבית, ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21".

כך, ניתנת הגנה גם לפרסומים בעיתון "גלובס" המתייחסים לדברים שנאמרו במסגרת ההליכים המשפטיים שנקט אברהם כנגד התובעים.

אשר על כן, הדיון יתייחס לשני הפרסומים שצוטטו מפי אברהם ואשר אינם נזכרים בכתבי הטענות.

הפרסומים בעיתון "גלובס" שאינם מכתבי הטענות

אברהם הכחיש כי הוא אחראי לפרסומים בעיתון "גלובס" שבהם צוטט כאומר בפרסום אחד: "נתקלתי פה באנשים לא ישרים, שנמצאים על גבול של משפחת פשע" ובפרסום השני: "לאחר רישום העיקולים, מקורבים של ברק אברמוב פנו אלי ואמרו לי שהעיקול שביצעתי מסב לו (נזק) בלתי הפיך והיו עלי לחצים של גורמים כאלה ואחרים להסיר את העיקול".

לדברי אברהם, הוא לא אמר דברים אלו לכתבת. בעניין זה הוגש תצהירה של אלה, הכתבת מעיתון "גלובס" שפרסמה את הכתבה, ושלדבריה אברהם פנה אליה ואמר לה את המשפטים שצוטטו במדויק על ידה. לדבריה, היא רשמה את דברי אברהם תוך כדי השיחה הטלפונית איתו.

דבריה של אלה לא נסתרו בחקירה הנגדית ואינני רואה כל סיבה מדוע אין להאמין לה. מדובר בכתבת אובייקטיבית שאין לה עניין בסכסוך בין הצדדים ושאברהם הודה בדיעבד כי פנה אליה בשיחה טלפונית, כאשר בתחילה הכחיש לחלוטין כל קשר לפרסום.

לפיכך, הגעתי למסקנה כי הדברים שצוטטו מפי אברהם בשני הפרסומים נאמרו על ידו לכתבת.

האם הציטוטים מהווים לשון הרע?

אין חולק, כי כשטוענים שאדם באשר הוא אינו ישר, כי הוא נמצא על גבול של משפחת פשע ושמצטרף לפרסום זה ציטוט נוסף ומאוחר יותר לפיו גורמים כאלה ואחרים מטעם ברק פנו לאברהם כדי להסיר את העיקול, הרי שיש בדברים אלו משום לשון הרע בהתאם להגדרת החוק, שכן בדברים מסוג זה יש כדי להשפיל אדם בעייני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, וכן יש בדברים כדי לפגוע באדם, בעסקו ובמשלח ידו.

האם לאברהם עומדות הגנות בחוק?

ביחס לפרסום הראשון, "נתקלתי פה באנשים לא ישרים, שנמצאים על גבול של משפחת פשע", לא העלה אברהם כל טענת הגנה, אלא שהוא הכחיש כי אמר את הדברים; טענה שנדחתה.

ביחס לפרסום השני, טען אברהם בדיעבד, ורק בשלב הבאת הראיות, טענת "אמת דיברתי" מאחר שלדבריו, מדובר בשיחה אמיתית שהתקיימה. טענתו זו הועלתה למרות שבכתב ההגנה הכחיש כי אמר את הדברים לכתבת.

להוכחת טענתו בדבר קיום השיחה, הביא אברהם את עדותו של אילן שעל פי תצהירו שמע את השיחה בטלפון עת היה במשרדו של אברהם, כאשר בהתאם לתצהירו של אילן השיחה נעשתה בטון מאיים שלא ניתן לטעות בו.

לא האמנתי לטענתם של אברהם ושל העד מטעמו, אילן, בדבר קיום השיחה, שכן טענה זו לא הועלתה בכתב ההגנה, שבו הכחיש הנתבע מכל וכל כי אמר את הדברים שיוחסו לו. הגרסה בדבר קיום השיחה ה"מאיימת" הינה טענה כבושה שהועלתה לראשונה על ידי אברהם במועד הגשת תצהירי העדות הראשית.

בחקירה הנגדית התברר כי אילן היה במועד הרלוונטי קצין משטרה בשירות פעיל ואני מאמין כי אילו אכן היה עד לשיחה מסוג זה, הנושאת אופי מאיים, כדבריו, היה דואג לפנות בתלונה למשטרה, במיוחד עקב תפקידו כקצין משטרה.

משלא האמנתי לטענתו של אברהם בעניין השיחה האמורה, הרי שלא יכולה לעמוד לו טענת "אמת דיברתי" ביחס לדברים שנאמרו.

שיעור הנזק שנגרם לתובעים

מהוראות החוק עולה כי בעוולת לשון הרע אין חובה להוכיח תמיד את שיעור הנזק; גם בלא הוכחה כאמור אפשר לפסוק לניזוק פיצויים בשל העוולה אשר בוצעה כלפיו.

ודוק: לפי סעיף 1 לחוק די בכך שהפרסום עלול להביא לפגיעה באדם ואין חובה להוכיח פגיעה כאמור בפועל או נזק. לפיכך, אין הכרח בקיומה של תוצאה בפועל בעקבות האמירה הפוגענית (ע"א 534/65 דיאב נ' דיאב, פ"ד כ(2) 269, 273; ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(5) 555, 569).

בפסיקה נקבע כי "דרישת הנזק אין משמעה "נזק ממון" דווקא, וגם נזק כללי הוא בבחינת נזק לצורך העניין. מבחינת הדרישה ההוכחתית, ניתן להיעזר בחזקה עובדתית על פיה "פרסום לשון הרע מעצם טיבו גורם נזק, אלא אם הוכח אחרת" (ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי (פורסם בנבו, בפסקה 50). וכן: "קיימת חזקה כי נגרם נזק לשמו הטוב של הנפגע מעצם פרסום לשון הרע, המצדיק פסיקת פיצויים, אף ללא צורך שיוכיח נזק ממון מיוחד אשר נגרם הלכה למעשה" (שם, בפסקה 55).

לעניין אופן קביעת סכום הפיצויים במקרה מסוים, יפות קביעותיו של בית המשפט המחוזי בירושלים במסגרת ע"א (מחוזי י-ם) 5452/04 עמירם מילר נ' שמואל כהן (02.11.2004), בעמוד 8 כדלקמן:

"האיסור על הוצאת לשון הרע נועד לאזן בין זכות האדם לשם טוב ובין חירותו של זולתו לחופש הביטוי. שתי זכויות אלו הן יחסיות והאיסור על דבר לשון הרע מהווה את הבלם התוחם את חופש הביטוי, כדי להעמידו בגבולות הסביר וההוגן בכל הנוגע לפגיעה בשמו הטוב של האדם. המקור של שתיהן הוא ב"כבוד האדם", אם כי הזכות לשם טוב נובעת גם מאינטרס ההגנה על הפרטיות וצנעת הפרט (ראו בפירוט: רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510, 518-519). ואכן, החברה הדמוקרטית אינה יכולה להסתפק אך ורק בהגנה על שלמות גופו של האדם. שֹומה עליה להגן גם על שמו הטוב של כל אחד ואחד מבני החברה (ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840, 856-857).

על רקע האמור, סכום הפיצויים שעל בית-משפט לפסוק בעוולת לשון הרע צריך לצאת מנקודת מבט ראשונית של האיזון הראוי והנכון בין השמירה על שמו הטוב של אדם הנפגע ובין חופש הביטוי של חברו הפוגע (שם, 874 מול ו'). רק לאחר מכן יש להביא בחשבון את יתר השיקולים הפרטניים.

ובהמשך, בעמודים 10-12 לפסק הדין, נאמר לעניין תכלית הפיצוי בגין עוולת לשון הרע בזו הלשון:

"באשר לתכליתם של הפיצויים נפסק: "הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע נועד להשיג שלושה יעדים: לעודד את רוחו (consolution) של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע; לתקן (repair) את הנזק לשמו הטוב; למרק (to vindicate) את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע" (רע"א 4740/00 אמר הנ"ל, פ"ד נה(5) 524 מול ז'). בנסיבות אלו הפיצויים צריכים להיות ממשיים. אין הם צריכים להעשיר את הניזוק, אולם עליהם לעמוד בשיעור הראוי כדי להיטיב באופן ההולם ביותר את מצבו של הניזוק, בעטיו של הנזק שנגרם. בנוסף לאמור ציינה הפסיקה לא אחת, את הדואליות העומדת ביסוד שיעור הפיצויים אשר יש להעניק לניזוק בשל עוולת לשון הרע: (א) סיפוק הנפגע, במתן הכרה בכך ששמו הטוב נפגע ללא כל הצדקה, ותיקון העוולה במגמה להשיב ככל הניתן את המצב לקדמותו באמצעים הוגנים וראויים; (ב) לחנך את הציבור ולהחדיר לתודעתו, כי שמו הטוב של אדם אינו הפקר. כמות שנאמר: "טוב שם משמן טוב" (קוהלת, ז/א). מכאן, שהפיצויים מיועדים לשמש גם תרופה המבטאת את היחס הכללי של החברה לפגיעה בשמו הטוב של אדם (ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פ"ד מה(2) 489, 493 מול ז' - 494 מול א'; ע"א 1370/91 משעור נ' חביבי, פ"ד מז(1) 535, 538 מול ג').

להבדיל מנזקי ממון, הניתנים ברגיל לשומה ולתחשיב ברמת דיוק זו או אחרת, הפיצויים עבור נזק שאינו של ממון מבוססים על הערכה כללית ביותר, המבטאת את הגישה המשפטית הראויה להטבת נזקים מסוג זה. זו משקללת את הנתונים הקבועים הרלוונטיים לסוגיה: יחס החברה לתופעה הקלוקלת, נפיצותה והערכים המתנגשים הדורשים איזון לגביה. בנוסף לכך, יש ליתן את הדעת כמובן גם לנזקים הקונקרטיים-האישיים, לשיעור הפגיעה הישיר והעקיף בעטיו של הפרסום ולטיבו הפוגעני. כך, למשל, יש להביא בחשבון - מבלי להתיימר למצות את הדברים - גם את הגורמים הבאים: היקף הפרסום, טיבו, חומרתו, הבלטתו, נפיצותו, מטרתו (לרבות בחינת השאלה האם נעשה מתוך זדון או מחמת רשלנות ואולי אף משגגה), סגנונו, צורתו ועוד."

עיננו רואות, כי במסגרת קביעת סכום הפיצויים, על בית המשפט להביא בחשבון הן שיקולים עקרוניים חברתיים, שמטרתם מיגור התופעה של פרסום לשון הרע, הן שיקולים פרטניים הנוגעים לנסיבות המקרה הקונקרטי. בכלל השיקולים הקונקרטיים, ניתן להביא בחשבון את היקף הפרסום, חומרתו, מטרתו של הפרסום (דהיינו - האם נאמר במטרה לפגוע), סגנונו של הפרסום ועוד.

עוד יפים הדברים ברע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה (5) 524, בעמוד 525 לעניין השיקולים שעל בית המשפט להביא בחשבון במסגרת קביעת שיעור הפיצויים:

"בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע 'תעריפים'. בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים".

גם התנהגות הניזוק והמזיק לפני ואחרי האירוע צריכה להיות רלוונטית להערכת שיעור הפיצויים. כך, למשל, התנצלות מצד המזיק על דברי לשון הרע עשויה לצמצם את שיעור הנזק והפיצויים (סעיף 19 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965)"

עוד יפים לעניין זה הדברים בת"א (שלום הרצליה) 2723-05 גולן זריהן נ' יוסי גבעתי (פורסם בנבו, מיום 07.04.2010):

"השיקול הראשון במעלה, לענין הנזק, ולענין סכום הפיצוי, הוא - חומרת ההאשמות המיוחסות לתובע. ככל שהאשמה המיוחסת לתובע חמורה יותר, כך ראוי יהיה להגדיל את סכום הפיצוי. בחומרה יתירה יראה ביהמ"ש פרסום המייחס לתובע ביצוע של עבירה פלילית, וכן ייחוס כוזב של שחיתות ציבורית (א' שנהר, "דיני לשון הרע", הוצאת נבו, תשנ"ז – 1997), מובן מאליו, כי פרסום תיקון או התנצלות עשוי להקטין את נזקו של הנתבע, בעוד שסירוב לפרסם תיקון עשוי להשתמע כעמידה מאחורי הטענות שבפרסום המשמיץ, דבר שיש בו כדי להגדיל את הנזק. בפסיקת סכום הפיצוי, יקל ביהמ"ש עם נתבע שהביע חרטה כנה, ויחמיר עם נתבע שהתנהגותו מעידה כי אינו מצטער על העוול שגרם לתובע (א' שנהר, עמ' 395)" [ההדגשות הוספו - ע"א].

במקרה שלפני, ברק (התובע) הינו איש עסקים, המנהל עסקים רבים באמצעות "לאנדורה". שמם הטוב של התובעים חשוב מאין כמותו בקשריהם עם ספקים, לקוחות, בנקים ובעלי נכסים, ופרסומים שיש בהם כדי לקשור את התובעים למשפחות פשע ולניסיונות להפעלת לחץ באיומים, בוודאי שיש בהם כדי לפגוע בשמם הטוב של התובעים ולהרתיע אנשים מליצור קשר עימם.

בשיקוליי הבאתי בחשבון את העובדה לפיה התובעים לא הוכיחו כי נגרם להם נזק בפועל וכי הם לא הביאו ראיות כלשהן לעניין הנזק.

כן, הבאתי בחשבון את העובדה לפיה אברהם לא התנצל על דבריו, אלא שהוא הכחיש כי אמר אותם.

הגעתי למסקנה כי התקשרותו של אברהם לכתבת עיתון "גלובס", מיוזמתו שלו, והדברים שאמר לה נעשו על ידו במטרה לפגוע בתובעים במובן האמור בסעיף 7א(ג) לחוק.

סעיף 7א(ג) לחוק קובע כי בנסיבות אלה, משקבעתי כי הפרסומים נעשו על ידי הנתבע במטרה לפגוע בתובעים, בית המשפט רשאי "לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק."

לאחר ששקלתי את כל השיקולים הצריכים לעניין והמתחייבים מפסיקת בית המשפט, הגעתי למסקנה כי על אברהם לפצות את התובעים בסך כולל של 150,000₪ בגין שני הפרסומים.

אשר על כן, הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים סך של 150,000₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. בנוסף, ישלם הנתבע לתובעים מחצית מסכום האגרה כפי ששולמה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלומה. כן ישלם הנתבע לתובעים שכר טרחת עורך דין בסך 20,000₪.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, ו' אדר ב' תשע"ו, 16 מרץ 2016, בהעדר הצדדים.