ת"א 20119-01-12 אלום - דן תורג'מן בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ ואח'

בקשת הנתבעים לסילוק התובענה על הסף.

רקע ותמצית הטענות בתיק

1.חברת מגדלי הקריה בע"מ (בכינוס ובפירוק, להלן: "החברה"), הוקמה לבניית בניין משרדים, "בית פריזמה", בבאר שבע, (להלן: "הבניין"). הנתבע 1, בנק דיסקונט בע"מ, (להלן: "הבנק"), העניק אשראי ושירותים בנקאים לחברה. בהתאם, הפרויקט שועבד להבטחת זכויות הבנק. לימים, לאור הפרת ההתחייבויות כלפי הבנק, ולצורך אכיפת השעבוד, מונה עו"ד יעקב אמסטר ככונס זמני ביום 1.5.03, וככונס קבוע, ביום 31.8.04. צו לפירוק החברה ניתן ביום 24.1.06. עו"ד אפרת קומט מונתה מטעם הבנק ביום 14.12.11, למימוש קונקרטי בזכויות מסוימות מתוך כלל נכסי החברה.

התובעת שעיסוקה בעבודות אלומיניום התקשרה בהסכם עם החברה ביום 21.1.97 במסגרתו הוסכם על ביצוע עבודות בהיקף 775,886$ בתוספת מע"מ כאשר מתוך סכום זה, סך של 409,727$ ישולמו בדרך של עסקת ברטר, באופן שהחברה תקבל בעלות בזכויות לשטחים בקומה השישית בבניין (להלן: "עסקת הברטר"). ביום 23.4.97 ולאור כך שהחברה לא עמדה בתשלומים למעט המקדמה, סוכם בין החברה לתובעת כי במקום תמורה בכסף, תורחב עסקת הברטר והתובעת תקבל בעלות בזכויות לשטחים נוספים בקומה השישית בבניין. סמוך למועדים אלו נערכו התדיינויות בין החברה לתובעת באשר לתמורה. לטענת התובעת, הבנק ביום 21.6.99 קיבל על עצמו התחייבות חוזית לערוב לחובות החברה, באופן שהשעבוד לטובת הבנק ידחה מפני התחייבות החברה להעברת בעלות בחלקים בבניין, תוך הפניה לפרוטוקול מיום 21.6.99, (נספח "כ" לתביעה, (להלן: "הפרוטוקול").

2.לאחר שמינויו ככונס הפך לקבוע, עו"ד אמסטר הגיש באישור ביהמ"ש של כינוס תביעה לפינוי התובעת ואחרים מאותם שטחים בקומה השישית בבניין. התביעה התקבלה, בת"א 2243/05 בביהמ"ש השלום בב"ש ביום 1.9.08. ערעור שהוגש, ע"א 1162/08 נדחה בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע ביום 22.3.10. בר"ע שהוגשה לביהמ"ש העליון, רע"א 4745/10 נדחתה ביום 3.10.10. בהליכים אלו לפינוי, נקבע כי טענות התובעת לעסקת הברטר מפוקפקות ביותר ובין היתר התגלע כי זכויות התובעת נמכרו לצד שלישי. בכתב התביעה כאן אישרה התובעת כי מכרה זכויותיה בשנת 2003 אולם יחד עם זאת ציינה כי סמוך להגשת התביעה ביום 5.1.12, הרוכש הודיע על ביטול העסקה.

3.אין מחלוקת כי במסגרת כינוס הנכסים ובאישור ביהמ"ש של כינוס, הזכויות שבקומה השישית נמכרו לצד שלישי שאינו צד לתביעה זו ואף החזקה נמסרה לו. מכאן, שטענת העיכבון שנטענה בכתב התביעה, אין בה כל ממש, מה גם שאותו צד שלישי אינו צד לתביעה, תוך שיש להוסיף כי אם התובעת טוענת שבשנת 2003 מכרה את זכויותיה בבניין ואף העבירה החזקה לחברה אחרת, (טכנו אלומיניום בע"מ"), לאיזה עיכבון טוענת היא? בנוסף, לא ברור כיצד הדברים מתיישבים עם ההתדיינות בשלוש ערכאות בהן נדחו טענות הנוגעות לחזקה בנכס.

4.טוענת התובעת בתביעתה, שהבנק ידע על מלוא העסקאות בינה לחברה, ושקיבל על עצמו לערוב לחובות החברה, לכל המאוחר ביום 21.6.99. לתובעת טענות נזיקיות כנגד הבנק שהתרשל בפקוח על פעילות החברה והתנהלות שהביאה לחדלות פירעונה של החברה. כן טענה התובעת לעשיית עושר ולא במשפט כנגד הבנק. הסעד העיקרי המבוקש בסתיעה הינו הצהרת בעלות בזכויות לשטחים בקומה השישית. לחילופין התבקש ביהמ"ש להורות על חיוב הנתבעים בתמורת העבודות כפי שפורט בסע' 118 לתביעה, לפי יום קובע שהינו 16.3.98, סכום המורכב מעבודות לפיה עסקת הברטר בסך 6.25 מיליון ₪ ועבודות נוספות בסך של 1.29 מיליון ₪. כן נטען לזכאות בהשבחות בנכס בסך 585,000 ₪. סה"כ התביעה הכספית הועמדה על כ 8.14 מיליון ₪. התביעה הוגשה במקור בביהמ"ש המחוזי בתל אביב, אולם הועברה בהחלטה מיום 1.7.14 לביהמ"ש המחוזי בבאר שבע.

5.הנתבעים הכחישו את טענות התובעת, בין היתר לכך שהבנק הסכים והיה מודע לעסקאות הנטענות מול החברה ושכביכול הבנק נאות אי פעם להסיג זכויות השעבוד על נכסי החברה מפני זכות התובעת ולהחריגה מהשעבוד, כנגזרת לטענת הערבות לחובות החברה כלפי התובעת. הנתבעים הגישו בקשה לסילוק התביעה על הסף, כאשר הטענה המרכזית הינה התיישנות התביעה לאור כך שהאירועים הנטענים בידי התובעת, הינם לכל המאוחר בשנת 1999 ולפיכך חלפו עד להגשת התביעה ביום 22.1.12 למעלה משבע שנות התיישנות. לחלופין, טענו הנתבעים להעדר עילת תביעה, למעשה בי"ד, לצירוף כונסי הנכסים שלא כדין, ושהתביעה הוגשה בשיהוי קיצוני ובחוסר תום לב.