1.זו תביעת נזיקין שהוגשה נגד מי שהיתה עורכת דין פעילה, בידי מי שהיה לקוח שלה.
התרשלות שבהגשת כתב תביעה זהה
2.התובע הגיש בשנת 2009, באמצעות עו"ד מאזן באבא, המרצת פתיחה בבית המשפט המחוזי בנצרת, לסעד הצהרתי לפיו הוא הבעלים של מקרקעין (המפורטים שם). בית המשפט המחוזי דחה את התובענה (ת"א 574/09 זעתרה נ' עזבון המנוח ודיע זעאתרה (20.10.2010)).
3.לטענת התובע, לאחר דחיית תובענתו בבית המשפט המחוזי, הוא התקשר עם הנתבעת כעורכת דין, וזו הגישה, בבית המשפט לעניני משפחה, כתב תביעה הזהה להמרצת הפתיחה שהוגשה ונדחתה בבית המשפט המחוזי. התובע טוען כי הנתבעת התרשלה כלפיו בין היתר כי "לו הנתבעת היתה מגלה לתובע מל[כ]תחילה, כי היא מתכוונת להגיש אותה תביעה, כפי שהוגשה על ידי עו"ד מאזן באבא, שלגביה ניתן כבר פסק דין, התובע כלל לא היה מתקשר עם הנתבעת בהסכם שכר טרחה ולא היה משלם לה, שכר טרחה כפי ששולם" (פס' 13(ג) לכתב התביעה). כפי שאפרט, הגעתי למסקנה כי התובע הוכיח חלק מטענותיו לפיהן הנתבעת התרשלה כלפיו, בכך שהגישה לבית המשפט לענייני משפחה כתב תביעה בנוסח זהה, כמעט לחלוטין, להמרצת הפתיחה שהוגשה קודם לכן בבית המשפט המחוזי.
4.התובע צירף לתצהיר העדות הראשית שלו, העתק המרצת הפתיחה בבית המשפט המחוזי והעתק התביעה שהגישה הנתבעת בבית המשפט לענייני משפחה. למעט הבדלים זניחים אחדים – בהשמטת מילה זו או אחרת, שהיא כנראה תולדה מטעויות בהעתקה מהמרצת הפתיחה – אכן מדובר בהעתק זהה של כתב הטענות כולו, מילה במילה, סעיף סעיף. זאת, למעט שני הבדלים בין שני כתבי הטענות: כתב התביעה שהגישה הנתבעת אינו כולל סעיף בענין פיצול סעדים (פס' 21 להמרצת הפתיחה); והיא כוללת סעיף בענין שמירת הזכות להגיש חוות דעת, אשר לא נכלל בהמרצת הפתיחה בבית המשפט המחוזי (פס' 19 לכתב התביעה בבית המשפט לענייני משפחה).
5.הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי "הוגשה תביעה דומה מאחר ומה שהיה טעון שיפור זה ניהול התיק[,] הפנייתו לבית המשפט המוסמך וכן הגשת ראיות לתמיכה בטענות" (פס' 19). בתצהיר העדות הראשית מטעמה טענה הנתבעת כי "הייתי בדעה כי התביעה בנוסחה הינה נכונה אולם נוהלה בצורה לא [נכונה] וכי היה על בא כוחם אז, עו"ד מאזן באבא, לצרף חוות דעת מומחה, כפי שנרשם בפסק הדין, כמו כן הסברתי ל[תובע] כי פתוחה בפניו הדרך גם להגשת ערעור אולם הסיכויים אינם גבוהים, גם הוסבר לו הדרישות שבית המשפט יבקש ממנו לרבות הפקדת עירבון ו[התובע] הדגיש בפני שיהיה לו קשה לעמוד בדרישות אלה, בסופו של יום, ייעצתי להגיש תביעה דומה בצירוף חוות דעת לבית המשפט המוסמך שהינו בית המשפט לענייני משפחה" (פס' 7).
6.הנתבעת טוענת, בצדק, כי לא כל טעות של עורך דין מהווה רשלנות, תוך שהיא מפנה ל-ע"א 37/86 לוי נ' שרמן, פ"ד מד(4) 446, 464-465 (1990). אולם כפי שנקבע ב-ע"א 735/75 רויטמן נ' אדרת, פ"ד ל(3) 75, 80 (1976), בדברים שציטט בית המשפט העליון בענין לוי,
"...עורך-דין חייב לשקול מה טענה לטעון ומה טענה שלא לטעון, מה שאלה לשאול ומה שאלה שלא לשאול, כיצד ואימתי לטעון ולשאול, וכיצד ואימתי להימנע מלטעון או מלשאול – הכל מתוך הידע של הנתונים המשפטיים ומתוך השימוש הסביר בזכויות דיוניות. גם עורך-דין סביר ונבון ומלומד יכול ויטעה בשיקול-דעתו: אם לשופט בשר ודם מותר לטעות, לעורך-דין לא-כל-שכן. החובה המוטלת על סנגור כלפי לקוחו אינה שלא לטעות בשיקול-דעתו; החובה היא לשקול דעתו כמיטב יכלתו וידיעתו."
ראו גם ע"א 9022/08 מגורי-כהן נ' עו"ד קמר, פס' כ"ה (3.5.2010). כפי שאפרט, בענייננו, בהגשת כתב תביעה דומה עד כדי זהות להמרצת הפתיחה שנדחתה, הנתבעת הפרה את חובתה לשקול. זאת, למצער, בענין אחד. התובע טען בתובענתו בבית המשפט המחוזי, בין היתר, כי אין תוקף לייפוי כוח אשר היווה בסיס להעברת זכויות אביו סאלם ז"ל לידי אחי התובע ודיע ז"ל. בפסק הדין של בית המשפט המחוזי נקבע, כי דין התובענה של התובע שם להידחות על הסף, מאחר ולא צורפו כנתבעים כל יורשי אביו סאלם (פס' 5(א) לפסק הדין המחוזי). נקבע בפסק הדין של בית המשפט המחוזי כי "התובע נמנע מלעשות זאת, על כן אי צירופם של נתבעים אלה לתביעה, מביא אוטומטית לידי דחיית התביעה על הסף. להדגיש, כי המדובר בצדדים הכרחיים וחיוניים לתביעה, ובלעדיהם לא ניתן לדון ולתת את הסעד המבוקש". שכן, אם נשמט הבסיס להעברת זכויות מעזבון האב סאלם לידי האח ודיע, לכאורה לכל יורשי האב סאלם, ולא רק התובע, חלק בירושה זו. בהמשך הדברים מבהיר בית המשפט המחוזי כי הוא דן בטענות לגוף התביעה הגם שהגיע למסקנה שדין התביעה להידחות על הסף (פס' 6 לפסק הדין של בית המשפט המחוזי) . הנתבעים בתובענה בבית המשפט המחוזי היו עזבון אחיו של התובע ודיע ז"ל וילדיו של ודיע; מהמרצת הפתיחה של התובע בבית המשפט המחוזי עצמה, ומכתב התביעה הזהה שהגישה הנתבעת כאן עצמו, עולה כי צו הירושה של האב סאלם ז"ל כלל 9 יורשים בנוסף לודיע ז"ל, לרבות 8 אחים נוספים. והנה, הנתבעת הגישה בשם התובע את כתב התביעה לבית המשפט לענייני משפחה כאשר אף רשימת הנתבעים בו זהה לרשימת הנתבעים בתובענה שהוגשה קודם לכן בבית המשפט המחוזי, רשימה הכוללת את עזבון האח ודיע ז"ל וילדיו, ללא הוספת יורשים נוספים של אביו סאלם ז"ל (או יורשיהם ככל שמדובר בעזבונות). טעות בולטת זו אינה טעות בשיקול דעת. הנתבעת לא טענה כי היא שקלה לצרף את היורשים הנוספים אך חשבה מטעם זה או אחר שלא כדאי לעשות זאת. הגשת כתב תביעה זהה (לכל צרכי ענייננו כאן), לרבות רשימת נתבעים זהה כאשר בריח התיכון של פסק הדין של בית המשפט המחוזי היה דחייה על הסף בין היתר עקב אי-הצירוף, היתה בגדר התרשלות גרידא.