פלונית נ' ועד הבית ואח'

תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת שנפלה מסולם עת ביקשה לעלות לגג הבית המשותף בו היא מתגוררת. תמצית העובדות והמחלוקת

1. התובעת, ילידת 1963, מורה במקצועה, הגיעה לביתה ביום 30.4.2017, לאחר שסיימה את יום עבודתה. לטענתה, הבחינה בהיעדר מים חמים בדירתה והחליטה לעלות לגג הבנין לבדוק את תקינות דוד השמש שלה. לטענתה למדה בתיקון קודם שהתבצע על ידי בעל מקצוע, מה יכולה להיות התקלה וכיצד היא יכולה לתקנה בעצמה בקלות יחסית, מבלי להידרש לביקור בעל מקצוע.

2. על מנת להגיע לגג הבנין החלה התובעת בטיפוס על סולם, שלטענתה הוצב במקום על ידי ועד הבית, בדיוק לצורך כך. אין מחלוקת כי אותו סולם היה הדרך היחידה שהיתה אותה עת להגיע אל הגג. אלא שבהגיעה לחלקו העליון של הסולם ולאחר שפתחה כבר את דלת פיר היציאה אל הגג, החליק, לטענתה, הסולם ונפל והיא נותרה תלויה במשך מספר שניות, בין שמים וארץ, עד שנפלה על הסולם ונפגעה ברגלה.

3. לטענת התובעת, הסולם היה סולם ישן ורעוע, שאינו עומד בתקן ומהווה מפגע חמור. הסולם לא היה מקובע ולעובדה שהחליק תרמו גם מים שניקוו על הרצפה, לאחר שהמנקה של הבנין, שניקה אותו באותו היום, לא גרף את המים כנדרש.

4. התובעת פונתה באמבולנס לבית החולים שערי צדק, שם אובחן שבר בפיקה של ברך ימין. התובעת עברה ניתוח לקיבוע השבר ואושפזה למשך שבועיים.

5. לתביעתה צירפה התובעת את חוות דעתו של האורתופד ד"ר עודד איזנברג אשר קבע כי נותרה לה נכות צמיתה בשיעור 20% בגין הגבלת תנועה בסוף יישור וכיפוף הברך, נפיחות קלה בקרסול, קיצור קל של גיד אכילס והפרעה תחושתית בכף הרגל. הנתבעת, מצידה, הגישה את חוות דעתו של ד"ר גד ביאליק, אשר מצא הגבלה קלה בסוף טווח כיפוף הברך וקבע כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור 10%. הצדדים הגיעו להסכמה דיונית לפיה תעמוד שיעור נכותה הרפואית של התובעת על 15%.

6. הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות, לרבות בשאלת נסיבות קרות התאונה, הן בשאלת שיעור הנזק שנגרם לתובעת.

7. לטענת התובעת יש להטיל על וועד הבית (והמבטחת שלו, להלן גם הנתבעת) את האחריות המלאה לקרות התאונה וזאת גם בהסתמך על חוות דעת מומחה בטיחות שהגישה ביחס לסולם (ללא חוות דעת כזו מטעם הנתבעת).

8. מנגד טוענת הנתבעת, בתמצית, כי לא הוכחה כלל עילה נגדה שכן לא הוכח שהסולם שייך לוועד הבית ואף קיימת אינדיקציה כי הסולם שייך לתובעת עצמה. עוד טוענת הנתבעת, כי לא הוכח שהסולם עצמו נפל ולכל היותר מדובר בעדות יחיד של בעלת דין. עוד נטען, כי קיים קושי לקבל את טענות התובעת באשר לאופן קרות הארוע גם "מבחינה פיזיקלית". לחלופין טענה הנתבעת, כי גם אם ארע הארוע לא ניתן ליחס לה חבות בגינו. בהקשר זה נטען, כי התובעת עצמה היא שיצרה את המפגע, כי לא הוכח קיומם של מים במקום ולא הוכח קשר סיבתי בינם ובין נפילת הסולם ולא הוכח כי הסולם לא עמד בתקן. מכל מקום, כך נטען, התובעת אחראית לבדה לארוע ויש לייחס לה אשם תורם מלא.

9. בכל הקשור לשיעור הנזק, הצדדים חלוקים בעיקר ביחס לשאלת ההשלכה התפקודית של נכותה הרפואית של התובעת, שכן לטענת הנתבעת, התובעת השביחה עד מאד את שכרה לאחר התאונה. התובעת טוענת מנגד, שבעוד שלפני התאונה עבדה במספר מקומות עבודה היא נאלצה לוותר על רובם, עקב התאונה, ולהסתפק במקום עבודה אחד בלבד.

10. התובעת הגישה תצהירי עדות ראשית שלה, של פלוני (בנה) שגר עימה במועד התאונה והגיע לסייע לה מיד לאחר נפילתה, של אלמונית (כלתה) ושל פלמונית (חברתה), שסייעו לה בתקופת החלמתה. בנוסף הגישה התובעת חוות דעת מומחה בטיחות, אילן לביא.

11. הנתבעת מצידה הגישה תיק מוצגים וביקשה לחקור את מומחה הבטיחות מטעם התובעת.

12. כל העדים, למעט חברתה של התובעת (שהתובעת ויתרה על עדותה בשל שהותה בחו"ל), נחקרו בדיון והצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב.

13. כאמור, הצדדים חלוקים ביניהם הן בשאלת האחריות, הן בשאלת שיעור הנזק. אפתח בהכרעה בשאלת האחריות.

    שאלת האחריות - תמצית טענות הצדדים

    טענות התובעת

14. לטענת התובעת, היא הציגה גרסה ברורה ועקבית ביחס לנסיבות קורות התאונה, החל מכתב התביעה, דרך תשובותיה לשאלון, תצהירה ועדותה, שנתמכה גם בעדות בנה, שחש לעזרתה בסמוך לאחר התאונה. גרסה זו באה לידי ביטוי עוד קודם לכן בדו"ח מד"א, במסמכים הרפואיים ובטפסי המל"ל. מנגד, טוענת התובעת, הנתבעת לא הציגה כל ראיה הסותרת את גרסתה, גם לא בחקירתה הנגדית.

15. לטענת התובעת, די בנסיבות התאונה, כפי שהוכחו על ידה, כדי ללמד על אחריותו המלאה של וועד הבית לתאונה. בהקשר זה טוענת הנתבעת, כי הסולם נרכש או יוצר "באלתור" על ידי וועד הבית, הוצב על ידי וועד הבית (כ-4 שנים לפני התאונה על פי עדות התובעת) והיה מצוי בשטח הרכוש המשותף באחריות וועד הבית. הגישה היחידה לגג, במועד התאונה, היתה באמצעות הסולם ועל כן וועד הבית היה אחראי עליו. לטענת התובעת, הנתבעת לא העידה כל נציג מהבנין או מוועד הבית ולא הביאה ראיה כלשהי כדי לסתור את גרסת התובעת.

16. בכל הקשור לסולם עצמו, טוענת התובעת, כי די "במבט אחד על הסולם כדי להבין שמדובר בסולם מאולתר, לא תקני, לא מקובע שהוא בגדר סכנת נפשות – סכנה שהתממשה במציאות" (ס' 24 לסיכומיה). הסולם לא היה מקובע והשאלה שעלתה בדבר הימצאותו של אזיקון שתפס את חלקו העליון לפני התאונה והשאלה אם זה היה קרוע אם לאו אינה רלבנטית שכן הוא אינו יכול לקבע סולם מחלקו העליון בעוד החלק התחתון אינו מקובע והסולם עלול להחליק. כך או אחרת, גם אם הותקנו אזיקונים הרי שהם לא סייעו במניעת התאונה. סולם שמוביל לגג צריך לעמוד בתקן ולהיות מקובע, טוענת התובעת. הסולם היה מאולתר והחליק.

17. עוד טוענת התובעת, כי דיירי הבנין, לרבות היא עצמה, פנו לוועד והתריעו כי הסולם רעוע ולא מקובע וכי המנקה לא מבצע את עבודתו כדבעי (סעיף 10 לתצהיר התובעת), אולם לא נעשה דבר בהקשר זה לפני התאונה. רק לאחר התאונה שינה הוועד את מיקומו של הסולם כך שחלקו התחתון יהיה שעון על מדרגה באופן היוצר קיבוע מאולתר. שינוי זה, טוענת התובעת, מעיד על כך שהצבת הסולם כפי שהיתה בעת התאונה היתה רשלנית ומסוכנת. לטענת התובעת, תיקון מיקומו של הסולם לאחר התאונה כמוהו כהודאת בעל דין של וועד הבית לפיה מיקום הסולם בעת התאונה היה שגוי.

18. לטענת התובעת, די באמור לעיל כדי לבסס את עוולת הרשלנות של הנתבעת ביחס לקרות התאונה, אולם על כך יש להוסיף גם את מסקנות מומחה הבטיחות, לפיהן התרשלה הנתבעת והפרה חובות חקוקות כדלקמן: תקנה 74 לתקנות הבטיחות בעבודה לפיה יש להציב סולם על גבי סמך יציב, תקנה 73 לתקנות הבטיחות בעבודה לפיה נדרש סולם הגבוה במטר מהנקודה הגבוהה ביותר אליה מגיע המשתמש ותקנה 2.100 לתקנות התכנון והבניה לפיה נדרש מעקה בטיחות. עוד נטען, כי אין לסולם אישור מכון התקנים כנדרש לפי ת"י 1847, בהעדר שילוט (מדבקה). בנוסף נטען, כי הסולם אינו מתאים ליעודו (סולם ארוך בעל מספר שלבים רב). יצוין, כי המומחה טען גם כי כיום ניצב הסולם באופן החוסם את המעבר ומפריע למילוט וכי יש בכך כדי להעיד על "אקלים בטיחותי מטריד".

19. על כל אלה הוסיפה התובעת, כאמור, את הטענה בדבר קיומם של מים שנקוו על הרצפה. לטענתה "הדבר חיזק את האפשרות כי הנפילה ארעה מהחלקת הסולם". עובד הניקיון הוא עובד הוועד, שלא פעל בהתאם להתרעות הדיירים על טיב עבודתו. יחד עם זאת מבהירה התובעת כי "עיקר הענין" הוא הסולם, שכן אם הוא היה תקין הוא לא אמור היה להחליק גם בנוכחות מים (ס' 39 לסיכומיה).

20. התובעת דוחה כל טענה המבקשת להטיל עליה אם תורם ומבהירה כי לא נעשה על ידה כל שימוש בגג לפני התאונה. עוד מדגישה התובעת, כי הנתבעת לא העידה עד כלשהו ולא הגישה כל חוות דעת מומחה בטיחות מטעמה.

21. לטענת התובעת, וועד הבית חב בחובת זהירות מושגית כלפי הדיירים ובחובת זהירות קונקרטית מקום בו הוא מציב ומחייב את דיירי הבית לעלות בסולם לא תקין. וועד הבית יכול היה בנקל ובאמצעים זולים למנוע את הסיכון של התממשות התאונה, כמפורט לעיל ובחוות הדעת מטעם התובעת ולכן התרשל כלפיה וחב כלפיה באופן מלא.

22. עוד טוענת התובעת, לתחולת הכללים הראיתיים של "הדבר מדבר בעדו" ו"דבר מסוכן" שיש בהם כדי להפוך את נטל הראיה ולהטילו על הנתבעת. התובעת טוענת כי הנתבעת לא העידה כל עד ולא הביאה כל ראיה המפריכה את טענת הרשלנות נגדה או המצדיקה להטיל עליה אשם תורם ויש לראות בה כמי שהשלימה עם חבותה.

23. לועד הבית, טוענת התובעת, אחריות מוגברת ומלאה כלפי הסולם שרכש, שהציב ושהניח בשטח המשותף לצורך עליה לגג המשותף. רק לאחר התאונה שונתה הצבתו של הסולם באופן המהווה הודאת בעל דין. הנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי לא התרשלה או כי לתובעת אשם תורם ודוקא התובעת הוכיחה כי הנתבעת התרשלה כלפיה וכי עליה החובה לפצותה בגין נזקיה מכח עוולות הרשלנות והפרת חובה חקוקה וכל זאת מבלי לזקוף לחובתה אשם תורם כלשהו.

    טענות הנתבעת

24. ראשית, טוענת הנתבעת, כי התובעת לא הוכיחה עילת תביעה נגדה משלא הוכיחה כי הסולם שייך לועד הבית או הותקן על ידו. בהקשר זה היא גם לא סיפקה לגביו פרטים ולא צירפה כל ראיה בנדון. התובעת גם לא הבהירה מי שינה את אופן הצבת הסולם לאחר התאונה ולא נטען על ידה מעולם, לפני הסיכומים מטעמה, כי היה זה וועד הבית שעשה כן.

25. בהיעדר כל אינדיקציה או גורם שיכול היה להעיד על זהות בעלי הסולם ושימושה של התובעת בסולם לעניניה הפרטיים וכמנהג בעלים, המסקנה העולה היא כי הסולם הוא בבעלות התובעת עצמה. בהינתן העובדה כי נציג וועד הבית הוא שכן שלה, ממשיכה וטוענת הנתבעת, היא יכולה היתה בנקל להוכיח את טענתה כי הסולם הוא בבעלות וועד הבית, שהציב אותו במקומו לשימוש בעלי הדירות.

26. בנסיבות אלה, טוענת הנתבעת, כל טענה נגד וועד הבית היא טענה מלאכותית שלא הוכחה. בכל מקרה יש להפחית את חבותה הישירה של התובעת עצמה כחברת ועד הבית.

27. עוד טוענת הנתבעת, כי התובעת לא הוכחה את נסיבות התאונה כפי שטענה להן. כך, התובעת לא הוכיחה שהסולם נפל, שכן מהמסמכים הרפואיים שבסמוך לאחר התאונה עולה כי התובעת החליקה מהסולם ונפגעה כתוצאה ממעידה. התובעת לא העידה את השכן שהגיע לעזור לה לאחר התאונה וגם בנה לא סיפר בתצהירו שראה את אימו שוכבת על הסולם שנפל לכאורה. רק בהמשך נטען כי הסולם נפל ונטענו טענות שונות ביחס אליו, לרבות אי תקינותו והחלקה בשל מים שניקוו על הרצפה. לטענת הנתבעת ענייננו בעדות יחידה של בעל דין.

28. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי אופן תיאור הארוע מקשה על קבלת טענות התובעת מהפן הפיזיקלי. טענת התובעת היא כי הסולם החליק כשהיתה על חלקו של הסולם שנשען על הפיר (ושהיה גבוה ממנו). משקלה של התובעת היה שעון על חלקו זה של הסולם ובמצב זה משקלה של התובעת היה אמור למנוע מהסולם ליפול. נראה כי התובעת איבדה שיווי משקל בעת שפתחה את דלת הגג והחליקה או מעדה מהסולם.

29. לחלופין, טוענת הנתבעת, כי גם אם ארעה התאונה כגרסת התובעת, לא ניתן לייחס לה חבות.

30. בהקשר זה טוענת הנתבעת כי התובעת היא שיצרה את המפגע בעצמה שכן את אותם האילתורים שהיא מלינה עליהם היא יצרה. הנתבעת מפנה לעדות בנה של התובעת שטען כי הוא בעצמו קשר את הסולם באזיקונים, שהחזיקו את הסולם אולם נקרעו וכך נפל הסולם. לטענת הנתבעת, אופן קיבוע הסולם באזיקונים, היה הסיבה הישירה והעיקרית לנפילתה של התובעת. התובעת היא זו אשר יצרה את המפגע ממנו נפגעה, טוענת הנתבעת. התובעת קיבעה את הסולם ונהגה בו מנהג בעלים ולא ניתן לייחס לה חבות בגין מעשה שעשתה התובעת. התובעת יכולה היתה להציב את הסולם אחרת (כפי שנעשה בסופו של דבר) והיא זו שהתרשלה הן באופן קיבוע הסולם, הן באופן הצבתו. התובעת יכולה אף היתה לבקש מבנה שהיה בבית אותה עת להחזיק את הסולם כשעלתה עליו.

31. מוסיפה הנתבעת וטוענת, כי לא רק שהתובעת היא המשתמשת העיקרית והיחידה בסולם, אלא שהיא אף פועלת באופן לא רשמי כועד בית לאחר שנציג ועד הבית הרשמי הלך לעולמו.

32. עוד טוענת הנתבעת כי לא הוכח קיומם של מים במקום ולא הוכח הקשר הסיבתי בין המים לנפילת הסולם. בהקשר זה מדגישה הנתבעת, בין השאר, כי בשעה בה הגיעה התובעת לביתה סביר כי כל רטיבות שהיתה במקום התייבשה זה מכבר.

33. טענה נוספת שבפי הנתבעת היא כי לא הוכחה טענת התובעת שהסולם לא עמד בתקן. לטענת הנתבעת, מומחה התובעת נסמך בטענותיו על העדר מדבקה על הסולם ו"מלבד זאת, יתר טענותיו שוות כקליפת השום" (ס' 63 לסיכומי הנתבעת). לטענת הנתבעת המומחה ביסס את חוות דעתו על עדות התובעת בלבד ללא ממצאים עובדתיים בשטח והוא אף לא ברר האם הסולם היה קיים במקום לפני 1998 אז הוכרז התקן הרשמי. המומחה אף לא הציג את החומר הגולמי ששימש אותו בחוות הדעת לרבות המדידות שנטען שביצע. המומחה גם לא התייחס לרפידות בתחתית הסולם אף שלדבריו מדובר בנושא קריטי.

34. הנתבעת מוסיפה ומדגישה כי התובעת נהגה ונוהגת כמנהג בעלים בגג הבנין והיא אחראית לגישה אליו ולא בכדי דאגה לאחר התאונה לגישה ישירה לגג מביתה ולטיפוח הגג. התובעת היא שיצרה את הסיכון והיא האשמה והאחראית הבלעדית לתאונה.

35. בכל מקרה, טוענת הנתבעת, עלייה על סולם אינה מהווה פעולה מסוכנת שמקימה לנתבעת חובת זהירות קונקרטית.

36. עוד טוענת הנתבעת, כי יש לקבוע לתובעת אשם תורם ואף לקבוע כי הסתכנה מרצונה בכך שטיפסה על הסולם. אף שהתובעת לא היתה מוכרחה לעלות על הגג, היא בחרה לעשות כן ולנסות לתקן את דוד השמש במקום להזמין אינסטלטור. לדבריה היה ניתן למנוע את התאונה לו היו מקשיבים להתרעותיה בענין במשך השנים. התובעת היתה מודעת לסכנה שבטיפוס על הסולם והסתכנה מרצונה ואף הותירה את הסולם במקומו לאחר התאונה.

    דיון והכרעה

37. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ושמעתי את עדויות התובעת ומי מטעמה, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל, הכל כפי שיפורט להלן.

38. ראשית, מקובלת עלי עדותה של התובעת, שהיתה אמינה ומהימנה עלי ביחס לנסיבות קרות התאונה. גרסתה של התובעת אכן היתה עקבית ואחידה. לא היו עדי ראיה לתאונה אולם עדותה נתמכה גם במסמכים שהציגה (טפסי המל"ל וטופס הדיווח על התאונה לחברת הביטוח) בהם מתואר אלמנט ההיתלות של התובעת בפיר הגג בניסיון להרים את עצמה, עובדה המלמדת על נפילתו של הסולם (גם אם המילים "הסולם נפל" לא נרשמו). על נפילתו של הסולם (ונפילת התובעת עליו) ניתן ללמוד גם מעדותו של בנה של התובעת שהגיע למקום התאונה סמוך לאחר שקרתה (עמ' 16, ש' 2).

39. שנית, מקובלת עלי עדותה של התובעת לפיה הסולם עליו טיפסה הונח במקום (באופן בו הונח) על ידי וועד הבית, כארבע שנים לפני התאונה וזאת לצורך גישה (יחידה באותה עת) לגג הבנין, בו הוצבו מתקנים שונים שנדרש להגיע אליהם מידי פעם. אין למעשה מחלוקת על עצם העובדה כי הסולם הונח ברכוש המשותף ונועד להוות גישה לרכוש משותף. מעבר לעדותה של התובעת והאינדיקציות האמורות לעיל לגורם שהיה אחראי לסולם ולהצבתו, יש להדגיש כי הנתבעת בחרה שלא להעיד כל עד מטעמה, לרבות לא עד אותו היא מייצגת, על מנת לסתור את טענות התובעת בענין. לטעמי די בכך על מנת לקבוע כי התובעת עמדה בנטל מוטל עליה במשפט האזרחי גם בהקשר זה.

40. שלישית, מקובלת עלי גם טענתה ועדותם של התובעת ובנה, לפיה החלה היא ומי מבני משפחתה לעשות שימוש בגג לצרכי פנאי רק לאחר התאונה ולאחר שהותקנה גישה אל הגג מתוך ביתה של התובעת ושלא באמצעות סולם. הוכחה בפני גם הטענה כי לאחר התאונה שונתה הצבתו של הסולם, שסובב למעשה בתשעים מעלות באופן שתחתיתו נשענת כיום על גרם המדרגות ואינה מאפשרת לו להחליק. למעשה אופן הצבת הסולם כיום מקבעת אותו והופכת את הטיפוס עליו לבטוח יותר. אמנם האופן בו מונח הסולם כיום חוסם חלק ניכר מהמעבר במדרגות (עובדה עליה הלין מומחה הבטיחות) אולם אין ספק כי הטיפוס עליו בטוח יותר כאמור.

41. בניגוד לאמור לעיל, לא הוברר די הצורך, לטעמי, האם היה הסולם תפוס באזיקונים בחלקו העליון לפני התאונה והאם נקרעו אלה בתאונה עצמה או אף לפניה (עדויות התובעת ובנה אינן אחידות בענין זה). עוד לא הוברר לטעמי די הצורך האם אכן נקוו מים בחלקו התחתון של הסולם וגם אם כן לא ברור כיצד אלה תרמו, אם בכלל, להחלקתו של הסולם. בהקשר זה גם נטען, כי הסולם לא היה מצויד ברפידות, או אמצעי אחר שנועד למניעת החלקה, בחלקו התחתון. חלקו התחתון של הסולם לא צולם, לא על ידי התובעת ולא על ידי המומחה, אולם נטען, כי רפידות כאמור לא היו בנמצא.

42. סיכומם של דברים הוא כי התובעת טיפסה על הסולם ומאחר שזה לא היה מקובע כדבעי בחלקו התחתון, היא נפלה לאחר שהוא החליק (בין אם היו במקום מים שתרמו לכך ובין אם לאו). בין אם היה הסולם קשור אותה עת באזיקונים בחלקו העליון ובין אם לאו הרי שבכל מקרה לא היה באלה כדי למנוע את ההחלקה. טענת הנתבעת כי אין הדבר אפשרי מבחינה פיזיקלית שכן משקלה של התובעת שהגיעה עד חלקו העליון של הסולם היה בו כדי למנוע את ההחלקה, לא הוכח כלל (והוא אינו בבחינת ידיעה שיפוטית).

43. אציין, כי לא מצאתי תועלת מרובה בחוות הדעת של מומחה הבטיחות מטעם התובעת. אין צורך במומחה בטיחות כדי לקבוע שטיפוס על סולם יחסית גבוה, מסוג זה עליו טיפסה התובעת, אשר אינו מקובע בתחתיתו ואף אינו מצויד ברפידות או אמצעי אחר למניעת החלקה, מקים סכנה להחלקתו כאשר מטפסים עליו. אין צורך במומחה בטיחות כדי להבין ש"יש להציב סולם על גבי סמך יציב או להיעזר באדם אחר שימנע את תזוזתו. דבר שלא בוצע במקרה דנן" (עמ' 85, סע' 46-40 לחוות הדעת). בנסיבות אלה אין לייחס גם הרבה משמעות לשאלה אם עמד הסולם, כשלעצמו, בתקן אם לאו, מה גם שעובדה זו נלמדה על ידי המומחה רק מהעדר מדבקה על גבי הסולם. לנתונים אלה (ונוספים) שנזכרו בחוות הדעת אין קשר ליצירת הסיכון בעניננו, שנבע מאופן הצבתו של הסולם באופן שהוא לא קובע בתחתיתו.

44. יצוין כי המומחה הדגיש בחוות דעתו כי גם אופן הצבתו של הסולם כיום טומנת בחובה סכנה, בעיקר בשל העובדה כי הוא חוסם חלק ניכר מהמדרגות באופן העלול לגרום לקשיי מילוט בשעת שריפה. אלא שאין מחלוקת כי עניין זה אינו רלבנטי לתאונה בתובענה דנן.

45. כך או אחרת, משהוכחה גרסת התובעת בדבר נסיבות התאונה ומשהוכח כי הסולם שייך לועד הבית ואף הוצב על ידו (כפי שנטען גם בס' 11 לתצהיר התובעת ולא נסתר), מבלי לקבע אותו בתחתיתו ובאופן מסוכן העלול לגרום להחלקתו, הכל כמפורט לעיל, הרי שיש לקבוע כי התקיימו מרכיביה של עוולת הרשלנות.

46. כידוע, עוולת הרשלנות, הקבועה בסעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] נשענת על שלושה יסודות: קיומה חובת זהירות מושגית וקונקרטית, הפרת חובת הזהירות ונזק שנגרם כתוצאה מכך.

47. דומה שלא יכולה להיות מחלוקת בין הצדדים כי וועד הבית, המחזיק ברכוש המשותף, לרבות במתקנים המוצבים בו כדוגמת הסולם שנועד לאפשר יציאה לגג המשותף וטיפול במתקנים המצויים עליו, חב בחובת זהירות מושגית כלפי המבקרים בבית המשותף כמו גם כלפי הדיירים שלו. זאת בין השאר מכח החובות המוטלות על המחזיק במקרקעין, כלפי המבקרים והדרים בו.

48. הצבתו של סולם לא מקובע, שעלול להחליק כאשר מטפסים עליו, יוצר סיכון לשלומם של המשתמשים בו ואת התממשות הסיכון האמור והתרחשות הנזק היה על הנתבעת לצפות וממילא למנוע. הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה בענייננו.

49. כידוע, לצורך בחינת קיומה של חובת זהירות קונקרטית מבחין הדין בין סיכונים שהם סבירים, "סיכונים טבעיים ורגילים... לפעילות האנוש המקובלת" ובין סיכונים שאינם בבחינת סיכונים סבירים (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1)113). כפי שנקבע (שם):

    "חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו".

50. הצבתו של סולם גבוה לא מקובע בתחתיתו (וגם לא באופן אפקטיבי בחלקו העליון), סולם העלול להחליק כאשר מטפסים עליו, אינו בבחינת סיכון סביר. ודוק, אין מדובר בסכנה של החלקה מקרית מסולם (מקובע) אלא בסכנה של החלקה של הסולם עצמו ונפילת המטפס עליו, מגובה רב (כפי שארע בעניננו). בנסיבות דנן לא ניתן להתייחס להיפגעות מנפילה מסולם כאל סיכון סביר (ר' והשוו ע"א 1531/04 סידי נ' מלכה (18.2.2007)).

51. גם בהינתן קיומו של סיכון בלתי סביר כאמור, "חובתו של המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ואחריותו מתגבשת, רק אם לא נקט אמצעים אלה" (ענין ועקנין, שם). בעניננו, כפי שפורט לעיל, אין מחלוקת, כי הנתבעת לא נקטה באמצעי זהירות על מנת למנוע את הסכנה שנוצרה מהעדר קיבוע של הסולם, לא בתחתיתו (באופן בו היה מוצב) וגם לא קיבוע אפקטיבי בחלקו העליון. דווקא שינוי הצבתו של הסולם לאחר התאונה באופן שתחתיתו נשענת על תחתית גרם המדרגות הביאה לקיבועו למעשה של הסולם ולהפחתה משמעותית של הסיכון הנשקף מטיפוס עליו.

52. מכל מקום, משלא נקטה הנתבעת אמצעי זהירות עובר לתאונה, כאמור, הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליה.

53. ביחס לתנאי השלישי להטלת אחריות בעוולת הרשלנות (הקשר הסיבתי בין הפרת החובה לנזק), הרי שניתן בענייננו לקבוע, כי הפרת חובת הזהירות של הנתבעת כלפי התובעת היא שגרמה לקרות הנזק. לולא הופרה החובה ואילו היו ננקטים אמצעי זהירות כאמור, הסיכוי כי הנזק היה נמנע גדול מהסיכוי שהוא היה מתרחש בלאו הכי (ר' ענין ועקנין, לעיל).

    אשם תורם

54. התובעת עצמה טענה (בס' 24 לסיכומיה) כי "מספיק מבט אחד על הסולם כדי להבין שמדובר בסולם מאולתר, לא תקני, לא מקובע שהוא בגדר סכנת נפשות...". גם בס' 33 לסיכומי התשובה מטעמה הדגישה התובעת כי "כל אדם סביר מבחין בנקל שמדובר בסולם מאולתר, זול , ולא תקני". יותר מכך, התובעת טענה כי לא אחת התריעה בפני הוועד אודות אי תקינותו של הסולם, שלא עשה דבר.

55. במילים אחרות, התובעת עצמה בחרה מרצונה החופשי לטפס על הסולם, ללא עזרה, ביודעה (במבט אחד), כי מדובר בסולם לא תקין ולא בטיחותי בבחינת "סכנת נפשות".

56. בנסיבות אלה יש מקום לייחס לתובעת אשם תורם.

57. עוד יצוין, כי לאחר ששונתה הצבתו של הסולם באופן שתחתיתו נשענת על גרם המדרגות, המקבע אותו למעשה, הבהירה התובעת בעדותה, כי "הייתי יכולה לחשוב על זה. לא חשבתי על זה אז אני אשלם על הטפשות שלי" (עמ' 46, ש' 7-8 וכן ש' 30-31).

58. לפיכך מצאתי כי יש מקום להשית על התובעת אשם תורם בשיעור של 35%.

     

    שיעור הנזק

    הנכות התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות

59. כאמור, הצדדים הגיעו להסכמה לפיה נכותה הרפואית של התובעת, נכות אורתופדית בגין הפגיעה בברך ימין, תעמוד על 15%. כמו כן נותרה לתובעת צלקת בגין ניתוח הקיבוע שעברה, אותה גם הציגה לבית המשפט (עמ' 59).

60. התובעת, ילידת X.X.1963, כיום בת 60 וחצי, היתה בת כמעט 54 במועד התאונה.

61. התובעת היא מורה במקצועה. היא עסקה במקצועה זה לפני התאונה וגם אחריה, אלא שטענתה המרכזית היא, כי לפני התאונה עבדה במספר מקומות עבודה (ב-4 מקומות מתוכם 3 מקומות קבועים) ואילו לאחר התאונה היא עובדת בעבודה קבועה אחת. לטענתה גם את היקף עבודה זו היא הפחיתה, כתוצאה מקשייה לאחר התאונה.

    אלמלא התאונה, טוענת התובעת, היא היתה ממשיכה לעבוד במקומות נוספים (בדוד ילין ובאריאל ואף נוטלת תפקיד של מחנכת). כך היתה מרוויחה עוד כ-5,000 ₪ לחודש, מעבר להשתכרותה לאחר התאונה בסך של כ-21,000 ₪ לחודש. גם בהקשר לשכרה זה שלאחר התאונה טוענת התובעת כי הוא הושבח לאור הוותק שצברה, השתלמויות ותפקיד ריכוז הבגרויות שהיא מבצעת.

    עוד טוענת התובעת כי נוכח מצבה האישי, כאם חד-הורית המטופלת בבן בעל צרכים מיוחדים, ונוכח אישיותה היא מחויבת ואף מעוניינת לעבוד לפחות עד גיל 70. באשר לצלקת, זו מפריעה לה חרף העובדה שככלל היא מכוסה בביגוד. לטענת התובעת היא שהתה באי כושר מלא במשך כחצי שנה ואף הוכרה כנכה בשיעור של 50% למשך שנה

    מכאן טוענת התובעת, שיש להעמיד את שיעור נכותה התפקודית על 20%.

62. מנגד טוענת הנתבעת כי שכרה של התובעת השביח לאחר התאונה ואף הוקל לה בכך שבתמורה לשכר גבוה יותר היא אינה נדרשת "להתרוצץ" בין מספר מקומות עבודה. משכך, טוענת הנתבעת ועל כן היא לא הוכיחה קיומו של נזק בענין זה.

    לטענת הנתבעת, התובעת ממשיכה לעבוד במקום אחד מהבוקר עד לשעות אחר הצהריים המאוחרות ללא כל הגבלה (עמ' 57, ש' 21-23) ומרוויחה יותר מבעבר. עוד ביום 15.8.17 קבע רופא תעסוקתי כי התובעת כשירה לעבודה כמורה ומחנכת ללא מגבלות (נספח 7 לראיות הנתבעים). היא חזרה לעבודתה בספטמבר 2017 ומרבית ימי המחלה שנטלה היו מקבילים לחופשת הקיץ וגם בחודש מאי לא הפסידה שכר בהתאם לדו"ח רציפות הביטוח. עוד טוענת הנתבעת כי התובעת הפסיקה לעבוד במקומות עבודה נוספים גם ללא קשר לתאונה

    מכאן, שהתובעת חזרה לעצמה ולאנרגיות שאפיינו אותה עובר לתאונה, ללא כל מגבלה תפקודית. כמורה ותיקה, טובה ומסורה, אין כל סכנה כי תפוטר בוודאי לא במצב בו חסרים מורים והצלקת אינה מפריעה לה כמי שלובשת חצאיות ארוכות.

    עוד טענה הנתבעת כי על פי דו"ח רציפות הביטוח השביח שכרה של התובעת מסך של 14,735 ₪ עובד לתאונה ועד סך של 21,065 ₪, לאחריה (בשנת 2020).

    מכאן, טוענת הנתבעת, התובעת לא הפסידה כל שכר בעקבות התאונה ואין לה כל מגבלה תפקודית הנובעת מהתאונה ועל כן גם אין מקום לפצותה גם בגין אובדן כושר ההשתכרות.

63. לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים הגעתי למסקנה כי יש להעמיד את נכותה התפקודית של התובעת, כמו גם את שיעור הגריעה מכושר השתכרותה על 75%.

64. מעדותה של התובעת התרשמתי שמדובר באשה חרוצה מאד המסורה לעבודתה ואף אוהבת אותה. עובדות אלה הביאו לכך שעל אף מגבלותיה חזרה התובעת לעבוד במרץ, תוך שהיא מתמקדת במטלה ממנה היא נהנית במיוחד, ריכוז הבגרויות. על פי עדותה, היא משקיעה בעבודה זו, המצריכה אותה לשעות עבודה ממושכות לפחות פעמיים בשבוע, בהם היא חוזרת הביתה גם בשעה שש או שבע בערב (עמ' 23, 57-58). יותר מכך, התובעת העידה (עמ' 58, ש' 8-15), ונתתי אמון בעדותה זו, כי היא מעוניינת ונכונה להמשיך בעבודה זו גם עד גיל 70 (אף שדבר ידרוש קבלת אישור).

65. בנסיבות בהן מתמקדת התובעת בתפקידה בריכוז בגרויות באופן בו לא נותר לה זמן רב בשעות הערב לעבודות נוספות, קשה לקבל את הטענה כי היא היתה ממשיכה לעבוד במספר עבודות נוספות בשעות הערב כפי שעשתה טרם התאונה. לא הוברר די הצורך מתי בדיוק החלה התובעת את עבודתה כמרכזת בגרויות, אולם הנתונים שהוגשו מתייחסים רק לשנים שלאחר התאונה, עובדה התומכת בכך שדווקא לאחר התאונה ביקשה התובעת להתמקד ולהשקיע באותו תפקיד אהוב של ריכוז בגרויות ממנו היא, כאמור, גם מאד נהנית.

66. בנסיבות אלה, לא הוכחה בפני גם טענת התובעת לפיה היא אינה יכולה לעבוד כמחנכת. לא הוברר במה שונה עבודה זו, מבחינה פיזית, מעבודת ריכוז הבגרויות, אותה מבצעת התובעת במסירות, וממילא לא ברור האם היה לה לתובעת זמן נוסף להשקיע מעבר לזמן אותו היא משקיעה.

67. בהינתן האמור לעיל, לא הוכח בפני במידה מספקת כי התובעת היתה ממשיכה בעבודתה בשעות הערב ב"אריאל" או בעבודתה כמורה במשרה חלקית בדוד ילין, כל אלה מעבר לעבודתה בויצ"ו אותה המשיכה גם לאחר התאונה (למעט בשנת התאונה ועל כן אכן יש לראות בכך הפסד מוכח). במיוחד אמורים הדברים כאשר התובעת מרוויחה היום, בעבודתה באורט הרבה יותר משהרוויחה עובר לתאונה, גם בהתחשב בעבודות הנוספות. לא סביר לייחס את העליה המשמעותית בשכרה של התובעת רק לתוספת הוותק וסביר יותר ליחסה לפחות בחלקה לתגבור עבודתה במסגרת תפקיד ריכוז הבגרויות. יצוין, כי לא מצאתי לייחס את הירידה הקלה בשכר בין שנת 2020 ל-2021 לתאונה וממילא יש לחשב את הפסדיה של התובעת בהתאם לפוטנציאל ההשתכרות שהוכח בשנת 2020 בסך של 21,000 ₪ (במעוגל).

68. כאמור, התובעת הוכיחה עצמה כאישה חרוצה, שהתאמצה על מנת להסתגל למומה ולחזור לעבוד שעות ארוכות, לאחר שאף ביקשה מיוזמתה אישור לחזור לעבודה מרופא תעסוקה כבר באוגוסט 2017 (עמ' 54, ש' 4-1). התובעת הצליחה, כאמור, במאמציה, והיא משתכרת כיום למעלה מ-30% מהסכום שהשתכרה עובר לתאונה, וזאת במקום עבודה אחד.

69. בכל הקשור לצלקת הניתוחית שבחלק הפנימי של הברך של התובעת, לכל היותר מדובר בפגם אסתטי וגם הוא לא משמעותי, כפי שהתרשמתי (עמ' 59). במיוחד אמורים הדברים כאשר ככלל מכוסה חלק זה של הרגל בבגדים. כך או אחרת לא מצאתי לייחס לצלקת זו משמעות תפקודית כלשהי.

70. סיכומם של דברים הוא, כי יש לשקול שני שיקולים מנוגדים. מחד יש לשקול את העובדה כי מדובר בנכות רפואית אורתופדית, המתייחסת בעיקרה למגבלת תנועה מסוימת בברך. עוד יש מקום לקדם פני אפשרות (גם אם לא גבוהה) שהתובעת תיפלט לשוק העבודה. מנגד יש לשקול את העובדה שהתובעת, גם אם במאמץ אישי, חזרה לעצמה ולהשתכר כפי שהשתכרה עובר לתאונה ואף לא מעט מעבר לכך. בנסיבות אלה מצאתי שיש להעמיד את שיעור נכותה התפקודית של התובעת, כמו גם את שיעור הגריעה מכושר השתכרותה על 75%. כמו כן, בהתחשב בנסיבותיה האישיות של התובעת יש מקום לחשב את הפיצוי המגיע לה עד גיל 70.

    הפיצוי בגין אובדן כושר השתכרות

71. בהתחשב בגילה של התובעת כיום (60.5), בשכרה (21,000 ₪) בשיעור נכותה (15%), ומקדם היוון ל-9.5 שנים (99.0872), בצירוף פנסיה (12.5%), עומד חישוב מלא של הגריעה מכושר ההשתכרות על 351,000 ₪. 75% מסכום זה עומד על 263,000 ₪ (במעוגל).

    הפסד שכר לעבר

72. כפי שפורט לעיל, ביחס לעבר הוכיחה התובעת הפסד בגין עבודתה בויצ"ו בשנת 2017 (שנת התאונה) וכן הפסד שכר באורט לתקופת אי הכושר בה שהתה לאחר התאונה, הבא לידי ביטוי באובדן ימי מחלה. כפי שפורט לעיל, כל יתר טענות התובעת לא הוכחו במידה מספקת. לא הוכח גם מתי בדיוק החלה התובעת בעבודתה בריכוז הבגרויות כך שלא מצאתי מקום לפסוק לה פיצוי בענין זה לשנת 2017.

73. התובעת הפסידה את הסך של 15,600 ₪ בגין עבודה בויצ"ו בשנת 2017 ובנוסף יש לפסוק לה פיצוי בגין אובדן ימי מחלה. התובעת חישבה סכום זה בסיכומיה בסך של 22,000 ₪ והנתבעת לא מצאה להתנגד לחישוב זה. מכאן שבגין הפסדי העבר זכאית התובעת לפיצוי נומינלי בסך של 37,600 ₪. סכום זה כשהוא משוערך עומד היום על סך של 40,000 ₪ (במעוגל).

    עזרה וסיעוד

74. לאחר התאונה אושפזה התובעת למשך שבועיים ולאחר מכן התניידה בכיסא גלגלים במשך חודש וחצי ובקביים במשך חודש וחצי נוספים. לטענתה היתה מושבתת למשך 6 חודשים. גם המל"ל הכיר לתובעת ב-3 חודשי אי כושר מלאים והיא גם הוכרה כנכה בשיעור 50% למשך שנה שלמה.

75. לטענתה, בסיום תקופת אי כושר חזרה לעצמה בהדרגה אך נזקקה לעזרה מבני משפחתה בנשיאת משאות, קניות ועלייה במדרגות, כפי שהעידו עדיה שסייעו לה בתקופה זו. ביחס לעתיד טוענת התובעת כי מדובר בפגיעה אורתופדית ממשית ועם השנים הקושי יגדל והעזרה לה תיזדקק.

    התובעת טוענת שיש מקום לחלק את תקופת החלמתה של התובעת ל-6 החודשים הראשונים בהם נזקקה לעזרה משמעותית של 10 שעות ביום, לתקופה של חצי שנה לאחר מכן בה נזקקה ל-4 שעות ביום ולתקופה שלישית, עד היום, בגינה יש לפסוק פיצוי גלובלי. לעתיד עותרת התובעת לפיצוי של 5 שעות עזרה שבועיות למשך תוחלת חייה.

76. הנתבעת טוענת כי גם לאחר התאונה המשיכה התובעת לטפל בבנה שגר עמה ובאביה החולה עד לפטירתו באוגוסט 2018. מעדות כלתה עולה כי התובעת סייעה לה בשמירה על נכדיה פעמיים בשבוע בשעות הערב. יוצא אפוא כי התובעת היא זו שעזרה ועוזרת לאחרים. מכאן, טוענת הנתבעת, שהתובעת נזקקה לעזרה, לכל היותר רק למשך חודש לאחר התאונה אך לא הוכח כי מדובר בעזרה חריגה. הנתבעת אף הדגישה כי בהתאם לעדותו של הבן השני שגר אותה עת בבית, הוא לא סייע לתובעת כלל. לפיכך, אין לטענת הנתבעת כל מקום לפיצוי התובעת בראש נזק זה.

77. אין מחלוקת שבתקופה הסמוכה לאחר התאונה, היתה התובעת מוגבלת עד מאד אף בביצוע פעולות פשוטות. היא נזקקה לכסא גלגלים ואח"כ לקביים במשך כשלושה חודשים. התובעת לא טענה לעזרה בשכר אולם סביר, כפי שגם עולה מעדות חברתה), שהיא נזקקה לסיוע מוגבר בתקופה זו. יש להניח כי התובעת תיזדקק לעזרה מסוימת גם בעתיד, אף שנראה כי התובעת מצליחה במאמץ להתגבר על מומה, גם בתחום זה.

78. לפיכך מצאתי לפסוק לתובעת סכום גלובלי בראש נזק זה, לעבר ולעתיד בסך של 25,000 ₪.

    הוצאות רפואיות ונסיעות

79. התובעת טענה כי כתוצאה מהתאונה נאלצה להוציא הוצאות בגין פינוי באמבולנס, תרופות ועזרים אורתופדיים. לתצהירה צירפה קבלות בסך 2,000 ₪. לטענתה לא עלה בידה לשמר את כל הקבלות ועל כן עתרה לפיצוי בסכום גלובלי בסך 5,000 ₪. ביחס לעתיד, טענה התובעת כי לאור הסיכון הממשי לניתוח נוסף (כפי שנכתב בחוות הדעת מטעמה), וסבירות הצורך ברכישת עזרים אורתופדיים ומשככי כאבים, סביר שהוצאותיה יעמדו על 15,000 ₪.

80. בכל הנוגע לנסיעות, טענה התובעת כי נזקקה לנסוע לטיפולים, לשלם לחניון ולמוניות ועתרה לפיצוי בסכום גלובלי של 25,000 ₪. ביחס לעתיד עתרה לפיצוי בסך 15,000 ₪. התובעת גם הדגישה כי קיבלה "תו נכה" ממשרד הרישוי.

81. הנתבעת טענה כי התובעת לא צירפה קבלות או הוכיחה כי הוציאה הוצאות רפואיות ועל כן אין מקום לפצותה בראש נזק זה.

82. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בענין זה הגעתי למסקנה כי יש מקום לפצות את התובעת על הוצאות רפואיות ונסיעות ביחס לתקופה שבסמוך לאחר התאונה בסך של 5,000 ₪. לא מצאתי כי הוכח שהתובעת תיזדקק להוצאות רפואיות או אף נסיעות בעתיד ובענין אחרון זה בוודאי תיעזר בתו הנכה שהונפק לה לנסיעה במכוניתה הפרטית.

    כאב וסבל

83. התובעת נפצעה בברך ימין. היא אושפזה למשך שבועיים והתניידה בכסא גלגלים למשך חודש וחצי לאחר מכן. לתובעת נותרה נכות בשיעור 15%. בהתחשב בנתונים אלה, כמו גם בגילה של התובעת, יש מקום לפסוק לה פיצוי בסך של 60,000 ₪ בגין ראש נזק זה.

    ניכויים

84. אין מחלוקת כי לתובעת שולמו "דמי תאונה" מהמל"ל בסכום העומד היום על סך של 37,000 ₪ אותו יש לנכות מסכום הפיצוי המגיע לה.

     

    הוצאות לצרכי משפט

85. לטענת התובעת יש לחייב את הנתבעת בעלות חוות דעת המומחה מטעמה בתחום האורתופדיה בסך של 4,500 ₪. כמו כן יש לחייב את הנתבעת בעלות חוות דעת מומחה הבטיחות בסך של 5,850 ₪ ושכר עדותו בסך 4,680 ₪. כמו כן יש לחייבה בשכר עדותם של שני עדים בסך של 600 ₪, עלות חלקה של התובעת בהליך הגישור בסך של 3,510 ₪, באגרת פתיחת תיק בסך של 704 ₪ ובאגרות בקשות בסך של 108 ₪. עוד עותרת התובעת לתשלום הוצאות משרדה לניהול התיק במשך 4 שנים, על פי הסכום המומלץ והמקובל על פי לשכת עו"ד בסך של 1,400 ₪ (כולל מע"מ). בסה"כ עותרת התובעת להחזר הוצאות משפט בסך של 20,000 ₪.

86. הנתבעת טוענת כי אין לחייבה בהוצאות שהוצאו בגין עדים שהוזמנו ובמיוחד לא על ההוצאות שנקבעו לטובת מומחה הבטיחות. לטענתה, חוות דעתו לא היה בה ממש ושנית, הדיון נקבע חודשים מראש ועל כן אין לחייב את הנתבעים בהוצאות המומחה בגין נסיעתו לבית המשפט מגבול הצפון שם שהה בחופשה.

87. מקובלת עלי טענת הנתבעת כי אין להטיל עליה לשאת בהוצאות שנגרמו בשל כך שהמומחה שהה בחופשה הרחק מבית המשפט. אכן, מועד הדיון היה ידוע זמן רב מראש. לפיכך, יש להעמיד את שכר עדותו של המומחה על סך של 2,500 ₪ בלבד. לא מצאתי לחייב את הנתבעת בהוצאות הבקשות להן טענה התובעת, משלא הוברר כלל מה היו בקשות אלה.

88. לפיכך, יש להעמיד את הוצאות המשפט של התובעת על סך של 17,500 ₪ (במעוגל).

    סיכומם של דברים

89. לאור האמור לעיל, על הנתבעת לפצות את התובעת בסכום הפיצויים כדלקמן:

    אובדן כושר השתכרות 263,000 ₪

    הפסד שכר לעבר 40,000 ₪

    עזרה 25,000 ₪

    הוצאות רפואיות ונסיעות 5,000 ₪

    כאב וסבל 60,000 ₪

    סה"כ 393,000 ₪

    בניכוי אשם תורם (35%) 255,000 ₪

    ניכויים 37,000 ₪

    סה"כ לתשלום 218,000 ₪

     

90. לפיכך, על הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בסך של 218,000 ₪ בצירוף הוצאות משפט בסך של 17,500 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 20% מסכום הפיצוי בתוספת מע"מ.

     

     

     

    ניתן היום, י"ד טבת תשפ"ד, 26 דצמבר 2023, בהעדר הצדדים.