לפניי תובענה שהוגשה במקורה על סך כולל של 1,264,766 ₪ (נכון למועד הגשתה). בבסיס התובענה טענת התובעים כי הנתבעת, שעמה התקשרו בהסכמי מכר דירות, חבה לפצותם בגין איחור במסירת הדירות. התובענה הוגשה בהתאם להוראת סעיף 5א לחוק המכר (דירות) התשל"ג-1973 (להלן: החוק), הקובעת את עצם חבותו של מוכר דירה בפיצוי בגין איחור כאמור גם ללא הוכחת נזק, כמו גם את שיעורו של הפיצוי, כתלות בתקופת האיחור ובגובה דמי השכירות של דירה דומה.
וזו לשון סעיף 5א לחוק:
(א)לא העמיד המוכר את הדירה לרשות הקונה לאחר שחלפו שישים ימים מתום המועד הקבוע לכך בחוזה המכר (בסעיף זה – המועד החוזי), זכאי הקונה לפיצויים, בלא הוכחת נזק, בסכום כמפורט להלן, בעבור כל חודש או חלק ממנו מהמועד החוזי ועד להעמדת הדירה לרשותו, או לפיצויים בסכום שהוסכם עליו בחוזה המכר בשל איחור במסירת הדירה, לפי הגבוה:
(1) סכום השווה לדמי שכירות של דירה דומה בגודלה ובמיקומה כשהם מוכפלים ב-1.5 – בעבור התקופה שתחילתה במועד החוזי וסיומה בתום שמונה חודשים מאותו מועד;
(2) סכום השווה לדמי שכירות של דירה דומה בגודלה ובמיקומה כשהם מוכפלים ב-1.25 – בעבור תקופה שתחילתה תשעה חודשים לאחר המועד החוזי ואילך.
(ב) הפיצויים הקבועים בסעיף זה ישולמו בתום כל חודש בעד אותו חודש; הפיצויים בעד שישים הימים שתחילתם במועד החוזי ישולמו בתום שישים הימים האמורים.
(ג)על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), הצדדים לחוזה המכר רשאים להסכים כי הסעיפים הקטנים האמורים לא יחולו על איחור במסירה שנגרם כתוצאה מנסיבות שאינן בשליטת המוכר ושהסיכון להתרחשותן ולתוצאותיהן אינו מוטל עליו.
בהתבסס על ההוראה הנזכרת עתרו התובעים לחייב את הנתבעת לפצותם בגין האיחור במסירת כל דירה, בהתאם למכפלת שווי דמי השכירות של כל דירה (על פי חוות דעת שהגישו), במקדם שנקבע בחוק ובתקופת האיחור נכון למועד הגשת התובענה.
הנתבעת, מצדה, כפרה בחבותה לפצות את התובעים, והתבססה בין היתר על סעיף 5א(ג) הנזכר, שיחד עם הוראות הסכמי המכר בינה לבין התובעים מסייג את החבות בפיצוי מכוח החוק. הנתבעת טענה, בין היתר, כי קבלן המשנה שעמו התקשרה נקלע לקשיים, וניתן בעניינו צו הקפאת הליכים, כמו גם צו שמנע מן הנתבעת עצמה לבצע כל עבודה ביחס לדירות התובעים (פרק (י-ם) 39470-04-13). במצב דברים זה, כך טענה הנתבעת, האיחור נגרם "כתוצאה מנסיבות שאינן בשליטתה ושהסיכון להתרחשותן ולתוצאותיהן אינו מוטל עליה", ובהתאם לחוק, כמו גם להסכמי המכר ולדיני "סיכול החוזה", היא אינה חייבת בפיצוי התובעים בגינו. בנוסף טענה הנתבעת כי קיימים טעמים אחרים המצדיקים את דחיית מועד המסירה של חלק מדירות התובעים ביחס למועד המוסכם.
במסגרת קדם המשפט מיום 25.10.15 התברר כי בינתיים הושלמה בניית הדירות והן נמסרו לתובעים. בדיון הגיעו הצדדים להסכמות שפורטו בפרוטוקול, ושניתן להן תוקף של החלטה. בעיקרו של דבר הוסכם כי לגבי כל דירה יועמד הפיצוי החודשי שייתבע על הסכום שננקב בכתב התביעה, ואילו תקופת האיחור תועמד על פרק הזמן שבין מועד המסירה שעליו הוסכם בהסכם המכר ביחס לאותה דירה, לבין המועד שבו ניתן לה "טופס 4" (גם כאשר זה ניתן לאחר הגשת התובענה). עוד הוסכם כי הצדדים יוכלו להגיש סיכומים וראיות כתובות, וכי ההכרעה בהליך תיעשה בדרך של פשרה, על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984. זאת, מבלי שצד מודה בטענות רעהו, כאות הדדי של רצון טוב ועל מנת לשמור על יחסים מסחריים תקינים. להסכמה זו שבעמוד 2 לפרוטוקול שורה 20 עד עמוד 3 שורה 8, על כל חלקיה, ניתן תוקף של פסק דין בהליך.