ת"א 17668-05-11 ושאחי נ' סיון מ.ר 2138 ואח'

1. בקשה לסילוק על הסף מטעמי התיישנות. התביעה הוגשה בטענה לרשלנות רפואית עקב ניתוח לתיקון מחיצת האף שבוצע לתובע במרפאת א.א.ג של בי"ח מאיר (נתבע 2) במאי 2001. הנתבעת 1, ד"ר גושן היא מי שבצעה הניתוח. אין חולק כי באותו ניתוח נוצר נקב במחיצת האף. כעולה מחווה"ד של מומחי הצדדים שנויה במחלוקת השאלה אם מדובר ברשלנות או סיבוך ניתוחי מוכר. אלא שלענייננו כעת רלבנטי מועד הגלוי בכוח או בפועל: התובע טוען שהדבר נודע לו לראשונה בינואר 2011 בבדיקה שגרתית אצל רופא א.א.ג.

2. התביעה הוגשה ביום 10.5.11, עשר שנים (ויום) לאחר הניתוח. הנתבעת עוררה במועד טענת ההתיישנות בכתב הגנתה: טענת התיישנות עשויה להיות מושא לבירור כטענת סף בלא שמיעת ראיות, ככל שהעובדות שנצרכות לבירורה אינן שנויות במחלוקת. לעתים נצרכת היא לבירור עובדתי, שאז עולה השאלה אם להקדים הדיון בעניינה או שתתברר יחד עם כל הראיות בתיק, בלא פיצול. בסופו של דבר זו שאלה של יעילות דיונית, שהתשובה לה משתנה ממקרה למקרה.

3. בישיבת 10.7.12 הוריתי על פיצול הדיון כך שקודם תידון שאלת ההתיישנות, ויקוים בה בירור ראייתי. ניתנה הנחיה על הגשת תצהירים בסוגיה זו. אלו הוגשו, ובישיבה הבאה נקבע התיק לחקירת המצהירים.

4. הדיון נדחה לבקשת התובע לאור חתונת בתו, אך ביום 24.2.14 הוגשה הודעה על הסכמה דיונית לה ניתן תוקף של החלטה: הצדדים הסכימו שההחלטה בסוגיית ההתיישנות תינתן על בסיס סיכומי טענות. היינו לפי חומר הראיות בלא חקירות נגדיות. כמובן שניתן להגיע להסכמה דיונית כזו, אף משעה שהוחלט על בירור ראייתי, שכן עדויות הצדדים הוגשו בתצהירים. אין מדובר אפוא על בירור הטענה כטענת סף, אלא על טענה שהוקדם הבירור הראייתי לגביה על דרך פיצול הדיון. בהתאמה, הוגשו סיכומי הצדדים . אקדים ואציין כי ראיתי לקבל טענת הנתבעים ולדחות התביעה מחמת התיישנותה. לטעמי אף אין מדובר במקרה גבולי.

5. כתב התביעה ותצהיר התובע הציב העובדות הבאות הרלבנטיות לשאלת ההתיישנות (לא הוגש כתב תשובה):

א. התובע, יליד 1940, סבל ממחיצת אף עקומה שהפריעה למעבר אויר. לכן נותח ב 10.5.01 על ידי הנתבעת 1 לתיקון המחיצה (מדובר כנראה בטעות שכן נראה שהניתוח בוצע ב 9.5.01, אולם כפי שיחוור הדבר לא מעלה או מוריד לענייננו , והתובע לא יכול להיבנות ממילא מתקופת 10 השנים הקבועה בסע' 89(2) לפקודת הנזיקין– הערה שלי י.פ).

ב. מצבו הרפואי של התובע הלך והחמיר לאחר הניתוח, כאשר המשיך להתלונן על קושי בנשימה, וכן החל לסבול מיובש בפה, נזלת וקוצר נשימה בדרגת חומרה גבוהה מזו שלפני הניתוח.

ג. הוא הוסיף לבקר אצל רופאי משפחה ורופאי א.א.ג שמסרו לו שמצבו מתאים למחלת הנזלת. רק בבדיקה שגרתית מיום 13.1.11 אצל רופא א.א.ג , ד"ר ותד מוחמד, נמסר לו כי הוא סובל מנקב במחיצה (פרפורציה), שנגרם בניתוח האמור; והנקב גורם לתופעות מהן הוא סובל. ראה סיכום ביקור אצל ד"ר ותד מן התאריך האמור בו צוין דבר הנקב. לאחר מכן הופנה התובע על ידי ד"ר ותד למרפאת א.א.ג בבית החולים הנתבע בו עבר הנתוח. הוא נבדק שם על ידי ד"ר שבתאי שאף הוא ציין בכתב דבר הנקב הגדול שנמצא במחיצת האף.

ד. התובע מודה כי בדו"ח הניתוח אכן ציינה הנתבעת 1 באופן מפורש "במהלך ההפרדה נוצרה פרפורציה". אלא שלטענתו לא סיפרה לו הדבר, מעבר לאותו ציון שציינה בדו"ח הניתוח. היא לא גלתה אוזנו גם בבדיקות מעקב שבדקה אותו במרפאת חוץ בחודש לאחר הניתוח , בימים 5.6.01 ו 26.6.01. עוד קודם, ב 30.5.01, נבדק התובע על ידי ד"ר שבתאי במרפאה , שוב בבדיקת מעקב – וגם ד"ר שבתאי לא גילה לו על הנקב במחיצה. לו גילה – היה התובע פונה מידית לטיפול. לא זו אף זו, הנתבעים לא נתנו ביטוי לאותה פרפורציה (התנקבות) במחיצת האף, אף במכתב השחרור מיום 11.5.01 המופנה לרופא המשפחה, אף לא בסיכום המחלה מיום 14.5.01; כאשר החולה משתחרר עם סיכום מחלה , ולא עם דו"ח ניתוח. במכתב השחרור צוין שמשתחרר לביתו במצב כללי טוב, ובסיכום המחלה צוין "מהלך לאחר ניתוח - תקין".

מטעמים מצטברים אלה לא ידע התובע בפועל על הפרפורציה שנגרמה בניתוח עד 13.1.11, עד אותו ביקור אצל ד"ר ותד, כעשר שנים לאחר הניתוח. ד"ר ותד הפנה אותו לד"ר שבתאי שרשם סיכום ביקור מ 19.1.11. בסיכום צוין כאמור נושא הנקב, וכי לדעתו של ד"ר שבתאי הנקב אינו הגורם לכל מצוקותיו של התובע שתוארו. לגרסת התובע אפוא, היתה זו הפעם הראשונה בה נמסר לו בשיחה על ידי רופא כלשהו מהמרפאה המעורבת בה נותח, כי בניתוח נגרם אותו נקב.