ת"א 17364-08 אקוקה נ' שלהבת ששה בע"מ ואח'

1. זוהי תביעה בגין נזק גוף שנגרם לתובעת לטענתה ביום 21.8.05 כאשר החליקה על מדרגה רטובה ונפצעה. המשפט התנהל כמעט 9 שנים לאחר האירוע. במהלך חקירת התובעת על נסיבות האירוע חלו שינויים לא מעטים בפרטי גרסתה. הנתבעות מנסות להפיק מכך משמעויות מרחיקות לכת עד כדי דחיית התביעה. נראה שהן מתייחסות משקל מופרז מאוד לדקויות עדות שניתנה לאחר זמן רב אודות פרטים טריוויאליים למדי בעוד שהעובדות העיקריות אינן יכולות להיות שנויות במחלקות. משקל מכריע יש לייחס להודעה ששלחה עדת ההגנה שירין שאשא לנתבעת על התרחשות מקרה הביטוח. שם נכתב בפשטות ובמפורש: "במהלך ירידה במדרגות לעבר שירותי האורחים החליקה לקוחה ונקעה רגלה (במקום ההחלקה היו מים)." הנתבעות מצטטות מעדות גב' שאשא שהיא הבחינה במים בתחתית המדרגות ולא במדרגות עצמן ומכך הן מסיקות שבמקום ההחלקה, לא היתה רטיבות. יש לדחות באופן מוחלט טענה זו, שלוקה בכל החסרונות של עדות מאוחרת בע"פ נגד מסמך בכתב. גב' שאשא מסרה את הודעתה (שלפי תוכנה היא הודאה בטענת התובעת) כשהדברים היו טריים בזכרונה. זוהי גרסה שאינה משתמעת לשתי פנים והיא נוגדת את האינטרס של העדה. להודאה זו עדיפות ברורה על פרטי פרטים הצצים לפתע בעדות, שנים לאחר מעשה, סותרים את המסמך הכתוב ומיטיבים עם הנתבעות (שעמן יש לעדה קרבת אינטרס).

2. הנתבעות מלינות על שבנה של התובעת, שנכח באירוע, לא העיד. בעת האירוע הוא היה בן ארבע ובינתיים הגיע למצוות. איני סבור שהיה טעם להעידו, אם בשל מגבלות הבנתו (אז) וזכרונו (היום) ואם בשל ריחוק הזמן וחשיפתו בתקופת הביניים לגרסת אמו. הנתבעות טענו שבעת ההחלקה התובעת נשאה על כפיה את בנה ומיהרה עמו לשירותים. התובעת הכחישה זאת וטענה שאחזה בידו של הפעוט. אני מאמין לה. אם אכן היה הילד בידיה בעת הנפילה, צפוי היה ליפול ולהפצע ולכל הפחות להבהל מאוד ולבכות. אילו היה אירוע מתרחש כזה בוודאי היו תוצאותיו נחרתות בזכרונה של גב' שאשא, שראתה את התובעת מיד אחרי נפילתה. היא לא העידה על אירוע כזה.

3. הבסיס לטענות הנתבעות הוא כביכול דברים ששמע חוקר פרטי מבעלה של התובעת. התובעת מזכירה שדו"ח החקירה לא הוגש והחוקר לא העיד. נראה שהנתבעות שכחו שטיעון אמור להתבסס על ראיות שהוגשו: הבעל לא נכח בתאונה, אינו יודע את נסיבותיה ולא יכול להעיד עליהן. טענת הנתבעות כי "ברור לגמרי כי את נסיבות האירוע יודע הוא מאשתו", מנוכרת לדיני הראיות. אמרת החוץ של הבעל לא הוכחה במשפט. איש לא העיד עליה ואיש לא היה יכול להעיד עליה: הבעל לא היה עד במשפט. אילו היה עד במשפט, והיה סותר אמרת חוץ שלו, ניתן היה לעמתו עמה. אם היה מתכחש לה, ניתן היה להוכיחה. אלא שהבעל לא היה עד. הוא לא עומת עם אמרת חוץ כלשהי ולא ניתנה לו הזדמנות להסבירה. אמרת החוץ לא הוכחה ע"י מי שתיעד אותה כביכול. טענת הנתבעות מבוססת על ראיה שאינה קיימת.

4. אפילו היה מוכח שהתובעת נשאה על כפיים את בנה הפעוט, לא היה בכך כדי להטיל עליה אחריות לתאונה ולא היה בכך כדי לשלול אחריות מהנתבעות. אך צפוי, שבין אורחי מסעדה הפתוחה לציבור אכן עשויות להיות אמהות הנושאות פעוטות על כפיים. לא מדובר במעשה רשלני של האם, אלא בהתנהגות נפוצה וצפויה.

5. הנתבעות סבורות שהמדרגות לא היו רטובות כלל. לדעתן התובעת נפלה מפני שמיהרה במדרגות. אין כל ראיה לאותו חפזון. התובעת מכחישה אותו. אפילו היה מוכח שהתובעת נחפזה, לא היה לכך כל קשר סיבתי לנפילתה. אוסיף, שגם מי שנחפז במדרגות עשוי לעשות זאת בזהירות – ויש נסיבות שבהן אדם אכן ממהר לשירותים ומי שמחזיק במקרקעין צריך להביא גם אפשרות כזו בחשבון. גם בטענה זו אין כדי לשלול מחבות הנתבעות או להטיל תרומת אשם על התובעת עצמה.

6. חובת מחזיק מקרקעין המזמין את הציבור הרחב לבקר בהם לצורך שימוש מסחרי, להבטיח שהשימוש בהם יהיה בטיחותי. מסוכן להפנות אורחים למדרגות רטובות המובילות לחדר שירותים במפלס נמוך במסעדה. הנתבעת 1 חשפה את התובעת לסיכון שהתממש. היא הפרה את חובת הזהירות כלפיה והיא חבה בנזקיה. לא מצאתי לייחס לתובעת עצמה תרומת אשם כלשהי.

7. התובעת הגישה חוו"ד של מומחה רפואי, ד"ר לידור. הנתבעת חלקה עליה והגישה חוו"ד של מומחה רפואי מטעמה, פרופ' אנגל. לתובעת נגרם שבר בקרסול. מומחה מטעם בית-המשפט בתחום האורתופדי, ד"ר אילן כהן, העריך שנותרו לה 20% נכות, המשקפים הגבלה בינונית. הוא לא נחקר על חווה"ד. המומחה המליץ לתובעת לערוך ניתוחים, אחד מהם להחלפת מפרק או קיבוע. הנתבעות טוענות שהתובעת נמנעה מכך בחוסר סבירות ונמנעה מהקטנת נזקה. בסיכומי תשובתה הזכירה התובעת שזה היה אך מצב ביניים והיא נותחה בשנת 2012 ואף נבדקה אח"כ ע"י ד"ר כהן. אכן בחווה"ד המאוחרת של ד"ר כהן אין המלצה לניתוחים נוספים הצפויים לשפר את מצב התובעת.

8. התובעת מדגישה את מגבלותיה – היא סיפרה על כאבים, צליעה והגבלה בתפקודי משק הבית והעבודה. להערכתה נכותה התפקודית 30%. הנתבעות סבורות שהנכות התפקודית נמוכה מהנכות הרפואית ומגיעה ל–10% בלבד. למעשה, לא הוכיח איש מהצדדים שמגבלות התובעת שונות מהצפוי אצל מי שסובל מנכות הגורמת להגבלה בינונית בקרסול, ולא מצאתי בסיס ממשי לייחס לנכות משמעות תפקודית שונה מדרגת הנכות הרפואית שנקבעה.

הפסדי הכנסה בעבר

9. התובעת עבדה לפני שנפצעה כמנהלת חשבונות (ובפעילויות משרדיות נוספות) בחברה שבבעלות קרובי משפחה. את הפסדיה בעבר העריכה לפי השוואת שכרה לפני הפציעה עם שכרה כפי שהשתקף בטופסי 106 שלה. לשיטתה הפסידה 258,876₪ מהתאונה ועד 15.7.14. הנתבעות מצביעות על אופיה המשפחתי של החברה שבה עובדת התובעת ועל-כך שלא חל שום שינוי באופן עבודתה של התובעת או בשכרה. בתצהיר תשובות לשאלון השיבה התובעת על השאלות הנוגעות להכנסתה לפני התאונה ובעת מתן התצהיר תשובה זהה - "4,000₪". את הירידה המאוחרת בהכנסות התובעת מייחסות הנתבעות להפחתת היקף המשרה ולהפחתת שכר מלאכותית, אשר באה לעולם בשנת 2009, לאחר שהתובעת נדרשה להשיב בשאלון על הכנסותיה.