לפני תביעת נזקי גוף.
1.לטענת התובע, ביום 21/4/12, נהג התובע יליד 1989, על קטנוע בנתיב הנגדי לזה של הנתבעת 1. לטענת התובע, הנתבעת 2 (הצד השלישי) ביטחה את הרכב בו נהגה הנתבעת, במועדים הרלבנטיים. התובע טוען כי הנתבעת 1 פנתה לפתע שמאלה, חסמה את דרכו ולא נתנה לו זכות קדימה וכתוצאה מכך נגרמה התנגשות חזיתית בין הקטנוע של התובע לרכבה של הנתבעת 1, בה נפגע התובע (להלן: "התאונה"). בעת התאונה, לא היה לתובע ביטוח חובה לקטנוע עליו רכב ועל כן התביעה שלפני הוגשה בהתאם להוראות פקודת הנזיקין. ממקום תאונה פונה התובע על ידי אמבולנס לביה"ח "יוספטל" באילת ואובחן כסובל מפציעה בברך ימין. במהלך האשפוז עבר התובע ניתוח לשחזור רצועות צולבות קדמית ואחורית. ביום 22/4/14 עבר התובע תחת הרדמה כללית בקרת נזקים ראשונית, צילום הדגים שבר מרוסק בשוק הדיסטלית ובקרסול וחתך ארכי וסבל עור בחלק העליון של שוק ימין. כתוצאה מכך בוצע סד גבס אחרי תפירת החתך ובוצעה תפירת חתך בסנטר מימין תחת הרדמה מקומית והתובע שוחרר לביתו עם המלצה להמשך טיפול בבית חולים במחלקה אורתופדית בהקדם, המשך טיפול והשגחה, המשך טיפול משלים לאחר החלמת הרקמות הרכות, משככי כאבים, רגל מורמת והתניידות ללא דריכה. ביום 27/4/12 התקבל התובע לאשפוז בביה"ח רמב"ם לצורך ביצוע ניתוח והמשך טיפול, אלא שנקבע כי הנפיחות ובעיקר השפשופים סביב הקרסול אינם מאפשרים בשלב זה ניתוח. התובע שוחרר לביתו ביום 28/4/12 עם המלצה להתניידות ללא דריכה על הרגל, הקפדה על רגל מורמת לאורך כל שעות היממה, הסעה באמבולנס, מנוחה למשך 14 ימים ומשככי כאבים. התובע אושפז בבית חולים רמב"ם ביום 13/5/12, במהלך האשפוז נמצא כי התפתח נמק של העור בשטח של כ 4-5 ס"מ. התובע עבר ניתוח בו בוצעה המרה של הקיבוע החיצוני לקיבוע פנימי לאחר שחרור של השבר, בורג ספוגי נוסף הוכנס לקבוע הפטישון המדיאלי וכן קיבוע פנימי נוסף של הפיבולה על ידי פלטה ייעודית, עקב חוסר העור בוצעה סגירה חלקית של הפצע הניתוחי ובהמשך טופל במשאבת וואקום ע"פ המלצת הפלסטיקאים. ביום 30/5/12 עבר התובע ניתוח מיקרו- כירורגי לכיסוי פלטה בקרסול ימין מדיאלי, טופל אנטיביוטית ושוחרר עם המלצה לפיזיותרפיה וחופש מחלה עד הביקורת. ביום 29/5/14 נבדק התובע בביה"ח רמב"ם לצורך הוצאת בורג בולט מהפטישון הפנימי לאחר קיבוע פנימי של שבר תוך מפרקי ולשם כך בוצע ניתוח. התובע שוחרר לביתו עם המלצה לביקורת לאחר שבועיים, החלפת חבישה, חופשת מחלה וטיפול אנטיביוטי עקב וטיפול במדרסים מותאמים.
2.לטענת התובע כתוצאה מהתאונה הוא נותר סובל מכאבים עזים בכל חלקי גופו ובעיקר ממגבלה בתנועות רגל ימין הפוגעת בכל תחומי תפקודו. לטענתו, הנתבעת התרשלה כלפיו והפרה כלפיו חובות חקוקות המוטלות לפתחה. לטענתו, הנתבעת ברשלנותה היא שגרמה לתאונה שכן זו סטתה ממסלולה, לא נתנה זכות קדימה, נהגה בדרך שאינה סבירה לתנאי המקום ובשל כך סטתה לנתיב התובע וגרמה לתאונה. לטענתו, בנסיבות יש להחיל את ס' 41 לפקודת הנזיקין ועל הנתבעת הנטל להוכיח כי לא הייתה התרשלות שתחוב בגינה שחוב בגינה.
3.הצד השלישי אשר הייתה תחילה נתבעת 2, טענה בכתב הגנה מטעמה כי דין התביעה כנגדה להידחות. לטענתה, במועדים הרלבנטיים לתאונה הנטענת, הנתבעת 1 נהגה ועשתה שימוש ברכב מבלי שהחזיקה ברישיון נהיגה תקף. ככל הידוע לנתבעת 2 פקע תוקף רישיונה של הנתבעת 1 כבר בשנת 2011, זאת בניגוד לדין ולתנאי הפוליסה ובאופן שהשימוש ברכב היה ללא כיסוי ביטוחי או תוך כדי הפרת תנאי התעודה והפוליסה. עוד טוענת הנתבעת 2 כי ביום 28/2/12 נפסלה התובעת 1, על ידי בית המשפט לתעבורה בפ"ת, בפניה, מלקבל רישיון, עד תום ההליכים כנגדה ונקבע כי הפסילה תחל לא יאוחר מיום 27/3/12, כך שלטענת הנתבעת 2 בכל מקרה, במועד הרלבנטי לתאונה הפסילה הייתה בתוקפה, והנתבעת 1 הייתה מודעת לקיומה. לטענתה, התאונה היא תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגע תאונות דרכים ולנוכח "ייחוד העילה" דין התביעה בעילות נזיקיות כנגדה להידחות. לחלופין, טענה הנתבעת 2 כי התאונה ארעה בשל אשמו התורם המכריע של התובע.
4.הנתבעת 1 לא הגישה כתב הגנה מטעמה במועד, על אף שכתב התביעה הומצא לה כדין. ביום 16/4/15, בהסכמת התובע והנתבעת 2 ניתן פסק הדין המורה על דחיית התביעה כנגד הנתבעת 2 וביום 16/4/15 לבקשת התובע, ניתן פסק דין בהעדר הגשת כתב הגנה, כנגד הנתבעת 1 המחייב אותה בתשלום סך של 906,000 ₪ בצרוף הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.
5.ביום 22/5/15 הגישה הנתבעת 1 בקשתה לביטול פסק הדין כנגדה. במסגרת החלטתי מיום 27/5/15, לפנים משורת הדין, נעתרתי לבקשה בכפוף לתשלום הוצאות בסך של 5,000 ₪ ומשמילאה הנתבעת 1 אחר החלטתי הוריתי ביום 8/5/15 על ביטול פסק הדין כנגדה.
6.ביום 9/7/15 הגישה הנתבעת 1 כתב הגנה מטעמה. הנתבעת 1 לא הכחישה את עצם קרות התאונה אולם הכחישה את נסיבות התאונה כפי שתוארו בכתב התביעה ואת הנזקים הנטענים כתוצאה ממנה. לטענתה, בנסיבות לא מתקיימים התנאים להעברת נטל הראיה. לטענתה, התביעה נגועה בחוסר תום לב ואינה מפרטת את מכלול העובדות אשר הובילו לתאונה. כן טענה כי דין התביעה כנגדה להידחות, בהתאם לעקרון ייחוד העילה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. לחלופין טענה, כי התאונה ארעה בשל רשלנותו של תובע. לטענת הנתבעת 1, כתב האישום שהוגש כנגדה שגוי מיסודו. לטענתה, לתובע אשם תורם מכריע לתאונה. הנתבעת 1 טוענת כי התובע ניתק כל קשר סיבתי בין רשלנותה הנטענת לבין הנזקים הנטענים והמוכחשים.
7.עוד טוענת הנתבעת 1 כי כתוצאה מהתאונה התובע נפגע בצורה קלה והשלכות התאונה חלפו זה מכבר. לטענתה, לתובע עבר רפואי עשיר ברגלו הימנית עובר לתאונה. לטענתה, כתוצאה מהתאונה לא נגרמה לתובע נכות תפקודית ולא נגרמו או ייגרמו לו הפסדים כלשהם.
8.הנתבעת 1 הגישה הודעה לצד שלישי- אליהו חברה לביטוח בע"מ- אשר כאמור התביעה כנגדה כנתבעת בתביעה העיקרית (הנתבעת 2), נדחתה. במסגרת ההודעה טענה הנתבעת 1 כי על הצד השלישי לשפותה בגין כל סכום בו תחויב לשלם לתובע בגין התאונה, זאת בהתאם לפוליסת הביטוח אשר הנפיקה לה הצד השלישי אשר ביטחה את הרכב בו נהגה בעת התאונה. לטענתה, מתקיים החריג הקבוע בפוליסה ולפיו "המבטח לא יהיה פטור מחבותו לפי פוליסה זו אם הנוהג ברכב היה בעל רישיון נהיגה בר תוקף כאמור בס' קטן (א) במועד כלשהו במשך 24 החודשים שקדמו למועד קרות התאונה, ובלבד שבעת קרות מקרה הביטוח לא היה פסול מלקבל או להחזיק ברישיון הנהיגה כאמור לפי הוראות שבחיקוק, פסק דין, החלטות בית משפט או רשות מוסמכת אחרת".
9.הנתבעת 1 טוענת כי פסילת רישיון הנהיגה שלה נכנסה לתוקפה בתאריך 2/1/13. לטענתה פסילת הרישיון הנטענת על יד הצד השלישי בתאריך 28/2/12, היא שגוייה ומוטעית שכן לטענתה רישיונה מעולם לא נפסל בפניה והיא לא הייתה מודעת לפסילה עד תום ההליכים כנגדה. לטענתה, הפסילה המנהלית אותה ריצתה הייתה בשנת 2008 לערך. לטענתה, גם הטענה בדבר פקיעת רישיון הנהיגה שלה בשנת 2011 אינה עומדת, שכן בהתאם לתנאי הפוליסה רישיונה היה בתוקף בתוך 24 החודשים שקדמו למועד קרות התאונה. לפיכך, לטענת הנתבעת 1, פוליסת הביטוח הייתה בתוקף במועד קרות התאונה ותניות הפטור להן טוען הצד השלישי, אינן חלות ועליו לנהוג בהתאם לפוליסה ולקחת אחריות על המקרה, במידה וייקבע כי המודיעה אחראית לתאונה.
10.הצד השלישי טוען בכתב הגנתו, כי דין ההודעה כנגדו להידחות ולו מן הטעם כי ביום 16/4/15 ניתן פסק דין במסגרת התביעה העיקרית הדוחה את התביעה כנגדו, כאשר על פסק דין זה לא הוגשה כל השגה או ערעור והוא הפך לסופי וחלוט באופן המקים מעשה בית דין ומניעות להעלות טענות כלשהן כנגדו על יד התובע והנתבעת 1 כמודיעה, בקשר לתאונה. כן חזר הצד השלישי על טענותיו כפי שנטענו במסגרת כתב ההגנה מטעמה בתביעה העיקרית ולפיהן במועד התאונה הייתה הנתבעת 1 פסולה מלהחזיק ברישיון נהיגה. ביום 28/2/12 נפסלה הנתבעת 1 מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה עד תום ההליכים כנגדה תוך שנקבע כי הפסילה תחל לא יאוחר מיום 27/3/12 כך שבכל מקרה במועד הרלבנטי לתאונה הנטענת, הפסילה הייתה בתוקפה, כאשר הנתבעת מודעת לקיומה.
11.לטענת הצד השלישי, בנסיבות לא מתקיים החריג הקבוע בפוליסה בדבר תקפותה למשך 24 חודשים שקדמו למועד קרות התאונה וזאת בין היתר משום שבמועד קרות התאונה הייתה הנתבעת 1 פסולה מלקבל או להחזיק ברישיון, זאת מכוח החלטה שיפוטית ובאופן כזה שאין כל תחולה לחריג. לטענתה, גם אם יוכח כי פסה"ד או ההחלטה אשר מכוחה נפסלה הנתבעת מלהחזיק ברישיון נהיגה בוטל או שונה בשלב מאוחר יותר, הרי שלשינוי זה אין תוקף רטרואקטיבי, כך שבכל מקרה במועד הרלבנטי עשתה המודיעה שימוש ברכב מבלי שהחזיקה ברישיון נהיגה בתוקף.
דיון:
עילת התביעה:
12.לטענת הנתבעת והצד השלישי לנוכח כלל "ייחוד העילה" הקבוע בס' 8 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מנוע התובע מלתבוע על פי פקודת הנזיקין. לעניין זה נקבע, כי העדר זכאות לתבוע לפי חוק הפלת"ד אינו שולל את זכותו של התובע לתבוע את נהג הרכב האחר המעורב בתאונה מכוח פקודת הנזיקין. "הפרשנות המוצעת על ידי בא כוח הנתבעת שלפיה הוראת סעיף 8 לחוק הפלת"ד נועדה גם לשלול תביעתם של "משוללי הזכאות" (לפי סעיף 7 לחוק הפלת"ד) על פי פקודת הנזיקין, אינה עולה בקנה אחד עם לשון חוק הפלת"ד ופסיקת בית המשפט העליון". ראה בת.א (חיפה) 122-05 אברהם שליסל ואח' נ' אלנסארה אנואר ואח' (19/02/2009); ת.א (מחוזי חיפה) 677-04 פלוני נ' רוזנטל גיורא (17/9/09). לפיכך, נדחית בזאת הטענה להעדר קיומה של עילת תביעה על פי פקודת הנזיקין.
נטל השכנוע:
13.התובע טוען לתחולת סעיף 41 לפקודת הנזיקין המשית את הנטל על כתפי הנתבעת. הלכה פסוקה בעניין זה היא כי תחולת הכלל המעביר את נטל השכנוע אל הנתבע, מותנית בהוכחת שלושה תנאים מצטברים: כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה יכולת לדעת מה היו הנסיבות אשר גרמו למקרה שהביא לידי הנזק; כי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו; נראה לבית המשפט, כי מסתבר יותר שאירוע המקרה שגרם לנזק, נגרם בשל רשלנות הנתבע מאשר שהמקרה אירע בהיעדר כל התרשלות מצדו. נטל השכנוע לקיומם של התנאים רובץ על שכם התובע, טוען הטענה, ועליו להרימו עפ"י המבחן של מאזן ההסתברויות.
14.התנאי הראשון אינו מתמלא בענייננו. התובע טען בכתב התביעה כי התאונה ארעה כתוצאה מכך שהנתבעת פנתה לפתע שמאלה, חסמה את דרכו של התובע ולא נתנה זכות קדימה. בכך גרמה הנתבעת, לטענת התובע, להתנגשות חזיתית בין הקטנוע של התובע לרכבה של הנתבעת. כך, אין התובע יכול לטעון כי הוא אינו יודע או לא יכול היה לדעת מה היו הנסיבות אשר גרמו למקרה שהביא לידי הנזק. התובע פירט בתביעתו בדיוק כיצד אירע הנזק. משקבעתי כי התנאי הראשון אינו מתמלא ומאחר ומדובר בתנאים מצטברים, ניתן כבר בשלב זה לדחות את הטענה בדבר חלותו של סעיף 41 לפקודת הנזיקין.
חבות:
15.נסיבות התאונה כפי שתוארו בס' 5 לכתב התביעה: "ביום 21/4/12 בשעה 17:15 או במועד סמוך לכך, נהג התובע על אופנוע מ.ר. 7042672 בנתיב הנגדי לזה של הנתבעת מס' 1. הנתבעת מס' 1 פנתה לפתע שמאלה חסמה את דרכו של אופנועו של התובע ולא נתנה זכות קדימה, וכתוצאה מכך נגרמה התנגשות חזיתית בין אופנוע של התובע לרכבה של הנתבעת 1...". גרסת התובע לתאונה נותרה זהה במסגרת התחשיב והתצהיר מטעמו וכן במסגרת עדותו לפני בית המשפט (עמ' 21 שורות 28-31 לפרוטוקול).
16.בעקבות אירוע התאונה הוגש כנגד הנתבעת ביום 17/6/12, כתב אישום לבית המשפט לתעבורה באילת (פ"ל 3517-06-12). בדיון שהתקיים ביום 13/12/15, במסגרת הסדר טיעון אליו הגיעו הצדדים, הודתה הנתבעת והורשעה על בסיס כתב אישום מתוקן אשר תוכנו כלהלן: " בתאריך 21/04/12 בסמוך לשעה 17:15 נהגה הנאשמת ברכב פרטי תוצרת מאזדה שמספרו 1809661, ברח' ששת הימים ממזרח למערב, באילת. במעמד הנ"ל נהג ה.ב. ברכב מסוג אופנוע מ.ר. 7042872 תוצרת סאן יאנג (להלן: "הרכב המעורב") ממול לכיוון נסיעת הנאשמת. הנאשמת נהגה ברשלנות ומבלי ליתן תשומת לב מספקת לדרך ולתנועה הבאה ממולה, בכך כי בהגיעה לצומת החלה לפנות שמאלה לרח' הסוור, שלא בבטחה ותוך הפרעה לתנועה, חסמה את דרכו של הרכב המעורב שהגיע ממולה ושלו נתונה זכות הקדימה וגרמה להתנגשות חזית הרכב המעורב בדופן ימין של רכבה (להלן: "התאונה"). עם קרות התאונה, הזיזה הנאשמת את רכבה ממקום התאונה שלא כדין. כתוצאה מהתאונה נגרמו לנהג הרכב המעורב חבלות של ממש בדמות שבר מרוסק ברגל וקרסול ימין, חתך בסנטר שהצריך תפירה בהרדמה מקומית, עבר ניתוח לקיבוע ושחזור השבר ואושפז לצורך כך." הנתבעת הואשמה בהוראות החיקוק הבאות: גרימת תאונת דרכים, נהיגה רשלנית וגרימת חבלה של ממש, אי מתן זכות קדימה בפניה שמאלה וגרימת חבלה של ממש, הזזת רכב ממקום התאונה.
17.במסגרת הדיון הצהירה הנתבעת כי כתב האישום הוקרא לה, כי הבינה את תוכנו וכי היא מודה באמור בו. על הנתבעת נגזרו העונשים הבאים: מאסר על תנאי לתקופה של ארבעה חודשים ככל ובתקופה של שלוש שנים ממועד גזר הדין, תעבור הנתבעת על עבירה של נהיגה בזמן פסילה ו/או גרימת חבלה של ממש. פסילה מלקבל או להוציא רישיון נהיגה זאת לתקופה של 24 חודשים בניכוי פסילה מנהלית בת 60 יום אותה ריצתה הנתבעת. פסילה לתקופה של 6 חודשים, על תנאי למשך 3 שנים, ככל ותעבור הנתבעת על העבירה בה הורשעה או על אחת העבירות הנמנות על התוספת הראשונה או השנייה לפקודת התעבורה.
18.סעיף 42(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 קובע כי הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי. ביסוד הוראת סעיף 42א' לפקודת הראיות, ניצבת כוונת המחוקק לשוות לממצאים ולמסקנות שנקבעו במשפט פלילי, תוקף ונפקות של "ראיה לכאורה" במשפט אזרחי ובכך, גם לחסוך מזמנו של בית המשפט הדן בהליך האזרחי. לצד זאת ניצב הרצון להבטיח אחידות ולמנוע אפשרות לפסיקה סותרת, בין ההליך הפלילי לאזרחי, ראה ברע"א (באר-שבע) 38142-05-11 אל עול טאלב נ' עזבון המנוח מוסא אבו קרינאת ואח' (18/01/2012).
19.אין בידי לקבל את טענת הנתבעת, לפיה משהודתה בכתב האישום המתוקן במסגרת עסקת טיעון אין המדובר בהכרעה עובדתית וקביעה שיפוטית שכן בית המשפט לא קבע פוזיטיבית כי הנתבעת אשמה בתאונה. לעניין זה נקבע כי לצרכי סעיף 42א לפקודת הראיות ועל-מנת שלפסק-דין פלילי מרשיע יהא מעמד של ראיה לכאורה בהליך אזרחי, מקובל שאין הבדל בין פסק-דין שניתן לאחר עריכת בירור עובדתי ושמיעת עדים לבין פסק-דין שניתן לפי הודאת הנאשם ואפילו בגדרו של הסדר טיעון. ראה בע"א 71/85 אריה חברה לביטוח בעמ נ' מוסטפה סובחי, פד מא(4), 327; ת.א (טבריה) 20590-10-14 עלי נוג'ידאת נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (23/10/2017).
20.יודגש בהקשר זה כי במסגרת תחשיב הנזק מטעמה, טענה הנתבעת כי ככל ולא יגיעו הצדדים להסדר פשרה על בסיס הצעת בית המשפט, היא שומרת לעצמה את הזכות להגיש בקשה להתיר לה הבאת ראיות לסתור, בהתאם לס' 42(ג) לפקודת הראיות, על מנת להוכיח כי התובע הוא האשם בהתרחשות התאונה וכי הוא לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי הנתבעת התרשלה כלפיו (ס' 7 לתחשיב הנתבעת). הצעת בית המשפט נדחתה על ידי התובע וחרף זאת לא הוגשה כל בקשה מטעם הנתבעת להבאת ראיות לסתור לפי ס' 42(ג) לפקודת הראיות, זהו סימן לכך כי טענותיה לעניין זה חסרות בסיס ודינן להידחות.
21.לפיכך נוכח הממצאים והמסקנות של פסק דין החלוט במשפט הפלילי בעניינה של הנתבעת 1 בקשר לתאונה, אני קובעת כי הנתבעת 1 ברשלנותה גרמה לתאונה בגינה כאמור הועמדה לדין והורשעה ועל כן חבה כלפי התובע בגין נזקיו כתוצאה מהתאונה.
אשם תורם:
22.לטענת הנתבעת 1 והצד השלישי, התאונה נגרמה כתוצאה מנהיגתו הרשלנית והפזיזה של התובע. הנתבעת 1 טוענת כי יש להטיל על התובע אשם תורם מכריע לתאונה, אף בשל כך שהתובע לא דאג לכיסוי ביטוחי ונהג ביודעין ללא ביטוח תקף. לטענתה, ככל והיה לו כיסוי ביטוחי בתוקף במועד התאונה הוא יכול היה לתבוע את המבטחת שלו, בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.
23.נטל הראיה לגבי קיומו של אשם תורם מונח על כתפי הנתבע. ראה בע"א 477/85 אפרים בוארון נ' עירית נתניה ואח', פד מב(1), 415. המבחן לקביעת אשם תורם הוא מבחן האדם הסביר. ראה בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש ואח', פד לז(1), 113. בענייננו לא מצאתי לנכון להטיל על התובע כל אשם תורם לקרות התאונה. באשר לטענה כי יש להטיל על התובע אשם תורם בשל כך שלא דאג לכיסוי ביטוחי בעת נהיגתו באופנוע, נקבע כי נושא העדר הכיסוי הביטוחי אינו רלבנטי לשיעור האשם התורם. ראה בת.א (מחוזי חיפה) 677-04 פלוני נ' רוזנטל גיורא (17/9/09) כך שטענה זו, יש לדחות.
24. אף אין בידי לקבל את טענת הנתבעת 1 לפיה התאונה ארעה דווקא בשל רשלנותו וחוסר זהירות של התובע ולייחס לו אשם תורם דווקא בשל כך. הנתבעת הודתה כי כתב האישום המתוקן שהוגש כנגדה בגין התאונה נשוא התביעה שלפני , הוקרא והוסבר לה הן על ידי בא כוחה והן על ידי בית המשפט וכי היא הבינה כי היא מואשמת בתאונה. עם זאת טענה הנתבעת 1, כי בשל הלחץ בו הייתה נתונה, היא לא הבינה את השלכות כתב האישום ובעיקר את הקביעה בדבר הרשלנות. "עשיתי טעות שהייתי פזיזה, אם הייתי הולכת על כל האמת אני חושבת שלא הייתי מואשמת. ש. מה היית מראה שם שאת לא יכולה, שאת רוצה להראות לנו פה? מה היית מראה שם? ת. את הכל." (עמ' 56 שורות 25-39, עמ' 57, עמ' 58 שורות 1-14 לפרוטוקול).
25.לעניין זה טענה הנתבעת 1 כי ביום התאונה, לאחר חופשה בת 3 ימים באילת, היא נהגה ברכב שכור לכיוון היציאה מאילת, כאשר יחד עמה נסעו אחותה אשר ישבה לידה וחברתה אשר ישבה מאחור. לטענתה, ביציאה מאילת לכיוון תחנת הדלק, היא פנתה שמאלה בכיכר והחלה לפנות שמאלה לכיוון הכניסה לתחנת הדלק, האטה את רכבה ונכנסה לתוך הצומת בזהירות במהירות של כ 10-20 קמ"ש כשלפתע הגיח מצדה הימני במהירות התובע רכוב על הקטנוע ונכנס בה בעוצמה בדלת הימנית קדמית ליד הנהג. לטענתה רכבה כבר היה בתוך הצומת לכיוון לתחנת הדלק כך שלא היה עליה לתת זכות קדימה. (ראה ס' 3 לתצהיר הנתבעת – נ/2).
26.בוחן המשטרה שבדק את התאונה קבע כי המדובר בהתנגשות חזית- צד אופנוע בדופן ימין של רכב פרטי. האופנוע נמצא שוכב על הכביש כפי שנעצר לאחר התאונה כאשר עד האופנוע, מובילים סימני שפשוף וחריצה על פני הכביש ממקום נפילתו על הכביש ועד למיקומו הסופי. כן מצא הבוחן כי רכב הנתבעת הוזז ממקומו והוחנה מחוץ לצומת. הבוחן קבע כי על פי הממצאים בעת התאונה רכבה של הנתבעת היה בתפנית שמאלה, מעט יותר מהתחלת הפניה ולכן האופנוע התנגש בתחילת דופן ימין של הרכב (גלגל ימני קדמי) והחליק על הדופן לכיוון החלק האחורי של ברכב. הבוחן קבע כי אם הרכב היה בתחילת הפניה, האופנוע היה מגיע אליו לדופן ואם הרכב היה בפניה מלאה האופנוע היה מתנגש בדופן הרכב ונופל במקום. כן קבע הבוחן, כי הנתבעת החלה בפניה שהאופנוע היה קרוב מאוד אליה. הבוחן קבע כי הגם שאיננו יודע לקבוע באופן חד משמעי את מיקום הפגיעה ביחס לכביש והצומת, ברור לחלוטין שהפגיעה הייתה בנתיב נסיעת האופנוע. מבחינת שדה הראיה קבע הבוחן שמכוון נסיעת הרכב אל כיוון הגעת האופנוע קיים שדה ראיה ארוך מאוד (150 מ' לפחות). הבוחן קבע כי הגם שקיימת הפרעה מסוימת מהשמש , השמש לא הייתה מצויה מול עיני הנתבעת בעת התאונה. עוד מצא הבוחן כי חלונות רכב הנתבעת היו מאובקים מאוד דבר הגורם להפרעה ולסנוור. הבוחן קבע כי לא היה במצב הכביש כדי להשפיע על התרחשות התאונה וכי לא נמצאו בכלי הרכב המעורבים ליקויים אשר היו עלולים לגרום לתאונה.
27.על אף קביעותיו המפורשות של בוחן התנועה, בעדותה לפני בית המשפט, טענה הנתבעת כי למרות שאותו היום היה יום בהיר והגם שהיה לה טווח ראיה מספיק, עד לרגע התאונה היא לא הבחינה בתובע רכוב על הקטנוע מגיע לכיוונה (עמ' 54 שורות 2-8 לפרוטוקול). "ש... לפי הבוחן תנועה ולפי מה שאתה אומרת יכולת לראות את התובע במחק של 150 מ' לפחות? ת. אבל לא ראיתי. ש... למה לא ראית? הוא לא נחת מהחלל. ת. אולי כן.. אתה שואל אותי שאלה קשה אני לא יכולה לענות." (עמ' 54 שורות 2-8 לפרוטוקול). כאשר נשאלה כיצד היא יודעת שהתובע הגיע ממולה ואת מהירות נסיעתו, זאת בשים לב שהיא טוענת כי לא הבחינה בו עד לרגע התאונה, היא השיבה כי היא משערת לפי עצמת הפגיעה (עמ' 51 שורות 17-39 לפרוטוקול).
28.הנתבעת עמדה על טענתה לפיה מאחר ובעת כניסתה לצומת היא לא הבחינה בשום רכב, זכות הקדימה "הפכה" שלה. "ש. את היית אמורה לפנות שמאלה ולחתוך את נתיב הנסיעה של רכבים שבאים ממול.. את צריכה לתת להם זכות קדימה? ת. ברגע שאני רואה כן. ש. מעולה. ואם את לא רואה? ת. אז הזכות קדימה שלי גם.. מבחינתי ברגע שאני נכנסת אל תוך הצומת, לפני שנכנסתי אל תוך הצומת הסתכלתי לכיוון כל הצדדים ראיתי שאין אף אחד ופניתי שמאלה" (עמ' 53 שורות 20-27 לפרוטוקול). "אם אני פונה שמאלה ואני מלפני לא רואה שום רכב אז למי אני אתן זכות קדימה?" (עמ' 55 שורות 6-8 לפרוטוקול). בהודעתה במשטרה טענה הנתבעת כי השמש סנוורה אותה. בעדותה לפני טענה "הייתה שמש מאוד בולטת.. לא עד כדי סנוור" (עמ' 54 שורות 11-12 לפרוטוקול) ובהמשך טענה שוב כי השמש סנוורה אותה (עמ' 54 שורות 24-25 לפרוטוקול). הנתבעת הודתה כי היא זו שהזיזה את הרבב ממקום התאונה ובד בבד טענה כי ככל והרכב שלה לא היה מוזז, "הכול היה נראה אחרת" (עמ' 59 שורות 22-26 לפרוטוקול). בתצהיר התשובות מטעמה הצהירה הנתבעת כי דו"ח הבוחן מצוי ברשותה ובעדותה לפני בית המשפט, היא טענה תחילה כי הדו"ח מוכר לה (עמ' 58 שורות 15-19 לפרוטוקול). בהמשך עדותה, לאחר שעומתה עם החלק בדו"ח המתייחס לאופן קרות התאונה, טענה הנתבעת כי חלק זה אינו מוכר שכן היא לא קראה את הדו"ח במלואו (עמ' 58 שורות 36-38, עמ' 59 שורות 1-20 לפרוטוקול). בתצהירה תיארה הנתבעת את התאונה כהלן: "...ביציאה מאילת נסעתי לכיוון תחנת הדלק פניתי שמאלה בכיכר וכשהתחלתי לפנות שמאלה לכיוון הכניסה לתחנת הדלק האטתי את הרכב ונכנסתי לאזור הצומת בזהירות ובמהירות של כ 10-20 קמ"ש..". בעדות הנתבעת לפני בית המשפט התברר כי אין כל קשר בין הכיכר לתאונה שכן המרחק בין אותה כיכר לבין מקום התאונה הוא כ"דקה שתיים" נסיעה (עמ' 52 שורות 33-36, עמ' 53 שורות 1-11 לפרוטוקול). "מה רלבנטי לבית המשפט שאת יצאת מכיכר? ת. זה התצהיר שמילאתי בעקבות עורך הדין שלי. ש. הבנתי, התאונה שלנו קשורה לכיכר? ת. ..לא לכיכר, הכיכר הייתה צומת לפני.." (עמ' 53 שורות 4-8 לפרוטוקול).
29. בחינת טענותיה של הנתבעת מעלות כי הללו לא הוכחו כלל ועיקר והן אינן מתיישבות עם הראיות שלפני ובכלל זאת עם דו"ח הבוחן, כתב האישום המתוקן והכרעת הדין בעניינה של הנתבעת. בהכרעת הדין נקבע מפורשות כי הנתבעת היא זו שנהגה ברשלנות ובכך גרמה לתאונה. אציין כי התובע עצמו נחקר באריכות לעניין אופן נהיגתו, שמא הייתה לה תרומה לקרות התאונה, אך עדותו באשר לאופן קרות התאונה לא נסתרה , כמפורט לעיל ועדותו מתיישבת היטב עם הראיות שהוצגו לפני.
30.הנה כי כן, חלה על הנוהג בכביש ובכלל זאת הנתבעת חובת זהירות כלפי יתר משתמשי הדרך. הנתבעת , כפי שפורט בהרחבה הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית החלה עליה במקרה שלפני בהיותה נוהגת בדרך, כלפי התובע. אין חולק כי כתוצאה מנהיגתה הרשלנית של הנתבעת, נגרמה התאונה בה נפצע התובע ונגרם לו נזק גוף.
31.משקבעתי כי יסודות עוולת הרשלנות (חובת זהירות מושגית, קונקרטית, נזק וקשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לקרות הנזק) מתקיימים, נותר כעת להכריע באשר לשאלת אופן חישוב הנכות הרפואית, גובה הנכות התפקודית, שיעור הפיצוי וחלוקת האחריות.
נכות רפואית:
הליכים אל מול המוסד לביטוח לאומי:
32.התאונה הוכרה כתאונת עבודה על יד המל"ל. לתובע נקבעו 90 יום אי כושר מלא, נכות בשיעור 100% מיום 22/7/12- 31/10/12, נכות בשיעור 60% מיום 1/11/12- 31/1/13, נכות בשיעור 50% מיום 1/2/13- 30/6/13 והחל מיום 1/7/13 נכות משוקללת בשיעור 28% לצמיתות לפי הפירוט הבא: 20% לפי ס' 48(3)(ב) בגין הגבלה בתנועת פרק טרסאלי מימין + 10% בגין צלקת מכאיבה ומכערת. תקנה 15 הופעלה במלואה – נקבע כי התובע איננו מסוגל לחזור לעבודתו, סה"כ הועמדה הנכות בשיעור של 42% לצמיתות.
מומחים:
33.המומחה מטעם התובע בתחום האורתופדי, ד"ר מרדכי קליגמן, קבע כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובע נכות משוקללת בשיעור 27% לפי הפירוט הבא: 10% לפי ס' 48(3)(א) או לחלופין ס' 35(1)(ב) בגין הגבלה בתנועות הקרסול, 10% לפי ס' 32(5)(א)(1) בגין נזק תחושתי, 10% לפי ס' 75(1) בגין צלקת מכערת.
מומחה מטעם הנתבעת בתחום האורתופדי , ד"ר יחזקאל טיטיון, קבע בחוות דעתו כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובע נכות בשיעור 5% לפי ס' חלקי 48(3)(א) בגין מצב לאחר שבר בשוק ובקרסול ימין עם מגבלה קלה בחלק מתנועות הקרסול וכן 10% נכות לפי ס' 75(1(ב) בגין צלקות מכערות ורגישות.
המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי, ד"ר א. ליברזון, קבע בחוות דעתו מיום 9/12/16 כי כתוצאה מהתאונה נותרו לתובע נכויות זמניות בהתאם לקביעת המל"ל בעניינו של התובע (אי כושר מלא מיום 21/4/12- 31/10/12, נכות בשיעור 60% מיום 1/11/12 ועד ליום 31/1/13, בתוספת 100% לשבועיים בעקבות הוצאת הבורג ו 50% מיום 1/2/13 עד ליום 30/6/13.
החל מיום 1/7/13 נכות משוקללת בשיעור 28% לפי הפירוט הבא: 20% לפי ס' 49(2)(ו) בגין הגבלה בתנועת פרק מימין עם דפורמציה וכאבים, 10% לפי ס' 75(1)(ב) לתקנות המל"ל בגין צלקת מכאיבה ומכערת. לעניין הפעלת תקנה 15 הותיר המומחה את ההחלטה לשיקול דעת המשפט תוך שציין כי לצורך ההכרעה בעניין זה יש מקום לבחינה מדוקדקת של תלושי השכר של התובע לפני ואחרי התאונה, על מנת לאמוד את השפעת הנכות על תפקודו. "לפנינו גבר בן 26, כ- 4 שנים לאחר ת.ד. בהיותו רוכב אופנוע בדרך לעבודתו. נחבל ברגל ימין ואובחן כסובל משבר PILON בטיביה ימנית עם שבר בפטישון מדיאלי בקרסול ימין עם DEGLOVING INJURY. טופל בקיבוע חיצוני ובהמשך בקיבוע פנימי וכיסוי בשתל עור FREE FLAP. מאז מתלונן על כאבים ברגל הפגועה באזור קצירת שתל העור. בבדיקתו נצפתה הגבלה בינונית במפרק הקרסול בצד הפגוע, אלודיניה במישוש על פני אזור קצירת השתל".
34.המומחה נחקר לפני באריכות על חוות דעתו ומסקנותיו לא השתנו. המומחה תיאר את פגיעת התובע כ "לא נחמדה" (עמ' 10 שורות 20-21 לפרוטוקול). "התפוצץ לו הקרסול החלק הקדמי של הקרסול הלך קדימה לחץ על רקמות רכות עשה נמק בגודל של 4 על 5.." (עמ' 2 שורות 36-37 לפרוטוקול). המומחה הסביר כי מצא לנכון לקבוע את נכותו האורתופדית של התובע לפני תקנה 49 לתקנות המל"ל, בעוד שמומחי הצדדים קבעו את נכותו של התובע לפי תקנה 48, מאחר ותקנה 48 המתייחסת לקרסול בלבד, אינה ממצה במצבו של התובע שכן נגרמה לו פגיעה עצבית, עיוות בקרסול והיצרות של המפרק (עמ' 18 שורות 37-39, עמ' 19 שורות 1-12 לפרוטוקול). כן הסביר המומחה כי תקנה 49 מתייחסת בין היתר ל- Tarsal joints אשר הקרסול נכלל בהם (עמ' 3 שורה 32 לפרוטוקול). המומחה העיד כי התובע סובל מהגבלת תנועה בכיפוף גבי של הקרסול וכן ממגבלה בכיפוף כפי, אולם קלה יותר (עמ' 4 שורות 31-39, עמ' 5 שורות 1-7 לפרוטוקול). בהתאם לעדותו של המומחה, כתוצאה מהמגבלה יתקשה התובע בכריעה, בפעילות ספורטיבית מאמצת (ריצה, קפיצה), בהליכה ממושכת ובעבודות המצריכות כריעה כגון ריצוף (עמ' 5 שורות 13-22, עמ' 11 שורה 12, עמ' 13 שורה 2 לפרוטוקול) . המומחה העיד שהתובע מסוגל לעבוד כמלצר ראשי "כמה שראשי ככה פחות זז" (עמ' 11 שורות 2-3 לפרוטוקול). המומחה קבע כי אין בתמונות שהוצגו לו בהן נראה התובע מטפס על קיר טיפוס (נ/1), כדי לשנות מסקנותיו בחוות הדעת (עמ' 6 שורות 18-19 לפרוטוקול). המומחה העיד כי המגבלה של התובע תחמיר עם השנים (עמ' 10 שורות 1-2, עמ' 20 שורות 1-4). כן קבע המומחה כי אין למצבו הרפואי של התובע עובר לתאונה (שחזור רצועה צולבת) כדי לשנות משיעור הנכות שקבע לו כתוצאה מהתאונה (עמ' 17 שורות 15-16, 31-32 לפרוטוקול) . עם זאת אישר כי דלדול השרירים יכול להיות קשור למצב רפואי עובר לתאונה (עמ' 18 שורות 9-13 לפרוטוקול). המומחה אישר קביעתו לפיה הצלקת של התובע מכאיבה ומכערת (עמ' 19 שורות 17-18 לפרוטוקול) ואכן כך ניתן אף להתרשם מן הצלקת אשר הוצגה לבית המשפט. כן אישר המומחה כי נכותו של התובע משקפת את מצבו כיום (עמ' 19 שורות 34-37 לפרוטוקול).
35.הלכה פסוקה היא כי הקביעה הסופית בדבר מצבו הרפואי של התובע כתוצאה מהתאונה מסורה בידי בית המשפט. חוות דעתו של מומחה רפואי, בדומה לכל חוות דעת של מומחה המוגשת לבית המשפט, אינה אלא ראיה במסגרת כלל הראיות המובאות בפני בית המשפט, ואשר בית המשפט רשאי להסתמך עליה אך גם לדחותה, כולה או חלקה, בהתאם לשיקול דעתו. ראה בע"א 2541/02 צבי לנגר נ' ששון יחזקאל, פ"ד נח(2) 583, ע"א 16/68 רמת סיב בע"מ נ' דרוזי עקרם, פ"ד כב(2) 164. יחד עם זאת, הלכה פסוקה היא כי הידע הרפואי הוא נחלת המומחה הרפואי וכי ככל שאין בחוות דעת המומחה מסקנות אשר אינן יכולות לעמוד במבחן הביקורת של ההיגיון לאחר עיון בחוות הדעת וראיות אחרות שבפניו, בית המשפט לא יטה להתערב במסקנותיו של המומחה. ראה בע"א 2160/90 שרה רז נ' פרידה לאץ, פ"ד מז(5) 170.
36.בענייננו, המומחה מטעם בית המשפט נחקר באריכות על חוות דעתו ומסקנותיו בחוות הדעת לא נסתרו. לאחר שעיינתי עיין היטב בחוות הדעת, בטיעוני הצדדים ובעדות המומחה, אני סבורה כי המומחה הגיע למסקנותיו בצורה מקצועית ושקולה, תוך התייחסות לנתוני התובע ולמסמכים השונים אשר עמדו לפניו ולפיכך מצאתי לקבל את מסקנותיו במלואן ואני קובעת כי נכותו הרפואית של התובע כתוצאה מהתאונה היא כדלקמן:
אורתופדית - נכות בשיעור 20%.
פלסטית (צלקות) - נכות בשיעור 10%.
סה"כ נכות רפואית משוקללת 28%.
נכות תפקודית:
37.המונח "נכות תפקודית" מבטא מוגבלות או הפרעה בתפקודו של אדם שנפגע גופנית. מוגבלות זו יכול שתהא זהה או שונה מן הנכות הרפואית, כאשר הכוונה היא למידת השפעתה של הנכות על התפקוד בכלל. דהיינו, מידת הפגיעה בכושר התפקוד בתחומי החיים השונים. ראה בע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' סייף רמזי, פ"ד נב (3) 792. קביעת שיעור הנכות התפקודית אינה מהווה סוף פסוק באשר לשיעור הפגיעה בכושר השתכרותו של הנפגע המסוים. ייתכן שגריעת כושר ההשתכרות עולה או נופלת משיעור הנכות התפקודית, בהתחשב במקצועו ויתר נתוניו של הנפגע, בזיקה לעיסוקו, לעבודתו, לגילו, ולמצבו הרפואי בכללותו, ללא קשר לתאונה. הנכות התפקודית אמורה לשקף את הגריעה מכושר ההשתכרות אלא אם הוכח אחרת. ראה בע"א 722/86 יונס המאגר הישראלי לביטוח רכב, פ"ד מג 875.
38.לטענת התובע יש להעמיד את נכותו התפקודית כתוצאה מהתאונה על שיעור של 42% בהתאם לקביעת המל"ל בעניינו (כולל הפעלת תקנה 15 במלואה). לטענתו, כתוצאה מהתאונה הוא סבל ועודנו סובל מכאבים עזים בכל חלקי גופו ומהגבלתו בתנועות פלג גוף תחתון, הפוגעים בתפקודו השוטף. לטענתו, בעקבות התאונה, יוותר קרסול רגלו ימנית, לצמיתות, נפוח וכאוב. לטענתו, מצבה הוויזואלי של רגלו הימנית מכף הרגל ועד המפשעה, כה קשה עד כדי כך שהוא מתבייש ללכת עם מכנסיים קצרים ולחשוף את רגליו. לטענתו, מצב הקרסול מונע ממנו לבצע כל פעולה גופנית מאמצת, הוא אינו יכול לעמוד למשך זמן ארוך, אינו יכול להעמיס על הקרסול ומצבו גורם לו להיות מוגבל מאוד בחיי היומיום. לטענת התובע, עובר לתאונה, הוא היה רגיל לבלות שעות ארוכות על רגליו ומאז התאונה וכתוצאה ממנה הוא אינו יכול לבצע פעולות יום יומיות, אותן היה רגיל לבצע ללא הגבלה לפני התאונה. לטענת התובע, בשל התאונה הוא חושש מאוד לעתידו המקצועי.
39.הנתבעת והצד השלישי טוענים כי יש להעמיד את נכותו התפקודית של התובע על שיעור של 10% בלבד. לטענתם, לאחר התאונה התובע שב לתפקוד מלא ותקין. לטענתם, על תפקודו התקין של התובע ניתן ללמוד מחזרתו לעבוד בשלב מסוים לאחר התאונה בעבודות מזדמנות באותה המתכונת בה עבד עובר לתאונה ובכלל זאת הוא השתלב בעבודה כמלצר, עבודה שמטבע הדברים כרוכה בעמידה ממושכת ומאומצת. עוד מציינים הנתבעת והצד השלישי כי המומחה מטעם הנתבעת ציין בחוות דעתו כי התובע מתהלך ללא צליעה וללא שימוש באביזרי עזר, מנח העקבים תקין והוא מסוגל לעמוד על קצות הבהונות והעקבים. לטענתם, הנכות בגין הצלקת נעדרת כל משמעות תפקודית ולחלופין לנכות זו השלכה מינורית בלבד. לטענתם, העובדה כי התובע בחר לא להגיש תביעה לענף "ניידות " במל"ל מעידה אף היא על נכותו התפקודית המעטה.
40.עוד טוענים הנתבעת והצד השלישי, כי התובע התחתן לאחר התאונה ולנכותו כתוצאה מהתאונה אין ולא הייתה כל השלכה על מסלול ושגרת חייו. לטענתם מגבלות התובע, ככל וקיימות, הן כתוצאה ממצב רפואי קודם עובר לתאונה.
41.לאחר בחינת נסיבותיו של התובע, כעולה מחומר הראיות שלפני, הגעתי לכלל מסקנה כי נכותו התפקודית כתוצאה מהתאונה היא כשיעור הנכות הרפואית המשוקללת שנקבעה לו על ידי המומחה מטעם בית המשפט. לקחתי בחשבון כי המומחה מטעם בית המשפט קבע כי המגבלה האורתופדית ממנה סובל התובע אינה קלה ואף תחמיר עם השנים. המומחה העיד כי אין קשר בין מצבו הרפואי של התובע עובר לתאונה, לבין הנכות שנקבעה לו כתוצאה מהתאונה. התובע העיד, ועדותו הייתה אמינה בעיני, כי אין פעולה פיזית אותה הוא אינו מסוגל לבצע כלל, אולם פעולות שבעבר היו קלות, הפכו קשות כתוצאה מהתאונה (עמ' 36 שורות 32-36 לפרוטוקול). כך למשל העיד כי הוא מתקשה בעמידה והליכה ממושכת, בעלייה במדרגות ובטיפוס על סולם. כן העיד כי מאז התאונה, מלבד טיפוס על קירות טיפוס כתחביב, הוא אינו עוסק בכל ספורט אחר (עמ' 31 שורות 2-9 לפרוטוקול). כן העיד התובע כי על המגבלה ברגל ימין הוא מחפה על ידי שימוש מוגבר ברגל שמאל וכתוצאה מכך הוא סובל מכאבים בשתי רגליו. (עמ' 30 שורות 2-22 לפרוטוקול). התובע העיד עוד כי למעט מניסיונות בודדים (פעם, פעמיים), מאז התאונה הוא אינו מסוגל לרכב על אופנוע וכי כאשר ניסה לעשות זאת הוא סבל מכאבים כתוצאה מהזעזועים במהלך הנסיעה (עמ' 31 שורות 21-31 לפרוטוקול). כן העיד כי כתוצאה מהמגבלה הוא אינו מסוגל להישען על רגל ימין וככל שיעשה שכן הוא ייפול (עמ' 30 שורות 6-7 לפרוטוקול), הוא אינו מתקשה להתכופף "ש. אתה לא יכול להתכופף? ת. על רגל ימין לא.. להתכופף אני יכול להתכופף אני אמצא זווית לרגל שאני כן אתכופף, אבל זה לא יהיה ממש כיפוף כמו כיפוף על שתי הרגליים.. אני יכול להתכופף אני צריך למצוא זווית אחרת לרגל כדי שהיא תתאים את עצמה" (עמ' 32 שורות 19-23 לפרוטוקול). התובע העיד כי לאחר עבודתו כמלצר, נעשה על ידו ניסיון לעבוד כאחראי משמרת במלון בו הוא עובד, אולם עקב מגבלותיו כתוצאה מהתאונה הוא התקשה בכך ולבקשתו, הועבר לתפקיד של מנהל מסעדה, תפקיד המצריך פחות שעות עבודה ובשכר מופחת (עמ' 27 שורות 32-37 לפרוטוקול).
42.בצוותא עם נתונים אלו, אין להתעלם מכך כי מאז התאונה ועד היום התקדם התובע בעבודתו ושכרו עלה. התובע העיד כי בעבודתו, הן כמלצר בעבר והן כמנהל מסעדה כיום, הוא עובד במשמרות בנות 7 שעות (עמ' 28 שורות 1-3, עמ' 48 שורה 2 לפרוטוקול). הגם שהתקדמות התובע בתפקידו והעליה בשכרו אינן עומדות לו לרועץ, שכן הוא פעל להקטנת הנזק כמוטל עליו, יש בהן כדי להעיד על נכותו התפקודית של התובע כתוצאה מהתאונה. כן העיד התובע כי הוא נוהג לבלות במסיבות טבע ולרקוד ככל יכולתו (עמ' 34 שורות 10-28 לפרוטוקול) וכי כיום הוא נוטל הרבה פחות משככי כאבים מאשר בעבר (עמ' 37 שורה 27 לפרוטוקול).
43.באשר לצלקות שנותרו לתובע כתוצאה התאונה. הן המומחה מטעם הנתבעת והן המומחה מטעם בית המשפט, קבעו בחוות דעתם כי מדובר בצלקת מכערת ומכאיבה המקנה לתובע נכות בשיעור 10%. במסגרת הדיון הציג התובע לפני את הצלקת בקרסול. המדובר בצלקת בולטת ונפוחה אשר מעבר להיותה מכערת, אני סבורה כי היא בעלת השלכה תפקודית.
44.בשקלול כל הנסיבות האמורות מצאתי לנכון לקבוע כי לתובע נכות תפקודית בשיעור של 28% כשיעור הנכות הרפואית המשוקללת שנקבעה לו על ידי המומחה מטעם בית המשפט.
שכרו של התובע:
45.לטענת התובע, בשים לב לכך שבמועד התאונה הוא היה בן 23 וטרם נכנס למעגל העבודה ובהתאם להלכות הרלבנטיות לעניין זה, יש לחשב את הפסדיו לעבר ולעתיד לפי השכר הממוצע במשק.
הנתבעת והצד השלישי טוענים כי יש להעמיד את בסיס שכרו של התובע על שיעור נמוך מהשכר הממוצע במשק זאת בשים לב לבעיות הקשב והריכוז מהן הוא סובל ובגינן הוא מטופל בריטלין לאורך השנים. לא מצאתי כי יש לאמץ עמדתם זו של הנתבעת והצד השלישי שכן התרשמתי כי התובע , בהתאם לעבר התעסוקתי אשר הציג מתמודד היטב עם אותן הגבלות , כך שאינן רלבנטיות לגובה שכרו.
46.ביחס להפסדי השכר של התובע לעבר, הגעתי לכלל מסקנה יש להעמיד את שכרו הממוצע לפי השכר הממוצע שנקבע לו במל"ל. מדו"ח הרציפות בביטוח של התובע (נספח 1ב לתיק המוצגים מטעם צד ג'- ג/1) עולה כי לאחר שחרורו של התובע משירות צבאי סדיר בחודש 8/09, הוא עבד בתקופה 9-12/09 כשכיר ב"חב' ישרוטל בע"מ" בשכר כולל של 16,355 ₪ - סך של כ 4089 ₪ לחודש. במהלך שנת 2010 בתקופה של 11 חודשים עבד התובע כשכיר בארבעה מקומות עבודה שונים (טרגון הסעדה והשקעות בע"מ, מיי גרדן וולף מסעדות בע"מ, ישרוטל בע"מ ו- 1492 אילת בע"מ) והשתכר סך כולל של 41,688 ₪ - סך של 3,790 ₪ לחודש. במהלך שנת 2011, עבד התובע 12 חודשים ב"טרגון הסעדה והשקעות בע"מ" והשתכר סך כולל של 34,955 ₪- 2913 ₪ לחודש. במהלך שנת 2012 עבד התובע 4 חודשים ב"טרגון הסעדה והשקעות בע"מ" והשתכר סך כולל של 14,621 ₪- 3,655 ₪ לחודש. בשנת 2013 עבד התובע בחמש מקומות עבודה שונים (013 נטוויז'ן, גלעדי שבתאי, ישרוטל בע"מ, דעש אלונים, ביט מסעדנות בע"מ) והשתכר בתקופה של 12 חודשים סך כולל של 36,900 ₪- 3,075 ₪ לחודש. בשנת 2014 עבד התובע שנה מלאה בישרוטל בע"מ והשתכר סך כולל של 50,709 ₪- 4,226 ₪ לחודש. בשנת 2015 עבד שנה מלאה בישרוטל בע"מ והשתכר סך כולל של 41,709 ₪ - 3,476 ₪ לחודש. שכרו הרבע שנתי של התובע במל"ל הועמד על סך של 13,909 ₪ - סך של 4636 ₪ לחודש, משוערך (הצמדה בלבד) סך של 4,740 ₪, 4,700 ₪ מעוגל), סכום זה משקף את רמת השתכרותו לעבר.
47.ביחס לעתיד - ההלכה לפיה כאשר מדובר בתביעות נזקי גוף של קטינים יחושבו הפסדי השכר לעתיד בהתאם לשכר הממוצע במשק, הורחבה אף באשר לצעירים המצויים בראשית דרכם שנפגעו בטרם גבשו מסלול מקצועי מוגדר. ראה בע"א 228/91 יוכבד מלכה (הלפרין) נ' ג'מיל אברהם סנואר (17/05/1994). חומר הראיות בעניינו של התובע, מצביע על כך כי במועד התאונה התובע טרם גיבש מסלול מקצועי מוגדר והעובדה כי עובר לתאונה ולאחריה הוא עבד בעבודות מזדמנות אף תומכת בכך. כן צרף התובע כאמור תלושי שכר לחודשים 1-4/17 מהם עולה כי בתקופה זו שכרו והממוצע עמד על סך של 8,126 ₪ ברוטו, עדות לכך כי מאז התאונה שכרו עלה. לפיכך, בהתאם להלכה לעיל, לצורך חישוב הפסדי השכר של התובע לעתיד מצאתי לנכון להעמיד את שכרו בגבוה השכר הממוצע במשק (מעודכן לחודש 12/17) סך של 10,148 ₪.
הנזק:
הפסדי שכר לעבר:
48.תקופה א - אי כושר מלא ממועד התאונה (21/4/12) ועד ליום 31/10/12:
6 חודשים * 4,700 ₪ = 28,200 ₪ בצירוף ריבית מאמצע תקופה סך של 29,000 ₪ מעוגל.
תקופה ב' - מיום 1/11/12 ועד ליום 31/1/13 לפי 60% נכות:
3 חודשים * 4,700 ₪ * 60% = 8,460 ₪, בצירוף ריבית מאמצע תקופה סך של 9,000 ₪ מעוגל.
תקופה ג'- מיום 1/2/13 ועד ליום 30/6/13 לפי 50% נכות:
5 חודשים * 4,700 ₪ * 50% נכות= 11,750 ₪, בצירוף ריבית מאמצע תקופה סך של
12,000 ₪ במעוגל.
תקופה ד', החל מיום 1/7/13 ועד למועד מתן פסק הדין לפי 28% נכות:
54 חודשים * 4700 ₪ * 28% נכות = 71,064 ₪, בצירוף ריבית מאמצע תקופה סך של 73,000 ₪ במעוגל.
סה"כ לעבר: 123,000 ₪ במעוגל.
הפסדי השתכרות לעתיד:
49.החישוב הוא לפי 28% נכות תפקודית משכר בסך של 10,148 ₪ ובהיוון עד גיל 67.
10,148 ₪ * 28% * 273.795 (מקדם היוון) = 777,972 ₪ ובמעוגל 778,000 ש"ח.
הפסד פנסיה:
50.נוכח הפגיעה בשכר, הפיצוי בגין הפסד הפנסיה הוא כדלקמן:
(123,000 ₪* 12%) + (778,000 ₪ * 10%) = 92,560 ₪ ובמעוגל 93,000 ש"ח.
עזרת צד ג' לעבר ולעתיד:
51.לטענת התובע, לאחר שחרורו מבית החולים לנוכח מגבלותיו כתוצאה מהתאונה הוא נזקק לסיעוד מלא של בני משפחתו אשר ערכו עבורו עבודות ניקיון ובישול ועזרו לו בלבוש וברחצה. לטענתו, בני משפחתו הסיעו אותו לכל הטיפולים הרפואיים להם הוא נזקק, סייעו בהגשת ההתחייבויות ובתיאום הטיפולים, תמכו בו והעניקו לו סיוע כנדרש. לטענתו, בעתיד מגבלותיו כתוצאה מהתאונה יהפכו למשמעותיות יותר. בעדותו לפני טען התובע כי אמו ואשתו סייעו לאחר התאונה (עמ' 45 שורות 30-31 לפרוטוקול). לטענתו, בני משפחתו סייעו לו כלכלית לפעמים (עמ' 36 שורות 7-8 לפרוטוקול). בהתאם לעדותו, הוא לא יכול לבצע בפעולות בבית כפי שביצע עובר לתאונה כמו לתקן דברים בבית או לטפס על סולם (עמ' 36 שורות 12-26 לפרוטוקול). התובע בעדותו לא ידע לפרט פעולות נוספות אותן הוא מתקשה לבצע (עמ' 36 שורות 27-30 לפרוטוקול).
52.הלכה פסוקה היא כי משעסקינן בעזרת בני משפחה, אין מקום לפסיקת פיצוי ככל שמדובר בסיוע סביר אשר ניתן לצפות כי יוענק לנפגע על ידי בן משפחה. ראה בע"א 810/81 לוי נ' מזרחי, פ"ד לט(1) 477. בענייננו, לא הוצגו לפני אסמכתאות אשר יעידו על הפסדי שכר של מי מבני משפחתו של התובע בשל הצורך לסייע לו. יחד עם זאת, הלכה פסוקה היא כי רשאי בית המשפט לפסוק פיצוי בגין עזרת הזולת, אף מבלי שהובאה ראיה לכך, והוא אף יכול לערוך אומדנא ובלבד שהשתכנע כי העזרה שהושטה לנפגע ניתנה לו מעבר לזו המקובלת בין בני משפחה. ראה בע"א שושני נ' קראוז, פ"ד כח(1) 277; ע"א מלכה נ' אטקין, פ"ד מ"ד(4) 168. בענייננו, אני פוסקת לתובע פיצוי גלובלי בגין עזרת צד ג' לעבר בסך של 6,000 ₪, בייחוד בעבור התקופה שבסמוך לאחר התאונה בה היה התובע מצוי באי כושר ונזקק לעזרת בני המשפחה. אשר לעזרת צד ג' לעתיד - על אף שהטענה לא נתמכה באסמכתאות יש להניח כי התובע יזדקק לעזרה נוכח מגבלותיו אם כי לא בהיקף הנטען על ידו. משכך מצאתי לנכון לפסוק לתובע בגין ראש נזק זה לעתיד סך של 4,000 ₪.
סה"כ בגין ראש נזק זה 10,000 ₪.
הוצאות רפואיות ונסיעות:
53.לטענת התובע, בעקבות התאונה וכתוצאה ממנה הוא נזקק לטיפולים רפואיים אינטנסיביים. בשל כך נאלץ לא אחת להוציא כספים עבור נסיעות לקופת החולים לבתי החולים, עבור רכישת תרופות, ביקורים אצל רופאים ותשלומים רבעוניים לקופת חולים. לטענתו, הוא יזדקק בעתיד להוציא כספים רבים עבור טיפולים. לטענת התובע בשל אי ידיעתו והזמן הרב שחלף, הוא שמר רק על קבלות בודדות. בעדותו לפני, טען התובע כי הוציא כספים בעבור רכישת משככי כאבים ואולם כיום הוא נוטל הרבה פחות משככי כאבים, כ 3-4 פעמים בחודש, תלוי בלחץ בעבודה (עמ' 37 שורות 21-33 לפרוטוקול). התובע אישר כי כל הטיפולים ניתנו במסגרת קופת חולים אולם טען כי לא הכל ממומן על יד הקופה ועליו לשאת בתשלומים רבעוניים, בעבור רכישת תרופות, טיפולי פיזיותרפיה ועוד (עמ' 45 שורות 5-14 לפרוטוקול). התובע העיד כי לא היה מודע לכך שהיות והתאונה הוכרה כתאונת עבודה, הוא זכאי לפטור מתשלום השתתפות וכן זכאי לקבל מהביטוח הלאומי את הוצאות לנסיעות רפואיים (עמ' 45 שורות 15-20 לפרוטוקול). כן העיד כי הוא לא שמר על הקבלות מאחר ולא ידע כי עליו לעשות כן (עמ' 48 שורות 10-12 לפרוטוקול).
54.הוצאות שהוציא ניזוק עד למועד מתן פסק הדין, הן בגדר "נזק מיוחד", המחייב פירוט והוכחה (ד. קציר "פיצויים בשל נזק גוף", מהדורה רביעית, התשנ"ח-1997, עמוד 486). בענייננו כאמור התובע לא צירף ולו קבלה אחת או כל אסמכתא אחרת אשר תעיד על ההוצאות שנגרמו לו, לטענתו. בנוסף, בהיות התאונה תאונת עבודה, מוטלת על התובע החובה להקטין את הנזק בדרך של פניה למוסד לביטוח לאומי להחזר הוצאותיו. לזאת יש להוסיף את העובדה כי לאור ההלכה שנפסקה בעא 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא (2) 724, זכאי התובע לקבל את הטיפול הרפואי הנדרש במסגרת קופת החולים בה הוא חבר. אשר על כן, מצאתי לנכון לפצות את התובע בגין ראש נזק זה על בסיס הערכה גלובלית בסך של 4,000 ₪. באשר לעתיד, התובע לא הציג חוות דעת או אסמכתא רפואית אחרת אשר תאשר את טענתו, לפיה יזדקק לטיפולים רפואיים בעתיד. עם זאת בשים לב למגבלותיו של התובע ומוגבלותו סביר להניח כי יזדקק לטיפולים, ובדיקות אם כי לא בהיקף הנטען על ידו. לפיכך, מצאתי לנכון לפסוק לתובע בגין ראש נזק לזה לעתיד סך גלובלי של 2,000 ₪.
סה"כ בגין ראש נזק זה סך של 6,000 ₪.
כאב וסבל:
55.אני פוסקת לתובע פיצוי בסך 100,000 ₪ על הנזק הלא ממוני שנגרם לו.
56.נוכח האמור לעיל אני פוסקת לתובע פיצויי בראשי הנזק הבאים:
הפסדי שכר לעבר, סך של 123,000 ₪;
הפסדי שכר לעתיד, סך של 778,000 ₪;
הפסדי פנסיה, סך של 93,000 ₪;
עזרת צד ג' לעבר ועתיד, סך של 10,000 ₪;
הוצאות לעבר ועתיד, סך של 6,000 ₪;
כאב וסבל (נזק לא ממוני), סך של 100,000 ₪;
סה"כ: 1,110,000 ₪.
מן הסכום דלעיל יש לנכות את תגמולי המל"ל בסך של 525,774 ₪ בהתאם לחוות דעתה מיום 12/2/17 של האקטוארית מטעם הנתבעת גב' ענת ספיר. סכום זה כשהוא משוערך (הצמדה + ריבית) נכון להיום עומד ע"ס של 533,000 ₪ במעוגל.
ובסה"כ - 577,000 ₪.
ההודעה לצד ג':
57.במסגרת ההודעה לצד שלישי, טוענת הנתבעת/המודיעה כי על הצד השלישי לשפותה בגין כל סכום בו תחויב לשלם לתובע בגין התאונה, זאת בהתאם לפוליסת הביטוח אשר הנפיקה לה הצד השלישי אשר ביטחה את הרכב בו נהגה בעת התאונה. לטענתה, מתקיים החריג הקבוע בפוליסה ולפיו המבטח לא יהיה פטור מחבותו, אם הנוהג ברכב היה בעל רישיון נהיגה בר תוקף במועד כלשהו במשך 24 החודשים שקדמו למועד קרות התאונה. לטענתה של הנתבעת, הפסילה נכנסה לתוקפה רק בתאריך 2/1/13, לאחר התאונה. לטענתה, הטענה בדבר פסילת רישיון הנהיגה של הנתבעת בתאריך 28/2/12, היא שגויה ומוטעית שכן לטענתה רישיונה מעולם לא נפסל בפניה והיא לא הייתה מודעת לפסילה עד תום ההליכים כנגדה. לטענתה, הפסילה המנהלית אותה ריצתה הייתה בשנת 2008 לערך. לטענת הנתבעת, גם הטענה בדבר פקיעת רישיון הנהיגה שלה בשנת 2011 אינה יכולה לעמוד לצד השלישי, שכן בהתאם לתנאי הפוליסה, רישיונה היה בתוקף בתוך 24 החודשים שקדמו למועד קרות התאונה. לפיכך, לטענת הנתבעת הפוליסה הייתה בתוקף במועד קרות התאונה ותניות הפטור להן טוען הצד השלישי, אינן חלות ועליו לנהוג בהתאם לפוליסה ולשאת בחבות, במידה וייקבע כי הנתבעת אחראית לתאונה.
58.הנתבעת טענה כי כאשר הוגש כנגדה כתב אישום ונפתחו נגדה הליכים פליליים בגין התאונה דנן, במסגרת עסקת טיעון, בשל הלחץ בו הייתה נתונה, היא התמקדה בביטול האישום כנגדה בגין נהיגה בפסילה, מאחר ולטענתה אישום זה לא היה נכון. לטענתה, היא לא הבינה את משמעות הקביעה לפיה התרשלה בתאונה. לטענתה, עוה"ד שייצג אותה בהליך הפלילי המליץ לה לפעול למחיקת הסעיף של השלילה, שכן הוא הכי משמעותי. הנתבעת מודה כי פסילת רישיונה עד תום ההליכים ניתנה במהלך דיון בו היא נכחה, אלא שלטענתה באותו הזמן עקב "הכשל התקשורתי" בינה לבין באת כוחה דאז, עו"ד רות גדרון, היא לא הבינה את הנאמר באותו הדיון ובאת כוחה לא הסבירה לה את ההשלכות כתוצאה מפסילת רישיונה עד תום ההליכים. הנתבעת טוענת כי ברגע שהבינה את ההשלכות, כשבועיים לאחר מתן ההחלטה על הפסילה, היא יצרה קשר עם באת כוחה וביקשה ממנה להגיש באופן מידי בקשה לביטול ההחלטה על הפסילה וזו התחייבה כי העניין יטופל. כעבור שבוע לערך, שוב יצרה הנתבעת, לטענתה, קשר עם באת כוחה על מנת לברר האם הדבר בוצע ובאת כוחה הבטיחה לה כי העניין יטופל בתוך יום –יומיים. אלא שבמועד התאונה נשוא התביעה שלפני, התברר לנתבעת להפתעתה, כך לטענתה, כי רישיונה פסול וכי באת כוחה לא עשתה כל פעולה בעניין זה כפי שנתבקשה. לטענת הנתבעת, התברר לה בדיעבד כי את הבקשה לביטול הפסילה הגישה באת כוחה רק ביום 24/4/12, יומיים לאחר התאונה נשוא התביעה שלפני ורק ביום 6/5/12 בוטלה הפסילה. תלונה שהגישה הנתבעת כנגד באת כוחה ללשכת עורכי הדין נסגרה מחוסר ראיות.
59.במסגרת הודעתה במשטרה במועד התאונה, הודתה הנתבעת כי אין לה רישיון בתוקף, אך כעת טוענת הנתבעת כי כוונתה הייתה לפקיעת הרישיון עקב חובות בהוצאה לפועל, כאשר מדובר בעניין טכני בלבד של אי חידוש רישיון הנהיגה ולא בפסילה מנהלית.
60.הצד השלישי טוען כי דין ההודעה כנגדו להידחות ולו מן הטעם כי ביום 16/4/15 ניתן פסק דין במסגרת התביעה העיקרית הדוחה את התביעה כנגדו, כאשר על פסק דין זה לא הוגשה כל השגה או ערעור והוא הפך סופי וחלוט, באופן המקים מעשה בית דין ומניעות להעלות טענות כלשהן כנגדו, הן בידי התובע והן בידי הנתבעת בקשר לתאונה. עוד לטענתו, במועדים הרלבנטיים לתאונה הנטענת, הנתבעת נהגה ועשתה שימוש ברכב מבלי שהחזיקה ברישיון נהיגה תקף, אשר פקע כבר בשנת 2011, זאת בניגוד לדין ולתנאי הפוליסה ובאופן שהשימוש ברכב היה ללא כיסוי ביטוחי ו/או תוך כדי הפרת תנאי התעודה והפוליסה. עוד נטען כי ביום 28/2/12 נפסלה הנתבעת, על ידי בית המשפט לתעבורה בפ"ת, בפניה, מלקבל רישיון, עוד תום ההליכים כנגדה ונקבע כי הפסילה תחל לא יאוחר מיום 27/3/12 , כך שבכל מקרה במועד הרלבנטי לתאונה, הפסילה הייתה בתוקפה והנתבעת הייתה מודעת לקיומה. לטענת הצד השלישי בנסיבות לא מתקיים החריג הקבוע בפוליסה בדבר תקפותה למשך 24 חודשים שקדמו למועד קרות התאונה וזאת בין היתר משום שבמועד קרות התאונה, הייתה הנתבעת פסולה מלקבל או להחזיק ברישיון, זאת מכוח החלטה שיפוטית ובאופן כזה שאין כל תחולה לחריג. לטענת הצד השלישי, גם אם יוכח כי פסה"ד או ההחלטה אשר מכוחה נפסלה הנתבעת מלהחזיק ברישיון נהיגה בוטל או שונה בשלב מאוחר יותר, הרי שלשינוי זה אין תוקף רטרואקטיבי, כך שבכל מקרה במועד הרלבנטי עשתה הנתבעת שימוש ברכב מבלי שהחזיקה ברישיון נהיגה בתוקף.
61.לאחר שעיינתי בכלל טיעוני הצדדים ובראיות הרלבנטיות, כמו גם שמעתי עדותה של הנתבעת לפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין ההודעה לצד שלישי להידחות.
62.במסגרת התביעה העיקרית ניתן פסק דין חלוט המורה על דחיית התביעה כנגד "אליהו חב' לביטוח בע"מ", כנתבעת בתביעה עיקרית, לא היה כל מקום להשיבה להליך על ידי הגשת הודעת צד שלישי כנגדה. לא הוצגה כלל בידי הנתבעת תעודת ביטוח התקפה למועד התאונה. מעבר לכך ולגופו של עניין, החריג בפוליסה עליו נסמכת המודיעה בהודעתה אינו חל בענייננו, שכן הוצגו לפני ראיות למכביר המעידות על כך שבמועד התאונה הייתה המודיעה, בידיעתה ובהסכמתה, פסולה לנהיגה. ס' 8(ב)(1) לפוליסה קובע כלהלן: "המבטח לא יהיה פטור מחובתו לפי פוליסה זו אם הנוהג ברכב היה בעל רישיון נהיגה בר תוקף כאמור בסעיף קטן (א), במועד כלשהו במשך 24 החודשים שקדמו למועד קרות תאונת הדרכים, ובלבד שבעת קרות מקרה הביטוח לא היה פסול מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה כאמור לפי הוראות שבחיקוק, פסק דין, החלטות בית משפט או רשות מוסמכת אחרת" (ההדגשה אינה במקור- מ.ק.נ). בענייננו, במועד התאונה הייתה הנתבעת פסולה לנהיגה.
63.ביום 11/8/11 במסגרת תת"ע 2671-08-11 בבית המשפט לתעבורה בפ"ת, הוגש כנגד הנתבעת כתב אישום בגין עבירת נהיגה בשכרות מיום 24/6/11. בהזמנה לדיון ובכתב אישום צוין כי "כיוון שלנהגת אין רישיון נהיגה בתוקף, נתתי את מפתחות הרכב לחבר שלה לפי בקשתה" (נספח 2/ב לתיק המוצגים מטעם הצד השלישי- ג/1).
מאישור משרד התחבורה מיום 22/4/12 ואישור "מסך שאילתות – שאילתא לקובץ נהגים" מיום 21/4/12 עולה כי רישיון הנהיגה של הנתבעת היה בתוקף עד ליום 15/6/11 וזו רשומה כפסולה לנהיגה (נספח 2/ו לג/1).
במסגרת דיון שהתקיים ביום 28/2/12, בהסכמת הצדדים נפסלה הנתבעת עד תום ההליכים נגדה. נקבע כי הפסילה תחל לא יאוחר מיום 27/3/12 וכי עד למועד זה על הנתבעת להפקיד את רישיונה במזכירות בית המשפט (נספח 2/ג לג/1).
לאחר התאונה נשוא התביעה שלפני, ביום 24/2/12, הגישה הנתבעת 1 באמצעות ב"כ דאז בקשה לביטול הפסילה (נספח ג' לתצהיר הנתבעת 1- נ/2). במסגרת דיון שהתקיים ביום 6/5/12, בו לא נכחה הנתבעת 1 על אף שהיה עליה להתייצב לדיון, בהסכמת הצדדים, נעתר בית המשפט לבקשת הנתבעת לחזור בה מהסכמתה לפסילה עד תום ההליכים והתיק נקבע להקראה ליום 31/5/12 תוך שצוין כי חובה על הנתבעת 1 להתייצב לדיון (נספח ד' לנ/2). הנתבעת 1 לא התייצבה לדיון שהתקיים ביום 31/5/12 ועל כן הוצא כנגדה צו הבאה. בדיון שהתקיים ביום 2/7/12 בו נכחה הנתבעת, נקבע התיק להוכחות. בדיון ההוכחות שהתקיים ביום 13/11/12, בו נכחה הנתבעת, נעתר בית המשפט לבקשת ב"כ הנתבעת דאז עו"ד רות גדרון להתפטר מייצוג הנתבעת. בדיון זה נשמעה פרשת התביעה והתיק נקבע להמשך הוכחות ליום 2/1/13. הנתבעת לא התייצבה לדיון ההוכחות, זאת על אף שכאמור הייתה מודעת למועד הדיון, ועל כן הורשעה בהעדרה בעבירה של נהיגה בשכרות והוטלו עליה העונשים הבאים: קנס בסך 1,500 ₪ או 15 ימי מאסר; פסילה בפועל לתקופה של 24 חודשים בניכוי 30 יום פסילה מנהלית; פסילה על תנאי של 4 חודשים למשך 3 שנים (נספח ו' לתצהיר גילוי המסמכים מטעם הנתבעת 1 – ת/3). כלל אלו מעידים על כך כי הנתבעת הייתה מודעת היטב לעובדה כי נהגה ללא רישיון נהיגה בתוקף והייתה פסולה מלהחזיק ברישיון נהיגה בעת התאונה דנן.
64.במועד התאונה נשוא התביעה שלפני נסעה הנתבעת ברכב מסוג מאזדה ועמה היו ברכב אחותה מור קלדרון, אשר ישבה מקדימה לידה וחברתה בתיה גל אהרון אשר ישבה מאחור בצד ימין. מיד לאחר התאונה, במסגרתה הודעתה במשטרה (ג/2) ולבקשתה של הנתבעת, הצהירה הגב' גל- אהרון כי היא זו שנהגה ברכב במועד התאונה. בהמשך ההודעה נרשם בדו"ח - "לאחר הפסקה להתייעצות ושיחה עם חברתה, ממשיכים הודעה שעה 19:09. מבקשת שוב שלא להתחיל בהודעה ואז נכנסת חברתה בשם דנה ומודיעה לי שהיא מצטערת אבל היא נהגה והיא מצויה בשלילה. בהמשך הודעתה הצהירה הגב' גל אהרון "היום בשעה 17:15 לערך, נסעתי ברכב עם חברה שלי דנה ואחותה מור, אני ישבתי מאחור בצד ימין, היינו בקלאב הוטל ורצינו לצאת צפונה, נסענו לתדלק את הרכב, אני לא כל כך שמתי לב לכביש כי הייתי עסוקה בפלאפון ואז בפניה הרגשתי הדף חזק בצד שלי, החלון שלי היה פתוח וחלקים מאופנוע שהתנגש בנו עפו פנימה ופגעו לי בגב. דנה עצרה את הרכב ויצאה לרוכב ואז באה לרכב והתחילה להזיז אותו, אני אמרתי לה לא להזיז כי אסור אבל היא כנראה לא שמעה אותי ואחר כך אמרה לי להגיד לי שאני נהגתי כי אין לה רישיון נהיגה....". הדברים מדברים בעד עצמם ומעלים כי לא זו בלבד שהנתבעת הייתה מודעת היטב לכך שנהגה ללא רישיון תקף, היא אף טרחה מידית לאחר התאונה להטיל את האחריות על מעשיה על הגב' גל אהרון. לולא הייתה הנתבעת מודעת לכך כי אין בידה רישיון תקף, לא היה לה כל עניין לבקש את הגב' גל אהרון כי תיקח את האחריות לנהיגה על עצמה.
65.במסגרת הודעתה במשטרה, כאשר נשאלה הנתבעת לעניין השלילה היא השיבה: "לפני מספר חודשים עצרו אותי על אלכוהול, עשיתי הסדר עם עורכת הדין שלי שאני יפקיד רישיון נהיגה לפני המשפט, עורכת הדין שלי אפשרה לי חודש ימים עד הפקדה ובמהלך החודש הזה אני התחרטתי והודעתי לה שאני לא מוכנה לשלילה והיא הגישה בקשת דחיה, עדיין לא ידוע לי אם יש החלטה או לא אבל בכל מקרה אני לא הפקדתי רישיון נהיגה.. " (נספח ד לג/1). במזכר מיום 8/2/12 של בוחן המשטרה מר שייקה פלג נכתב: "בתאריך 28/2/12 נפסלה הנהגת עד תום ההליכים בתיק של נהיגה בשכרות וזאת על פי בקשתה. השופטת קבעה שהפסילה תחל לא יאוחר מיום 27/3/12 שעה 12:00. הנהגת נהגה בתאונה בתאריך 21/4/12 וזאת כשידעה שהיא בפסילה ורק בתאריך 24/4/12 הוגשה בקשה לביטול הפסילה, זאת אומרת, לאחר התאונה. ורק בתאריך 6/5/12 אישרה השופטת את ביטול הפסילה. (נספח ז' ל ת/3).
66.עדותה של הנתבעת לעניין זה, הייתה רצופה בסתירות ובאי דיוקים לשון המעטה ורק חיזקה את הטענה לפיה במועד התאונה הייתה הנתבעת מודעת לכך שהיא מצויה בשלילה. הנתבעת העידה כי במועד התאונה בשל הלחץ בו הייתה מצויה ומאחר וידעה כי אין לה רישיון בתוקף, ביקשה מחברתה הגב' גל אהרון כי תצהיר לפני השוטר שהיא זו שנהגה ברכב. הנתבעת העידה כי באותה העת זה היה נראה לה הדבר הנכון לעשות וכי מאותו הרגע כל שאמרה היה אמת. בעדותה, כאשר נשאלה הנתבעת 1 מדוע היה לה צורך לבקש מחברתה להצהיר כי היא זו שנהגה ברכב במועד התאונה, זאת בנסיבות בהן היא טוענת כי היה לה רישיון בתוקף במועד התאונה, היא טענה כי עשתה זאת בשל הלחץ בו הייתה נתונה באותה העת ומאחר וידעה כי רישיונה לא היה בתוקף "ש. זאת אומרת את ידעת שאת בשלילה. ת. אני לא הייתי בשלילה אמרתי לא היה לי רישיון בתוקף.. ש. לא היה לך רישיון בתוקף, לא בשלילה. ת. נכון. ש ולכן ביקשת מחברה שלך. ת. שתיקח את זה." (עמ' 49 שורות 9-39, עמ' 50 שורות 1-8, עמ' 70 שורות 26-29 לפרוטוקול) . במסגרת הודעתה של הגב' אהרון במשטרה נרשם על ידי החוקר כי בשלב כלשהו נכנסה הנתבעת 1 לחדר ואמרה שהיא זו שנהגה ברכב והיא מצויה בשלילה. חברתה בתיה אהרון אישרה בעדותה לפני כי הנתבעת ביקשה ממנה להציג עצמה כנהגת הרכב מאחר והיא הייתה בשלילה (עמ' 77 שורות 34,26, עמ' 78 שורות 8-11 לפרוטוקול). חרף זאת, במסגרת עדותה לפני טענה הנתבעת 1 כי היא מעולם לא אמרה לחוקר דבר כזה וטענה כי באותו הרגע כלל לא ידעה כי היא בשלילה (עמ' 71 שורות 11, 17-19 לפרוטוקול). עדותה זו של הנתבעת הותירה רושם בלתי מהימן.
67.במסגרת הודעת הנתבעת 1 במשטרה היא טענה כי לא ידוע לה האם ניתנה החלטה בבקשתה לביטול הפסילה המנהלית שהוטלה עליה במסגרת ההליך בגין עבירת השכרות. בעדותה לפני הכחישה הנתבעת כי אמרה דבר כזה ".ת. אני אומרת לו שאני לא יודעת אם יש החלטה? ...מה זאת אומרת אם יש, אני לא יודעת שיש החלטה? אני לא ידעתי בכלל שאני בפסילה במסוף. הוא הפתיע אותי שהוא אמר לי שאני בפסילה. ש. את היית בדיון שנכחת שפסלו אותך איך את לא יודעת? ת. אבל שבועיים אחרי הזה העורך דין אמרה לי במפורש שאני כבר לא." (עמ' 74 שורות 22- 25 לפרוטוקול). בעדותה לפני הודתה הנתבעת כי במסגרת ההליך בגין עבירת הנהיגה בשכרות היא נפסלה בהסכמתה ובידיעתה ובנוכחותה של באת כוחה דאז (עמ' 50 שורות 17-23 לפרוטוקול). בעוד שמהראיות עולה כי עבירת הנהיגה בשכרות ארעה במהלך שנת 2011, בעדותה לפני טענה הנתבעת כי היא נתפסה נוהגת בשכרות הרבה לפני כן, במהלך שנת 2009 (עמ' 65 שורות 1-9 לפרוטוקול). כאשר התבקשה הנתבעת לאשר כי כאשר נתפסה נוהגת בשכרות היא כבר הייתה ללא רישיון, היא טענה כי הדבר חדש לה (עמ' 65 שורה 16). כאשר נשאלה מדוע היא לא התייצבה לדיון בעניינה, במהלכו הורשעה, על אף שהייתה מודעת למועד הדיון היא טענה כי לא התייצבה מאחר והזכויות שלה שם "כבר מזמן פגו" (עמ' 69 שורות 17-18).
68.בדיון שהתקיים ביום 28/2/12, במסגרתו כאמור נפסלה הנאשמת עד לתום ההליכים, ניתנה החלטת כבוד השופטת רות רז כלהלן: "אני פוסלת את הנאשמת עד תום ההליכים נגדה. הפסילה תחל לא יאוחר מיום 27/3/12. עד למועד זה על הנאשמת לפנות למזכירות בית המשפט לצורך ביצוע הפקדה. קובעת להקראה נוספת ליום 2/7/12 שעה 11:30" .(נספח 2/ג לתיק המוצגים מטעם הצד השלישי-ג/1). לגרסתה של הנתבעת, המשמעות של החלטה זו היא כי במהלך התקופה שממועד הדיון במסגרתו נפסלה עד לתום ההליכים ועד למועד ההפקדה, אפשר לה בית המשפט לחזור בה מהסכמתה לפסילה עד לתום ההליכים. "השופטת נתנה לי חודש ימים לחזור בי. ש. איפה זה כתוב? ... ת. לא זה לא הפרוטוקול, .. צריך להיות פה עוד אחד... שבו נאמר שהשופטת נותנת לי חודש ימים ארכה עד שאני אמורה להפקיד את הרישיון ובחודש הזה אני יכולה להתחרט לא לתת את הרישיון עד תום ההליכים. למעשה התחרטתי במהלך החודש, שבועיים אחרי העורכת דין שלי קיבלה טלפון ממני שבו נאמר שאני מבקשת ממך לבטל את הבקשה הזאת כי אני לא מעוניינת להיות בפסילה עד תום ההליכים." (עמ' 66 שורות 25-36, עמ' 67 שורות 1-3 לפרוטוקול).
69.בעדותה טענה הנתבעת עוד, כי לא היה עליה לבצע הפקדה בתאריך הנקוב מאחר ועורכת הדין שלה דאז אמרה לה שכבר אין צורך בכך (עמ' 67 שורות 3-10 לפרוטוקול). לטענתה, במהלך שיחה שקיימה עם באת כוחה במסגרתה ביקשה הנתבעת 1 לפנות אל בית המשפט בבקשה לביטול הפסילה ובאת כוחה דאז אמרה לה כי היא תגיש את הבקשה וכי הנתבעת 1 "יכולה לעלות על ההגה" וכי "הכול מטופל הכול מסודר יש לך רישיון" והנתבעת 1 סמכה עליה (עמ' 67 שורות 8-34 לפרוטוקול). טענות אלו של הנתבעת 1 לא הוכחו והן אינן מתיישבות עם הראיות שלפני, מה גם שאין כל הגיון בכך שכל עוד לא בוטלה הפסילה בפועל, תמליץ לה באת כוחה לנהוג ברכב. בעדותה לפני אישרה הנתבעת, כי אין לה אישור בכתב על ביטול הפסילה ולמעשה היא לא ביקשה אישור שכזה מבאת כוחה (עמ' 67 שורות 37-38, עמ' 68 שורות 1-3 לפרוטוקול).
70.אם אין די בכך, הנתבעת טענה כי הרכב בו נהגה בעת התאונה הושכר לה מעם מגרש מכוניות בנתניה אשר בעליו הוא אדם בשם בן ציון (עמ' 72 שורה 39 לפרוטוקול). בעדותה בתחילה טענה כי יש לה הסכם שכירות לרכב (עמ' 65 שורות 30-31 לפרוטוקול). כאשר נתבקשה להציג הסכם שכירות לרכב היא טענה: "זה חבר טוב שלי לא עשה איתי הסכם ממש, עשה איתי אבל לא, שהוא התבקש להציג את ההסכם בתעבורה, הוא טען שאני לא משכירה את הרכב אבל בסדר זה נסגר בתעבורה." (עמ' 73 שורות 7-10 לפרוטוקול). הנתבעת טענה כי היא שילמה בעבור שכירות הרכב סך של 3,000 ₪ מדי חודש (עמ' 73 שורות 70-71 לפרוטוקול) אולם כאשר נשאלה איפה האישור על התשלומים היא השיבה כי היא אינה יודעת (עמ' 73 שורות 15-16 לפרוטוקול) ובהמשך "כמובן שיש הסכם שילמתי עליו כל חודש, לא אצלי, אצל אותו בעל רכב כי זה נשאר אצלו ואני לא קיבלתי.." (עמ' 75 שורות 15-17 לפרוטוקול). הנתבעת אישרה כי הרכב הושכר לה כאשר היא מודעת לכך שאין לה רישיון בתוקף. (עמ' 65 שורות 22-39, עמ' 66 שורות 1-8). "ש. אז למעשה את אדישה. .ת אני ממש לא אדישה. ש. נוסעת בלי רישיון, לשיטתך לפחות נכון? ת. זה לא היה, קודם כל אני לא עליתי להגה כל כך הרבה בשביל שיטה.. לא זה לא היה שיטה אני נסעתי רק עד אילת. נכון ברישיון לא תקף חטפתי את העונש קיבלתי מה שמגיע לי על המקרה הספציפי הזה, אבל מפה לשלילה יש הבדל נורא עצום וכבד." (עמ' 70 שורות 30-37 לפרוטוקול).
71.הנתבעת טענה כי ההליך כנגדה בגין התאונה נשוא התביעה שלפני, נסגר באילת וטענה כי בידיה אישור לכך. אישור שכזה לא הוצג לעיוני ולא בכדי, שכן מהראיות שלפני עולה כי כוונת הנתבעת הייתה להחלטה על התליית התיק עד לאיתורה של הנתבעת, לאחר שהניסיונות שנעשו על מנת לאתרה לא צלחו. (עמ' 68 שורות 28-34 לפרוטוקול).
72.זאת ועוד, כאמור לעיל במסגרת התביעה שלפני ניתן כנגד הנתבעת פסק דין בהעדר הגנה, לאחר שלא הגישה כתב הגנה במועד שנקצב. במסגרת בקשתה לביטול פסק דין, אשר התקבלה, בס' 5 היא טענה: "בתאריך 22/10/14, כשנתיים וחצי ממועד התאונה, קיבלה המבקשת באמצעות שליח שהגיע לביתה כתב תביעה שהוגש נגדה על ידי המשיב 1 (התובע בתביעה שלפני- מ.ק.נ). ולפיו לאור העובדה שהמשיב 1 נהג ללא ביטוח חובה תקף לקטנוע החליט הוא להגיש את התביעה לפי פקודת הנזיקין..". בבקשה נטען עוד, כי לאחר שקיבלה לידיה הנתבעת 1 את כתב התביעה, היא יצרה קשר טלפוני עם עורך דין מאזור הצפון, אשר זהותו לא צוינה במסגרת הבקשה, אותו לטענתה היא איתרה באינטרנט. עורך דין זה המליץ לה שלא להגיש כתב הגנה במסגרת ההליך שלפני, על מנת שלא "להעיר את המתים", כך כלשון הנתבעת. בסעיף 9 לבקשה נטען כי ביום 26/4/15 הגיע שליח לביתה של הנתבעת 1 ומסר לבעלת הדירה שלה את פסק הדין בהעדר כנגדה ובעלת הדירה העבירה לנתבעת את פסק הדין, יומיים לאחר מכן. בעדותה לפני בית המשפט, טענה לפתע הנתבעת כי את כתב התביעה נשוא התביעה שלפני היא קיבלה יחד עם פסק הדין או לאחריו (עמ' 60 שורה 25 לפרוטוקול). בהמשך טענה, כי כוונתה הייתה בכלל לפסק הדין שניתן כנגדה במסגרת ההליך הפלילי באילת, בגין התאונה נשוא התביעה שלפני. כאשר נשאלה כיצד מתיישבת טענתה לפיה היא קיבלה קודם את פסק הדין ורק לאחר מכן את כתב התביעה עם טענתה לפיה לאחר קבלת כתב התביעה היא פנתה לאותו עורך דין מהצפון אשר ייעץ לה שלא להגיש כתב הגנה, היא העידה: "אני קיבלתי על התעבורה באילת לא משהו שקשור אליו, אני לא קיבלתי שום דבר שקשור לדיונים האלה" (עמ' 61 שורות 26-27 לפרוטוקול). "ש. אז מה הסיפור של העורך דין שאמר לך תשבי בשקט ושלא תעירי את השדים אם כבר היה פסק דין איזה שדים? ת. אבל זה היה לפני. זה בכלל היה מדובר על תעבורה לא כאן על האזרחי...ש.. את אומרת העלית אותו (אותו עו"ד מהצפון- מ.ק.נ) לשיחת ועידה עם אמא שלי ואמר לי תשבי בשקט אל תעירי את המתים ואולי חברת הביטוח תיתן לך כיסוי. ת. לא ... ממש ממש לא. אני קיבלתי את פסק הדין של המיליון שקל. ש. מתי קיבלת אותו? ת. הזדעזעתי אני לא יכולה להגיד לך בדיוק מתי אני לא זוכרת. הזדעזעתי מהפסק דין התחלתי לחפש עורכי דין ומצאתי עורך דין דרך האינטרנט שהוא היה הראשון שהתקשרתי אליו הוא אמר לי אם קיבלת פסק דין אזרחי והתעבורתי בכלל סגרו לך את התיק אין לך מה לפנות לאף אחד אין לך מה לדבר את צריכה ללכת ולבטל את פסק הדין. אמרתי לו אוקי, זה מה אני צריכה, אני צריכה עו"ד? הוא אמר לי כן. ...ש. תראי בבקשה את ס' 8 תגידי לי איך זה מסתדר עם מה שאת אומרת... ת. עוד קודם לכן ב 22/10/14 בשעה 4 וחצי הגיע שליח לביתי ומסר לי כתב התביעה שהוגש נגדי, זה לא כתב התביעה זה פסק הדין. זה הפסק דין שקיבלתי לא קיבלתי שום תביעה. ש. אבל ב 2014 לא ניתן פסק דין. ת. אני לא קיבלתי שום תביעה..." (עמ' 62 שורות 14-39, עמ' 63 שורות 1-8 לפרוטוקול). בלשון עדינה יאמר כי גרסת הנתבעת לא נותרה אחידה לאורך עדותה והיא התקשתה להתמודד עם המסמכים אשר הוצגו לה והסותרים לחלוטין את דבריה.
73.הנה כי כן, הוכח בראיות מתאימות כי תוקף רישיונה של הנתבעת פג בשנת 2011 (פסולה לנהיגה). גם אם אקבל את טענתה לפיה פקיעת הרישיון הייתה עקב חובות בהוצאה לפועל ולא בשל פסילה מנהלית הרי שבמסגרת תת"ע 2671-08-11 בבית המשפט לתעבורה בפ"ת במסגרת דיון שהתקיים ביום 28/2/12, בהסכמת הצדדים נפסלה הנתבעת עד תום ההליכים נגדה כאשר נקבע כי הפסילה תחל לא יאוחר מיום 27/3/12 בעוד שהתאונה נשוא התביעה שלפני ארעה ביום 21/4/12, כך שבמועד התאונה הייתה הנתבעת פסולה לנהיגה ובאופן כזה שהחריג הקבוע בפוליסה אינו חל ולא ניתן מכוחו לחייב את הצד השלישי בשיפוי המודיעה בגין סכומים בהם תחויב במסגרת ההליך שלפני. אין בעובדה כי ביום 24/4/12, יומיים לאחר התאונה נשוא התביעה שלפני, הגישה הנתבעת בקשתה לביטול הפסילה המנהלית בקשה אשר אושרה על ידי בית המשפט רק ביום 6/5/12, כדי לשנות מהעובדה כי במועד התאונה הייתה הנתבעת פסולה לנהיגה. אין זאת אלא שבחירת הנתבעת לפנות אל בית המשפט בבקשה לביטול הפסילה, יומיים לאחר התאונה היא תוצאה ישירה של התאונה נשוא התביעה שלפני ובמטרה ברורה להכשיר את הקרקע לטענתה לפיה במועד התאונה היא לא הייתה בפסילה. אין בטענות הנתבעת באשר ל"כשל תקשורתי" בינה לבין באת כחה דאז, אשר ממילא לא הוכחו, כדי לשנות מקביעתי זו. הנתבעת לא מצאה לנכון לזמן לעדות את באת כוחה דאז אשר בכוחה היה לאשש או לחלופין להפריך את טענותיה ועובדה זו עומדת לנתבעת לרועץ בהתאם להלכה לפיה מעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה, הייתה זו פועלת נגדו. ראה בע"א 548/78 פלונית ואח' נ' פלוני, פד לה(1), 736. כאשר נשאלה על כך הנתבעת במסגרת עדותה, היא טענה כי היא לא זו שהייתה צריכה להזמין את עו"ד גדרון לעדות.
74.כלל המקובץ לעיל מוביל למסקנה כי החריג בפוליסה אינו חל בענייננו באשר לנתבעת ומשכך, דין ההודעה כנגד הצד השלישי להידחות. על הנתבעת לשאת איפוא במלוא החבות בנזקי התובע אשר נגרמו בעקבות נהיגתה הרשלנית.
75.סוף דבר,
התביעה מתקבלת.
ההודעה לצד שלישי נדחית.
הנתבעת תשלם לתובע סך 577,000 ₪ בצירוף שכר טרחת עו"ד בשיעור 15%, וכן את הוצאות המשפט בסך 3500 ש"ח.
כן תישא הנתבעת בהוצאות הצד שלישי בסך 3000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪. הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.
ניתן היום, כ"ט אייר תשע"ח, 14 מאי 2018, בהעדר הצדדים.
