ת"א 17037-04-12 מועצת העדה האורתודוקסית נצרת נ' סח'ניני

לפניי בקשת התובעת (להלן: "המבקשת") לחייב את הנתבעת (להלן: "המשיבה") בהפקדת ערובה לשם הבטחת הוצאותיה, זאת עפ"י הנטען מכוח סמכותו הכללית של בית המשפט לתת סעד לפי סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט"), והשוואה ו/או היקש לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות").

לטענת המבקשת, הגם שאין הוראות דין ו/או תקנה המסדירה את זכותה לדרוש סעד ספציפי זה ככל שזו קיימת במקרה ההפוך עת מבקש נתבע להבטיח את הוצאותיו ע"י חיוב תובע בהפקדת ערובה בהתאם לתקנה 519 לתקנות, עדיין בית המשפט יכול להשתמש בסמכותו הכללית מכוח סעיף 75 לחוק בתי המשפט ולתת סעד כזה, כאשר לשיטת המבקשת השוואה בין הוראות תקנה 519 לתקנות והכללים שנקבעו בהלכה הפסוקה לשם החלת הוראות התקנה, מלמד כי בנסיבות המקרה, ולאור החיסרון הכלכלי של המשיבה ומתן צו כינוס נגדה, ולאור סיכוייה התביעה הגבוהים אל מול סיכויי ההגנה הקלושים, יש מקום לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה לשם הבטחת הוצאות המבקשת.

המשיבה מתנגדת לבקשה, וטוענת כי לא קיים הסדר תחיקתי דומה לזה הקיים בתקנה 519 לתקנות שמסמיך את בית המשפט לחייב את הנתבע בהפקדת ערובה לשם הבטחת הוצאות התובע, ולטעמה של המשיבה, ממילא המבקשת אינה עומדת בתנאים שנקבעו בהלכה הפסוקה לשם חיוב המשיבה בהפקדת ערובה.

לאחר עיון ושקילה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

במחלוקת בין הצדדים, אני סבורה כי גם אם נניח לטובת המבקשת כי בית המשפט יכול לעשות שימוש בסמכותו הכללית - לתת סעד המחייב נתבע בהליך להפקיד ערובה לשם הבטחת הוצאות התובע בהליך – ולמען הסר ספק איני קובעת כך, וגם אם אין הסדר כזה בתקנות כפי שקיים במקרה ההפוך בהתאם לתקנה 519, עדיין אין המקרה שלפנינו נמנה על המקרים שבהם בתי המשפט ראו צורך בחיוב תובע במתן ערבות עת הפעילו את תקנה 519.

שכן בהלכה הפסוקה, הודגש כי ביהמ"ש אינו מחייב תובע בהפקדת ערובה מחמת עוניו בלבד, וכי ביהמ"ש יעשה שימוש בסמכותו לפי תקנה 519 לתקנות בעיקר בשני מקרים : 1) כאשר התובע מתגורר מחוץ לארץ; 2) כאשר התובע לא המציא את מענו כנדרש (לעניין הזה ראו : רע"א 2241/01 נינה הופ נ' ידיעות תקשורת ואח', תק-על 2001(2) 537 (שם פסקה 2) ; וכן רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים ואח', תק-על 2004(2), (שם פסקה 5) (להלן: עניין "נעים")).

בענייננו, גם אם נכיר באפשרות לחיוב נתבע בהפקדת ערובה לשם הבטחת הוצאות תובע בהליך משפטי, אפשרות שלא הוסדרה בתקנות, עדיין במקרה דנא המשיבה הינה תושבת המדינה, מתגוררת בעיר נצרת, ולא נטען כי כתובתה או מקום מגוריה אינם ידועים למבקשת.

כך או כך, הקושי שבו תתקל התובעת בגביית הוצאותיה המשפטיות ככל ותביעתה תתקבל, אינו שיקול מספיק שיכול להצדיק את חיוב המשיבה בהפקדת ערובה, מקום שמטרתה של תקנה 519 לתקנות הוא הבטחת הוצאות הנתבע וצמצום הגשת תביעות סרק (ראו עניין נעים לעיל, פסקה 5), וככל והתובע לא מפקיד ערובה שחויב להפקידה בית המשפט רשאי לדחות את תביעתו (תקנה 519(ב) לתקנות), כאשר הסדר דומה אינו קיים למקרה ההפוך במטרה להבטיח הוצאות תובע שסיכויו טובים לזכות בהליך משפטי ו/או כדי לצמצם ולמנוע "הגנת בדים", וגם אין לבית המשפט את הכלים כדי להחיל הוראה דומה או מקבילה לתקנה 519 (ב) לתקנות ע"י מחיקת הגנתו של הנתבע למשל.