ת"א 16837-06-15 בנק הפועלים בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל

לפניי בקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבה לבצע דיספוזיציה בזכויות בנכס מקרקעין הידועים כמגרש 114 לפי תוכנית ג/בת/69, חלקה 104 בגוש 15249 (להלן: "הנכס") ולבצע שינויים כלשהם בנכס ובכלל זה, להרוס את המבנה הבנוי בנכס, כולו או חלקו.

רקע עובדתי

1.ביום 17/11/02 נחתם בין רשות מקרקעי ישראל (אז מינהל מקרקעי ישראל) לבין חברת אמ.די.הי. בנייה והשקעות בע"מ (להלן: "החברה") חוזה פיתוח לפיו הוקצה לחברה, בפטור ממכרז, מגרש למטרת הקמת מפעל ליצור צינורות, ומטרת ההקצאה בהסכם הפיתוח הוגדרה "כתעשייה ומלאכה". החברה הפרה את חוזה הפיתוח ובמקום להקים במגרש מפעל צינורות, היא הקימה אולם שמחות, וזאת בניגוד להתחייבותה בהסכם הפיתוח. עקב הפרה זו, שלחה המשיבה לחברה ביום 25/05/06 הודעה על ביטול הסכם הפיתוח, ודרשה ממנה לפנות את המגרש ולהשיבו לידיה כשהוא ריק מכל אדם וחפץ ולשחררו מכל חוב, שיעבוד, משכנתא או כל זכות אחרת של צד ג'.

2.משלא פינתה החברה את המגרש ולא הרסה את המבנה שהקימה עליו, הגישה המשיבה נגד החברה תביעת פינוי וסילוק יד לבית משפט השלום בנצרת. בפסק הדין מיום 23/10/10 קבע כב' השופט כנעאן, כי במגרש לא הוקם כל עסק ליצור צינורות וכי כלל "לא הייתה כוונה אמיתית להקים עסק כזה". עוד נקבע כי "החתימה על חוזה הפיתוח לאחר מכן הייתה חסרת תום לב בידיעה ברורה כי אין בכוונת הנתבעת לממש את מטרת הפיתוח והיא הקמת מפעל צינורות". כב' השופט כנעאן דחה אחת לאחת את כל הטענות שהעלתה החברה, קיבל את התביעה נגדה, נתן נגדה צו פינוי וסילוק יד וחייב אותה לשלם למשיבה פיצויים מוסכמים בסך כ- 86,000 ₪.

3.ערעור שהגישה החברה לבית המשפט המחוזי נדחה. בית המשפט המחוזי קבע אף הוא, כי החברה התנהלה בחוסר תום לב בולט עת מלכתחילה היא לא התכוונה להקים במגרש מפעל צינורות, וניצלה את הפטור ממכרז שניתן לה בעקבות הצהרתה שבכוונתה להקים מפעל צינורות, לצורך הקמת אולם שמחות, שאינו תואם את ייעוד חוזה הפיתוח. בית המשפט המחוזי דחה עתירת החברה לצוות על פרסומו של מכרז חדש וקבע, כי להריסת המבנה חשיבות רבה "על מנת שלא להוציא את המערערת - החוטאת נשכרת ממעלליה, על שקיבלה לידיה מגרש בפטור ממכרז על מנת להקים עליו מפעל לייצור צינורות, ובנתה עליו אולם אירועים". נוכח האמור דחה, כאמור, בית המשפט המחוזי את ערעור החברה.

4.בקשת רשות ערעור שהגישה החברה לבית המשפט העליון (רע"א 1816/13) אף היא נדחתה. בית המשפט העליון קבע, כי "המבקשת קיבלה קרקע – משאב ציבורי – בפטור ממכרז, לצורך הקמת מפעל לייצור צינורות. כך נקבע בהסכם הפיתוח, וכך נקבע בהתחייבות מאוחרת יותר שנחתמה על ידי המבקשת בשנת 2004 ... כבר בעת החתימה על הסכם הפיתוח לא התכוונה המבקשת לממש את מטרתו. ואמנם, עם קבלת הקרקע עשתה בה המבקשת (החברה - ע.ט.) כבשלה והקימה אולם אירועים. תוך הפרה של התחייבויותיה בהסכם הפיתוח, שעמדו ביסוד הקצאת הקרקע ללא מכרז ... מדובר בהתנהלות חמורה, המתקרבת, אם לא למעלה מכך, לפלישה לקרקעות מדינה". עוד נקבע על ידי בית המשפט העליון, כי " ... התנהלותה של המבקשת היא המצע עליו נזרעו קביעותיהן של הערכאות הקודמות בדבר השבת הקרקע כשהיא ריקה. טענתה של המבקשת, כי הריסת האולם תסב לה נזקים כספיים, אינה משנה ממסקנה זו; גם אם נניח כי כך הדבר ... אין בזאת כדי להוות משקל נגד להתנהלותה החמורה ולחשיבות השמירה וההקפדה על האינטרס הציבורי".

5.החברה לא הרימה ידיים, והגישה עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת בגדרה היא עתרה להורות למשיבה להוציא למכרז את המקרקעין עליהם היא בנתה את אולם האירועים. בית המשפט המחוזי (כב' השופט ארבל) דחה את העתירה וקבע, בין היתר, כי "מתן אפשרות לקיום מכרז עם המחוברים שניבנו תוך הפרת הסכם הפיתוח עם הרשות ופיצוי המפר בעלויות הבניה, גוררת את הרשות להשלים עם ההפרה, הפרת השוויון, הפרת עקרון הצדק החלוקתי ומניעת עיכוב התחרות על קרקעות המדינה והקופה הציבורית ואין מקום לעשות כן".

6.ערעור שהוגש לבית המשפט העליון במסגרת עע"מ 2929/14 נדחה. בית המשפט העליון קבע כי " ... אין עילה כלשהי בתחום המשפט המנהלי להתערב בהחלטת רמ"י, או לשנות פסיקתו של בית המשפט המחוזי. רמ"י נהגה במערערת במתינות. במקום להשתלח ברמ"י, מוטב היה למערערת לנהוג ביושר. במשך 10 שנים הפיקה ממון רב מהפעלת אולם אירועים שלא כדין ... על פני הדברים נראה כי בעורמה זכתה המערערת לקבל את המגרש בפטור ממכרז, כאשר כלה ונחרצה עמה עוד מלכתחילה לבנות ולהפעיל אולם אירועים, במקום מפעל לייצור צינורות". עוד נקבע כי "המערערת נהגה בעזות מצח. "לית דין ולית דיין", בצפצוף קולני, נמשך ובוטה "צפצפה" המערערת על רמ"י, על בית המשפט, על הציבור". על סמך קביעות אלה דחה, כאמור, בית המשפט העליון את ערעורה של החברה.

הבקשה והתגובה לה