ת"א
בית משפט השלום באר שבע
|
16807-06-15
22/12/2016
|
בפני השופטת:
מיכל וולפסון
|
| - נגד - |
המבקשת:
תחנת באר שבע
עו"ד אלון דפנה
עו"ד מירי ויינשטיין
|
המשיבים:
1. חליל קבועה
2. אמיליה פטלך
3. אסף סעד לוי
4. חברת דואר ישראל בע"מ
עו"ד יונס אבו עג'אג'
עו"ד משה שרגא
עו"ד אייל בלי זובסקי
|
| החלטה |
בהמשך להחלטה לקביעת התיק לשמיעת הראיות עתר בא כוח הנתבע מס' 2 לקבלת תע"צ מתיק החקירה לגבי הראיות בתיק החקירה לגבי האישום השלישי שהוגש כנגד צד שלישי בת.פ.
39573-02-15 בבית המשפט השלום באשקלון (להלן: "צד ג' ") המדינה התנגדה לבקשה.
לאחר שמיעת טענות הצדדים אני דוחה את הבקשה.
המחלוקת בין התובע לבין הנתבע מס' 2 על פי חזית המחלוקת נשוא כתבי הטענות היא בשאלה האם הנתבע מס' 2 רכש רכב של התובע מצד צד ג', בנסיבות של תקנת השוק (סעיף 34 לחוק המכר, תשכ"ח-1968 ). בא כוח הנתבע מס' 2 טוען כי הוא נדרש לפחות להודעות של העדים בעסקת המכר של הרכב של התובע, נשוא האישום השלישי, כדי לטעון כי גם אם העסקה בין צד שלישי לנתבע מס' 2 לא הייתה בנסיבות של תקנת השוק ,הדבר לא מעלה או מוריד כי לתובע אין זכות ברכב. מחלוקת זו אינה חלק מחזית המחלוקת והיא טענה הפוכה לטענת ההגנה של תקנת השוק.
בא כוח הנתבע מס' 2 , עו"ד משה שרגא, גם טען כי הוא נדרש לעיון בהודעות התובע ואחיו במשטרה בהתייחס לאישום השלישי כי יש סתירה בין הנסיבות של המכירה כפי שהן מפורטות בכתב האישום לבין האמור בכתב התביעה. ההשוואה בין האישום השלישי לבין כתב התביעה מצביעה על הבדלים בגרסאות. ההבדלים בין גרסה שמופיעה באישום השלישי לבין כתב התביעה מתמקדים בשאלה האם הרכב נמכר בתנאים של הטעיה ומרמה ותמורתו לא שולמה לאחר המכירה , כעולה מכתב האישום או האם הרכב נגנב תחת מסווה של בדיקתו והטעיה בבטוחה שנמסרה של שיק בטחון.
ההבדלים היו רלבנטיים אילו טען הנתבע מס' 2 כי רכש את הרכב מבעליו החוקיים או מיופה הכוח של הבעלים החוקיים, לכאורה הנתבעת מס' 1. זו אינה טענת ההגנה של הנתבע מס' 2. אוסיף כי ההגנה של תקנת השוק חלה גם כשהמוכר אינו בעל זכויות בממכר.
העדר רלוונטיות של חומר החקירה למחלוקת שבפני די בהם כדי לדחות את הבקשה.
לאור כי הטעון בפני התמקד גם בזכות הנתבע מס' 2 לעיון בתיק החקירה כדי לנהל את הגנתו בתיק האזרחי, אתייחס גם לפן המשפטי של הסוגיה . אציין כי הנתבע מס' 2 הוא עד באישום הרביעי בתיק הפלילי בהקשר לנסיבות שהביאו אותו לקבל את הרכב מצד שלישי תמורת ציוד שהוא מכר לצד שלישי ולא קיבל כנגדו תמורה.
לאחר שמיעת באי כוח הצדדים, עוה"ד יונס אבו עג'אג', בא כוח התובע, עו"ד משה שרגא, בא כוח הנתבע מס' 2, עו"ד אלון דפנה מטעם פרקליטות מחוז הדרום (אזרחי), ועו"ד מירי ויינשטיין מפרקליטות מחוז דרום (פלילי) , נחה דעתי כי לנתבע אין זכות על פי דין לעיון המבוקש או לתע"צ . בא כוח הנתבע מס' 2 הפנה את בית המשפט לדברי כב' השופטת דפנה ברק ארז בבג"ץ 5090/11 ארגון "יש דין – מתנדבים למען זכויות אדם נ' פרקליט המדינה (13/2/14) וטען כי יש להחיל את אותה חשיבה גם בבקשה זו.
עמדת המדינה בסוגיה זו היא כי אין זכות מוקנית לעד בהליך פלילי (באישום הרביעי- מ'ו') תוך הפניה לחקיקה הרלבנטית. סעיף 74(א)(1) לחוק סדר דין הפלילי, נ"מ תשמ"ב-1982 קובע את זכות העיון של הנאשם לאחר הגשת כתב האישום כדי לאפשר לו להתגונן. בפן האזרחי, סעיף 14 (9) לחוק חופש המידע, תשנ"ח-1998 מוציא מכלל החוק את מערכי המודיעין והחקירות המשטרתיים. בהתייחס לנוהל פרקליט המדינה שבורר בבג"ץ 5090/11 – הסוגיה שם התייחסה לזכות למתלונן שתיק החקירה נסגר מבלי להגיש כתב אישום. הנתבע מס' 2 אינו נאשם או מתלונן שתלונתו נגנזה. ההיפך הוא הנכון. תלונתו נחקרה והיא האמור באישום הרביעי של כתב האישום. אני מקבלת את עמדת עו"ד ויישנטיין מטעם המדינה כי העיתוי של העיון חשוב מבחינת יכולת המדינה לנהל את ההליך הפלילי ללא תקלות וחשש של פגיעה בו והתנהלות המדינה עולה בקנה אחד עם ההליך הפלילי שאינו מתנהל בקלפים פתוחים כמו ההליך האזרחי.
רשמתי בפני כי המדינה תבחן את האפשרות לאפשר קבלת ההודעות המבוקשות אחרי שמיעת העדויות בתיק הפלילי, לפחות בהתייחס לאישום השלישי.