פלוני נ' אלוקל בע"מ

1.התובע, יליד 3.1.1965, הגיש תביעתו כנגד הנתבעת עקב נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, בתאונה שאירעה ביום 7.5.2015.

2.לטענתו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בכתב התביעה, הרי שביום 7.5.2015 בשעות הבוקר, במסגרת עבודתו בשירות הנתבעת, הוא הועסק כעוזר לעובד ותיק בעבודה על מכונת מסור דיסק שולחני. השניים עסקו בחיתוך לוח פלסטיק שאורכו כ - 3 מטרים ורוחבו כ - 60 ס"מ. בעת חיתוך הלוח, לאחר שהגיע לגודל של 60 X 70 ס"מ, שעה ששני העובדים אחזו בלוח הפלסטיק, הוסט הלוח לכיוון המסור, ידו הימנית של התובע נדחפה לעבר המסור שהיה בפעולה ונפגעה ממנו. כתוצאה מכך נפצע התובע באופן חמור.

התובע הובהל לבית החולים רמב"ם בחיפה, שם נבדק ונמצא כי הוא סובל מחתך מרוטש רדיאלי בגובה גליל פרוקסמאלי, ללא חשיפת עצם. החתך נפתר, ידו של התובע הונחה בסד והוא שוחרר לביתו עם המלצה לנטילת תרופות לשיכוך כאבים והמשך מעקב רפואי. התובע טופל במרפאת כירורגית כף יד ובהמשך, הופנה למרפאת ריפוי בעיסוק וטיפולי פיזיותרפיה. נטען, כי ביום 22.7.2015, בעת ביקורת שנערכה לו, נמצא כי התובע סובל מדלדול בשרירי האמה בכף היד, רגישות מקומית, הגבלה ניכרת בתנועות האגודל והוא אובחן כסובל מ - CRPS. לטענתו, מאז התאונה הוא מוגבל בתפקודו, הוא סובל מכאבים עזים בכל היד, המקרינים לכתף, וכן מרגישות והגבלה חמורה בתנועות ידו ואצבעות כף ידו הימנית. התובע טען, כי הוא מוגבל בביצוע פעולות יומיומיות, הוא נזקק למנוחה וטיפולים אינטנסיביים ולעת הגשת התביעה טרם חזר לעבודתו ולא נראה כי יהיה כשיר לעבודה המתאימה לכישוריו ולהשכלתו בעתיד הנראה לעין.

התובע טען, כי התאונה אירעה בשל חוסר זהירות ו/או רשלנות של הנתבעת, אשר החזיקה במסור חשמלי מסוכן ו/או בלתי מוגן ו/או שאינו תקין, היא הנהיגה שיטת עבודה בלתי בטוחה, לא סיפקה לו אמצעי בטיחות נאותים, לא הזהירה ו/או לא הדריכה אותו כראוי באשר לאופן ביצוע העבודה ולא פיקחה על עבודתו. עוד נטען, כי הנתבעת הפרה את הוראות סעיף 37 לפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), התש"ל - 1970. לפיכך, עתר התובע להורות לנתבעת לפצותו בגין נזקיו.

3.הנתבעת כפרה בכתב הגנתה בעצם האירוע ובנסיבותיו הנטענות, היא הכחישה את טענותיו של התובע בדבר רשלנות שלה ומנגד, טענה כי נזקיו של התובע נגרמו עקב רשלנותו הבלעדית. בנוסף, כפרה הנתבעת בנזקיו של התובע.

4.א.התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. המוסד לביטוח לאומי הכיר באי כושר עבודה מלא של התובע למשך 90 ימים ולאחר מכן, נקבעה לו נכות רפואית זמנית בשיעור של 40%, עד ליום 30.4.2016. וועדה רפואית קבעה כי עקב התאונה נותרה לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור של 30% בגין CRPS לפי סעיף 31 (4)(א)ׁIII וכן, נכות בשיעור של 5% בגין מצב נפשי, לפי סעיף 34 (ב)(1 - 2). בנוסף, נקבע כי יש להפעיל את תקנה 15 במחצית ולפיכך, הועמד שיעור נכותו של התובע על 51%.

ב.ד"ר מרדכי קליגמן, המומחה מטעם התובע בתחום האורתופדיה, קבע כי כתוצאה מהתאונה התובע סובל מ - CRPS בכף יד ימין הדומיננטית וכי נותרה לו נכות בשיעור של 20% באצבע I (אגודל) לפי סעיף 43(1)ב ונכות בשיעור של 12% באצבע II (אצבע המורה), לפי סעיף 43(2)ב. נכותו הרפואית האורתופדית המשוקללת, על פי חוות דעתו של ד"ר קליגמן, הינה בשיעור של 30%.

ג.ד"ר ראסם כנאענה, המומחה מטעם התובע בתחום הנפשי, קבע כי כתוצאה מהתאונה סובל התובע מהפרעת הסתגלות עם תגובה דכאונית, סימנים חרדתיים ו - PTSD. הוא העריך כי שיעור נכותו הזמנית של התובע במשך שנתיים לאחר התאונה עמד על 20% וכי נכותו הצמיתה הינה בשיעור של 15% בהתאם לסעיף 34ב(2 - 3), מותאם.

ד.ד"ר שי פריימן, המומחה מטעם הנתבעת בתחום האורתופדיה, קבע כי התובע סובל מנכות בשיעור של 20%, בגין מצב של קישיון לא נוח באגודל, לפי סעיף 43(1)ב.

ה.ד"ר נאסר סרור, המומחה מטעם הנתבעת בתחום הנפשי, קבע כי התובע אינו סובל מנכות בתחום זה.

5.לאור הפערים בין חוות דעת המומחים מטעם הצדדים, מונה ד"ר שמואל ליובושיץ כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה. בנוסף, מונה ד"ר פרחאת כמאל כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי.

א.ד"ר ש. ליובושיץ לא מצא בבדיקתו את התובע עדות ל - CRPS. מנגד, הוא קבע בחוות דעתו מיום 28.4.2017, כי התובע סובל מנכות בשיעור של 20% לפי סעיף 43(1)ב בגין קישיון האגודל ונכות בשיעור של 3.5% לפי סעיף 44(3) לתקנות בגין אי עשיית שימוש והגבלת תנועה קלה במפרקי אצבע II. נכותו המשוקללת על פי חוות הדעת הינה בשיעור של 23% (ולא 23.5% כפי שנרשם בחוות הדעת).

ב.ד"ר פרחאת כמאל קבע בחוות דעתו מיום 8.5.2017, כי התובע סובל מפתולוגיה נפשית משולבת של תסמינים פוסט טראומתיים (PTSD) והפרעת הסתגלות חרדתית - דכאונית. הוא קבע, כי במשך שנה מאז האירוע התאונתי, סבל התובע מנכות נפשית זמנית בשיעור של 15% לפי סעיף 34(ב)(2 - 3), מותאם. נכותו הצמיתה של התובע החל מיום 7.5.2016 הינה בשיעור של 10% לפי סעיף 34(ב)(2) לתקנות.

6.בנוסף, הגיש התובע את חוות דעתו של מר א. אסבן, מומחה לבטיחות, בנוגע לליקויים בסביבת עבודתו של התובע. הנתבעת לא הגישה חוות דעת נגדית מטעמה בתחום זה.

7.משלא הגיעו הצדדים לידי פשרה על בסיס הצעת בית המשפט, נקבע התיק להוכחות. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית וכן, את תצהירו של מר מוחמד אבו שאהין, אשר עבד עמו על מכונת הניסור בעת אירוע התאונה. הנתבעת לא הגישה תצהירי עדות ראשית מטעמה.

בפתח דיון ההוכחות שהתקיים בפני ביום 7.5.2018, הגיעו הצדדים לידי הסכמות לפיהן, הנתבעת מכירה באחריותה לארוע התאונה נשוא התביעה והדיון ייסוב סביב שאלת האשם התורם והנזק בלבד. במצב דברים זה, ויתר ב"כ הנתבעת על חקירתו של מר א. אסבן, מומחה הבטיחות מטעם התובע.

במהלך דיון ההוכחות נחקרו התובע והעד מטעמו על תצהיריהם. ב"כ הצדדים סיכמו את טענותיהם בעל פה ומכאן פסק הדין.

דיון והכרעה

נסיבות הארוע ושאלת האשם התורם 

8.הצדדים לא העמיקו בסיכומיהם בנוגע לנסיבות הארוע ונראה כי לא קיימת מחלוקת אמיתית בעניין, בפרט לאור עדותו של מר מוחמד שאהין, מי שהיה העובד הבכיר עימו עבד התובע בעת הארוע התאונתי.

9.כפי שעולה מהעדויות שהובאו בפני, הרי שהתובע החל לעבוד אצל הנתבעת כשבעה חודשים טרם התאונה. הוא הועסק כעוזר לפועל ותיק ממנו, מר שאהין, בעבודה עם מסור דיסק שולחני. עיון בתמונות שצורפו לחוות דעתו של המומחה אשר סבן (ת/3), מדובר במסור דיסק שולחני מאסיבי. במרכז משטח העבודה קיים מסור דיסק עגול, שניתן להגבהה על פי הצורך, לפי עובי החמר הנדרש לניסור. אין חולק, כי במועד התאונה לא היה מותקן על גבי המסור מגן, בניגוד לנדרש. מר שאהין והתובע ניסרו לוח פלסטיק שרוחבו גדול מרוחב מכונת הניסור. מר שאהין טען, כי רק לעיתים רחוקות עבדו עם אותו חומר פלסטיק וכי רב עבודת החיתוך נעשתה עם חמרי פלסטיק אחרים. מכל מקום, מר שאהין עמד בצידו הימני של השולחן (פניו כלפי דיסק החיתוך) ואילו התובע עמד מצידו השני של השולחן, הוא תמך בפלטת הפלסטיק ועזר למר שאהין לדחוף אותה לכוון המסור. השניים חתכו את הפלטה לחתיכות קטנות של 70 ס"מ. לשאלת בית המשפט, השיב מר שאהין, כי קיים סרגל (בצד ימין של המכונה), אשר אמור לייצב את הלוח. בשלב מסויים, כאשר הפלטה כבר היתה קטנה, "נתקע הפלסטיק", התובע הניח את ידו על הלוח ונפגע. מר שאהין אישר, כי לעיתים, כאשר דוחפים את הפלטה לכוון המסור, היא מתרוממת. הוא אישר את גרסתו בפני החוקר מטעם חברת הביטוח, לפיה בשלב מסויים בעת החיתוך, הלוח התרומם באזור הדיסק, התובע ניגש למקום, לחץ על הלוח למטה עם ידו באזור הדיסק ונפגע. גרסה זו שונה במעט מגרסתו של התובע, אשר טען כי ידו הוסטה לכוון הדיסק עקב תזוזת לוח הפלסטיק. ב"כ הצדדים לא נתנו לכך משקל בסיכומיהם ואכן, לא מדובר בהבדל משמעותי בגרסאות. יש לקחת בחשבון, כי מדובר בארוע פתאומי קצר וסביר להניח, כי השניים התקשו לשחזר במדוייק את הארוע. אני קובע, אפוא, כי בעת החיתוך הלוח התרומם בקרבת הדיסק, התובע לחץ על הלוח באזור הדיסק כדי להשיב את הלוח למקומו ונפגע מהמסור, שלא היה מוגן.

טופס ההודעה על תאונה (בל/250) לא נוסח על ידי התובע, לא נחתם על ידיו, הוא רחוק מלשקף את נסיבות הארוע וממילא, מי שערך אותו לא הובא לעדות. לפיכך, אינני נותן למסמך זה משקל כלשהו, למעט העובדה שהתובע אכן נפגע מהמסור בעת עבודתו אצל הנתבעת.

10.כפי שעולה מתצהירו של התובע, אשר לא נסתר בחקירה הנגדית במישור זה, כמו גם מעדותו של מר שאהין, במועד התאונה לא היה מותקן על גבי דיסק החיתוך מגן. על פי חוות דעת מומחה הבטיחות אסבן, והדבר גם עולה בקנה אחד עם יתר הראיות שהובאו בפני בנוגע לשיטת העבודה, מיגון זה, אשר נדרש בהתאם להוראות סעיף 37 לפקודת הבטיחות בעבודה, סביר להניח שהיה מונע את התאונה. בנוסף, התובע, שהיה עובד חדש יחסית וחסר ניסיון, לא עבר הדרכה כלשהי לעבודה במסור, הוא לא קבל הוראות בטיחות או תידרוך ספציפי באשר לאמצעי זהירות ובטיחות בהם יש לנקוט בעת העבודה עם המכונה ואך פעל בהתאם להנחיותיו של מר שאהין. עצם העובדה שמר שאהין אמר לתובע, באופן כללי, כי עליו להיזהר, אין בה משום תחליף לתדריך בטיחות.

בגדר חובת הזהירות אותה חב מעביד כלפי עובד, מצויות חובות המעביד לספק לעובד סביבת עבודה בטוחה, שיטת עבודה נאותה, אספקה של כלי עבודה המתאימים לאופי העבודה, מתן הדרכה לעובד, הן על אופן ביצוע העבודה והן על הסיכונים הספציפיים הטמונים בעבודה מהסוג אותה הוא נדרש לבצע ובשמוש בכלים המסופקים לו לצורך ביצוע אותה עבודה. המעביד איננו יוצא ידי חובתו באספקת אותם אמצעי מיגון והעברת הדרכה לעובדיו, אלא, עליו גם לפקח באופן יעיל על כך שננקטים כל אותם אמצעי הזהירות הדרושים לפי ההנחיות וההדרכות שהועברו לעובדים (ראה תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), תשנ"ט - 1999, ע"א 284/64 חרושת "אלבר" בע"מ נגד גולדמן, פ"ד יט(1) 371, ע"א 707/79 וינר את טיקו ואח' נגד אמסלם, פ"ד ל"ה(2) 209, 211 - 212, ע"א 741/83 חנן גוריון ואח' נגד פרץ גבריאל, פ"ד לט(4) 266, 271 - 272, ע"א 5425/97 עיריית קריית מוצקין נ' נטליה דביר, פ"ד נג(3) 172). מהראיות שהוצגו בפני עולה תמונה עגומה של הפרת כל חובת זהירות שהיא כלפי הנתבע, תוך סיכון ממשי שלו במקום בעת ארוע התאונה. הנתבעת לא הנהיגה נוהלי עבודה בטוחים, לא ספקה לתובע אמצעי בטיחות והדרכה כיצד להשתמש בהם ולא בוצע פיקוח על עבודתו של התובע. גם אם טרם התאונה הוזהר התובע באופן כלשהו על ידי מר שאהין, אין בכך כדי להועיל לנתבעת. הדבר רק מעיד כי התובע כלל לא היה מוכשר לעבודה מסוג זה ובנסיבות העניין, היה על הנתבעת לאסור עליו לעבוד עם המכונה, אלא לאחר שיקבל הדרכה מעמיקה, לרבות הוראות בטיחות. שמירה על בטחונו של עובד כוללת בתוכה גם את החובה למנוע ממנו מלבצע פעולות או עבודות מסויימות בהן הוא לא בקיא ואשר יש בהן כדי לסכנו. בצדק נטלה על עצמה, אפוא, התובעת את האחריות לארוע התאונה.

11.סעיף 68 לפקודת הנזיקין קובע, כי פיצויים לנפגע "יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק". שיעור הרשלנות התורמת - כמו גם אופן חלוקת האחריות בין מספר מזיקים - לא נקבע בדיוק מתמטי, והוא עניין להערכה המסורה, לבית המשפט, שהתרשם מן העדויות שהובאו בפניו (ע"א 1952/11 חאלד נגד אבו אלהווא נגד עיריית ירושלים (6.11.2012)). על מנת לבחון קיומו של אשם תורם מצידו של הנפגע, יש לבדוק האם נהג כאדם אחראי תוך זהירות סבירה או שמא, היה בהתנהגותו משום העדר סבירות בהגנה על עצמו. בחלוקת האחריות בין המזיק לניזוק, יש להציב את מעשי ההתרשלות או המחדלים של הנתבע והתובע זה למול זה, כדי להשוות ולהעריך, מבחינה מוסרית, את מידת משקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד (ע"א 73/86 לוי שטרנברג נגד עיריית בני ברק, פ"ד מג(3) 343).

בענייננו, מדובר בתובע שהועסק כפועל פשוט, חסר הכשרה מיוחדת, עוזר לפועל ותיק ממנו. בצד העדר הדרכה מתאימה לגבי שיטת העבודה הנכונה והבטוחה מצד המעביד, ניסה התובע לבצע את עבודתו כמיטב יכולתו. אפילו אם שגה, הפעולה של הנחת היד על גבי לוח הפלסטיק בסמיכות למסור, היתה פעולה מהירה, שמקורה בחוסר ניסיון והעדר הדרכה נכונה בביצוע העבודה. יתירה מזאת, לו היה מורכב על גבי דיסק החיתוך מגן (כפי שאכן נעשה רק לאחר התאונה - ראה תמונה מס' 1 בת/3), ממילא התאונה היתה נמנעת (ראה בעניין זה ע"א 3719/01 אגברייה נגד פקר פלדה בע"מ (31.10.2001), הנזכר בסיכומיו של ב"כ התובע).

מקום בו העבודה כוללת מטיבה ומטבעה סיכון, גובר המשקל המוטל על כתפי המעביד ובאותה מידה, קטן המשקל המוטל על כתפי העובד. במיוחד ימנע בית המשפט מהטלת אשם תורם על עובד, כאשר המעביד חטא כלפיו בהפרת חובה חקוקה, כבענייננו (ע"א 53/72 ג'רבי נגד רשות הגנים הלאומיים, פ"ד כח(1), 197, 199). אינני מקבל את הטענה כאילו התובע עצמו הוא זה שיצר את הסיכון וכי נהג מכח בחירה אישית ועצמאית בניגוד להנחיות. בנסיבות העניין, סביר יותר להניח, כי העובדה שלא קבל הדרכה כלשהי, שלא לומר הדרכה מתאימה, והעדר הפיקוח על עבודתו (כמו גם העובדה שהמסור לא מוגן), הם שגרמו לתובע לנקוט בפעולה מסוכנת, לצורך קידום העבודה אותה נדרש לעשות. הפסיקה נוטה להכיר בכך שבלהט העבודה עלול העובד לטעות. לא ניתן אף לומר כי מדובר בנטילת סיכון במודע, שהרי הפעולה היתה פעולה מהירה, בעת השלב האחרון של חיתוך הפלטה. לכל היותר, טעה התובע שעה שהניח את ידו בסמוך למסור לצורך עיגון הפלטה. בוודאי שלא מדובר בפעולה מכוונת, תוך סיכון עצמי, אף אם נראה בפעולתו של התובע משום אלתור לצורך קיבוע הלוח (ראה בעניין זה ע"א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נגד שירותי נמל מאוחדים בע"מ, פד יט(3) 205, עמ' 211 - 212 וע"א 477/85 בוארון נגד עירית נתניה, פ"ד מב(1) 415, 425).

12.סיכומה של נקודה זו, נוכח העובדה שמדובר בעובד שהחל לעבוד אצל הנתבעת רק מספר חודשים עובר לתאונה, ללא ניסיון מספיק בעבודה עם מכונת הניסור, שעה שהנתבעת לא הדריכה אותו ולא תדרכה אותו בהוראות בטיחות בכלל ובהוראות בטיחות ספציפיות בנוגע לעבודה במכונה בפרט, היא לא פקחה על עבודתו ולא מגנה את המכונה, הרי שגם אם טעה התובע בלהט העבודה והניח את ידו בקרבת המסור כדי לעגן את לוח הפלסטיק, לא די בכך כדי להצדיק הטלת אשם תורם כלשהו. משכך, על הנתבעת לשאת במלוא הפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לתובע כתוצאה מהתאונה.

מצבו הרפואי של התובע ונכותו

13.ממקום התאונה פונה התובע לבית החולים רמב"ם בחיפה. על פי תעודת חדר המיון נמצא בידו חתך מרוטש רדיאלי גבי בגובה גליל פרוקסימאלי, ללא חשיפה של העצם, ורושם לפגיעה חלקית בגיד המיישר של האגודל (EPL). הקרע תוקן, החתך נתפר, אצבע האגודל קובעה בעזרת סד והתובע שוחרר לביתו עם המלצה למנוחה למשך 14 ימים והמשך מעקב רפואי.

ביום 11.5.2015 נבדק התובע במרפאות החוץ של בית החולים רמב"ם. בבדיקתו נמצאה נפיחות עורית ותחושה ירודה בפיזור עצב רדיאלי באגודל. בביקורת נוספת מיום 18.5.2015 הוצאו התפרים ונמצא כי התובע סובל מתת תחושה בצד גבי רדיאלי. נקבע כי ידו של התובע תישאר בסד גבס למשך שבועיים נוספים. ביום 24.5.2015 פנה התובע לחדר המיון עקב תלונות על כאבים. הקיבוע הוסר, נמצא כי הפצע ללא הפרשה מוגלתית וללא סימני זיהום והוחזר סד ספייקה. ביום 28.5.2015 פנה התובע פעם נוספת לחדר המיון והתלונן על כאבים. משלא נמצא ממצא מיוחד, הוא שוחרר לביתו.

התובע המשיך במעקב רפואי במרפאות החוץ של בית החולים רמב"ם. בביקורת שנערכה לו ביום 11.6.2015, אובחן התובע כסובל מרגישות בהנעה של האגודל, הוא התקשה בביצוע הנעה אקטיבית, קיימת תחושה באגודל משני צדיו, למרות שקיים נימול באגודל ובאצבע ה - II, ללא שינוי צבע וללא אלודיניה. התובע הופנה לטיפול בריפוי בעיסוק, עם המלצה לסד תומך גמיש באגודל.

ביום 22.7.2015, נבדק התובע על ידי אורתופד במרכז הרפואי לין. הוא התלונן על כאבים עזים ביד ימין, במיוחד בלילות, אשר מקרינים לכתף וצוין כי הוא לובש כפפת לחץ. בבדיקתו נמצא דלדול ברור של שרירי האמה וכף היד, צלקת שנראית דבוקה לבסיס האגודל, עם רגישות מקומית, הגבלה ניכרת בתנועות האגודל, היפר אלגזיה (תחושת כאב חזקה) והגבלה בתנועת אצבע II. התובע אובחן באותו ביקור כסובל מ - CRPS ביד ימין והומלץ בפניו על המשך טיפול בריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה ומעקב במרפאת כאב, כמו גם טיפול בליריקה.

בדיקת EMG שנערכה לתובע הדגימה ממצאים חשודים לקיומה של תסמונת התעלה הקרפלית בשתי הידיים. ביום 4.10.2015 פנה התובע פעם נוספת לחדר המיון עם תלונות על כאבים. בבדיקתו אובחן דלדול שרירים באזור האגודל ובאמה הימנית ורגישות ניכרת באזור הצלקת הניתוחית, ללא נפיחות, אודם, או סימני זיהום. אובחנה הגבלה בתנועות אצבעות I ו -II ונרשם כי התובע אינו מסוגל לכופף את האצבעות וכי מדובר בתסמונת כאב כרוני. בהמשך, ביום 14.10.2015 נבדק התובע על ידי אורתופד, אשר מצא דלדול ברור בשרירי האמה וכף היד, עם הגבלה ניכרת בתנועת האגודל, היפר אלגזיה והגבלה בתנועות אצבע II. מיפוי עצמות כף יד ימין שנערך לתובע ביום 19.10.2015, הדגים ממצאים מחשידים ל- CRPS ביד ימין ובבדיקות שנערכו לו תוארו ממצאים קליניים המחשידים בקיומה של תסמונת כאב כרוני אזורי (CRPS).

התובע המשיך במעקב רפואי במרפאות קופת החולים, ובנוסף, פנה מספר פעמים לחדר המיון בבית החולים עם תלונות על כאבים (ראה פירוט בעמוד 3 לחוות דעתו של ד"ר ליובושיץ והמסמכים הרפואיים שצורפו לתצהירו של התובע). במסגרת הבדיקות השונות שנערכו לו, צוינה רגישות באזור הצלקת, הגבלה בתנועות האגודל אשר מצוי בעמדת יישור ומנגד, צוין כי בדיקת MRI מיום 11.8.2016 לא הדגימה פגיעות בגידי האגודל הימני. הודגם ניוון של המפרק הבזלי של האגודל. כפי שצויין בחוות דעתו של ד"ר ליובושיץ, התובע פנה פעמים רבות לחדר המיון עקב כאבים, אולם לא נמצאו אצלו ממצאים פתולוגיים חדשים או משמעותיים שדרשו טיפול ספציפי מיידי. התובע טופל לאורך תקופה ארוכה במרפאת כאב ולאחרונה קבל המלצה לשימוש בקנאביס רפואי.

בין לבין, במהלך חודש דצמבר 2015, החל התובע להתלונן על מצב נפשי ירוד, עצבנות וחלומות בנוגע למסור שפגע בו (ראה מסמך מיום 16.12.2015). התובע הופנה ליעוץ פסיכיאטרי. במסמך מיום 22.12.2015 נרשם כי התובע סובל ממצב חרדתי - דכאוני, עם סימנים של תסמונת דחק והומלץ על טיפול תרופתי. בביקורת שנערכה ביום 22.3.2016 מסר התובע על שיפור במצבו וכי הטיפול מרגיע אותו, למרות שעדיין קיימות מחשבות חודרניות וחלומות על האירוע. על פי מסמך מיום 24.5.2016, התלונן התובע על שכחה, הפרעות בשינה עם סיוטי לילה ובבדיקתו נמצא אפקט עם גוון דכאוני, מחשבות סביב התאונה, ללא סימנים פסיכוטיים והומלץ על המשך טיפול תרופתי. תלונות דומות הועלו גם בבדיקות נוספות בהמשך.

14.במסגרת חוות דעתו מיום 28.4.2017, פירט ד"ר ליובושיץ, המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה, את השתלשלות העניינים בנוגע לטיפול הרפואי שניתן לתובע עקב פגיעתו בתאונה. בפרק הדיון בחוות הדעת, קבע המומחה כי הקיבוע הממושך, חוסר הפעלת האגודל ואצבע II וחוויות הטראומה הובילו לחוסר יכולת עשיית שימוש באגודל ובאצבע II. בעקבות היעדר שימוש והנעת המפרקים, נותר קישיון מפרקי באגודל ובאצבע II, ללא שהפציעה עצמה מסבירה קישיון זה. בבדיקתו, לא מצא ד"ר ליובושיץ עדות ל-CRPS. הוא הבהיר, כי החשד לקיומה של תסמונת זו בעבר אינו חד משמעי, היות והתמונה הקלינית, מיפוי השלד והתלונות הסובייקטיביות, חסרים את הקריטריונים המובהקים לצורך ביסוס אבחנה זו (קריטריוני בודפשט). הגבלת התנועה במפרק הPIP - של האצבע השניה והימנעותו של התובע מלהשתמש באצבע השניה אינן מוסברות על רקע פגימות אורגניות.

בפרק הסיכום בחוות הדעת, קבע ד"ר ליובושיץ, כי התובע סובל מנכות באגודל ובאצבע II בידו הימנית וכי נכותו היא קרוב לוודאי על רקע הפרעה אישיותית גבולית, אותה יש לבדוק ולהעריך על ידי מומחים אחרים. הוא אישר, כי הנכות הינה תוצאה של פציעתו של התובע בעבודה וטען, כי ללא המגבלות הנפשיות, המהוות את ההסבר היחיד לתוצאה העגומה של פציעה זו, התובע יכול היה, בסבירות גבוהה, להחלים ללא מגבלה תפקודית. ד"ר ליובושיץ קבע כאמור, כי התובע סובל מנכות בשיעור של 20% לפי סעיף 43(1)ב, בגין קישיון האגודל ונכות בשיעור של 3.5% לפי סעיף 44(3) לתקנות, בגין העדר שימוש והגבלת תנועה קלה במפרקי אצבע II. נכותו המשוקללת הועמדה, אפוא, על פי חוות הדעת על שיעור של 23.5%. עוד קבע המומחה, כי ניוון סחוס המפרק הבזלי של האגודל, הינו על רקע אידיופתי, ללא קשר לפציעה בתאונה.

15.בפרק הדיון בחוות דעתו מיום 8.5.2017, קבע ד"ר פרחאת כמאל, המומחה מטעם בית המשפט בתחום הנפשי, כי כתוצאה מאירוע תאונת העבודה, התובע פיתח פתולוגיה נפשית משולבת של תסמינים פוסט טראומתיים (PTSD) והפרעה הסתגלות חרדתית דכאונית, בגינה קיבל טיפול פסיכיאטרי בתדירות של פעם בכמה חודשים והוא נוטל טיפול תרופתי, אשר היטיב חלקית את תלונותיו. הוא קבע, כי פתולוגיה משולבת זו ידעה שני שלבים מבחינת הקליניקה ואחוזי הנכות הנפשית הנגזרים מכך. שלב ראשון - במשך שנה מיום האירוע, סבל התובע מנכות נפשית זמנית בשיעור של 15%. שלב שני - החל משנה לאחר האירוע סובל התובע מנכות נפשית צמיתה בשיעור של 10%. המומחה הבהיר, כי נוכח החפיפה המשמעותית של הסימפטומים בשתי הפתולוגיות אליהן התייחס, אשר הן תוצאה של אירוע התאונה, הוא מצא לנכון להעריך את הנכות הנפשית והשלכותיה התפקודיות תחת קובץ נכות אחד. ד"ר פרחאת כמאל לא צפה שינויים עתידיים במצבו הנפשי של התובע. הוא ציין עוד, כי המעקב והטיפול הפסיכיאטרי אותם מקבל התובע הינם בתדירות של פעם במספר חודשים, וכי המעקב לטיפול התרופתי הינו באחריות קופת החולים, כאשר הטיפול התרופתי אינו פוגע בכושר תפקודו. ד"ר כמאל לא מצא כי יש בנכותו של התובע בתחום הפסיכיאטרי, כדי להגבילו בעבודות בהן עבד טרם האירוע עובר לאירוע התאונה.

16.המומחים מטעם בית המשפט לא נחקרו על ידי הצדדים וחוות הדעת, בעיקרן, לא נסתרו. עם זאת, ראוי להעיר מספר הערות. ראשית, אינני מקבל את עמדתו של ד"ר פרחאת, לפיה אין בנכותו של התובע בתחום הנפשי כדי להגביל אותו בעבודה בה עבד עובר לתאונה. ד"ר פרחאת קבע כאמור, כי התובע סובל מפתולוגיה משולבת של PTSD והפרעה חרדתית - דכאונית. עצם הקביעה לפיה התובע סובל מהפרעה של PTSD, אשר כוללת מחשבות ודאגות סביב האירוע, כמו גם סימני חרדה וחוסר נוחות בנוגע לחוויית התאונה, טומנת בחובה, מטבעה, קושי בחזרה של התובע לעבודתו הקודמת, הכוללת שימוש במסורי שולחן למשל, ללא קשר למגבלותיו האורתופדיות. קביעתו של המומחה, לפיה התובע סובל מתסמונת בתר חבלתית (PTSD) טומנת בחובה את ההנחה לפיה ימנע התובע, עקב מצבו הנפשי, מלעשות שימוש ולעבוד עם מסורים שנדרשו בעבודתו אצל הנתבעת. ההפרעה הנפשית ממנה הוא סובל, מגבילה אותו, אפוא, בעבודה מסוג זה. שנית, ראוי להבהיר, כי הנכויות מהן סובל התובע בתחום האורתופדיה ובתחום הנפשי אינן חופפות. אמנם, לפחות חלק מהנכות בתחום האורתופדיה, כך על פי חוות דעתו של ד"ר ליובושיץ, נובעת ממצבו הנפשי של התובע. אולם, מדובר בנכות נפרדת שהיא תוצאה של פגיעתו של התובע בתאונה נשוא התביעה, בין אם ישירות ובין אם עקב מצבו הנפשי. שלישית, אין חשיבות אמיתית לשאלה, האם התובע סובל מתסמונת CRPS, כפי שסברו רופאיו בבית החולים ובמרפאות קופת החולים, כמו גם הועדות הרפואיות של המוסד לביטול לאומי, אם לאו. בסופו של דבר, נכותו נקבעת על פי מגבלותיו בפועל, כפי שבאו לידי ביטוי בבדיקתו על ידי המומחה מטעם בית המשפט והן זהות בעיקרן למגבלות שאובחנו אצלו קודם לכן במהלך המעקב הרפואי השוטף לאחר התאונה. במהלך הדיון נתבקש התובע להדגים את מגבלותיו. אמנם, הוא טען תחילה כי הוא לא מסוגל לכופף כלל הן את האגודל והן את אצבע II. אולם, בעת שהדגים במהלך הדיון את מגבלותיו, נמצא כי הוא מסוגל לכופף את אצבעות 3 - 5 בצורה מלאה. התובע הזיז את אצבע II וכופף אותה, אולם לא עד הסוף. מנגד, ניכר כי התובע אינו מסוגל לכופף כלל את האגודל. ממצאים אלו תואמים את ממצאיו של ד"ר ליובושיץ ועומדים בקנה אחד עם סעיפי הנכות שהוקנו לתובע בתחום האורתופדיה. אני קובע, אפוא, כי נכותו הרפואית המשוקללת של התובע הינה בשיעור של 31% במעוגל.

17.לטענת התובע, נכותו התפקודית עולה על נכותו הרפואית. הנתבעת טענה מאידך, כי נכותו התפקודית של התובע נמוכה מנכותו הרפואית והיא אינה עולה על 25%.

התובע הינו עובד כפיים, הוא נפגע בכף ידו הימנית הדומיננטית ובצד נכותו האורתופדית, הוא סובל גם מנכות נפשית, המצריכה טיפול תרופתי. במהלך שנים ארוכות עובר לתאונה, עבד התובע בחקלאות, בעבודות פיזיות, עונתיות בעיקרן. במשך 7 חודשים עובר לתאונה, עבד התובע כעוזר לעובד ותיק במפעלה של הנתבעת. במסגרת עבודה זו, נדרש התובע למאמצים פיזיים ושימוש אינטנסיבי בשתי ידיו. אופי פגיעתו של התובע, יש בו כדי לפגוע באופן ניכר בתפקודו, שעה שאין בידיו מקצוע מוכר אחר, בשיעור העולה על נכותו הרפואית. לאור אופי פגיעתו של התובע בתאונה, ממצאי בדיקותיו ונתוניו האישיים, אני סבור, כי נכותו התפקודית גבוהה מנכותו הרפואית והיא מוערכת על ידי בשיעור של 40%.

נזקיו של התובע כתוצאה מהתאונה

הפסד השתכרות לעבר והפסד כושר השתכרות לעתיד

18.התובע הינו יליד שנת 1965 ועובר לתאונה התפרנס מעבודת כפיים. כפי שעולה מעדותו, כמו גם מדו"ח רציפות בעבודה של המל"ל (נ/1), לאורך השנים עבד התובע בחקלאות בעבודות עונתיות, בין היתר בעסק בשם "דג אביעד". התובע לא עבד באופן רצוף במהלך השנים ושכרו החודשי עמד בחישוב גס על סך של כ - 1,500 ₪, בנוסף להבטחת הכנסה שקבל במקביל בחלק מהשנים. מנגד, עובר לתאונה, עבד התובע משך כ - 7 חדשים ברציפות במפעלה של הנתבעת, כעוזר לפועל ותיק, בעבודה על מכונת ניסור. במסגרת עבודתו עסק בפעולות הדורשות שימוש תדיר בשתי הידיים, בפרט לצורך ייצוב חמרי הגלם על מכונות הניסור. לאחר התאונה פוטר התובע מעבודתו.

כאמור, אני ער לכך שבמהלך שנים ארוכות עבד התובע בעבודות חלקיות. עם זאת, עובר לתאונה הוא הצליח למצוא מקום תעסוקה מסודר, בשירותה של הנתבעת. הוא עבד במקום במשך למעלה מ - 6 חדשים ברציפות עד לתאונה והשתכר בממוצע סך של 5,163 ₪ ברוטו לחודש. גם אם התובע לא מימש את כושר השתכרותו במשך השנים, הרי ששכרו של התובע במשך התקופה בה עבד אצל הנתבעת משקף את כושר השתכרותו.

19.ביום 1.7.2017 חזר התובע לעבודה חלקית, בת כשעתיים ביום, אצל "דג אביעד", שם הוא משגיח בעיקר על פועלים ונוהג בטרקטור. התובע משתכר בעבודתו זו סך של כ - 1,500 ₪ לחודש.

20.נוכח אופי הפגיעה שנגרמה לתובע ומצבו הרפואי, כפי שבא לידי ביטוי במסמכים הרפואיים שהגיש ובנכויות הזמניות הגבוהות שנקבעו לו, כמו גם המלצות הרופאים שטפלו בו, אני קובע כי הוא היה נטול יכולת לעבוד לחלוטין במשך כשנה לאחר התאונה. לפיכך, הוא זכאי לפיצוי מלא בגין הפסד השתכרות בתקופה זו. אינני מקבל את טענת התובע, כאילו נמנע ממנו לחלוטין לחזור לעבודה לאחר תקופה זו. יתירה מזאת, התרשמתי כי מצבו הרפואי בוודאי מאפשר לו לעבוד יותר משעתיים ביום. לפיכך, החל מחודש מאי 2016 ואילך, יחושב הפסד השתכרותו, על פי נכות תפקודית בשיעור 40%.

21.שכרו החודשי הממוצע של התובע, עובר לתאונה, בחודשים נובמבר 2014 עד אפריל 2015 (כולל), עמד כאמור בממוצע על סך של 5,163 ₪ ברוטו לחודש והוא משקף את פוטנציאל ההשתכרות שלו. סכום זה עומד כיום, בצירוף הפרשי הצמדה בלבד, על סך של 5,183 ₪.

22.הפסד השתכרותו של התובע במהלך 12 החדשים שלאחר התאונה עומד, אפוא, בצירוף ריבית מאמצע תקופה, על סך של 63,120 ₪.

23.כפי שקבעתי לעיל, גם אם יש בנכותו של התובע משום נכות תפקודית בלתי מבוטלת, הרי שלא היה בה כדי למנוע ממנו לחלוטין מלהשתלב במעגל העבודה כבר לאחר כשנה לאחר התאונה. לפיכך החל מחודש מאי 2016, יחושב הפסד השתכרותו, על פי נכותו התפקודית בשיעור 40%.

הפסד השתכרותו של התובע החל מחודש מאי 2016 ועד היום (24 חודשים), בצירוף ריבית מאמצע תקופה, עומד על סך של 50,246 ₪.

הפסד השתכרותו של התובע בעבר עומד, אפוא, על סך של 113,366 ₪.

24.התובע בן 53.5 שנים כיום ונכותו התפקודית הינה בשיעור של 40%. הפסד השתכרותו של התובע לעתיד הינו כדלקמן:

275,890 ש"ח = 133.0744 (מקדם) X 5,183 ₪ (בסיס שכר) X 40% (נכות).

25.בנוסף, זכאי התובע לפיצוי בגין הפסד תנאים סוציאליים (12%), בסך של 46,711 ₪.

26.הפסד השתכרותו של התובע (כולל תנאים סוציאליים) בעבר ולעתיד, מסתכם לסך של 435,967 ₪.

עזרת צד שלישי

27.התובע סבל מחבלה בכף ידו הימנית הדומיננטית ושהה באי כושר לעבודה במשך תקופה ארוכה. למרות שהתובע לא הביא לעדות אף אחד מבני משפחתו, לרבות אשתו ואחיו, הנזכרים בתצהירו, ולא הוכח כי הוציא הוצאות בעין בגין עזרת צד שלישי, ניתן להניח, כי לפחות בתקופה הראשונה לאחר התאונה הוא נזקק לעזרה מוגברת מצד בני משפחתו. בפסיקה נקבע כי גם כאשר בני משפחה סועדים את הנפגע, משהוכח כי הוא זקוק לעזרה בשל מצבו הרפואי וזו היתה מוצדקת וחרגה מעזרה רגילה, לא יהנה המזיק ממאמציהם של קרובי המשפחה והוא יחוייב לפצות את הנפגע על העזרה שקבל ממשפחתו (ראה בעניין זה ע"א 836/76 אליהו סעדה נגד משה חמדי, פ"ד לג(1), 589, 609 - 610, ע"א 2115/93 בורוקוב נגד אלעזר (12.1.1995) וע"א 5774/95 שכטר נגד כץ (19.11.1997)). גם כיום, מוגבל מעט התובע בפעולות יומיומיות, בעיקר בנשיאת משאות ומטבע הדברים, בפעולות המצריכות מוטוריקה עדינה בשימוש באצבעות היד וקיים סיכוי סביר כי ככל שיתבגר, יזקק לעזרה. נוכח אופי הפגיעה, אני פוסק לתובע סך גלובאלי של 45,000 ש"ח, בגין עזרת צד שלישי לעבר ולעתיד.

הוצאות

28.התובע טען, כי כתוצאה מהתאונה נגרמו לו הוצאות כספיות בגין נסיעות לטיפולים רפואיים וביקורות, הוצאות חניה ורכישת תרופות. לטענתו, אמנם קבל החזר של חלק גדול מההוצאות, אולם לא במלואן. לטענתו, לא שמר קבלות, אולם העריך כי ההוצאות שלא קבל בגינן החזר מגיעות לסך של 15,000 ₪.

29.הוצאות לעבר מהוות נזק מיוחד הטעון הוכחה בראיות. התובע לא צרף לתצהיריו קבלות כלשהן בנוגע להוצאות. מכל מקום, מדובר בתאונת עבודה ולכן, רב ההוצאות אמורות להיות מכוסות על ידי המוסד לביטוח לאומי. התובע אף אישר, כי קבל החזר בגין רב הוצאותיו. משלא הוגשה ראיה כלשהי בדבר הוצאות שנגרמו לתובע ולא נערך ולו תחשיב גס בנוגע ליתרת ההוצאות שלא שולמו לו, אין התובע זכאי לפיצוי בראש נזק זה.

כאב וסבל

30.התובע הינו יליד 3.1.1976 וכתוצאה מהתאונה הוא סובל מנכויות רפואיות בשיעור משוקלל של 31%. כפי שפורט בהרחבה לעיל, הוא נאלץ לעבור תפירה של אחד הגידים ותפירה של החתך בעור כף היד, באזור האגודל, בידו הדומיננטית. כיום הוא סובל מקשיון באגודל, מהגבלה באצבע II ומכאבים מתמשכים בכף היד, בגינם הוא מטופל תרופתית. בצד אלה, סובל התובע מהפרעה בתר חבלתית, משולבת בהפרעת הסתגלות חרדתית, כתוצאה מהתאונה. התובע נוטל טיפול תרופתי, הוא סובל מכאבים בידו ונזקק למעקב רפואי וטיפולים עד היום.

31.בנסיבות אלה, אני פוסק לתובע סך של 140,000 ₪, בגין ראש הנזק של כאב וסבל.

32.נזקיו של התובע מסתכמים לסך של 620,967 ₪.

ניכויים

33.התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח כתאונת עבודה. עקב התאונה שולמו לתובע דמי פגיעה ועל פי חוות דעת אקטוארית שהוגשה על ידי הנתבעת (נ/1), התובע קבל ויקבל בעתיד מהמוסד לביטוח לאומי סך של 423,151 ש"ח בגין דמי הפגיעה וגמלת הנכות. סכום זה יש לנכות מהפיצוי המגיע לתובע.

סיכום

34.נזקיו של התובע כתוצאה מהתאונה, לאחר ניכויים, עומדים על סך של 197,816 ₪.

35.אני מקבל, אפוא, את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך של 197,816 ₪. בנוסף, תשלם הנתבעת לתובע את אגרת המשפט וכן, שכ"ט עו"ד בסך של 40,000 ש"ח. הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא העתקים מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ה אייר תשע"ח, 10 מאי 2018, בהעדר הצדדים.