שתי תביעות שהדיון בהן אוחד ושעניינן מפגעי יתושים שנוצרו במי הכנרת וסביבתה כתוצאה מירידת מפלס הכנרת.
התביעות
1. התביעה הראשונה הוגשה בת"א 1653-07-12 כתביעה בגין נזקי גוף על ידי חברי הקיבוצים גינוסר, מעגן, עין גב והאון. התביעה הוגשה נגד רשות ניקוז כינרת, מדינת ישראל – רשות המים, איגוד ערים כנרת ומנהל מקרקעי ישראל, היום רשות מקרקעי ישראל. בכתב תביעה זה טענו התובעים, כי בעקבות ירידת מפלס הכנרת בשנים 2010, 2011 ו- 2012, כתוצאה משילוב של שנים שחונות ושאיבת יתר של מי הכנרת, גדלה בחופי הכנרת צמחיה עבותה, אשר כיסתה שטחים נרחבים, שהיו מכוסים בעבר במים. בתוך סבך הצמחייה הזו מוצאות מסתור חיות בר שונות, כגון נימיות, שועלים, תנים, חזירי בר, נחשים ועוד, אשר מהווים מטרד לתושבי הקיבוצים המתגוררים בסמוך. לטענתם, המטרד הסביבתי החמור ביותר הינו מטרד ענני היתושים, אשר גדלים ומתרבים במי הכנרת בתקופת האביב והקיץ כתוצאה מהירקבות העשבייה עקב התכסותה מחדש במים בעונת החורף, דבר שהופך את מרבצי העשבייה לכר פורה ונוח להתרבות היתושים למיניהם. לתמיכה בטענות אלה צירפו התובעים חוות דעת של פרופ' משה גופן, מומחה וחוקר בכיר למים ואגמים, אשר פירט בחוות דעתו את הסיבה להיווצרות מפגעי יתושים, ואת הדרכים שלדעתו היה על הנתבעים לנקוט בהן על מנת לטפל באותם מפגעים.
2. התובעים הוסיפו וטענו, כי הם מותקפים על ידי מטרדי יתושים המגיעים מתוך חופי הכנרת, עת ענני היתושים תוקפים אותם, עוקצים אותם וגורמים להם לכאבים וגירודים בכל הגוף. חלק מהתושבים אף אלרגיים לעקיצות אלה, דבר שגורם להם לדלקות באזורי העקיצות ובשל כך הם נדרשים לטיפול רפואי. בשל כך, כך נטען, הם נאלצים ללכת עם שרוולים ומכנסיים ארוכים גם בעונות האביב והקיץ וגם אז הם מותקפים ונעקצים בפנים ובצוואר. התובעים טענו עוד, כי המנהלים ומנהלי הקהילות בקיבוצים פנו שנה לאחר שנה הן למועצה האזורית שהם שוכנים בתחומה והן לנתבעים בדרישה לטפל במפגעי היתושים, אך פניותיהם אלה לא נענו, ובעצם לא עשו הנתבעים כמעט דבר על מנת להשמיד את הצמחייה הפרועה, אשר מהווה, כאמור, כר לגידול יתושים ומסתור לחיות בר מסוכנות ומטרידות.
3. התביעה השנייה הוגשה על ידי הקיבוצים עצמם, במסגרת ת"א 48116-02-15, ועניינה מתן פסק דין הצהרתי הקובע, כי על הנתבעים להסיר את הצמחייה מול ישובי התובעים וכי על הנתבעים להחזיר לקיבוצים את ההוצאות שהם הוציאו לצורך הטיפול במפגעי היתושים. התובעים עתרו עוד למתן פסק דין הצהרתי הקובע, כי האחריות לביעור הצמחייה והשמדתה והאחריות לריסוס קני היתושים הנוצרים בחופי הכנרת מוטלת על הנתבעים. בכתב תביעה זה חזרו הקיבוצים על טענות התובעים בתביעה הראשונה בכל הנוגע למטרדים הנוצרים כתוצאה מהעשבייה העבותה הגדלה בחוף ובמי הכנרת כתוצאה מירידת המפלס. הם טענו, כי לאחר שפניותיהם לגורמים הרלבנטיים לטפל במפגעי היתושים לא נענו, הם נאלצו לטפל בצמחיה העבותה בעצמם ועל חשבונם, הן בדרך של כיסוח חלקי של העשבייה בהתאם להיתרים שהתקבלו מרשות המים והן בדרך של ריסוס קני היתושים.
כתב ההגנה מטעם הנתבעים 1 ו- 3
4. מטעם הנתבעת 1 רשות ניקוז כינרת, והנתבע מס' 3, איגוד ערים כנרת, הוגש כתב הגנה אחד. בכתב הגנתם טענו נתבעים אלה, כי הם פעלו נמרצות ובאמצעים שונים, ובהם הפעלת סירה קוצרת לקצירת הצמחייה נשוא כתבי התביעה וכן ריסוס מהקרקע ומהאוויר, הכל על מנת להתמודד עם מטרדי היתושים, בעיקר בתקופת האביב עת מפלס הכנרת עולה. רשות הניקוז ואיגוד הערים תמכו בטענות התובעים לעניין הצורך בהשמדה מלאה של הצמחייה העבותה הגדלה בחופי הכנרת בחופי הרחצה המוכרזים, במעגנות, בשטח החופים הפעילים ובחזיתות הישובים, ולמעט הצמחייה בתחום שמורות הטבע ובחופים שלא מתקיימת בהם פעילות. ברם, השמדת הצמחייה בהתאם לעמדה זו לא נתאפשרה מאחר שרשות המים (הנתבעת מס' 2), שהיא הגוף האחראי על הכנרת, אינה מתירה השמדה מלאה של הצמחייה. הנתבעים 1 ו- 3, הוסיפו וטענו, כי גם בימים אלה פעולותיהם בטיפול בצמחיה מבוצעות בשני מישורים: המישור האחד, הוא בפניה לגורמים השונים על מנת לנסות ולשנות את הנחיות רשות המים האוסרות השמדה מלאה של הצמחייה; המישור השני, הוא בביצוע פעילות אינטנסיבית להסרת חלק מהצמחייה ומניעת מטרדי יתושים בהתאם לאישורים המתקבלים מרשות המים, לרבות השמדה חלקית של הצמחייה וביצוע ריסוסים. בנסיבות אלה, כך נטען, לא ניתן לקבל את טענת התובעים, כי הנתבעים 1 ו- 3, התעלמו מבעיית היתושים ולא טיפלו בה ועל כן, יש לדחות את טענת הרשלנות, ככל שהיא נוגעת אליהם.
5. בכתב ההגנה שהגישו בתביעת הקיבוצים, חזרו הנתבעים 1 ו- 3 על טענותיהם בכתב ההגנה שהוגש בתביעת התושבים, והציגו את עמדתם המפורשת המצדדת בכיסוח מלא של הצמחייה בחופי הרחצה, המעגנים ובחזיתות היישובים, ולמעט בשטחים הפתוחים ובשמורות הטבע. לטענתם, העמדה בה נוקטת רשות המים והמבוססת על עקרון הזהירות המונעת, מבוססת על חשש בלתי מבוסס ובלתי מוכח באשר לנזק שעלול להיגרם עקב השמדת הצמחייה ולשיטתם, לא קיימת הוכחה מדעית או קונקלוסיבית לדבר קיומה של פגיעה במי הכנרת כתוצאה מסילוק הצמחייה. עמדה זו, כך נטען, נובעת מ"סכנה קרובה וודאית" לתושבים ולנופשים בכנרת, שכן ההימנעות מהסרה מלאה של מפגעי הצמחייה גורמת כבר כיום למטרדים שונים ועלולה לגרום להתפרצות של מחלות שונות ומסוכנות, כגון קדחת הנילוס.
6.לעניין האחריות לטפל במפגעי הצמחייה, טענו הנתבעים 1 ו- 3, כי אחריותם וסמכויותיהם אינן בלעדיות, וכי הם כפופים בעניין זה להחלטות והנחיות רשות המים ולפיכך, פעולות ההסרה והכיסוח המבוצעות על ידם נעשות בהתאם להיתרים ולאישורים של רשות המים. הנתבעים 1 ו- 3, הכחישו את טענות הקיבוצים שהם מטפלים במפגעי היתושים רק בחופים המנוהלים על ידם וטענו, כי הם ביצוע פעולות ריסוס חומר הדברה מסוג BTI בחופים רבים, לרבות בחוף גינוסר וכן הפעילו סירה קוצרת לכיסוח הצמחייה בחופים שונים שאינם בניהולם, כגון בקיבוץ גינוסר, מעגן ועוד, הכל בכפוף לאישורים ולהיתרים של רשות המים.
כתב ההגנה מטעם הנתבעות 2 ו- 4
7. בכתב ההגנה מטעמן טענו הנתבעות 2 ו- 4, כי בהתאם לחוק המים, תשי"ט – 1959, לרשות המים נתונות סמכויות נרחבות בתחום השמירה על מקורות המים. מאחר והכנרת מקור מים אסטרטגי למדינת ישראל, קיימת עדיפות לנתון זה בקבלת החלטות על פני שאר המטרות ועל כן, כל החלטה הנוגעת לכנרת מבוססת על שיקולים מקצועיים בלבד, הנתמכים בחוות דעת של מומחים ובמחקרים, תוך היצמדות לעיקרון הזהירות המונעת. לטענתן, רצועת תנודות המפלס, לגביה קיימת מחלוקת בין הצדדים, היא חלק אינטגראלי של האגם ולה השלכות מרכזיות על האקולוגיה של האגם. הצמחייה החופית המוצפת הינה חלק מהאגם המהווה בית גידול חשוב הכולל מסתור, אתר רבייה ומקור הזנה למיני דגים שונים, החשובים לשמירה על איכות המים. על כן, הסרה מאסיבית של הצמחייה עלולה לפגוע בבית הגידול של הדגים ולפגיעה במערכת האקולוגית של הכנרת וכתוצאה מכך לפגיעה באיכות המים באגם.