ת"א 1621/06 אייל לוי ואח' נ' מועצה מקומית מזכרת בתיה

1.לפניי הליך מאוחד בשתי תביעות כספיות שהוגשו נגד הנתבעת, מועצה מקומית מזכרת בתיה (להלן: "המועצה" או "הנתבעת"). לצורך הדיון בהליך המאוחד, ההתייחסות לתובעים בת"א 1621/06 היא כתובעים 3-1, ואילו ההתייחסות לתובע בת"א 1617/06 היא כתובע 4. הסוגיה שבמוקד התביעות וטעונה הכרעה היא: משמעותו המשפטית של מסמך שניתן לתובע 4 ולאביהם של תובעים 3-1 בידי ראש המועצה הנתבעת, בעניין תכנון בניה עתידי על חלקות קרקע מופשרות שבבעלותם – האם הוא מבטא התחייבות לתוצאה או שמא התחייבות להשתדלות גרידא; והאם פעולות הנתבעת עולות בקנה אחד עם שנאמר בו.

נושא ההליך

2.התובעים הם בעלי חלקות קרקע המצויות בשטח השיפוט של הנתבעת ובמרחב תכנון הוועדה המקומית לתכנון ובניה זמורה (להלן: "הוועדה המקומית"), והוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז מרכז (להלן: "הוועדה המחוזית"). על פי הנטען בשתי התביעות, הנתבעת הפרה התחייבות שנתנה בשנת 1991 לתובע 4 ולאביהם של תובעים 3-1 (להלן: "יצחק") שעניינה התכנון העתידי של חלקותיהם. זאת, בתמורה להסרת התנגדויות לתכנית שהגישה לשינוי ייעוד קרקעות משימוש חקלאי לבניה למגורים. התובעים טוענים שעקב הפרת התחייבות זו בידי הנתבעת, נגרמו להם נזקים כספיים; וכי שומה לכן על הנתבעת לפצותם בפיצויי קיום, שיעמידו אותם במצב שהיה מתקיים לטענתם לו קיימה המועצה את התחייבותה. הנתבעת מעלה מנגד טענות סף שונות, בהן טענת היעדר יריבות כלפי תובעים 3-1. לגוף הדברים היא חולקת על עצם קיומה של התחייבות מטעמה, תוקפה המשפטי, פירושה – וכנגזרת מכך, הפרתה; ומוסיפה כי ככל שקיימת התחייבות כנטען על ידי התובעים, קמה עילה להשתחררות ממנה בהתאם לכללי המשפט המנהלי. מכל מקום, הנתבעת טוענת כי התובעים לא הוכיחו שנגרם להם הנזק הנטען על ידם, כולו או חלקו, ואף לא את זכאותם לפיצויי הקיום המבוקשים.

רקע עובדתי שאינו במחלוקת

3.בשלהי שנת 1989 הנתבעת רכשה זכויות קנייניות בקרקעות חקלאיות שונות המצויות בתחומה. באותה תקופה הגישה הנתבעת לוועדה המקומית תכנית מתאר שהתייחסה לשטח של מאות דונמים וחלה, בין השאר, על הקרקעות שרכשה. תכנית זו סומנה זמ/249 (להלן: "תכנית 249"), ועיקרה הפשרת קרקעות חקלאיות לבניה. התכנית הועברה לבחינת הוועדה המחוזית והוועדה לשמירה על קרקע חקלאית (להלן: "ולק"ח"), והאחרונה המליצה ביום 2.4.90 שאישור התכנית יותנה בכך שהצפיפות הממוצעת בשטח התכנית תהיה 5 יחידות דיור לדונם (נספח ב/4 לתצהיר תובע 4). הליכי קידום התכנית האמורה הושעו בידי הוועדה לבניה למגורים מחוז מרכז (להלן: "ול"ל") שהוסמכה מכוח חוק התכנון והבניה (הוראת שעה), תש"ן-1990 (להלן: "הוראת השעה"), ובמקומה קודמו תכניות אחרות שכל אחת מהן מתייחסת להיקף גיאוגרפי מצומצם יותר. אחת מתכניות אלו סומנה זמ/במ/1/249 (להלן: "תכנית 1/249"), שחלה על 216 דונמים שעיקרם קרקעות שבבעלות הנתבעת, וללא קרקעות התובעים. תכנית זו הופקדה בהחלטת הול"ל ונערכו פרסומים בעניינה בימים 25.7.91 ו-26.7.91. תובע 4 ויצחק הגישו התנגדות לתכנית, ולא הוגשו לה התנגדויות נוספות. טענה מרכזית בהתנגדות הייתה שבתכנית 1/249, שחלה על חלקות הנתבעת אך לא חלה על חלקותיהם של המתנגדים, הופרשו בחסר שטחים לשימוש הציבור. לעמדת המתנגדים, הדבר נעשה בכוונת מכוון, במטרה שעיקר הנטל בשטחי הציבור יהיה על חלקותיהם; וזאת במסגרת תכנית אחרת, זמ/במ/2/249 (להלן: "תכנית 2/249") שהוגשה לול"ל שלושה שבועות קודם לכן, וחלה על 478 דונמים שביניהם קרקעות התובעים.

4.בחודש אוקטובר 1991 נערכו פגישות משא ומתן בין תובע 4 ויצחק לבין מר רפי אלול (להלן: "אלול"), מי שהיה באותה עת ראש המועצה.

במסגרת הראשונה מפגישות אלו, מסרו תובע 4 ויצחק מסמך לאלול (צורף כחלק מנספח ד/2 לתצהיר תובע 4; להלן: "ההצעה"), שבו נאמר כדלקמן:

"לכבוד

יו"ר הוועדה המקומית

מזכרת בתיה

הנדון: הסרת התנגדות לתכנית זמ' מב' 249/1

בעקבות שיחתנו הרינו לאשר בזה כי אנו הח"מ שהגשנו התנגדות לתכנית הנ"ל נהיה מוכנים להסיר את התנגדותינו בכפוף לכך ובתנאי שהתכנית זמ' 249/2 שבה מצויים החלקות שבבעלותנו תוגש ותאושר על ידי הוועדה המחוזית כדלהלן: