ת"א 1610-12-12 שוורץ נ' סופרבוס ושות', שותפות מוגבלת ואח'

התובעת נפגעה בהיותה נוסעת באוטובוס של הנתבעת 1. בתביעתה נגד הנתבעת 1 ונגד המבטחת של האוטובוס בעת התאונה (הנתבעת 2), עתרה לקבלת פיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן – חוק הפיצויים). אין מחלוקת על כך שהאירוע שבגינו נתבע הפיצוי מהווה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים ואף אין מחלוקת על כך שעל הנתבעות חלה חובה לפצות את התובעת על נזקיה עקב התאונה. המחלוקת היא אפוא, רק בשאלת שיעור נזקה של התובעת ובשאלת סכום הפיצויים שהיא זכאית לו בשל כך. נושא זה יידון ויוכרע בפסק-דין זה.

א. עיקרי העובדות ועיקרי ההליכים

2.התובעת, ילידת 25.11.1962, גרושה ואם לשני בוגרים, עלתה מארצות הברית לישראל בשנת 2010. תאונת הדרכים נושא תביעה זו אירעה בבית שמש, ביום 20.12.2011 סמוך לשעה 12:00, בעת שהתובעת נסעה כאמור, באוטובוס של הנתבעת 1, שאותו ביטחה הנתבעת 2. על-פי טענת התובעת, לאחר ששילמה לנהג האוטובוס את דמי הנסיעה ותוך כדי קבלת כרטיס הנסיעה החל הנהג בנסיעה ובפנייה שמאלה, שבמהלכה נפלה התובעת בתוך האוטובוס. הנהג עצר, עזר לתובעת לקום והגיש לה מעט מים. לאחר שהתובעת סירבה להצעת הנהג להזמין אמבולנס, הוא הסיע אותה למרפאת "טרם" בבית שמש. התובעת נבדקה במרפאה ואובחנה רגישות ביד ימין. לאחר מכן נערכו לה בדיקות נוספות במרפאת קופת-חולים מאוחדת בבית-שמש אשר הובילו לאבחנה של שבר באצבע 4 ביד ימין. התובעת טופלה במשככי כאבים שקיבלה מרופא המשפחה. בשל הימשכות הכאבים, פנתה התובעת ביום 23.12.2011 אל המחלקה לרפואה דחופה במרכז הרפואי "שערי צדק" בירושלים, ושם אובחן שבר בשורש כף ידה של התובעת. היד הושמה בסד גבס, אולם מאחר שבהמשך הדברים לא היה ברור היכן השברים, הופנתה התובעת לצילוםCT , שממצאיו לא הדגימו שבר ברור.

מספר חודשים לאחר התאונה התלוננה התובעת על הפרעות בתחושת יד שמאל והיא הופנתה לבדיקת הולכת עצב שהדגימה תסמונת התעלה הקרפלית דו-צדדית ולחץ קל על העצב האולנרי במרפק שמאל. ביום 15.8.2012 נותחה התובעת בידה הימנית לשחרור העצב ומצבה השתפר. כיום התובעת אינה מטופלת בשל כך.

3.התובעת הגישה את התביעה הנדונה ביום 2.12.2012 וכתב ההגנה מטעם הנתבעות הוגש ביום 24.1.2013.

ביום 8.4.2013 מינה בית המשפט (כבוד הרשם הבכיר בן שלו) את ד"ר גיל אלמוג, מומחה בתחום האורתופדיה, כדי שייקבע את מצבה הרפואי של התובעת בעקבות התאונה (להלן – המומחה) ונקבע שהנתבעות יישאו בשכרו במימון ביניים.

חוות-דעת המומחה הוגשה ביום 17.7.2013, ובה קבע הוא כי בשל ממצאים על הפרעה בטווחי התנועה וממצאי בדיקות ההדמיה, סביר להניח שהתאונה הותירה "נזק שארי קל" ביד של התובעת. בהתאם לכך קבע, שנכותה הצמיתה היא בשיעור של 5% (מחצית דרגת הנכות לפי סעיף 35(1)ב בתוספת של תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז-1956).

תחילה הודיעה התובעת (בהודעה מיום 28.10.2013) כי היא מבקשת לחקור את המומחה על מסקנותיו, אך ביום 7.12.2013 הודיעה כי היא חוזרת בה מבקשתה.

4.הגם שככלל, לא נהוג לפרט בפסק-דין הצעות פשרה שהוצעו ואף לא להתייחס אל הצד שסירב להצעה, בענייננו בחרה הנתבעת להפקיד את הסכום שהוצע ולעתור לחיוב התובעת לשאת ביתרת אגרת המשפט, אם ייפסק סכום שאינו עולה על סכום הפשרה שהוצעה. מטעם זה, נעמוד על עיקרי העובדות בעניין זה.