פלונית נ' פלוני ואח'

ההליך, הצדדים וגדר המחלוקת

1.התובעת- ילידת 1958, עבדה ערב התאונה נשוא הליך זה כמתפעלת חנות שק"ם בבסיס צבאי (להלן: "שק"לית" או "שקם").

הנתבע 1- נהג במועד התאונה במשאית שפרטיה בכתב התביעה (להלן: "המשאית").

נתבעת 2 - הייתה בכל הזמנים הצריכים לתביעה, המבטחת בביטוח חובה של המשאית.

2.ביום 9.11.14 נהג נתבע 1 במשאית לבסיס צבאי כדי לפרוק סחורה. אין חולק כי הנתבע פגע עם משאיתו, תוך כדי נסיעה לאחור בכבלים של עמוד תקשורת, כי כתוצאה מהפגיעה קרסו כבלים, וכי התובעת נפגעה מאחד מהם (להלן: "התאונה").

3.לפניי תביעת התובעת לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לה עקב התאונה. התביעה הוגשה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה 1975 (להלן: "החוק").

4.הצדדים חלוקים בשאלת סיווג התאונה ובשאלת גובה הנזק.

לטענת התובעת- מדובר ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק. לטענת הנתבעים- מנגד, לא כן הוא.

5.מטעם התובעת הוגשו: תצהירה; תצהירה של הגב' ח.ב- עובדת משק בית; תצהירו של מר פ.ב- בעלה של התובעת. מטעם הנתבעים הוגשו: תצהירו של נתבע 1; תצהירו של מר א.ח- חוקר מטעם הנתבעת 2. המצהירים הנ"ל נחקרו על תצהיריהם.

בעקבות התאונה, שאירעה כאמור בבסיס צבאי, נערך תחקיר צה"לי (להלן: "התחקיר"). הנתבעים זימנו לעדות 3 מבין 4 גורמים הנזכרים בתחקיר: את רס"ן מ' - שהיה אז סרע"ן לחימה; את רס"ן ר' - שהיה אז סגן מפקד היחידה והאחראי על תחקור האירועים בבסיס; ואת רס"ר ע' - שהיה אז רס"ר היחידה ועד לתאונה. התחקיר, שאינו נושא תאריך, נערך ככל הנראה כבר ביום האירוע, ראו בהקשר זה את עדותו של רס"ן ר' (עמ' 21 לפרוטוקול, ש' 34).

דיון והכרעה בשאלות העובדתיות

6.אין מחלוקת בין הצדדים כי קריסת הכבלים אירעה כתוצאה מפגיעת המשאית, אלא בשאלה כיצד אירעה פגיעת התובעת. השאלות העובדתיות העיקריות בהקשר זה, הן כדלקמן: מהו משך הזמן שחלף מהרגע בו פגע נתבע 1 עם משאיתו בכבלים ועד פגיעת התובעת; האם הכבלים הם שפגעו בתובעת, או שהיא זו שנתקלה בכבלים, כשהיו כבר סטטיים.

7.התובעת, בס' 1 לתצהירה, תיארה את אופן קרות התאונה כדלקמן:

"...הנתבע 1 נהג במשאית מ.ר. **-***-**, נסע אחורנית, פגע עם משאיתו בשני עמודי תקשורת אשר נפלו והפילו כבלים ממתכת אשר נפלו עלי, בזמן שעמדתי בסמוך ועקב כך נחבלתי ונפלתי." ובס' 2 לתצהירה הוסיפה: "חקירה שנערכה על ידי הצבא הייתה לא מדויקת מבחינת העובדות של איך ארעה התאונה. בשום אופן לא נפגעתי כתוצאה מהיתקלות בכבל המתוח. הכבלים נפלו עלי במהירות גבוהה ופגעו בי. ממש ראיתי בזוית העין את הכבלים מתקרבים אלי אבל הדבר קרה כל כך מהר שלא יכולתי לעשות כלום ונפגעתי, הכבלים פגעו בי באזור הפנים, צוואר, ויד ונפלתי ארצה בחוזקה. הכבלים נקרעו/נתלשו כתוצאה מהפגיעה בעמודים ופשוט עפו כלפיי".

בחקירתה בבית המשפט, סיפרה:

"ש. זו הייתה תאונה בזמן העבודה?

ת. כן. בדרך מחדר האוכל לשקם. הלכתי לשם כמה דקות לפני 12:00. ידעתי שצריכה להגיע סחורה, הלכתי נשנשתי כמה דברים, חדר האוכל היה מלא אנשים." (עמ' 2). ובהמשך:

"ש. היית בתוך השיקמית וסמוך לשעה 12:00.

ת. כמה דקות לפני 12.

ש. רצית ללכת לאכול משהו.

ת. לנשנש משהו.

ש. מה המרחק מהמקום שאת עבדת למקום הנשנוש.

ת. דקה הליכה.

ש. הגעת למקום הנשנוש?

ת. כן.

ש. ישבת?

ת. לא.

ש. לקחת כמה דברים והתחלת לצאת. ומה ראית מול עינייך?

ת. חדר אוכל, היו מלא אנשים, יצאתי והתחלתי ללכת רגיל, פתאום אני רואה בזווית בצד שמאל כבל בא לאזור הצוואר השמאלי והפיל אותי.

ש. את לא יודעת מאיפה הגיע.

ת. בא מעמודים.

ש. מה גרם לכבל להגיע אלייך?

ת. אני רק יודעת שהוא בא אלי. אני יודעת רק שזה בא מהעמוד. מה שאמרו לי אני יודעת, אבל אני לא יודעת מעצמי, אני מסתכלת פתאום אני רואה משהו בא אלי, כבל שמפיל אותי, חבט אותי בפנים ושברתי את הירך.

...

ש. איך את יודעת שהחקירה לא מדויקת אם את לא יודעת מה כתוב שם?

ת. אני לא יודעת מה הם אמרו. אני יודעת שאני הולכת לתומי, מכיוון שמאל בא כבל שמפיל אותי, והייתי הכי קרובה למקום האירוע.

ש. ראית את המשאית?

ת. לא." (עמ' 9-10 לפרוטוקול).

8.נתבע 1 , הצהיר בתצהיר עדותו הראשית, כדלקמן: "3. כשאני הגעתי לשקם התובעת נעלה את השקם והלכה לאכול צהריים בחדר האוכל. כדי להעמיד את המשאית שיהיה לי קל לפרוק את הסחורה נסעתי ברברס ולא שמתי לב שפגעתי בכבלים רופפים שהחזיקו עמוד. בגלל הפגיעה העמוד נפל הצידה אבל לא עד למטה, לקרקע, והכבלים שלו היו רופפים. 4. הגיעו כל מיני עובדים של הבסיס להרחיק את האנשים שהיו במקום ואני נסעתי קדימה, כיביתי את המנוע של המשאית וירדתי לעזור להם. 5. אחרי שכבר ירדתי מהמשאית ראיתי את התובעת חוזרת מחדר האוכל, לא הספקנו להזהיר אותה והיא נתקלה עם הראש בכבלים הרופפים. 6. ממתי שפגעתי בכבלים ועד שהתובעת נפגעה עבר הרבה זמן, רבע שעה ואולי יותר וכשהיא נתקלה בכבלים המשאית כבר לא נגעה בהם ואני לא נסעתי בה. היא עמדה כבויה ואני הייתי מחוץ למשאית שהתובעת נפגעה מהכבלים."

בחקירתו בבית המשפט, העיד נתבע 1:

"ש. אחרי שיצאת מהמשאית לא ראית את התובעת?

ת. לא. בטח שלא. רותי היא האישה שפגעה בחוט? האישה מהשקם? ראית אותה כשהיא מגיעה מהמטבח לשקם מצד שני. המטבח הכוונה לחדר אוכל. אני לא זוכר בדיוק את המרחק, עברו 4 שנים, אבל זה 20-25 מ', היה הרבה מרחק, לא ראיתי את רותי הולכת לכיוון שלי, ראיתי מתי היא פגעה בחוט והיא נפלה. (מראה עם היד ) החוט היה לכיוון האדמה, כי העמוד לא נפל לגמרי. והחוט היה ככה (מראה אלכסון), אני לא ראיית איך פגע, אבל ראיתי על המצח שלה אדום, והיא הייתה על הרצפה. ראיתי אותה על הרצפה" (עמ' 13 לפרוטוקול).

9.בחקירתו הנגדית של הנתבע עלה כי הוא לא ראה את התאונה עצמה. למרות זאת, העיד בתצהיר שהוגש קודם לחקירה, כי התובעת היא אשר "נכנסה ב'חוט'" ואז נפלה. מכיוון שהנתבע לא ראה את רגע התאונה, אין לקבל את גרסתו כי התובעת היא זו שפגעה בכבל ולא להיפך (כי הכבל הוא זה שפגע בה), כגרסתה.

בכל הנוגע לציר הזמנים שתחילתו ברגע בו הנתבע פגע בכבלים ועד שהתובעת עצמה נפגעה: התובע טען בתצהירו כי חלפה רבע שעה, אולי יותר. בעדותו האריך את משך הזמן וטען כי חלפו 20-25 דקות.

הנתבע סיפר בתצהירו כמצוטט לעיל- כי "בגלל הפגיעה העמוד נפל הצידה אבל לא עד למטה, לקרקע, והכבלים שלו היו רופפים" – טענה זו שלו אינה מתיישבת עם דבריו כי החוט היה מתוח וכי כאשר התובעת "נכנסה בו", היא נפלה ארצה.

10.הנה כי כן, הן בתצהירה והן בחקירתה הנגדית, חזרה התובעת וסיפרה כי הכבלים הגיעו לעברה והפילו אותה. בכל הנוגע לציר הזמן, טענה התובעת כי מספר דקות לפני השעה 12:00, היא הלכה לכיוון חדר האוכל, לא התיישבה לאכול, "לקחה משהו", כדבריה, ויצאה בחזרה לכיוון השק"לית, משום שידעה כי אמורה להגיע משאית עם סחורה.

התרשמתי חיובית ממהימנות עדותה של התובעת לפני. הנתבע לעומת זאת, לא עורר בי את אותה מידת אמון, ודומה היה בעיני כי עדותו אינה מבוססת על זיכרון סובייקטיבי מוחלט.

11.על פי האמור בתחקיר שערך רס"ן ר'- תושאלו: סגן נ', רס"ר ע', נתבע 1 ורס"ן מ'. מבין אלו שתושאלו לצורך התחקיר ואף זומנו לחקירה בבית המשפט- רק עד אחד טען כי ראה את התאונה בזמן אמת- רס"ר ע', כמפורט בהמשך.

12.בממצא 4 לתחקיר נקבע כי בשעה 11:49 נתבע 1 נסע רברס ואז המשאית משכה ומתחה כבלים שהיו מעל הרחבה וגרמה לשבירה ועיקום העמוד כבל תקשורת.

בממצא 6 נקבע כי בשעה 11:53 הפסיק נתבע 1 את הנסיעה לאחור ונסע קדימה לרחבת המטבח.

בממצא 7 נקבע כי "בשעה 11:57 בשלב מסוים עמוד כבלי התקשורת נקרעו לגמרי ונפלו ברחבת השקם ואחד מהם על הספסלים במקום ומאחד העמודים נמתח חוט ברזל התומך את העמודים- כתוצאה מהנפילה נמתח החוט חזק."

בממצא 8 נקבע כי בשעה 12:01 עברה התובעת מכיוון חדר האוכל לכיוון הרחבה, רס"ר היחידה צעק לעברה לעצור, היא לא שמעה ולא שמה לב לנפילת העמוד ולכבל המתוח "וכתוצאה ממתיחת החוט קיבלה אותו בפניה ונפגעה באפה וכתוצאה מהמכה נפלה לאחור".

13.בכל הנוגע לציר הזמנים, עולה ממצאי התחקיר- כי פגיעת המשאית בכבלים לא הובילה מידית לקריסתם, מדובר היה בתהליך דינמי ומתמשך, שהחלה עם הפגיעה, והסתיימה בסמוך לה, כשהפגיעה בתובעת – השתלבה בתהליך.

כך, פגיעת המשאית בכבלי התקשורת החלה ברגע כלשהו בין השעה 11:49 והשעה 11:53 . תהליך קריסת הכבלים התמשך, ובשעה 11:57 נקרעו לגמרי ואז החלו ליפול ברחבת השק"לית, כשאחד מהם נמתח בחוזקה, הוא זה שפגע בתובעת. עוד נמצא ע"י הבודק כי חלפו דקות בודדות (פחות מ- 4 דק' - 11:57-12:01) בין הרגע שבו כבלי התקשורת נקרעו לגמרי ומאחד מהם נמתח בחוזקה החוט התומך, ועד לפגיעה בתובעת בסופו של מהלך (ממצאים 7-8 לעיל). כל התהליך, מתחילת הנסיעה ברברס ע"י הנתבע 1 ועד לפגיעת התובעת, חלפו על פי התחקיר, פחות מ- 12 דקות וכי מרגע פגיעת המשאית לראשונה בכבלים (ממצאים 4,6,8) ועד לפגיעה בתובעת, חלפו עד 8 דקות (11:53-12:01).

14.אין חולק כי התובעת לא תושאלה לצורך התחקיר, כי קולה לא נשמע במהלך איסוף הנתונים עבורו, וכי הממצאים הנזכרים בו, נסמכו רק על בירור מול הגורמים הנזכרים בו. עם זאת, מצאתי כי האמור בממצא 8 לתחקיר מתיישב עם גרסת התובעת, כי הכבל הגיע לעברה ופגע בה. כותב התחקיר אינו מציין שהחוט, כאשר פגע בתובעת, היה במצב סטטי, ולמעשה – תיאור מהלך העניינים בתחקיר, משקף פגיעה ע"י חוט מתוח שהצליף בפניה של התובעת, ואינו מתיישב עם הטענה הנגדית שהתובעת נתקלה בו בעת הליכה.

15.רס"ן ר' העיד בחקירתו כי ערך את התחקיר בהתאם לעדויות שגבה בשטח. הוא עצמו לא היה עד לתאונה אך הגיע מספר דקות אחריה, כאשר התובעת עוד שכבה על פני הקרקע. העד הבהיר בחקירתו כי יתכן וקיימת סטייה בציר הזמנים "של דקה לפה ודקה לשם" (ר' עמ' 22).

16.הן מהתחקיר והן מעדותו של רס"ן ר', עולה כי האזור גודר בתוך כ- 5 דקות (ר' עמ' 22). יש להניח שהתובעת עברה במקום עוד לפני שהמקום גודר, אחרת לא הייתה יכולה לעבור בו. יש בנתון זה כדי לחזק את גרסתה שהכבל עף לעברה, בסמוך לפגיעת המשאית בכבלים וקריסתם בעקבותיה.

17.רס"ר היחידה ע' הוא היחיד שהעיד כי ראה את התאונה. בעדותו, סיפר כי התובעת לא הגיעה מכיוון חדר האוכל, אלא לכיוון חדר האוכל. אני מעדיפה בעניין זה את גרסת התובעת, התואמת לעדות הנתבע 1 ואף את האמור בממצא 8 לתחקיר. עוד העיד, כי חלפו 10 דקות או 8 דקות מהרגע שהמשאית פגעה בכבל ועד שהתובעת נפגעה (עמ' 26 לפרוטוקול, ש' 15, עמ' 27, ש' 29). העד תאר את התאונה, כדלקמן: "...היה חוט ברזל שנמצא או בגובה נמוך או בגובה אמצע, לא יודע, כן רותי הלכה לפה וכן צעקתי לרותי תזהרי היא לא שמה לב ונפלה על הפנים. זה אני כן זוכר." לטעמי, חוסר היכולת של העד למקם את החוט עובר לפגיעה, מעיד על כך שגם באותו שלב, החוט לא היה סטאטי. התרשמתי, מבחינת עדותו של הנ"ל, כי אין בה כדי להפריך את גרסת התובעת. ככל שקיימת סתירה בעניינים מסוימים, הרי היא שולית (כמו- התעקשותו ביחס לכיוון הליכת התובעת, שלגביה הן התובעת, הן הנתבע 1 והן ממצא 8 בתחקיר – גורסים אחרת). בנסיבות אלו, שוכנעתי שאין ליתן לעדותו משקל רב ביחס לאופן בו נפגעה התובעת.

18.בחינת המסמכים הרפואיים שהוצגו, מעלה כדלקמן:

-בדו"ח מד"א נכתב: "...לדבריה נחבלה בחבל שהפיל אותה על הרצפה..."

הקריאה לאמבולנס נתקבלה במוקד מד"א בשעה 12:21.

-בטופס הקבלה בחדר מיון של בית החולים ברזילי, נכתב: "...עקב נחיתת חוט חשמל...".

-בטופס סיכום האשפוז מיום 19.11.14: "ביום קבלתה החליקה, נפלה ונחבלה במפרק ירך שמאל. לדבריה אירע במהלך עבודתה כאשר נפגעה מכבל שנפל עליה."

-בטופס ב/ל 205 מיום 10.11.14 נכתב: "משאית סחורה נסעה לאחור באזור העבודה- פגעה בשני עמודי תקשורת שנפלו/נשברו כבלים ממתכת ופלסטיק קשיח אחד מהם פגע ונפלה ארצה."

-בטופס סיכום ביניים מיום 27.11.14 מבית החולים לוינשטיין , נכתב: "בזמן עבודתה נפל על החולה צינור כבד".

הנה כי כן , גרסת התובעת לגורמים שונים, כפי שנמסרה בזמן אמת ובסמוך לתאונה- הייתה כי חוט/כבל שנפל עליה או פגע בה. גרסה זו נותרה עקבית מאז. מצאתי איפוא, כי יש בתיעוד הרפואי כדי לחזק את גרסת התובעת לכך שנפגעה מחוט/כבל שנפל עליה ופגע בה ולא להיפך.

19.שוכנעתי, כי מרגע פגיעת המשאית בכבלים, שהחלה תהליך שבסופו קריסת הכבלים והפגיעה בתובעת - חלפו לכל היותר כ- 10 דקות וכי מרגע קריסת הכבלים, כתוצאה מפגיעת המשאית ועד לפגיעת התובעת- חלפו עד 4 דקות שוכנעתי, כי תנועת המשאית, עקב נסיעה לאחרו, גרמה לשרשרת אירועים זו, שלא נותקה ע"י גורם חיצוני, ו"כמגדל קלפים" – הסתיימה בצליפת אחד הכבלים בתובעת, והביאה לנפילתה ופציעתה.

מכל האמור, אני מקבלת את גרסת התובעת ביחס לנסיבות התאונה, כדלקמן: הנתבע פגע , עם משאיתו, בכבלים, וגרם בכך לשבירת ועיקום עמוד התקשורת, כתוצאה מפגיעה זו וממש בסמוך לה, התמוטטו הכבלים עד לקריסה. במקביל להתרחשות זו, פסעה התובעת מחדר האוכל לכיוון השק"לית, ובעודה פוסעת - נפגעה התובעת מכבל שנמתח לכיוונה תוך כדי הקריסה המתוארת וגרם לנפילתה ופציעתה. 

סיווג התאונה

20.לטענת התובעת, כאמור, אירוע תאונת הדרכים החל בנסיעה אחורנית של המשאית ופגיעה בכבלים, ולא הסתיים אלא עם הפגיעה בה ופציעתה. לשיטתה- מדובר בזירת תאונה פעילה ו"חיה", כאשר הנתבע 1 החל שרשרת מעשים שטרם הסתיימה כאשר התובעת נפגעה.

21.לטענת הנתבעים, בין אם הכבל פגע בתובעת ובין אם נתקלה בו- אין לראות באירוע "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק.

22.סעיף 1 לחוק מגדיר "תאונת דרכים" מהי:

""תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי;"

23.התנאי לסיווג מאורע כ"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק, הוא קיומם של 5 יסודות: "מאורע"; "רכב המנועי"; "שימוש"; "עקב"; "נזק הגוף".

24."מאורע" החוסה תחת כנפי החוק, כפי שכבר נקבע לא אחת בפסיקה, אינו בהכרח כזה שנתקיים מגע פיזי בין הנפגע לבין כלי רכב. לא קיימת דרישת סף בחוק לקיומו של מגע פיזי. יתרה מכך, חוק הפיצויים אינו דורש קיומו של מגע פיזי בפועל בין הנפגע לבין כלי הרכב המעורב כתנאי לזכאותו של הנפגע. "אירוע זה אינו צריך להיות אלים. אינו צריך להיות יוצא דופן, הוא יכול להתבטא באופנים שונים ומגוונים, הן בנסיבותיו והן בדרכי הגרימה. אך תמיד דרוש שיהא בנמצא "אירוע" הניתן לזיהוי ואבחון, בנפרד ממהלך הדברים לפניו ואחריו...". (ריבלין, תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה 4, 2011), עמוד 82).

25.בנסיבות התאונה דנן לא היה כל מגע פיזי בין המשאית לבין התובעת, אך אין חולק כי התקיים מאורע שבמסגרתו פגעה המשאית בכבלים שכתוצאה מהפגיעה קרסו ונפלו. בהתאם לאשר תואר ונקבע לעיל, בכל הנוגע להשתלשלות העניינים והיחס בין "סובב למסובב", הרי שיסוד "המאורע" מתקיים. אין מחלוקת כי המשאית בה נהג הנתבע עונה להגדרה של "רכב מנועי". אין גם מחלוקת כי הנסיעה במשאית עונה להגדרת "השימוש". כך, אין אף מחלוקת כי לתובעת נגרם "נזק גוף" כתוצאה מהנפילה. "עקב"- נראה כי כאן לב המחלוקת בין הצדדים: האם התובעת נפגעה "עקב השימוש ברכב"? כאמור, חוק הפיצויים אינו דורש קיומו של מגע פיזי בין הנפגע לבין כלי הרכב "המעורב" בתאונה כתנאי לזכאותו של הנפגע, ובלבד שנתקיים קשר סיבתי בין השימוש באותו כלי רכב לבין הנזק גוף אשר נגרם לנפגע. הקשר הסיבתי, כולל בחובו קשר סיבתי עובדתי וקשר סיבתי משפטי.

קשר סיבתי עובדתי- ברוב המקרים מוכרעת שאלת קיומו של קשר סיבתי עובדתי, בין גורם מסוים לבין התוצאה, באמצעות מבחן הגורם- התנאי- הסיבה- שבלעדיהם אין: גורם מסוים הוא גורם עובדתי לנזק- כאשר בלעדיו לא היה מתרחש הנזק. קשר כזה מתקיים בנסיבות העניין- לולא פגיעת המשאית בכבלי התקשורת, התובעת לא הייתה נפגעת מהכבל ונופלת.

קשר סיבתי משפטי- "עם קבלת תיקון מס' 8 לחוק הפיצויים על-ידי המחוקק, התקבעה התפיסה כי מבחן הקשר הסיבתי המשפטי הוא מבחן משולב של מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר (פרשת קואסמה, עמ' 672). מבחן הסיכון מתוחם על ידי מבחן השכל הישר, ויש להוכיח כי השימוש ברכב מנועי אכן תרם תרומה רלבנטית ממשית כלשהי להתרחשות הנזק". רע"א 10721-05 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' איברהים יונאן (9.11.06). על פי מבחן הסיכון- שימוש ברכב יהא גורם ממשי לנזק הגוף שנגרם, אם הנזק מצוי בתחום הסיכון שהשימוש ברכב יוצר, ואשר בגינו ביקש המחוקק ליתן פיצוי. במקרה דנן - מתקיים קשר סיבתי משפטי עפ"י מבחן הסיכון; פגיעת המשאית בכבלי התקשורת, יצרה סיכון ממנו נפגעה התובעת, כהולכת רגל. גם הפעלת מבחן השכל הישר בעניינו מביאה למסקנה כי באירוע פתאומי ומקרי שקיימת זיקה ישירה בינו לבין התאונה ותוצאותיה. נסיעת המשאית היא זו שיצרה את הסיכון אליו נחשפה התובעת, והוא התממש. כפי שנקבע לעיל, קיימת סמיכות זמן ומקום בין נסיעת המשאית לבין אירוע התאונה: קיימת קרבה, הן מבחינת המרחק והן מבחינת הזמן בין נסיעת המשאית לבין פציעת התובעת. יש בכך כדי לחזק משמעותית את המסקנה כי בנסיבות העניין מתקיים גם קשר סיבתי משפטי.

26.הצדדים הפנו בסיכומיהם לפסיקה שיש בה, כל אחד לשיטתו, כדי לתמוך בטענותיו. התובעת הפנתה לרע"א 11183-06-10 טל דנה ואח' נ' כהן ואח' (3.4.11), שם נקבע כי יש להחיל את חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים גם על מי אשר ביקש לסייע לנפגעים בתאונת דרכים, ונפגע בעצמו מהשלכות התאונה, גם אם התאונה הסתיימה לכאורה זמן מסוים לפני הגעתו למקום. עוד נקבע שם, כי "המציאות מלמדת כי אפשר ותוצאות התאונה מתמשכות מעבר למה שנראה כסופו של אירוע התאונה. כך, למשל, אפשר ואחד מחלקיה של מכונית המעורבת בתאונה יתנתק ממנה ויושלך למרחקים. אף שהתאונה לכאורה כבר הסתיימה, אותו חלק נופל זמן מסוים לאחר מכן על הולך רגל וגורם לפציעתו. במצב כזה נראה כי אין מנוס מהמסקנה כי אותו הולך רגל נפגע כתוצאה מהתאונה. והנה בעניינינו, חל אירוע שבו חלק התנתק מהמכונית, גרם לנזילה שעליה החליק הולך רגל שהזדמן למקום. היגיון הדברים מחייב מסקנה דומה, היינו כי הולך הרגל נפגע כתוצאה מתמשכת של התאונה, אף שכלי הרכב דממו בינתיים והנהגים יצאו מהם, ולכאורה (ורק לכאורה) אירוע התאונה הסתיים."

אם ניישם את נסיבות המקרה שם לנסיבות התאונה דנן, הרי שנפילת התובעת מהווה תוצאה מתמשכת מעבר למה שנראה לכאורה כסופה של תאונה של פגיעת משאית בכבלים. לכאורה, האירוע הסתיים ברגע שהמשאית נעצרה והנתבע יצא ממנה, אולם התברר שפגיעת המשאית הביאה לכך שהכבלים יפלו ואחד מהם פגע בתובעת, רגעים ספורים לאחר מכן, והביא לנפילתה. גם היגיון הדברים מחייב, כי פגיעת התובעת, כהולכת רגל, היא תוצאה מתמשכת של התאונה, וכי אירוע "התאונה" בכללותו לא הסתיים אלא שהתובעת מצאה את עצמה מוטחת ארצה.

27.הנתבעים- מנגד, הפנו בסיכומיהם לת"א (חי') 1537/82 עזבון המנוח עלי מחמוד זחאלקה נ' דוד חסון ואח' (22.4.87). שם נחפרה תעלה ע"י מחפרון והעפר הונח על-ידו על שפת התעלה. לאחר שהמחפרון סיים את חפירת הקטע הנדון, הוא נשאר במקום, כשהכף מופנית לעבר הערימה שעל דופן התעלה, כדי לקדם פני התמוטטות אפשרית. אותה עת, ירדו הפועלים והמנוח בתוכם לקטע החפור, לשם הנחת וחיבור הצינור - פעולה שאמורה הייתה להמשך דקות ספורות; לפתע ארעה מפולת שקברה תחתיה את המנוח ופועלים אחרים, כאשר הדופן המזרחית של התעלה וערימת העפר שעל שפתה התמוטטו לתוך התעלה. בעת האירוע עמד המחפרון במקום כשהוא דומם ובלתי פעיל, לאחר שעבודת החפירה נסתיימה. הנהג נשאר יושב במקומו על המחפרון. בית המשפט קבע שם, כי לא קיים קש"ס משפטי בשל ניתוק קשר הזמן, המקום והמגע בין המחפרון לבין התעלה: "אילו ארעה ההתמוטטות תוך שהמחפרון עוסק בחפירה או תוך שהוא מערים את הערימות על שפת התעלה, דומה שלא היה חולק כי התאונה, תאונת דרכים תיחשב. לעומת זאת, אילו עזב המחפרון את השטח, וההתמוטטות היתה קורית מאותן סיבות עצמן, מספר ימים לאחר עזיבתו, דומה כי היתה הסכמה לכך, שהתאונה איננה תאונת דרכים... לעניות דעתי, משסיים המחפרון את פעולות החפירה, פסק השימוש בו. ניתוק הקשר של מקום וזמן בין פעילותו לבין הארוע שארע לאחר שסיים פעולתו, ניתק את הקשר הסיבתי-המשפטי בין פעולותיו שקדמו לניתוק, לבין התאונה. "

נסיבות התאונה נשוא הליך זה שלפניי ורצף האירועים המהווה אותה- שונה מעניין זחאלקה הנ"ל. שם, אירעה התאונה לאחר שפעולת המחפרון הופסקה והשימוש בו הסתיים, נכון לאותה עת. נקבע, כי ככל והתאונה הייתה מתרחשת תוך כדי פעולת המחפרון, היה מדובר ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק. היעדר קשר סיבתי עובדתי בין פעולת החפירה שהסתיימה והכניסה לתעלה, כמו גם המפולת לאחר שהפועלים נכנסו לתוכה, יצר ניתוק בשרשרת האירועים המתוארת שם. לעומת זאת - בענייננו, אירוע התאונה שבה נפגעה התובעת, החל עם פגיעת המשאית בכבלים תוך כדי נסיעה לאחור. רצף האירועים המהווה את התאונה - נמשך, למרות שהנהג עצר את המשאית וירד ממנה, משום שהסיכון התעבורתי שיצרה המשאית, לא הסתיים ברגע הפגיעה בכבלים, הוא רק החל. פגיעה זו, מימשה את הסיכון התעבורתי, הביאה לקריסתם, והתנועה שהייתה כרוכה בכך, החלה עם המגע של המשאית בהם והסתימה רק עם פגיעת אחד מהם, זה שנמתח, כמתואר בתחקיר, בתובעת, רגעים ספורים לאחר מכן. לא היו ניתוק של זמן ומקום. ברצף האירועים, כמתואר, יש לראות "תאונה מתמשכת" , שהגורם לה – הוא פגיעת המשאית הנוסעת.

28.להשלמת הדיון- ראיתי להתייחס להלן, בקצרה, לפסיקה הנזכרת בסיכומי הצדדים, שנמצא כי אינה רלוונטית לענייננו. כך, למשל ע"א 4204/98 אררט נ' סולל בונה ואח' (3.10.99) העוסק בפרשת גשר שפירים. נקבע, כי התאונה במסגרתה גשר קרס על רכב נוסע מהווה 'תאונת דרכים' כהגדרתה בחוק. דובר בסיכוני דרך ופגיעה בנהגים, ובית המשפט מתייחס בבירור לאבחנה במקרה שבו שלט או תמרור נופל על נהג ברכב, שאז מדובר ב"תאונת דרכים", לבין מצב בו הנפילה היא על הולך רגל- שאז, אין מדובר בתאונת דרכים. המקרה שלפנינו שונה בתכלית. עסקינן ב"תאונת דרכים" המורכבת מתהליך של פגיעה שיצרה את הסיכון ממנו נפגעה התובעת כהולכת רגל.

גם ת"א 35691-09-15 ס. ס. נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ (16.7.18) העוסק בנפילת עץ על רכב נוסע שגרמה לפציעת נהגת הרכב, אינו רלוונטי לענייננו. לא נמצא קשר בין נפילת העץ, באופן אקראי על כלי הרכב ובין השימוש בו. לא כך בעניינו, כמתואר בהרחבה לעיל.

ע"א 922-81 אבו אליל מוחמד נ' עשוש שאול ואבר (פורסם בנבו ללא תאריך), עסק בפגיעה מנפילת דלת ברזל כבדה שהושענה אל קיר ע"י טרקטור, פסק הדין עסק בעיקר בנושא של פריקה וטעינה וריחוק הזמן בין השימוש ברכב ובין אירוע הפגיעה. כפי שכבר נקבע, במקרה כאן אין מדובר בריחוק זמן, אלא באירוע שטרם הסתיים; ברע"א 9112-06 ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (8.11.07) יצא הנפגע מרכבו כדי לבדוק את מצבה של הנהגת ברכב האחר, ואז שב למכוניתו וביקש לברר, מבעד החלון, ובעודו מחוץ לרכב- את מצב בנו שנותר בתוכו. השאלה המשפטית באותו ענין הייתה שונה: האם נהג שיצא מרכבו בנסיבות כאמור, ונפגע מרכב חולף , ייחשב כמי שעשה בו " שימוש" אותה עת. נקבע, בנסיבות אותו עניין, שייחשב כהולך רגל. הנסיבות שם שוות בתכלית מבענייננו; ברע"א 9084-05 אג"ד בע"מ נ' יעקב ינטל (29.10.07) דובר בנהג אוטובוס שנפגע כתוצאה מחבלה שספג בעת שביצע סריקה ביטחונית בתוך האוטובוס טרם תחילת נסיעה. גם נסיבות המקרה הנ"ל אינן דומות למקרה דנן , ואין בו כדי להשליך על המסקנה אליה הגעתי, כמפורט לעיל.

29.מכל האמור, אני קובעת שהתאונה נשוא התובענה עונה להגדרת "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק. התובעת זכאית לפיצוי מהנתבעת על נזקי הגוף שנגרמו לה בגינה.

הנזק

30.התובעת - ילידת X.X.58, הייתה ערב התאונה כבת 56, וכיום היא כבת 61. עיסוקה, היה, כאמור, בהפעלת חנות שק"ם בבסיס צבאי מאז 1986. (להלן "שקלית"). התובעת פנתה למיצוי זכויותיה במל"ל, בעקבות התאונה, שאירעה במהלך עבודתה. (יוער כי גילה של התובעת אינו אחיד במסמכים הרפואיים שצורפו, אך ברובם נקוב כ- X/X/1958, ולתאריך זה התייחסתי).

31.הנכות הרפואית:

ועדת רפואית שליד המל"ל קבעה את נכותה של התובעת, כדלקמן:

נכות זמנית – 100% מיום התאונה ועד ליום 31/12/14 (תקופה שבמהלכה שולמו דמי פגיעה; 100% מיום 1/1/15 ועד ליום 31/8/15; 60% נכות זמנית מיום 1/9/15 ועד ליום 30/11/15).

נכות צמיתה – החל מיום 1/12/15 נקבעה לתובעת נכות רפואית צמיתה משוכללת בשיעור של 35% (במעוגל) שמרכיביה: 10% בתחום הנפשי, בגין הפרעה הסתגלותית; 20% בתחום האורתופדי, בגין השבר בירך שמאל; 10% בגין צלקת ניתוחית בירך שמאל. משנקבע כי התאונה דנן מהווה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק, הרי שקביעת המל"ל ביחס לנכות הרפואית הנובעת מהתאונה – מהווה קביעה על פי דין, ומחייבת בהליך זה.

נכותה הרפואית של התובעת הוגדלה ברבע, מכוח תקנה 15 לתקנות לקביעת נכות. זאת - לאחר שהוועדה הרפואית בעניינה ציינה שהתובעת לא חזרה לעבודתה, כי מבחינה רפואית תהיה מוגבלת בעבודה, ועמידה וישיבה ממושכים אך תוכל להשתלב בעבודות דומות המתאימות למגבלותיה. קביעה זו מכוח תקנה 15 לא מחייבת בהליך דנן.

ביחס למצב הנפשי ציינה הוע"ר שליד המל"ל שבדקה את התובעת, שהיא סובלת מהפרעה הסתגלותית, נוטלת טיפול תרופתי בנוגדי דיכאון וחרדה. בבדיקה אפקט ירוד, חרדתי, מתוח. בכל הנוגע לתחום האורתופדי ציינה הוע"ר כי קיימת צליעה, בסוף כיפוף מופיע כאב במפשעה, הגבלה קלה באבדוקציה ותנועה סיבובית.

32. הנכות התפקודית:

התובעת לא חזרה למעגל העבודה. בעדותה, טענה כי לאחר שפוטרה, לא נמצאה לה עבודה אחרת בשק"ם (עמ' 2 לעדותה ש' 7). עוד לטענתה, נבצר ממנה לעבוד - בין היתר משום שאינה ישנה בלילה, היא סובלת מכאבים וסיוטים ומתקשה לקום בבוקר (עמ' 8 לפרוטוקול ש' 4). עוד סיפרה כי עבדה בשק"ם לבדה, וכי עבודתה כללה מכירת פריטים שונים - "מגבות, סבונים, מתנות, כובעים, חולצות, כל מה שהיה. זה היה כמו סופר" (עמ' 9 לפרוטוקול עדותה ש' 6-7). התובעת הציגה אישורים רפואיים, מתאריכים 15/12/15, ממהלך שנת 2016 ו- 11/1/17. על פיהם, נקבע אז שהיא מוגבלת בעבודה פיזית מאומצת, הרמת ונשיאת משקלים, עמידה, הליכה וישיבה ממושכות.

בעלה של התובעת, שהעיד מטעמה, טען שאינה מסוגלת לעבוד, משום שעליה לשנות תנועה כל שעה, וסיפר שהיא נוטלת כדורים רבים נגד כאבים ומטופלת נגד חרדות.

33.הנתבעת – מנגד, טוענת שמבלי להקל ראש, חלילה, בנכותה של התובעת, אין בה כדי למנוע ממנה לעבוד כלל. מפנה הנתבעת 1 שהתובעת לא פנתה למחלקת השיקום במל"ל, לא ניסתה למצוא עבודה חלופית והעדיפה להישאר בטלה מכל עבודה. לשיטתה של הנתבעת, ייתכן שהתובעת מסתפקת במקורות הכנסה נוכחיים ונוח לה, בגילה לארח את נכדיה ולשמור עליהם. עוד טוענת הנתבעת, כי העבודה בשק"לית אינה דורשת דבר מלבד מכירת מוצרים ולכן התובעת מסוגלת לבצעה, כשם שהיא מסוגלת לשמור על נכדיה ( עדותה בעמ' 6 ש' 24, עמ' 17 ש' 29), ולבצע עבודות בית קלות ( עמ' 6 ש' 18). מפנה הנתבעת בהקשר זה לדברי התובעת באוזני חוקר מטעמה של הנתבעת, כדלקמן, המדברים – לשיטת הנתבעת, בעד עצמם, ומבהירים "את הסיבה האמיתית להתבטלותה המוחלטת מכל עבודה":

"נ. כן אני אגיד לך כשאני, אני כרגע עוד לא סיימתי את כל ההליך שהיה לי, כי אני נפצעתי בעבודה, ואני הכל זה במהלך משפטי כזה, אני עוד לא

ח. הא, אז את כאילו חייבת

נ. כן

ח. לא לעבוד

נ. כן, כן, אני לא יכולה כרגע לעבוד עד שאני מסיימת את כל הסיפור, אתה מבין?".

טוענת הנתבעת כי התובעת לא עשתה דבר, או די להקטנת נזקה וכי לכל היותר יש לפצות אותה כשיעור נכותה, ללא הצלקת, בגין העבר, ובאשר לעתיד - מציעה היא להעמיד את הפיצוי על 75% מהמגיע לתובעת על פי נכותה הרפואית, ללא הצלקת.

לא מצאתי בטיעוני ב"כ התובעת, בסיכומיה, התמודדות של ממש עם הפסקה המצוטטת לעיל. עם זאת, שוכנעתי, שאין בכך כדי לגרוע מהתרשמותי החיובית ממהימנות התובעת מסבלה, ומזכאותה לפיצוי בהתאם למגיע לה. לנוכח נכותה הרפואית המשולבת מפגיעה אורתופדית ופסיכיאטרית, שאין להקל בה ראש ויש בה כדי להשפיע על כשירותה לחזור למעגל העבודה – בכלל, ולעיסוק מהסוג בו עבדה קודם לכן – בפרט. יובהר, עם זאת, כי אני דוחה את טענת התובעת לפיה נכותה התפקודית מגיעה כדי 100%.

34.התובעת עבדה, עד התאונה, במשך כ- 30 שנה בשק"לית, ואין לפניי כל ראיה להשכלה או הכשרה מקצועית אחרת. התובעת העידה בתצהירה (סעיפים 16-17) כי עבודתה הייתה כרוכה באינטראקציה עם אנשים/חיילים, הרמת משאות, עמידה ממושכת על הרגליים, הליכה, היא נדרשה לקבל סחורות מספקים, לסדר אותן על ידי מדפים, לתמחר מדפים, להחזיר סחורות לספקים, למלא מקררי שתיה, לעסוק בפעולות הקופה ובמכירה לציבור. התובעת ציינה שעשתה זאת לבדה ללא עזרה או סיוע חיצוני. התובעת שירתה אלפי חיילים ובעת מבצעים, שימש הבסיס כבסיס אימונים פיקודי שהתאמנו בו אלפי החיילים והיא נדרשה לעבוד על חצות הלילה ועד כניסת השבת ובכל מוצ"ש. אומנם התובעת אישרה בחקירתה שעסקה במכירת מוצרים, אך עדותה כמפורט לעיל ביחס ליתר הפעולות שהיו כרוכות בעבודתה כמפעילת השק"לית, לא נסתרה.

35.מכל האמור, שוכנעתי כי יש להעמיד את נכותה התפקודית של התובעת על שיעור הדומה לנכותה הרפואית (ללא הצלקת), דהיינו- 30%, ובהתאם לכך יחושבו נזקיה לעבר ולעתיד.

הפיצוי בגין נזק לא ממוני:

36.התובעת זכאית לפיצוי בראש נזק זה, בגין 35.2% נכות רפואית, בניכוי גיל, וכן 58 ימי אשפוז בתוספת ריבית ממועד התאונה, בסך של: 68,974 ₪, הסכום נכון למועד פסק-הדין.

הפסדי שכר ופגיעה בכושר ההשתכרות:

37.על פי המצוי בפניי, ממוצע שכרה החודשי של התובעת בעשרת החודשים עובר לתאונה ( כולל מענק יובל המשולם, ככל הידוע, מדי שנה לעובדים בעלי ותק מצטבר כמו של התובעת), בניכוי החלק היחסי של דמי ההבראה המשולמים עבור שנה, ובניכוי מס הכנסה על פי אחוז המס השולי שלה (14%), הוא הסך של 7,433 ₪ נטו.

לצורך חישוב הפסדי העבר, ישוערך בסיס השכר עובר לתאונה (הפרשי הצמדה וריבית כחוק).

לצורך חישוב הפסדי העתיד, יוצמד בסיס השכר עובר לתאונה .

שכרה של התובעת, ללא תוספות שולם בחלקו עד ליום 1/6/15, למרות שהפסיקה לעבוד לאחר התאונה ובעקבותיה.

נכותה הזמנית של התובעת בהתאם לקביעת המל"ל כמפורט לעיל, עמדה על 100% ממועד התאונה ולמשך כ-8.5 חודשים ועד ליום 31/8/15, ולאחר מכן - הועמדה על 60% למשך 3 חודשים נוספים. החל מיום 1/12/15, הועמדה הנכות הקבועה על 35.2%, כולל הצלקת.

סביר בעיני כי גם בתקופת הנכות הזמנית ששיעורה 60%, נבצר מהתובעת להשתלב בשוק העבודה, את הפיצוי בגין הפסדי הכנסה בעבר, ראיתי לחשב בהתאם לכך.

38. הפסדי שכר בעבר:

תקופה א': התובעת זכאית לפיצוי בגין, הפסדי שכר מלאים למשך 12.75 חודשים, בסך של 105,776 ₪, סכום זה חושב על בסיס הפסד שכר מלא, כאשר – מאחר ומדובר בהפסדי עבר, השכר שוערך כחוק, והוספה ריבית מאמצע התקופה ,הסכום נכון למועד פסק- הדין.

תקופה ב': החל מיום 1/12/15 ועד היום – במשך כ- 35.5 חודשים, לפי נכות תפקודית בשיעור של 30%, זכאית התובעת לפיצוי בסך של 87,603 ₪. סכום זה חושב, כאמור, על בסיס השכר ערב התאונה, משוערך להיום, ונלקחה בחשבון גם ריבית מאמצע התקופה. הסכום נכון למועד פסק- הדין.

סך הפסדי השכר בעבר: 193,379 ש"ח. לסכום זה יש להוסיף פיצוי בשיעור של 12% בגין הפסד הפרשי פנסיה. הפיצוי המגיע בראש נזק זה, , כולל אובדן הפרשים לפנסיה, הוא הסך של 216,584 ₪, הסכום נכון למועד פסק הדין.

39.פגיעה בכושר ההשתכרות בעתיד:

התובעת כבת 61 בקירוב. התובעת, שהתמידה באותו מקום עבודה במשך כ- 30 שנה עד לתאונה, העידה כי אלמלא התאונה, היה בכוונתה לעבוד עד גיל 67. עדותה מהימנה עליי, גם בהקשר זה. התובעת זכאית לפיצוי בפגיעה בכושר ההשתכרות שלה עד הגיעה לגיל הנ"ל. שוכנעתי, כי בנסיבות העניין - יש לחשב את הפיצוי המגיע לתובעת על פי מקדם היוון של 2%. זאת, לנוכח העובדה שמדובר בתאונת עבודה שבגינה עומדת הנתבעת על ניכוי תקבולי המל"ל ששולמו לתובעת ואשר היא זכאית להם, ששיעורם מחושב על פי מקדם היוון של 2%, בהליכים מסוג זה, יש לטעמי להקפיד על הלימה בין שיעור ההיוון לצורך חישוב שיעור ההפסדים לעתיד ובין שיעור ההיוון לצורך הניכוי. למותר לציין כי לאור מספר השנים המועט עד גיל פרישה כאמור, ההבדל בין היוון של 2% ל- 3% זניח.

בהתאם לאמור, שווי הפגיעה בכושר ההשתכרות של התובעת, עד גיל פרישה: 154,920 ₪. לסכום זה יש להוסיף פיצוי בשיעור של 12.5% בגין הפסד הפרשי פנסיה.

הפיצוי המגיע לתובעת בראש נזק זה, הוא הסך של 174,285 ₪, הסכום נכון למועד פסק הדין.

40.הוצאות רפואיות (לרבות נסיעות לטיפולים) והוצאות נסיעה:

התובעת עותרת לפיצוי בגין הוצאות רפואיות, ובכלל זה, נסיעות לטיפולים רפואיים ונסיעות אחרות בגין מצבה במהלך תקופת ההחלמה, ומאז. התובעת מציינת בהקשר זה את העזרים להם נזקקה מעת לעת ( כיסא גלגלים, הליכון, קביים ) ואת הקושי שיש לה ללכת למרחקים. התובעת, שלא צירפה קבלות, מעמידה את תביעתה על 15,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות הקשורות בעזרים רפואיים ותרופות, ועל סכום גלובלי של 50,000 ₪ בגין נסיעות, לרבות נסיעות לטיפולים - לה ולבני משפחתה, בתקופת האשפוז בבית החולים ובמחלקת השיקום של בית החולים לוינשטיין מאז ולעתיד. לשיטתה, מאחר ולא נחקרה על דרישתה זו במסגרת תצהירה הרי שיש לקבלה במלואה.

אין בידי לקבל את דרישת התובעת דנן. התאונה, שאירעה במהלך עבודתה של התובעת, הוכרה על ידי המל"ל כ"תאונת עבודה". משכך, זכאית התובעת להחזר בגין הוצאותיה הרפואיות הקשורות בתאונה, ובכלל זה – בגין נסיעות לטיפולים רפואיים. התובעת, שכאמור לא צירפה קבלות או פירוט לדרישתה הכספית, לא הוכיחה את שיעור ההוצאות הנטען, וכי פנתה לקבל ההחזר המגיע לה על פי דין, אך סורבה. התובעת אף לא פירטה מהם היעדים שאליהם היא נדרשת לכאורה לנסוע בהווה, בעוד שלפני התאונה עשתה את דרכה אליהם רגלית. עם זאת, בשים לב לנכות הרפואית האורתופדית שנגרמה לתובעת בירך שמאל, בשיעור של 20% - ובשים לב לתיאור הליקוי בפרוטוקולי הועדה הרפואית שליד המל"ל שצורפו לתצהירה, שוכנעתי כי התובעת זכאית לפיצוי גלובלי בגין נסיעות מוגברות, המתחייבות לנוכח מצבה האורתופדי.

מכל האמור, ראיתי להעריך את הפיצוי המגיע לתובעת בראש נזק זה, בגין הוצאות ניידות מוגברות, לעבר ולעתיד - בסכום גלובלי של 30,000 ש"ח. הסכום נכון למועד פסק הדין.

41.עזרת הזולת:

התובעת עותרת לפיצוי בגין עזרת הזולת בשיעור של 574,820 ₪. לטענתה, יש לפצות אותה בגין עזרת בני המשפחה במהלך האשפוז, וכן עבור עזרה מוגברת בבית בגין היעדרה על בסיס של 3,000 ₪ מידי חודש. מאז ועד היום היא זכאית, לטענתה ,לפיצוי בסך של 2,600 ₪ בגין תשלום לעוזרת, וכן 1,000 ₪ כשווי עזרת בני משפחה. עוד היא עותרת לפיצוי עתידי עד תוחלת חייה על בסיס של 2,600 ₪ בחודש. התובעת ציינה בהקשר זה בתצהירה כי עובר לתאונה העסיקה עזרה מעת לעת בלבד, בדרך כלל לפני חגים, בעוד שמאז התאונה ובגינה היא מעסיקה עוזרת 3 פעמים בשבוע כ-5 שעות בכל פעם, בעלות של 40 ₪ לשעה. בעדותה, סיפרה התובעת כי העוזרת עבדה פעם בשבוע, שעתיים שלוש מידי פעם וכי מעבר לכך, ביצעה התובעת בעצמה את מלאכות הבית. לטענתה, היא נזקקת כיום לעזרה בהיקף הנטען, הן בפן האישי והן לצורך טיפול במשק הבית. התובעת הסבירה בהקשר זה ששניים מילדיה הבגירים מגיעים הביתה פעם עד פעמיים בשבוע (הבת מגיעה פעמיים בשבוע מלימודים והבן מגיע פעם בשבוע מהצבא – עמ' 10 ש' 21-22 לפרוטוקול) ובסופי שבוע מגיעים יתר הילדים עם הנכדים והם ישנים בקומה השנייה, שקשה לה לנקות אחריהם (עמ' 7 ש' 15-19). בעלה של התובעת העיד כי הוא מסייע בשני דברים עיקריים : קניות וסיעוד אישי כשקשה לה, כמו במקלחת.

הגב' ב' , עוזרת הבית, הצהירה שלפני התאונה – היא עבדה בהיקף של 2-3 שעות מידי שבוע וכי לאחר התאונה- הועלה היקף עבודתה ל- שלוש פעמים בשבוע, למשך 5 שעות בכל פעם. שכרה משולפ במזומן. כן העידה, שהיא מנקה את הקומה העליונה כאשר ילדי התובעת והנכדים מגיעים לביקור, וכן את הקומה התחתונה – שהיא קומת המגורים, ובנוסף- שהיא מבצעת כביסה בקומה העליונה, שם מצוי חדר הכביסה.

אין בידי לקבל את דרישת התובעת, הזכאית לפיצוי בגין הצורך בעזרה מוגברת, מעבר לזו שהעסיקה עובר לתאונה, על פי עדות עוזרת הבית (היקף חד שבועי, למשך 2-3 שעות בכל פעם). לא שוכנעתי שיש הצדקה לממן לתובעת עזרה בהיקף הנטען. בבית התובעת מתגוררים בעיקר היא ובעלה, והילדים הבגירים מגיעים מעת לעת. הוא הדין בעבודות ניקיון הקשורות בילדיה הבגירים של התובעת, שלמעשה אינם מתגוררים בבית דרך קבע, על פי עדותה. התובעת, כאמור, אף אישרה שהיא מבצעת בעצמה עבודות בית קלות. התובעת לא הוכיחה מהם הסכומים ששולמו לגב' ב', או לכל עוזרת אחרת, עובר לתאונה. זאת ועוד. לא הוצגו מסמכי דיווח למל"ל בגין העסקתה של העוזרת, המקבלת את שכרה במזומן, על פי עדותה. מכל האמור, ראיתי לפצות את התובעת בגין תוספת עזרה בשכר, הקשורה בתאונה ואשר היא אף ברת פיצוי, על יסוד המצוי בפניי, בהיקף של 5 שעות שבועיות, החל ממועד השחרור מבית החולים (לאחר שיקום) ועד היום, ומהיום ועד תוחלת חייה. לכך התווסף פיצוי גלובלי בגין עזרת בני משפחה מעבר למקובל , במהלך אשפוזה.

את הפיצוי לתובעת בגין ראש נזק זה, של תוספת עזרה בהתאם לאמור לעיל, לעבר ולעתיד - אני מעמידה על הסך של 60,000 ₪. הסכום נכון למועד פסק הדין.

42.ניכויים:

הנתבעת טוענת לניכויים בגין פיצויי פיטורים שקיבלה התובעת כאשר פוטרה ממקום עבודתה ערב התאונה וכן בגין תקבולי המל"ל נפגעי עבודה הקשורים בתאונה, על פי חוו"ד אקטוארית שהוגשה מטעמה. אין בידי לקבל את הדרישה לניכוי רכיב זה. לא הוכח כי התובעת לא הייתה זכאית לפיצויים אלו גם לו פרשה מעבודתה בגיל פרישה או בנסיבות אחרות; התובעת לא נחקרה בעניין זה; אף לא זומן איש ממקום עבודתה ערב התאונה להבהרת הנושא.

את תקבולי המל"ל יש לנכות, בהתאם למפורט בחוו"ד האקטוארית הנ"ל (290,979 ₪, נכון ליום 9.4.18, כולל הריבית על תשלומי עבר, לא כולל דמי פגיעה ששולמו למעביד). שויים למועד פסק הדין: 298,043 ₪.

43.הפיצוי המגיע לתובעת בהתאם למפורט לעיל הוא הסך של 549,843 ש"ח, ולאחר ניכוי תקבולי המל"ל נפגעי עבודה - זכאית התובעת לפיצוי בגובה של 251,800 ₪, הסכום נכון למועד פסק הדין.

סוף דבר

44.אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת בגין התאונה נשוא התביעה, לאחר ניכוי שווי תקבולי המל"ל, סך של 251,800 ₪. לסכום זה תתווספנה השתתפות בשכ"ט עו"ד של התובעת בשיעור של 13% בתוספת מע"מ כחוק ( 38,299 ₪) וכן השתתפות בהוצאות המשפט שלה בגין אגרה ששולמה בפתיחת התיק, בסך של 710 ₪. סך הכל לתשלום : 290,809 ₪. הסכום נכון למועד פסק הדין.

פסק הדין ישולם בתוך 30 יום ממועד קבלתו בידי ב"כ הנתבעת, שאם לא כן , יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד התשלום בפועל.

המזכירות תואיל לשלוח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, י"ג כסלו תשע"ט, 21 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.