ת"א 15244-09-10 ד' ואח' נ' רשת מזון חצי חינם ואח'

רקע

1. התובעת, גב' ד.ד., ילידת 1962 (להלן: "התובעת") טוענת שביום 21.4.09 כשהלכה לקניות בסניף של הרשת "חצי חינם" (להלן: "הנתבעת 1") ברחוב הלח"י 6 בראשון לציון, החליקה בעוצמה רבה על נוזל שהיה על הרצפה באזור של חומרי הניקיון במרכול הנתבעת וכתוצאה מכך נפלה ונחבלה קשות (להלן: "התאונה"). הנתבעת 2 הינה חברת ביטוח אשר ביטחה בזמנים הרלוונטיים את הנתבעת 1.

2. לכתב התביעה המקורי, צורפה חוו"ד ולפיה התובעת נותרה עם נכות צמיתה של 50%. לאחר שעברה ניתוח וכתב התביעה תוקן, צורפה חוו"ד מתוקנת ולפיה התובעת נותרה עם נכות בשיעור של 60%.

3. הנתבעת כפרה בחבות ובנוסף ולחלופין הגישה חוו"ד נגדית ולפיה, התובעת נותרה עם נכות של 20% בלבד.

4. לאור הפערים בין חוות הדעת מטעם הצדדים, מיניתי בתיק מומחה בתחום האורתופדיה, ד"ר נחמיה בלומברג אשר הגיש חוות דעתו ביום 6.11.013 ובה קבע כי לתובעת נותרה נכות צמיתה משוקללת בשיעור של 42.4%. למומחה נשלחו שאלות הבהרה והוא אף נחקר על חוות דעתו. הנתבעת נבדקה בפעם השנייה על ידי המומחה ביום 20.4.015 בהמשך להחלטה מיום 5.4.15 בבר"ע 9990-03-15 וחוות דעתו בעניין הוגשה ביום 26.4.015 שם ציין כי הנכות שנקבעה בשיעור 42.4%, בעינה עומדת.

5. בינתיים, התובעת הוכרה כנכה ומקבלת קצבאות נכות כללית מהמל"ל והמל"ל ביקש להצטרף כצד תובע להליך עפ"י סע' 330 לחוק המל"ל שכן משולמות קצבאות משוערכות בסכום של מעל 300,000 ₪ (סעיף 2 לסיכומי המל"ל).

6. הצדדים הגישו תחשיבי נזק וביום 14.1.014 הצעתי לצדדים פשרה. משלא השכילו הצדדים לקבל את הצעתי, נקבע התיק לדיון הוכחות ראשון ליום 29.9.014 שנדחה ליום 5.2.015 על פי בקשת ב"כ הנתבעות. בדיון זה נחקרו התובעת, בעלה של התובעת, המומחה מטעם בית המשפט ד"ר נחמיה בלומברג וכמו כן נחקר גם מר צבי אברהם, עד מטעם ההגנה.

7. בדיון מיום 27.4.15 העיד פעם נוספת מר ד.ד., בעלה של התובעת.

דיון והכרעה בטענות הצדדים 

שאלת האחריות

8. עסקינן בתביעה על פי עוולת הרשלנות ואינני מקבל את טענת התביעה בסעיף 7 לסיכומי התשובה, לעניין היפוך נטל הראייה לפי סעיפים 38 ו – 41 לפקודת הנזיקין.

בבואנו לבחון את עוולת הרשלנות, עלינו לעשות זאת בארבעה שלבים: השלב הראשון הוא בחינת קיומה של חובת זהירות המושגית והקונקרטית המוטלת על הנתבע כלפי התובע. שנית, יש לבחון את קיומה של הפרת אותה חובת זהירות קונקרטית. בשלב השלישי עלינו לבחון מהו הנזק שנגרם והשלב הרביעי הוא הקשר הסיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין הנזק הנטען (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113,122 להלן "עניין ועקנין").

חובת הזהירות המושגית

9. במסגרת בחינת חובת הזהירות המושגית נבחן האם מתקיימת החובה להיזהר בין סוג המזיק לסוג הניזוק כאשר הבחינה היא אבסטרקטית ונערכת בלא להתחשב בנסיבותיו הספציפיות של העניין שבפנינו. לענייננו אין חולק כי קמה חובת זהירות מושגית בין סניף המרכול לבין לקוחותיו ובינם גם התובעת.

חובת הזהירות הקונקרטית

10. חובת הזהירות הקונקרטית הינה חובה פרגמטית והיא נבחנת בשני שלבים, כאשר בשלב הראשון עלינו לשאול האם אדם סביר יכול היה לצפות את אפשרות התרחשותו של הנזק הנטען בנסיבותיו הספציפיות של המקרה כפי שהוכחו בפנינו. בשלב שני עלינו לשאול האם גם צריך היה אדם סביר לצפות את קרות הנזק, כאשר השאלה השנייה נבחנת במסגרת שיקולי מדיניות משפטית, לאמור האם אנו רואים את הסיכונים הנוצרים כתוצאה מפעולה מסוימת כבלתי סבירים עד שיש להטיל בגינם אחריות על העושה אותם, כאשר אנו יוצאים מתוך נקודת הנחה כי לא כל סיכון אשר ניתן לצפותו בהכרח שגם נידרש לצפותו ולמנועו (וראו ע"א 333/56 סולל בונה בע" נ' מאיר נציה ו-דוד בן-יחזקאל, יב 619).

לעניין חובת הזהירות הקונקרטית צויין בעניין ועקנין, בעמ' 125:

"הדין מכיר בקיומה של חובת זהירות מושגית ביחסים שבין הניזוק לבין המזיק. זהו תנאי הכרחי, אך לא מספיק, לקיומה של האחריות בעוולת הרשלנות. עדיין קמה ועומדת השאלה הנוספת, אם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש. במסגרת חובת הזהירות המושגית השאלה הנשאלת היא אבסטראקטית. היא עוסקת בקטיגוריות שלמות של מזיקים (יצרנים, מעבידים, נהגים, מורים) ושל ניזוקים (צרכנים, עובדים, הולכי רגל, תלמידים), של נזקים (פיסי, כספי) ושל פעולות (מעשה, מחדל). הבחינה מנותקת מעובדותיו הקונקרטיות של אירוע ספציפי. במסגרת חובת הזהירות הקונקרטית מתחשב בית המשפט בעובדותיו המיוחדות של המקרה. בית המשפט אינו שואל עצמו, אם בעלים או תופס במקרקעין חבים חובה כלפי מבקר. על כך ניתנה כבר תשובה חיובית. בית המשפט שואל עצמו, אם בעלים פלוני או תופס פלוני במקרקעין חבים חובה כלפי מבקר אלמוני".

מן הכלל אל הפרט

11. הצדדים חלוקים בקשר לנסיבות התרחשות התאונה. התביעה טוענת שבמהלך עריכת קניות, החליקה התובעת בעוצמה רבה על נוזל שהיה על הרצפה בסמוך למקום הימצאם של חומרי ניקיון נוזליים. בתה של התובעת שהייתה לצידה התקשרה לבעלה של התובעת ששהה באותה עת בחניון של סניף המרכול וזה הגיע למקום האירוע וצילם בעזרת טלפון נייד את הנוזל ואת רעייתו על הרצפה. לעומת זאת, טוענת ההגנה שישנן סתירות בין עדות התובעת שהעידה כי הלכה במקביל לבתה כך שהבת הייתה בצד שמאל של המעבר ואילו התובעת הייתה בצד ימין של המעבר, לדברי ב"כ הנתבעות המלומד גרסה זו אינה מתיישבת עם התמונות שבהן נראית התובעת בצידו השמאלי של המעבר ואילו לפי גירסת התובעת היא הייתה אמורה להיות בצד הימני של המעבר. עוד טען ב"כ הנתבעות כי בתמונות כלל לא רואים את התובעת ולא ניתן לזהותה כמי ששוכבת על הרצפה. נטען גם שהתביעה לא הרימה את הנטל המוטל עליה במשפט אזרחי להוכיח את נסיבות התאונה, מה גם שעדותה של התובעת היא עדות יחיד של בעל דין המעוניין בתוצאות המשפט.

12. לאחר שעברתי על העדויות, על התמונות ועל טיעוני הצדדים, סבורני שיש להעדיף את גרסת התביעה בכל הנוגע לנסיבות התאונה וזאת ממספר נימוקים מצטברים:

א.עדותה של התובעת הייתה אותנטית ואמינה בעיניי, כמו גם עדותו של בעלה.

ב. מר צבי אברהם, מנהל הסניף שזומן כעד הגנה העיד כי הסניף על כל מעבריו מצולם בכל זמן נתון. תמוה בעיניי שמר צבי לא צפה בסרטון, כך העיד (עמ' 111 ש' 2). עוד יותר תמוה בעיניי שההגנה לא צירפה את הסרטון על מנת לבסס את ההגנה שלה ואת טענותיה (ולעניין זה, מקובלים עליי טיעוני התביעה, בסעיף 8 לסיכומי התשובה).

ג. התמונות שהוצגו על ידי התביעה משקפות לדעתי את המצב לאשורו. לא שוכנעתי כי נעשתה מניפולציה כזו או אחרת או שהתמונות "בושלו". בעלה של התובעת עשה עליי רושם אמין של אדם נורמטיבי והסברו לגבי כמות התמונות שצולמו לעומת אלו שפותחו מקובלת עליי.

ד. ההגנה טענה לנהלי ניקיון מחמירים וקפדניים אך לא הוצג בפניי שום נוהל לגביי הסדרי הניקיון בסניף המרכול. גם לא הובא כל עובד ניקיון שיעיד על העבודה שנעשתה לפני או אחרי האירוע.

ה. עדותו של מר צבי אברהם, מנהל הסניף לא הייתה אמינה בעיניי (ולעניין זה, מקובלות עליי טענות התביעה בסעיפים 3-9 לסיכומיה.

13. משקיבלתי את גרסת התביעה בקשר לנסיבות התאונה, סבורני כי הנוזל עליו החליקה התובעת נכנס בגדר סיכון הניתן לצפותו וניתן למנועו בהתאם. מן הראוי הוא כי מרכול שבידיו הניסיון והיכולת לצפות מקרה של נזילת חומר כזה יהיה ערוך למנוע החלקת לקוחות, קל וחומר כאשר מדובר בחומר ניקיון שנזל במחלקת חומרי הניקיון. לדידי, מרכול צריך שיצפה כי הסיכוי לנזילת חומר שכזה, יהיה גבוה יותר ממחלקות אחרות במרכול, ופעולה סבירה תהיה מעקב קפדני יותר.

14. לאור כל האמור לעיל, אני מסיק כי מתקיימים כלפי התובעת הן חובת הזהירות המושגית והן הקונקרטית.

הפרת חובת הזהירות וקשר סיבתי

15. הדין אינו מחייב את החב חובת זהירות לנקוט בכל אמצעי הזהירות האפשריים על מנת שלא ייגרם נזק, אלא באמצעים הסבירים למניעתו בנסיבות העניין (ראו ע"א 559/77 חיים למפרט נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] בעמ' 652).

16. בענייננו, יש לבחון האם הנהלת המרכול שללא ספק אחראית לניקיון ולתחזוקת הסניף וכמובן אחראית לבטיחות המרכול מפני סכנות שעלולות לקרות ולפגוע בלקוחותיו, אכן פעלה למזעור הסיכונים כנדרש וכמצופה מהנהלת מרכול סבירה בנסיבות העניין. בית המשפט יפעיל בעניין זה את "נוסחת הנד", דהיינו ישקול את הנטל הכלכלי שהיה מוטל על כתפי המזיק כדי למנוע את הנזק, אל מול מכפלת שיעור הנזק הצפוי בסיכויי התממשותו (ראו "עניין ועקנין" וגם ע"א 343/74 גרובנר נ' עיריית חיפה, פ"ד ל(1) 141).

17. מר צבי אברהם, מנהל סניף המרכול הצהיר (סעיף 2 לתצהיר עדות ראשית) כי בסניף המרכול מועסקים 23 עובדי ניקיון. ב"כ הנתבעות אף ציין בסיכומיו (עמוד 5) כי "אין אח ורע להתנהלות כזו באף רשת בארץ". אכן מדובר בכמות גדולה מאוד של עובדי ניקיון ובעיניי אומר הדבר דרשני. מספר כה רב של עובדי ניקיון מלמדנו כי היו בידי הנהלת המרכול כלים שבעזרתם ניתן היה למנוע את הסיכון המדובר. לדידי, במקום עם מספר רב של מבקרים כמו בסניף מרכול זה, ראוי היה ליצור מנגנון לגילוי מפגעים וסכנות למבקרים כגון סכנת החלקה מחומרי ניקיון. במסגרת זו, ניתן להציב את אחד העובדים הרבים באורח קבע במחלקה הנדונה, שהיא כאמור, מועדה לפורענות.

(בעניין זה מקובלים עליי טיעוני התביעה בסעיף 3 לסיכומי התשובה והנני סבור כמוה שע"א 1644/03 שלין שרה נ' השקם, אינו יכול לסייע במאום לנתבעים).

שאלת האשם תורם

18. ב"כ הנתבעות טען טענה חלופית לפיה יש לראות בהתנהגות התובעת משום רשלנות תורמת ליצירת הנזק וזאת מאחר והיה עליה להביט לכיוון הליכתה.

סעיף 65 לפקודת הנזיקין קובע כך:

"נתבע שגרם לנזק באשמו, אלא שהתנהגותו של התובע היא שהביאה לידי האשם, רשאי בית המשפט לפטור אותו מחבותו לפצות את התובע או להקטין את הפיצויים ככל שבית המשפט יראה לצודק."

19. אשם תורם הינה טענה ולפיה ההתנהגות מצידו של התובע עולה לכדי התנהגות רשלנית וחסרת זהירות, כזו שגרמה או לכל הפחות תרמה חלקית לנזק שנגרם. על בית המשפט לבחון האם התובע הניזוק נהג כאדם זהיר ואחראי תוך זהירות סבירה (ראו בעניין זה- ע"א 73/86 לוי שטרנברג נ' עיריית בני ברק, פ"ד מג(3) 343).

20. ב"כ התובעת טען בסיכומיו (עמוד 3 סעיפים 15-20) כי אין להשית על התובעת אשם תורם. הוא הפנה לפסיקתה של כב' השופטת חנה קלוגמן בת"א (הרצליה) 4435-06-10 לאה יריב נ' רמה (2003) בע"מ, מיום 14.4.2014 (פורסם בנבו)), עם מקרה דומה למקרה בו אנו עסקינו. שם קבעה כב' השופטת חנה קלוגמן כי אין להשית כל אשם תורם על התובעת, בהאי לישנא:

"כל אדם חב בחובת זהירות מושגית לגופו שלו, וחובה זו כוללת גם זהירות בדרכים, אך אינני מקבלת את הטענה שהתובעת הייתה צריכה להסתכל על הרצפה ולגלות את שלולית הסבון הנוזלי, שכן טבעם של הבריות להסתכל קדימה ולא למטה, מה גם שלו היו הבריות מסתכלים רק על כלפי מטה היו יכולים להיתקל במפגעים הנמצאים בגובה העיניים, ואם בסופרמרקט עסקינן, הרי ששלט בולט מהמדף יכול גם הוא לגרום לפגיעה אם יבדוק הקונה רק את הנעשה על הרצפה. אוסיף ואציין, כי דווקא במקום כמו הסופרמרקט מוזמנים הקונים להסתכל לצדדים למדפים המציעים מצרכים למכירה, כך שלדרוש מקונה להוריד מבטו לרצפה הינה דרישה המנוגדת לאופי המקום".

21. דעתי כדעת כב' השופטת קלוגמן.אינני מקבל את טענת ההגנה לפיה יש בהתנהגותה של התובעת משום אשם תורם. לדידי, לא ניתן לדרוש מלקוח במרכול שיוריד מבטו לרצפה ובטח לא כאשר מטרת המרכול היא "לתפוס" את מבטו של הלקוח ולמקדו במוצרים שעל המדפים, על מנת שזה ירכוש מהם.

לעניין זה, מעניין להביא את דבריו של ד"ר אורן קפלן, ראש תוכנית ה MBA  בפסיכולוגיה עסקית במסלול האקדמי במכללה למינהל:

"במצב של קנייה, ולא משנה אם זה בסופר או בחנות בגדים, הצרכן נמצא במצב תודעתי שונה, שדומה קצת להיפנוזה... ההתנהלות תוך כדי תנועה עם העגלה היא קצת כמו בחלום. הצרכן בוהה באופן כללי על כל סביבת המוצרים ומוכן לשקול לקנות את כולם, אבל כאשר הוא מתמקד לפתע במוצר ספציפי הוא נכנס לערנות רבה יותר, וגלי המוח שלו משתנים בהתאם. מחקר הראה שבזמן ההליכה בין מדפי הסופרמרקט, הצרכן מתקשה לשים לב לפרטים קטנים. אם, למשל, ישימו פתאום דג באמצע מחלקת הביסלי, רוב הסיכויים שהוא כלל לא ישים לב שיש שם משהו חריג. במצב הזה ביקורת המציאות שלו פוחתת, והנכונות שלו לקלוט מבצעים ולקנות בכלל עולה משמעותית".

(פורסם ב- (http://www.nrg.co.il/online/16/ART/859/795.html

משכך ברור מדוע מרכולים מוכרים שטחי מדף ועושים מאמצים שיווקיים מכוונים לתפוס את תשומת לב הלקוחות בעת הסתובבותם במרכולים.

אין ספק שבכך יש הצלחה שיווקית לא מבוטלת, אך בד בבד, לא ניתן לייחס ללקוח אשם תורם כשהוא עושה מה שמצפה בעל המרכול, דהיינו להביט במדפים ולא לרצפה (ולעניין זה מקובלים עליי טיעוני התביעה בסעיף 6 לסיכומי התשובה).

שאלת הנזק

הנכות הרפואית

22. התובעת נבדקה לראשונה על ידי ד"ר דרור רובינסון , מומחה רפואי מטעם התביעה, שנתן חוות דעת ראשונה ביום 17.8.2010 וקבע כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בעקבות אירוע התאונה בשיעור של 50%. בחוות דעתו מיום 9.4.12 הועלתה הנכות לשיעור 60%.

23. ביום 28.3.2013 נבדקה התובעת על ידי ד"ר מתתיהו נוף, מומחה רפואי מטעם ההגנה, שנתן חוות דעת ביום 14.3.2013 ובה קבע כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור 20%.

24. נוכח הפער בין חוות דעת הצדדים, הוריתי על מינויו של מומחה מטעם בית המשפט, הוא ד"ר נחמיה בלומברג, מומחה רפואי בתחום האורתופדיה אשר בדק את התובעת וקבע כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור של 42.4%. ד"ר בלומברג ייחס את הנכות כאמור לאירוע התאונה מושא תביעה זו (עמוד 7 לחוות דעתו).

25. ב"כ הנתבעות טען בסיכומיו (עמודים 7-8) כי יש לייחס לתובעת, לכל היותר, 28% נכות שנגרמה כתוצאה מאירוע התאונה. טענת ההגנה היא כי ד"ר בלומברג בחר להתעלם ממצאים אשר מצביעים לכאורה על כך שחלק מהנכות שקבע לתובעת, מקורו בעברה עובר לאירוע התאונה.

26. ד"ר בלומברג בדק בשנית את התובעת ובחוות דעתו השנייה לא סטה מהחלטתו הראשונה וקבע כי שיעור נכות הצמיתה של התובעת נשארת בעינה. בחקירתו הנגדית הסביר מומחה בית המשפט את גישתו היטב (עמ' 84 שורות 24-30 לפרוטוקול מיום 15.2.15):

"... ולהיעזר בבדיקות ההדמיה שיש לנו , גם סי.טי וגם אמ . אר. איי, שמדגימים אנתרודזה שגורמת לעומס יתר במפרק הסאב-טאלארי, בתיעוד שהיה בפניי , במעקב במרפאת כף רגל בבית חולים וולפסון שגם הם התרשמו מההגבלה הניכרת במפרק הסאב-טאלארי , מחוות דעתו של ד"ר חדד מומחה לשיקום שראה אותה במסגרת ביטוח לאומי וגם הוא העניק אחוזים, גם למפרק הקרסול וגם למפרק הסאב-טאלארי. ובהתחשב בכל הנסיבות הללו , חשבתי שמן הראוי לעשות כך." 

27. הלכה פסוקה היא מלפנינו כי באין נימוקים כבדי משקל המורים לסטות מחוות דעתו של המומחה הרפואי אותו מינה בית המשפט, חזקה כי עשה מלאכתו נאמנה וכי חוות דעתו משקפת אל נכון את מצב הדברים כפי שהיה ביום ביצוע הבדיקה (ראו: דברי הש' אור בע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז (5) 170 (1993) בעמ' 174). משלא העלתה ההגנה נימוקים כבדי משקל המעמידים את דברי המומחה כמי שאינם יכולים לעמוד במבחן הביקורת של ההיגיון, ומאחר שהתרשמתי ממקצועיותו של המומחה, מיושרו האישי והאינטלקטואלי, לא מצאתי לסטות מקביעתו את שיעור הנכות שנקבעה.

28. אשר על כן, אני קובע כי הנכות הצמיתה המשוקללת של התובעת תהא בשיעור של 42.4%.

הנכות התפקודית

29. התביעה מבקשת לקבוע את הנכות התפקודית על שיעור של 100%. טענת התביעה היא כי התובעת נזקקת לעזרה בביצוען של פעולות בסיסיות (עמוד 6 פסקה 47).

30. ההגנה טענה בסיכומיה כי התובעת לא הביאה שום עדות (חוץ מבעלה) שתעיד על כך שהיא מעסיקה עזרה קבועה בשכר או עדות כזו אשר תעיד על תפקודה הלוקה בחסר לאחר התאונה.

31. לאחר ששמעתי את הצדדים ולאחר ששקלתי את טענותיהם, ומונחה על ידי הפסיקה לפיה בדרך כלל הנכות הרפואית משקפת נאמנה את הנכות התפקודית (ראה למשל ע"א 3049/93 גירגיסיאן נ' רמזי ואח' פ"ד נב(3) 792), הנני קובע כי הנכות התפקודית של התובעת תהא בגובה של 42.4%.

14. כאב וסבל

32. לטענת התובעת, הפיצוי המתאים כמקובל הוא שילוש הפלת"ד המגיע לסך של 800,000 ₪ (סעיף 57 בסיכומי התובעת).

33. לטענת ההגנה, הפיצוי המתאים בנסיבות העניין יהיה בסך שך 25,000 ₪ (עמ' 10 לסיכומי ההגנה).

34. לאור הנכות הרפואית הצמיתה שנותרה לתובעת, טיב הפגיעה, ימי האשפוז הרבים ועצם גרירתה של התובעת להליך משפטי לרבות חקירה נגדית שגרם גם היא לעומת נפש וכאב וסבל לא מבוטל, אני קובע כי הנתבעות ישלמו לתובעת פיצוי בגין ראש נזק זה בשיעור של 400,000 ₪.

עזרת צד ג'

35. התובעת טענה כי היא נזקקת לעזרת צד ג' שאינו קרוב משפחה על מנת שיעזור בכל מטלות הבית. התביעה מבקשת לפסוק בגין ראש נזק זה סכום של 600,000 ₪ (סיף 77 לסיכומי התביעה).

36. ההגנה טענה כי התביעה לא עמדה בנטל המוטל על כתפיה להוכיח שאכן הוצאו כספים בגין עזרה שכזו ואף לא הוכח כי ישנו הצורך בעזרה שכזו בעתיד. אשר על כן מציעה ההגנה לפצות את התובעת בסכום של 50,000 ₪ (עמ' 11 לסיכומי ההגנה).

37. אני מסכים עם עמדת ההגנה ולפיה התביעה לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה בקשר לשיעור הפיצוי הנדרש, בראש נזק זה, מה גם שהסכום הנדרש על ידי התביעה מוגזם ומופרז בעיניי.

38. ראש נזק זה נחשב אף הוא לראש נזק ממוני אשר התובע את קיומו נדרש להוכיחו בראיות והוכחות מפורטות, על מנת לבססו, וככלל בית המשפט לא יסתפק בהשערות ואומדנות כתחליף להוכחתו (ראו ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז פ"ד לח(3) 588, בעמ' 580).

39. עם זאת, אין בעובדה שבסופו של יום הסועד את התובעת הינו בעלה, והתובעת לא שילמה לו עבור פועלו, על מנת לאיין את הפיצוי המגיע לה מכוח ראש נזק זה. במקום בו עזרת בן הבית עודפת על העזרה המקובלת בין בני משפחה, בית המשפט איננו מחלק בין עזרת בן הבית לעזרתו של אחר, לעניין ראש נזק זה. בע"א 5774/95 יצחק שכטר נ' אלה כץ, תק-על 97(3) 919, בעמ' 922 (1997) נפסק כדלהלן:

 "כבר נפסק לא אחת על ידי בית משפט זה, שגם כאשר בני משפחה סועדים את הנפגע בחוליו, הרי אם ברור שהוא זקוק לעזרה זו בגלל מצבו, לא יהנה המזיק ממאמציהם של קרובי המשפחה והוא יחוייב לפצות את הניזוק על העזרה שנזקק לה ושקיבל מהם."

40. לאור כל האמור ומשלקחתי בחשבון את התקופה בה הייתה התובעת מרותקת לכיסא גלגלים, אני סבור כי יש להעמיד את הפיצוי בגין ראש הנזק בסך גלובלי סביר והוגן לעבר ולעתיד בסך 180,000 ₪.

התאמת דיור

41. עובר לאירוע התאונה הייתה התובעת מתגוררת יחד עם בעלה בדירה בבת ים, בקומה רביעית בבניין ללא מעלית. בשל מצבה הרפואי ומגבלותיה של התובעת, אין היא מסוגלת לטענתה לעלות במדרגות. לכן, רכשו התובעת ובעלה דירה בראשון לציון, בבניין עם מעלית. הדירה החדשה שנרכשה זהה בגודלה לדירה הקודמת בה התגוררו. טענת התביעה היא כי המעבר לדירה החדשה בראשון לציון היה אילוץ ונולד בעקבות פציעתה של התובעת מאירוע התאונה. אשר על כן התביעה מבקשת לפצות אותה בסכום של 640,000 ₪ שבתוכו גלומים הן משכנתא בסך של 550,000 ₪ והן תשלום הון עצמי של 90,000 ₪ לצורך רכישת הדירה החדשה.

42. ב"כ הנתבעות טען בסיכומיו כי התובעת לא הוכיחה את עלויות התאמת הדיור ואת הקשר הסיבתי שבין המעבר לבין התאונה. לדידו, אין כל קשר בין רכישת הדירה לבין התאונה ופיצוי בגין ראש נזק זה יהווה התעשרות על חשבון הנתבעות. טענתו של ב"כ הנתבעות היא כי ניתן היה למצוא דירה זולה יותר בבת ים, אך התובעת רצתה לעלות ברמת חייה ובחרה לעבור לגור בראשון לציון.

43. דעתי בסוגיה זו היא במידה רבה כדעת ההגנה. התביעה לא הניחה תשתית עובדתית מספקת המצביעה על הוכחת הפיצוי הנדרש. עם זאת, אין להתעלם ממצבה הרפואי של התובעת. מהתרשמותי, מצבה הרפואי אינה מאפשר עלייה במדרגות עד לקומה רביעית, סביר בעיניי כי ישנו הצורך להחליף את דירת התובעת לדירה אחרת לבניין עם מעלית. דרישת התביעה לסכום של 640,000 ₪ נראה מוגזם בעיניי. אשר על כן אני קובע כי על דרך האומדנה יש לפסוק בגין ראש נזק זה סך של 100,000 ₪, אשר משקף לטעמי ההפרש בין דירה בקומה רביעית עם מעלית לעומת דירה בקומה רביעית ללא מעלית, באותו אזור מגורים. בנוסף ישולמו סך נוסף של 50,000 ₪ בגין הוצאות העברה/מיסוי וכדומה.

 הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד

44. התובעת מבקשת פיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 300,000 ₪, כאשר הקבלות שהוצגו על ידה מסתכמות בסך של 28,794 ₪.

45. ב"כ הנתבעות טען בסיכומיו כי אין לפצות בגין ראש נזק זה שכן לא הוכחו כל הוצאות, מה גם שלא הוכח שהוצאות אלו אינן מכוסות על ידי הרפואה הציבורית.

46. ראש נזק זה כקודמו יש להוכיחו בראיות מפורטות, אולם במקום בו קיימת עמימות בנוגע להיקף ההוצאות הנטענות מחמת אי הצגתן של מכלול הראיות כתוצאה מאובדן וכדומה רשאי בית המשפט להשלימן מתוך אומדן (ראו ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ''ד לה(2) 800 בעמ' 809).

47. על כן אני סבור כי יש להעמיד ראש נזק זה בשיעור גלובלי של 50,000 ₪.

הוצאות נסיעה וניידות

48. התביעה טענה כי יש לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה לעבר ולעתיד בסך של 100,000 ₪ (סעיף 88 לסיכומי התביעה).

49. ההגנה טענה כי יש לתן פיצוי בגין ראש נזק זה, בסכום של 15,000 ₪ (עמ' 13 רישא לסיכומי ההגנה).

50. ראש נזק זה ככול שבהוצאות העבר עסקינן הרי שהוא בכלל ראשי הנזק המיוחדים אשר התובע אותם נדרש לבססם על סמך ראיות שיש בהן ממש, וככלל בית המשפט לא ייעתר לפסוק בהיעדר ראיות לגבי העבר. ראו ע"א 3769/97‏ דהן נ' דני, פ''ד נג(5) 581:

"הלכה היא, כי כאשר מדובר בפיצוי בעבור הוצאות נסיעה בעבר מוטלת חובת ההוכחה על התובע. על התובע להגיש ראיות ממשיות (כגון: קבלות, מסמכים אחרים או עדות ישירה בנושא) לקיום נזק זה."

51. לעניין העבר, התביעה הציגה קבלות בסך כולל של 13,000 ₪ שצורפו כנספח כ"ד לתצהיר התובעת. אשר על כן, אני קובע כי הנתבעות תשלמנה פיצוי לעבר בסכום הנ"ל כשהוא משוערך להיום.

52. לעניין העתיד, סבורני שדרישת התביעה מוגזמת מחד, והצעת ההגנה נמוכה מאידך. אשר על כן, לאור אופי פגיעתה של התובעת אני קובע כי הפיצוי בגין הוצאות נסיעה וניידות לעתיד יעמדו על סך של 25,000 ₪.

תביעת המל"ל וניכויים

53. ביום 7.11.012 הוגשה בקשה (מספר 8 ב"נט") על ידי המל"ל לצירופו כתובע נוסף. בדיון שהתקיים ביום 6.2.013 אישרתי את צירופו של המל"ל כתובע נוסף (להלן: "תובע 2") לצד התובעת (עמוד 2 שורות 25-27 לפרוטוקול מיום 6.2.013).

54. הוכח שהתגמולים שצויינו בתביעת המל"ל מתייחסים לתאונה הנדונה (ראו מוצג בא 1-0 למוצגי תובע/2 ועדות התובעת 1 בעמ' 54 לפרוטוקול הדיון מיום 5/2/015). משכך, לתובע 2 זכות שיפוי כלפי הנתבעות בגין הסכומים ששולמו וישולמו לתובעת. אי לכך הנני מקבל את תביעת המל"ל במלואה, בסך 582,999 ₪, בהתאם לסעיף 3+8 לסיכומי המל"ל. הסכום שישולם למל"ל ינוכה מסכום הפיצוי שציינתי לעיל לתובעת 1 (ולעניין זה אינני מקבל את טענת ב"כ התובעת המלומד בסעיפים 2-4 לסיכומי התשובה מטעם התביעה).

55. בנוסף ישלמו הנתבעות הן לתובעת 1 והן לתובע 2 את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 23.6% מסכום הפיצוי לכל אחד התובעים.

המזכירות תמציא פסק דין

1. זה בדואר רשום לצדדים
2. ניתן היום, ח' סיוון תשע"ה, 26 מאי 2015, בהעדר הצדדים.