ת"א 151244-09 א' נ' ד"ר פ. ואח'

רקע כללי-

1. בפני תובענה לפיצויים מכוח עילת הרשלנות והעדר הסכמה מדעת.

    

2. בהתאם לנטען בכתב התביעה נגרמו לתובע נזקי גוף בשל הינקבות מעיו, במהלך ביצוע בדיקת קולונוסקופיה ביום 1.3.2007, עת שטופל על ידי הנתבע 1 (להלן: "הבדיקה").

   הנתבע 1 נמנה על צוות בית החולים "מאיר" (הנתבעת 2), במסגרתו פועל המכון לגסטרואנטולוגיה ומחלות כבד.

   בית החולים והמכון הינם בבעלות הנתבעת 3.

    

   לטענת ב"כ התובע, התובע לא קיבל כל הסבר בכתב או בעל פה המסביר את ההכנות הנדרשות לקראת ביצוע הבדיקה. עקב חוסר ההדרכה לא הוכן התובע כראוי לקראת הניתוח, הניתוח בוצע בעת שהמעי לא רוקן כדבעי והוא היה חסום. עובדה זו היוותה אחד הגורמים לניקוב המעי.

   בהתאם לכתב התביעה ניקוב מעיו כמעט גרם לאובדן חייו, הסב לו מסכת ארוכה של ניתוחים, סבל רב ואבדן מקור פרנסה שהביאוהו עד כדי פת לחם. מסכת ייסוריו נמשכת עד עצם יום זה.

   נטען בכתב התביעה כי נסיבותיו של המקרה מצביעות לכאורה על קיומה של רשלנות. גם אם לא חל במלואו הכלל של 'הדבר מדבר בעד עצמו' הרי מאזן ההסתברויות מעיד כי התנהגותם של הנתבעים יכולה הייתה לגרום לנזק וכי יותר מסביר הוא כי התנהגות זו אכן גרמה לנזקים החמורים מהם סובל התובע. על כן על הנתבעים נטל ההוכחה שלא היתה רשלנות שיחובו בגינה.

   עוד נטען כי במהלך העברתו לחדר הניתוח לשם ביצוע הבדיקה, הוחתם התובע על טופס הסכמה לניתוח מבלי שקראו, מבלי שקיבל הסבר כלשהו בקשר לכך וכאשר כבר היה מטושטש בשלב זה מסמי הרדמה.

    

3. בכתב ההגנה נטען כי דין התובענה להידחות על הסף בשל העדר חוות דעת רפואית, המבססת את טענות התובע, לרבות טענת הקשר הסיבתי. עוד נטען כי הנתבעים ביצעו את כל הפעולות הנכונות בנקיטת שיטת הטיפול ובמהלך הטיפול בתובע. נזקי התובע מקורם בסיבוך מוכר, במהלך בדיקת קולונוסקופיה. עוד הוסף כי הייתה אינדיקציה מלאה לביצוע הבדיקה לאור תלונות התובע המחשידות בין היתר לסרטן המעי הגס. על כן בדיקת הקולונוסקופיה בוצעה בהתוויה רפואית מלאה ולא באופן אלקטיבי. בנסיבות המקרה ננקטו אמצעי זהירות המקובלים במהלך הטיפול בתובע, תוך שימוש במיומנות טובה ובסטנדרט רפואי גבוה ללא סטייה מהפרקטיקה הנכונה.

   על כן מצבו של התובע הינו תוצאה של אירועים וסיבוכים שלא ניתן היה למנעם ולצפותם גם בידיים הטובות ביותר. התובע סבל ממחלות בסיסיות ללא קשר לבדיקה.

   הנתבע 1 הסביר לתובע באריכות ובפירוט את אופן ביצוע הבדיקה ואת הסיבוכים האפשריים וכן את ההכנה הנדרשת. מעבר להסברים אשר ניתנו בעל פה, התובע קיבל במעמד הביקור טופס הסכמה לבדיקה וכן טופס הוראות הכנה ייעודי של הנתבעת 2.

   במועד הבדיקה ווידא הנתבע 1 פעם נוספת כי התובע פעל על פי הוראות ההכנה. התובע חתם על טופס ההסכמה בנוכחות הנתבע 1 ובטרם מתן חומר מטשטש. הנתבע 1 ביצע בדיקה ידנית רוטינית אשר היתה תקינה ורק לאחר מכן הוחדר מכשיר האנדוסקופ לביצוע הבדיקה.

   על כן נטען כי יש לדחות את התביעה במלואה.

    

   עילת הרשלנות-

    

4. כב' השופטת שריר דנה בבקשת הנתבעים להורות על דחיית או מחיקת התובענה על הסף מחמת אי צירוף חוות דעת רפואית וכן בבקשת התובע לפטור אותו מהגשת חוות דעת רפואית. כב' השופטת שריר החליטה ביום 31.7.2009 ליתן לתובע ארכה להגשת בקשה לתיקון כתב התביעה על ידי צירוף חוות דעת רפואית. עם זאת יושם לב לכך כי כב' השופטת שריר לא התנתה צירוף חוות דעת רפואית בתחום הגסטרואנטולוגיה דווקא.

5. ב"כ התובע עתר לתיקון כתב התביעה על דרך צרוף חוות דעת רפואית של ד"ר דורון עמוסי, מומחה ברפואת המשפחה.

6. בעקבות הגשת חוות דעת זו, הוגשה בשנית בקשת הנתבעים להורות על מחיקת או דחית התובענה על הסף מהטעם כי חוות הדעת נכתבה על ידי רופא משפחה, כשענייננו בתחום הגסטרואנטולוגיה.

    

7. כב' השופטת מרגולין החליטה ביום 12.4.10 כי הבקשה תידון בקדם המשפט וכן הפנתה תשומת לב התובע לכך "שלכאורה לעניין עילת הרשלנות יש ממש בבקשה, שכן לא מונחת לפני ביהמ"ש חוו"ד מומחה לביסוס הנטען".

   בעת קדם המשפט, ביום 17.10.10, החליטה כב' השופטת מרגולין כי בטיעוני התובע אין כדי לשנות מהחלטת המותב הקודם ובהעדר חוות דעת מטעם התובע, יש מקום למחיקה על הסף של עילת הרשלנות הנזכרת בכתב התביעה.

   לכאורה נסתם בכך הגולל על עילת הרשלנות.

    

   עם זאת עסקינן בהחלטת ביניים, אשר אינה יוצרת מעשה בית דין.

   ב- ע"א 3604/02 אוקו נ' שמי, פ"ד נו(4) 505, נקבע על ידי כב' הנשיא גרוניס, כי החלטת ביניים אינה יוצרת מעשה בי-דין. לכן הערכאה שהחליטה בה בראשונה, רשאית לשוב ולדון בה ואף לשנותה. פשיטא שנסיבות חדשות פותחות פתח לשינוי על ידי הערכאה שנתנה אותה, אולם גם אם לא חל שינוי בנסיבות, יש לערכאה שנתנה את ההחלטה הסמכות לשנותה, אך רק במקרים נדירים כשמתברר לבית המשפט שנתן החלטה מוטעית.

    

   לטעמי, שינוי מותב אין בו כדי להגביל את שיקול דעתו של בית המשפט עת בוחן הוא אם יש מקום להורות על שינוי החלטת הביניים או לאו.

    

   ב"כ התובע טוען בסיכומיו כי מכלול הראיות, מביא למסקנה כי יש להורות על שינוי החלטת הביניים באופן בו תידון עילת הרשלנות לגופה.

    

   הנני סבורה כי בהתאם לפסיקה יש לבחון את הנסיבות במקרה דנא, על מנת לבחון האם יש מקום להורות על שינוי החלטת הביניים בדבר מחיקת עילת הרשלנות על הסף.

    

8. מטעם התביעה הוגשה כאמור חוות דעת של ד"ר עמוסי שהינו מומחה ברפואת משפחה.

   ב-ע"א 676/88 חונדיאשוילי נ' בידרמן חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים, 31.12.1988) נקבע כדלקמן:

   "ברי, שבדרך כלל, כשמתבקש צד להוכיח נכות בשטח רפואי מסוים, ראוי שחוות הדעת בקשר לכך תנתן על ידי רופא מומחה באותו שטח רפואי... עם זאת, אין לשכוח, שלכל רופא השכלה וידיעה כללית בענפי הרפואה השונים, ולעתים יכול רופא כללי, או רופא אשר התמחותו בשטח רפואי אחד, לחוות דעתו גם בשטח, אשר יש לו בו ידע, אפילו אין בידו תעודת מומחה לעסוק באותו שטח רפואי. השאלה אם יש לו הידע המספיק באותו שטח רפואי, ובאיזה מידה ניתן לסמוך על חוות דעתו, ענין הוא לבית המשפט לענות בו. וכמו בכל ענין בו נדרשת הוכחה במשפט אזרחי, על בית המשפט לשקול ולהחליט אם די בראיות הרפואיות שבאו בפניו על מנת לשכנע במידת השכנוע הנדרשת במשפט אזרחי בדבר קיומו של ממצא רפואי לו טוען מי מהצדדים שבפניו."

    

   עוד נקבע על ידי כב' השופט זילברטל ב-ת"א (ים) 2064/08 אלעתמין נ' מרכז רפואי סורוקה (פורסם במאגרים, 30.06.2009):

   "על-פי התקנות אין כלל חובה לצרף לכתב הטענות חוות-דעת של "מומחה רפואי" דווקא, כמשמעות מונח זה בתקנה 125 לתקנות, ודי בחוות-דעת של "מומחה סתם"... קל וחומר שאין הם נדרשים לצרף דווקא חוות דעת של מומחה בתחום מסוים... אין כל מקום לפסול מראש חוות-דעת רפואית, שניתנה על-ידי מומחה רפואי בתחום מסוים, רק על יסוד הטענה שהיא מתייחסת לסוגיות רפואיות שאינן מצויות באופן מובהק בתחום המומחיות שלו... קיימים גם ענפי רפואה אינטר-דיסציפלינאריים, שלמומחים בהם, מעצם טבעם של אותם ענפים, תפיסת רוחב, או מבט-על, כמו רפואת משפחה, רפואה פנימית, או רפואה שיקומית. מאידך גיסא, ההתמחות גם נעשית צרה יותר ויותר ולא יהא מוצדק לחייב בעל דין להגיש חוות דעת של מומחה בתחום ההתמחות הספציפי הנוגע לעניין הנדון... במומחה מטעם בעל דין, אשר נוטל על עצמו סיכונים מסוימים כשהוא מחליט להציג מטעמו חוות דעת שניתנה על ידי מומחה שאין לו מומחיות מיוחדת בשטח מוגדר, כמו רופא משפחה או רופא שיקומי. הסיכון הוא שלחוות דעת זו יינתן פחות משקל מלחוות דעת של מומחה בתחום הספציפי, אם כי הדבר אינו הכרחי, ובכל מקרה המשקל ייקבע רק בסיום ההליך לרקע מכלול הראיות... אין מדובר בשאלה של קבילות אלא של רלבנטיות. במקרה דנן, אולי במובחן מהמקרה שנדון שם, לא ניתן לשלול על הסף את הרלבנטיות של חוות דעתו של רופא מומחה ברפואת משפחה בכל הנוגע להערכת דרגות נכות."

   בסופו של יום, בית המשפט שוקל את מידת הרלבנטיות ומידת ההשפעה על סופו של ההליך. על כך עוד ב-בש"א (י-ם) 2517/03 קופת חולים של ההסתדרות הכללית בא"י נ' נאצר (פורסם במאגרים, 23.10.2003):

   "ענייננו בשלב זה בבחינת השאלה המוקדמת, אם עמד התובע בדרישת התקנות בדבר צרוף הראיה להוכחת עניין שברפואה לכתב טענותיו. אך מובן, כי שאלת משקלה של הראיה שצורפה ודיותה לביסוס אחריות הנתבעות לנזקי התובע ייבחנו במהלך ניהול המשפט. בהחלט ייתכן, כי העובדה שהמומחה איננו רופא תפגום ביכולת לסמוך ממצאים על חוות-דעתו, ואולם אין באפשרות זו כדי להצדיק מראש את שלילת האפשרות להסתמך על חוות-הדעת...".

    

   על כן, לכאורה רשאי היה התובע לצרף חוות דעת של מומחה בתחום המשפחה על מנת לקיים באופן פורמלי את דרישת התקנות, תוך הותרת בחינת משקלה בתום ההליך.

    

9. על מנת לחייב בפיצוי בגין רשלנות יש להוכיח התרשלות, חובת זהירות, קיומו של נזק וקשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק.

   אמת המידה לבחינת רשלנות רפואית מבוססת על שיקול הדעת של 'הרופא הסביר' בהתאם לנסיבות הקיימות לגבי החולה המסוים ובהתאם לנורמות הרפואיות שהיו מקובלות אותה עת בעולם הרפואה. סטייה מן הפרקטיקה המקובלת תיראה כהתרשלות מקום שהתובע יוכיח כי קיימת פרקטיקה מקובלת בנושא הנדון, הנתבע נמנע מלנהוג על פי הפרקטיקה הזו, והוא נקט פרקטיקה שבעל מקצוע זהיר ומיומן לא היה נוקט אותה בנסיבות הקיימות.

    

   (ר' א' כרמי בספרו 'בריאות ומשפט' מה' 2 כרך א', בעמוד 199 ואילך ובפרט עמודים 224-225, ר' מראי מקום ב- ע"א 1303/09 מרגלית קדוש נ' בית החולים ביקור חולים (פורסם במאגרים ביום 5.3.12) וכן ב-ע"א 8777/12 ד.ג נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים ביום 6.4.14)).

    

10. חוות דעתו של ד"ר עמוסי דנה בסוגיה האם הירידה התפקודית אותה חווה התובע קשורה לבדיקה או שהיא מהלך טבעי של גילו ומחלות הרקע מהן סבל עוד מלפני הבדיקה. ד"ר עמוסי קבע כי ברור לכל, שאדם עם מחלת כלי דם ופגיעה באברי מטרה (מחלה כלילית וכן אירוע מוחי קודם) מועד לאירועים מוחיים נוספים וירידה תפקודית יותר מאדם ללא אותן המחלות. נראה כי למרות כל מחלותיו הצליח התובע לשמור על שיווי משקל ביולוגי עדין שאפשר לו להמשיך ולתפקד עד 1/3/07 וכי עד אותו יום היה פעיל לחלוטין. אותו סיבוך מצער הוציא אותו משיווי משקל עדין זה והחל סדרה של אירועים שהביאו לאותה פגיעה הן במישור הביולוגי, הסוציאלי והפסיכולוגי.

    על פי חוות הדעת עמדו בפני ד"ר עמוסי סיכומי אישפוז מחודש מרץ 2007. ד"ר עמוסי אינו מציין מסמכים רפואיים הקודמים לבדיקה.

    אין כל זכר בחוות הדעת לדיון בפרקטיקה המקובלת ובהפרתה על ידי הנתבע 1 תוך ביסוס התרשלותו ובעקבות כך רשלנותו. על כן, חוות הדעת לכשעצמה אינה מבססת רשלנות באופן טיפולו של הנתבע 1 בתובע.

    ד"ר עמוסי לא הצביע בחוות דעתו על חלופות טיפול כלשהן, בהן היה לנקוט בנסיבות העניין, כדוגמת קולונוסקופיה וירטואלית, עליה השליך התובע את יהבו.

     

    ד"ר עמוסי אישר בחקירתו הנגדית כי הינו מומחה ברפואת המשפחה ואינו מומחה בתחום הגסטרואנטולוגיה (ישיבה מיום 9.6.14, עמוד 28 ש' 5,18).

    ד"ר עמוסי העיד כי טענתו לפיה התובע היה פעיל ועצמאי לחלוטין התבססה על סמך שיחה איתו בלבד (עמוד 27 ש' 22, עמוד 33 ש' 21, עמוד 35 ש' 12). לעניין מחלות הרקע ומצבו הרפואי בטרם האירוע, הסתמך על האמור בסיכומים הרפואיים וכי אין לו חומר רפואי נוסף (עמוד 27 ש' 9, עמוד 31 ש' 3 ). עת נשאל לעניין לחץ דם כגורם סיכון לאירוע מוחי, העיד ד"ר עמוסי העיד כי הינו מסכים עם כל מה שפרופ' לבוא אומר (עמוד 29 ש' 9). עוד העיד כי אינו מוצא קשר ישיר בין הסיבוך בבדיקה לבין האירוע המוחי שהתובע עבר בשנת 2007. ד"ר עמוסי העיד כי על פי האמור בחוות דעתו מדובר באדם חולה מאוד וכי כל מחלות הרקע שלו המוזכרות בחוות הדעת מגדילות משמעותית את הסיכון לאירועים מוחיים. ד"ר עמוסי טען בהרחבה במהלך עדותו כי התובע המשיך לעבוד ולתפקד חרף מחלות הרקע וזאת מבלי שבחן ותמך את דבריו בקפידה, תוך הפנייה לאסמכתאות רפואית, אלא המשיך לבסס עדותו על שיחתו עם התובע בלבד ( עמוד 31 ש' 21 עד עמוד 32 ש' 2).

    ד"ר עמוסי העיד כי "קרה לו כאן אירוע של התנקבות קולון והוא עבר איזה שהוא ניתוח לתקן את זה, והוא יצא מהניתוח בסדר, מאותו יום הוא לא מתפקד הוא לא עובד הוא בדיכאון. .. האירוע היה מאוד משמעותי" וכי "סך הכול הוא עבר את הסיבוך הזה בשלום" (עמוד 34 ש' 1 ואילך, עמוד 36 ש' 18 ואילך). ד"ר עמוסי לא הפנה כלל בעדותו למסמכים רפואיים התומכים ברושם אשר הותירה שיחתו עם התובע.

    אשר על כן, לא שוכנעתי כי יש ליתן משקל רב לחוות דעתו.

     

11. מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעתו של פרופ' לבוא, מומחה לרפואה פנימית. בעת כתיבת חוות הדעת היה בפני פרופ' לבוא תיעוד מתיקו הרפואי בקופת חולים וכן מהנתבעת 2 וכן תיעוד רפואי נוסף. על פי חוות דעתו, מכלול בעיותיו הרפואיות של התובע מצביעה כי ללא תלות באירועי הקולונוסקופיה, מצבו הרפואי של החולה צפוי היה להידרדר במהירות וכי בגין בעיות אלה הייתה תוחלת חייו מקוצרת במידה קיצונית.

    עוד נקבע כי מדובר בחולה אשר סבל ממחלות מרובות כולל סוכרת קשה, השמנה קיצונית, יתר לחץ דם בלתי מאוזן והפרעה בפרופיל שומני הדם. אלו בתורם, גורמים לטרשת עורקים ומעצימים אותה. עוד נקבע בחוות הדעת כי התובע סבל מאירועי שבץ מוחי חוזרים וכי חווה אירוע שבץ מוחי ביולי 2007 מיד לאחר ניתוח עין. ניתוח העין נבע מאירוע של דמם תוך עיני שהינו סיבוך מוכר של סכרת בפרט זו המשולבת עם יתר לחץ דם. פרופ' לבוא כתב בחוות דעתו כי כבר במועד האירוע תוחלת החיים הצפויה לתובע עמדה של 8 שנים בלבד, דהיינו מחצית מהתוחלת הצפויה לכלל אוכלוסיית הגברים בגיל זה בישראל.

    פרופ' לבוא העיד כי התבקש ליתן חוות דעת על מחלותיו של התובע שאינן קשורות לפרוצדורה שעבר (ישיבה מיום 27.11.14, עמוד 70 ש'2).

    פרופ' לבוא העיד כי יש להניח כי במידה מסוימת הסתבכות הבדיקה ארעה את מצבו של התובע. עם זאת, איננו יודע האם נמשכה החמרת מצבו גם לאחר חלוף חצי שנה. מצבו הבסיסי היה חמור ביותר (עמוד 69 ש' 11 ואילך, עמוד 72 ש' 1 ואילך).

    פרופ' לבוא אישר כי אכן הצפי לגבי תחולת חייו של התובע לא התממש.

    חוות דעתו של פרופ' לבוא מבוססת כדבעי על החומר הרפואי אשר הונח בפניו.

     

    אשר על כן, הנני סבורה כי יש להעדיף את חוות דעתו של פרופ' לבוא על פני חוות דעתו של ד"ר עמוסי. אך בכך אין די שכן עדיין יש לבחון מהי הרלבנטיות של חוות הדעת אשר צורפו.

     

12. אף לא אחד מהצדדים הגיש חוות דעת של מומחה בתחום ה-גסטרואנטולוגיה.

    לטענת ב"כ התובע בסיכומיו, על הנתבעים היה להביא לעדות מומחה לביצוע בדיקות גסטרולוגיות. התחמקותם לעשות כן הינה בבחינת "הדבר מדבר בעדו" שהרי ברור הוא כי לו סברו הנתבעים כי הליך הבדיקה היה כשורה היו מביאים מיוזמתם מומחה שיוכל להפריך את טענות התביעה. הנני דוחה עמדה זו.

    חוות הדעת הן במישור הנזק בלבד. חוות דעת אלה רלבנטיות רק במידה והתובע היה עובר את יתר המשוכות העומדות בפניו לביסוס העילה.

    דא עקא, חוות הדעת בצירוף החקירות, לא השלימו את החסר בצירוף חוות הדעת בתחום ה-גסטרואנטולוגיה מטעם התובע.

     

    על התובע להרים את הנטל המוטל עליו להוכחת טענותיו. בין השאר עליו להוכיח את סטנדרט הזהירות הדרוש וכי הסיבוך ארע כתוצאה מהתרשלות הנתבע תוך גרימת הנזק לתובע.

    התובע הוא זה אשר צריך להביא הוכחה המצדיקה את הפעלת הכלל, שכן בשלב הראשון על בית המשפט להחליט על יסוד ראיותיו של התובע בלבד אם ניתן להחיל על נסיבות המקרה את הכלל "הדבר מדבר בעדו". "מטופל אינו יכול להסתמך על כלל זה אם קיימת סיבה אפשרית לפגיעה ללא רשלנות... "ברור כי הרעיון של הכלל האמור אינו תופס אלא מקום שהרשלנות (לכאורה) ידועה, והמעשה אינו ידוע, אך לא בהיפוכו של דבר, כאשר המעשה ידוע, אלא שעדיין אין יודעים אם הוא מהווה רשלנות או לא." (כרמי בעמוד 235, 236, ע"א 789/89 סמדר עמר נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד מו(1) בעמוד 717, ע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק פ"ד נו(1) 555).

     

    גם אם היה חל הכלל בדבר "הדבר מדבר בעדו" תוך העברת נטל השכנוע, עדיין חלה חובת הוכחת סטנדרט הזהירות על התובע.

     

    פס"ד אשר צירף ב"כ התובע ב-ת"א (י-ם) 2208/08 פלונית נ' המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, אף הוא איננו יכול לסייע בידו. באותו תיק הוגשו חוות דעת רלבנטיות מטעם הצדדים ופסק הדין נשען שם על חוות דעת מומחה בית המשפט.

     

    הודעת ב"כ התובע בפרוטוקול וחזרתו על כך בסיכומיו, כי כל מומחה בתחום ה-גסטרואנטולוגיה, אליו פנה התובע סירב להעיד, נטענה אף היא ללא פריסת תשתית עובדתית מספקת (ישיבה מיום 27.11.14 עמוד 70 ש' 20).

     

13. התובע רשאי להסתמך על עדותו של הנתבע ולהוכיח באמצעותה את סטנדרט הזהירות הדרוש (א. כרמי 'בריאות ומשפט' בעמוד 234).

    התובע הפנה בסיכומיו לסעיף 25 לתצהירו של ד"ר פוגל, בו הצהיר כי "במהלך תרגיל היפוך שביצעתי בבדיקה, מהלך אשר מבוצע בכל קולונוסקופיה בו הופכים את מכשיר האנדוסקופ כך שמסתכלים על המכשיר במקום כניסתו לפי הטבעת על מנת לראות אל חלקי המעי אשר לא נצפו, ארע ככל הנראה נקב במעי, סיבוך נדיר אך מוכר וידוע בבדיקה זו, שארע בעקבות המבנה האנטומי של מעי התובע".

     

    ב"כ התובע טען כי מעיון בתיק הרפואי אין זכר להסבריו של ד"ר פוגל וכי טענה זו נטענה לראשונה בהליך שבפנינו.

    ב"כ התובע הוסיף וטען כי ברור לכל שיתכן כי ההינקבות אירעה בעת הכנסתו של המכשיר ובלחץ מוגבר לא זהיר ורשלני אל עבר המעי והיא זוהתה רק בעת תרגיל ההיפוך בכיוון היציאה מהמעי. המדובר בהליך רגיל ומקובל בבדיקה ומכאן שהליך כזה אינו מסוכן ואינו צריך להביא להתנקבות.

    טענות אלה נטענו אף הן ללא תימוכין ומבלי שהנתבע 1 אישר סברות אלה בעדותו.

    אין בהפניית ב"כ התובע בסיכומיו לפסיקה, כדי להשלים את החסר הראייתי בחוות דעת.

     

    עדותו של הנתבע 1 לא רק שאינה מבססת את סטנדרט הזהירות הנדרש, אלא מחלישה את טענות התובע.

    הנתבע 1 העיד כי לא סיכן את התובע בשום דבר וכי לא ממשיכים לחדור עם המכשיר כי זה סוף המעי הגס (ישיבה מיום 9.6.14 עמוד 59 ש' 19). עוד העיד כי ההיפוך נעשה בסוף היציאה ובזווית התלויה במבנה האנטומי של האדם. הטעם לכך הוא שהמכשיר צריך ליצור איזה שהיא לולאה כדי שהוא יכול להסתכל על עצמו למקום הכניסה, על מנת שלא לפספס גידולים שיכולים להיסתם (ר' עמוד 60 ש' 1 עד עמוד 61 ש' 16).

    הנתבע 1 העיד כי בדיקת קולונוסקופיה וירטואלית נכנסה באותם ימים לישראל, היא לא נכללה בסל הבריאות וגם לא עברה סטנדרטיזציה, אך אף היא אינה נטולת סיכונים וגם בה יכולים להיות ויש פרפורציות בגלל ניפוח של אוויר (עמוד 51 ש' 5). עוד הוסיף כי קולונוסקופיה וירטואלית אינה שוללת הימצאות של גידול (ש' 22).

    עדותו של הנתבע 1 לא נסתרה.

     

    עוד נטען על ידי ב"כ התובע כי הנתבע 1 היה מתמחה אשר לא השלים את התמחותו בתחום זה והוא פנה לתחום הרפואה הפנימית. על פי תצהיר הנתבע 1, בזמנים הרלבנטיים לתביעה היה מתמחה בתת התמחות בגסטרואנטולוגיה, ומשנת 2005 הינו מומחה ברפואה פנימית.

    בסיכומי התובע נטען, באופן מרחיק לכת וללא בסיס ראייתי ולו הקלוש ביותר, כי "נראה איפוא שהממונים על הנתבע בבית החולים החליטו שאין לסמוך על הנתבע בביצוע בדיקות קולונוסקופיה".

     

    הנתבע 1 לא עומת עם חוזר המנכ"ל מכוחו נטען כיום כי היה עליו לבצע את הבדיקה בנוכחותו של מאמן. הנתבע 1 העיד כי הפרקטיקה המקובלת היא כי לאחר שמתמחה צובר ניסיון לאחר תקופה ממושכת של הכשרה וכאשר מנהל המחלקה ובכירים מתרשמים כי רמת הביצוע מספיקה, המתמחה מבצע בדיקות ללא נוכחות רופא מומחה לידו (עמוד 46 ש' 16 ואילך).

     

    לטענת ב"כ התובע, נגרם לו נזק ראייתי כאשר לא בוצע גילוי של דו"ח אירוע. לטענתו בהתאם לאמור בתצהיר גילוי מסמכים של הנתבעים לא נערך דו"ח על האירוע בניגוד לנהלי משרד הבריאות, אלא שמחקירת הנתבע 1 הוברר כי דו"ח זה אכן הוכן.

    דברים אלה אינם מדויקים. לכאורה התיק הרפואי של התובע הובא לעיון בא כוחו בשלמותו. ב"כ התובע לא הפנה בטיעוניו לתיק הרפואי. לכאורה הרשומות הרפואיות נוהלו בהתאם לסעיף 17 לחוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996. אדגיש כי לתצהירו של הנתבע 1 צורפה תרשומת רפואית של הבדיקה המפרטת את הבדיקה וכן את האירוע. עוד צורפה תרשומת רפואית נוספת, מהמכון לחדר המיון, במסגרתה דיווח הנתבע 1 על האירוע והעביר את התובע להמשך טיפול המחלקה הכירורגית. לא נטען כי קיים חסר ברשומות אלה המתעדות את הבדיקה והאירוע. לעניין עריכת דו"ח אירוע, העיד הנתבע 1 כי הועבר דיווח כמעט מידי לעורך דין שהוא מטעם בית החולים, ואחראי על הביטוח וכן לתיק הרפואי. הסיבוך זוהה מידית והדבר נמסר למשפחת התובע עם היציאה מחדר הניתוח (עמוד 63 ש' 5 ואילך).

    לא ניתן ללמוד מעדות זו, כי נערך מסמך המהווה דו"ח אירוע, להבדיל מדיווח פנימי אשר נמסר על ידי הנתבע 1 מטעם הנתבעת 2 לעורך דינה. על כן לא שוכנעתי כי יש להעביר את נטל השכנוע על כתפי הנתבעים גם מטעם זה.

     

14. מכל האמור לעיל, לא שוכנעתי כי זהו המקרה החריג בו יש להורות על שינוי החלטת הביניים בדבר מחיקת עילת הרשלנות על הסף.

    למעלה מהנדרש אציין כי אף אם עילת הרשלנות הייתה נותרת על כנה, הרי לכאורה לא הוכחו יסודותיה והיה מקום לדחותה לגופה.

     

    הסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה-

     

15. סעיף 13 (א) לחוק זכויות החולה, תשנ"ו- 1996 קובע כי לא יינתן טיפול רפואי למטופל "אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת לפי הוראות פרק זה". סעיף 13(ב) קובע כי לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, "כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע". מידע רפואי על פי סעיף 13(ב) כולל בין השאר את הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות.

    בהתאם לסעיף 14(א) לחוק, הסכמה מדעת יכול שתהא בכתב, בעל-פה או בדרך של התנהגות. הוראה זו מסויגת על ידי הוראת סעיף 14(ב) לחוק לפיה אם מדובר בטיפול רפואי מהסוג המנוי בתוספת לחוק, ההסכמה מדעת צריכה להינתן במסמך בכתב "שיכלול את תמצית ההסבר שניתן למטופל". בין הטיפולים הרפואיים הנמנים בתוספת הינם ניתוחים, למעט כירורגיה זעירה. על כן, המקרה שבפני נכלל בתוספת לחוק.

     

    לטענת ב"כ התובע על פי חוזר מנכ"ל 6/96, כפי שאומץ בפסיקה, על הרופא לתעד את ההסבר שניתן למטופל. הנני סבורה כי מבלי להידרש ליחס בין חוק זכויות החולה לבין חוזר מנכ"ל, הרי יש להידרש לכלל הנסיבות על מנת לבחון האם ניתנה הסכמה מדעת.

     

    א' כרמי כתב בספרו ולטעמי בצדק, כי טופסי ההסכמה המובאים בתוספות לתקנות בריאות העם (טופסי הסכמה) אינם תואמים להוראות חוק זכויות החולה. כל מה שניתן ללמוד בשלב זה מן התקנות הקיימות הוא שמסירת המידע הרפואי על-ידי המטפל למטופל הייתה אמורה להיעשות על-פה, אם כי אין בתקנות מניעה לכך שמידע יועבר לחולה גם בכתב (עמודים 1128-1129).

    מסירת המידע יכולה להיעשות בדרכים שונות, בנפרד ומעבר לטפסים הרשמיים, עם זאת לדעת א' כרמי המטפל עצמו אמור להיות מעורב בשלב מהלך ההחתמה על הטופס.

    בפסיקה טרם הוכרעה השאלה האם דרישת הכתב שבסעיף 14(ב) לחוק הינה דרישה מהותית או ראייתית-הוכחתית (ע"א (י-ם) 6299/05 אמנון צורף נ' ד"ר דב שחור (פורסם במאגרים 8.12.05). עם זאת הנני סבורה כי התשתית העובדתית במקרה דנא מצביעה כי הדרישה המהותית וכן זו הראייתית, התקיימו זו לצד זו.

     

16. המבחן הנהוג לבחינת היקף חובת הגילוי הוא מבחן 'החולה הסביר' שהינו מבחן אובייקטיבי במהותו. לצד זה ר' עמדת כב' השופט עמית (בדעת מיעוט) בדבר נקיטת מבחן החולה המעורב/המשולב בעיני הרופא הסביר ב- ע"א 1303/09 מרגלית קדוש נ' בית החולים ביקור חולים (פורסם במאגרים 5.3.12). על כן, יש לגלות לחולה את אותם הסיכונים המהותיים שאדם רגיל היה נוטה לייחס להם באותן הנסיבות חשיבות בהחלטתו להסכים לקבלת הטיפול. ככל שהסיכונים שכיחים יותר או חמורים יותר, כן גוברת חובת הגילוי (א' כרמי בעמוד 1101). עם זאת מידת הגילוי הנדרשת עולה ככל שפוחתת חיוניות הטיפול (א' כרמי בעמוד 1104 וכן ר' ע"א 6153/97 שטנדל נ' שדה, פ"ד נו(4) 746).

    ב"כ התובע הפנה בסיכומיו ל- ת"א 4687/97 קוטן חיה נ' ד"ר משה גולן (פ"מ, כרך תשנ"ט (3) 289. באותו מקרה נקבע כי העובדה כי הרופא לא חתם על טופס ההסכמה אינה מצביעה על כך כי לא הסביר לתובעת את הסיכונים הכרוכים בבדיקת הקולונוסקופיה. עם זאת, נתן בית המשפט אמון באותו מקרה בגרסת המטופלת וקבע כי הרופא לא הסביר למטופלת על הסיכונים הנובעים מאותה בדיקה.

    מנגד, הפנה ב"כ הנתבעים ל-ע"א 8693/08 יצחק הרמן נ' ד"ר עמוס שטרנברג (פורסם במאגרים 24.3.11), בו עלתה טענה דומה של העדר הסכמה מדעת, במקרה של התנקבות שאירעה במהלך בדיקת קולונוסקופיה בדופן המעי הגס של המערער.

    נפסק שם כי "הכלל הוא כי לשם קביעת היקף המידע שחובה על הרופא למסור למטופלו נעשה שימוש במבחן אוביקטיבי. על הרופא למסור למטופל את כל המידע שאדם סביר היה נדרש לו כדי לגבש החלטה אם להסכים לטיפול המוצע... נהוג לומר כי בגדר מידע זה כלולים סיכונים שהינם מהותיים בנסיבות העניין. .. אין זה מתחייב, אפוא, שהרופא ימסור לחולה כל מידע שהוא. לא זו בלבד שהדבר אינו מעשי, אלא שהדבר גם לא ייטיב עם המטופל, אשר ימצא עצמו נחשף למידע רב מכדי שיוכל להתמודד עמו ולהגיע בעזרתו להחלטה מושכלת... מכל מקום, טיב המידע שעל הרופא למסור לחולה והיקפו נגזרים מהחולה שעל הפרק ומצרכיו...".

    ב-תא (מרכז) 34406-01-10 יחזקאל עוזיאל נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות (פורסם במאגרים, 10.10.13), נדחתה תביעה לפיצוי בגין עילת רשלנות ופגיעה באוטונומיה, בגין ביצוע קולונוסקופיה תוך ניתוחית. בית המשפט הנכבד קבע כי המנוחה חתמה על טופס הסכמה לניתוח ממנו עולה לכאורה כי הוסברו לה הסיכונים שבניתוח. הצוות המטפל, כמו גם מומחה הנתבעת, סבר כי אכן הניתוח היה דרוש כאפשרות יחידה על מנת לשלול גידול ממאיר במעי הגס של המנוחה. בית המשפט הנכבד קבע כי משלא עמדה אופציה טיפולית חילופית הרי שהצגת הדברים שמדובר בניתוח שאין בלתו הייתה סבירה ואין בה הפרה של חובת הגילוי. עוד צוין כי ההסבר בא לאחר תהליך של בירורים שונים ואשפוזים בהם עברה המנוחה שתי בדיקות שבגינם חתמה על טופסי הסכמה. בין כל אשפוז לבא אחריו עבר זמן והדברים לא נעשו בבהילות.

     

17. פגישה מכינה מיום 25.12.06-

     

    התובע הצהיר כי ביום 25.12.06, נקבע על ידי נתבע 1 כי עליו לבצע את הבדיקה וכי הוזמן לביצועה ביום 1.3.07.

    התובע הצהיר כי לקראת ביצוע הבדיקה לא קיבל כל הסבר בכתב או בע"פ המסביר את אשר עליו לעשות לשם הכנה לבדיקה כנהוג וכמתחייב מהנוהל הרפואי התקין, הוראות משרד הבריאות, ההסתדרות הרפואית והדין (טופס סיכום ביקור מיום 25.12.06, צורף כנספח א' למוצגי התובע).

    התובע חזר בעדותו כי לא קיבל הסבר וכן לא קיבל טופס הסכמה אשר נדון בעל פה במהלך הפגישה (ישיבה מיום 22.4.14 עמוד 16 ש' 31, עמוד 17 ש' 29).

    מנגד, התובע אישר בתצהיר תשובות לשאלון, בתשובה לשאלה מספר 68, כי ביום 25.12.06 במעמד הפגישה עם הנתבע 1 קיבל דף הוראות הכנה לבדיקה הכולל הסבר, בין היתר, בנוגע למוצרי המזון שלא מומלץ לאכול וכן הסבר בנוגע לעיתוי לקיחת המשלשלים (ר' נספח 5 למוצגי הנתבעת).

    בתשובה לשאלה מספר 69, בה נשאל האם נכון כי בדף הוראות ההכנה לבדיקה נרשם כי יש להגיע לבדיקה עם מלווה, בשל הטשטוש שניתן במהלך הבדיקה, השיב התובע בתצהיר תשובות לשאלון, "אני חושב שכן".

    כאשר עומת בעדותו עם תשובותיו אלה, השיב התובע כי אינו זוכר.

    בנוסף, עומת התובע עם תשובתו לשאלה מספר 66, בה השיב כי נטל את החומר המשלשל. התובע ניסה לטעון בעדותו כי תשובתו זו מתייחסת לבדיקה קודמת אשר נערכה על ידי רופא אחר. עם זאת, התובע נשאל סדרת שאלות פרטניות לגבי הפגישה מיום 25.12.06, משאלה 58 ועד 69. לכאורה השאלה הרלבנטית לגבי בדיקות קודמות הינה שאלה מספר 55 בלבד.

    על כן, לכאורה עדות התובע סותרת את האמור בתצהיר תשובות לשאלון.

    עוד עומת התובע עם דו"ח ניפוק תרופות, ממנו עולה כי בחודש מרץ 2007 רכש תמיסת מרוקן,NEW MEROKEN (נספח 3, עמוד 97 למוצגי הנתבעת). בעניין זה הכחיש בתחילה התובע כי ניתן לו מרשם לתמיסת מרוקן וכן השיב התובע כי אינו זוכר שלקח מרוקן. התובע העיד כי קיבל מרשם לכדורים ונטל כדורים שכן תמיסת המרוקן אינה עוזרת לו (עמוד 17 ש' 1-12). עוד הכחיש התובע כי לפני הבדיקה הוסבר לו על אודות ריקון המעיים והצורך בכך בטרם הבדיקה וכי נטל חומר משלשל טרם הבדיקה (עמוד 18 ש' 3).

    עולה מעדות התובע כי הפרוצדורה בה נקט הנתבע 1 לא הייתה זרה לו. בטרם ביצוע הבדיקה מושא התובענה, עבר התובע שתי בדיקות קולונוסקופיה קודמות, מחודש מאי 2001 וכן בחודש מרץ 2005. התובע הכחיש כי חתם על טופס הסכמה לפני בדיקות אלה (עמוד 15 ש' 25, ר' נ/1 לעניין בדיקה מיום 10.3.05 וכן נספח 2 למוצגי הנתבעת).

     

    אשת התובע העידה בתחילה כי תמיד נלוותה לבעלה אך בהמשך סייגה זאת. עם זאת אשתו לא ציינה בתצהירה כי נלוותה לתובע בבדיקה מיום 25.12.06. עוד העידה כי אינה זוכרת את כל הדברים וכי את הביקור הספציפי הזה לא זכרה (ר' עמוד 20 ש' 22, עמוד 23 ש' 5).

    אשת התובע העידה כי התובע בלע רק כדורים כהכנה לבדיקה (עמוד 21 ש' 6). עוד העידה כי בבדיקות הקודמות נטל תמיסת מרוקן אך היה צריך לחזור על כך (בשורה 11).

    התובע ואשתו לא הפנו למרשם לכדורים אשר נועדו להכנת המעיים לקראת הבדיקה או לדו"ח המצביע על הנפקת הכדורים. תרופה נוספת, בשם PEGLAX, אשר ניתנה על ידי הנתבע 1 בביקור מיום 25.12.06 לכאורה לא הונפקה לתובע. תרופה זו על פי עדות הנתבע 1 הינה תרופה לטיפול בעצירות (ר' תצהיר ד"ר פאגל).

    ד"ר אלברט פאגל, הנתבע 1, הצהיר בסעיף 12 לתצהירו, כי התובע נבדק על ידו לראשונה ביום 25.12.06. באותה פגישה כפי שנהג באופן שגרתי בכל המטופלים שעתידים היו לעבור קולונוסקופיה, ולמרות שהתובע עבר פעולות דומות בעבר, הסביר לו באותה פגישה שוב על הסיבוכים ועל הסיכונים האפשריים, לרבות התנקבות של המעי וגם נתן לו דף הסבר-

    "הוראות לקולונסקופיה עם תמיסת מרוקן". בדף ההסבר נכתב במפורש כל מה שנאמר לו, לרבות ההכנה הדרושה לפני ביצוע וכן מסר לו טופס הסכמה בו מפורטים הסיבוכים האפשריים, עליהם דן עימו בעל פה. הוראות לביצוע הבדיקה צורפו כנספח 1 לתצהיר הנתבע 1. טופס ההכנה נמסר למטופל גם על ידי המזכירות.

    הנתבע 1 חזר בעדותו על כך כי במהלך הביקור במרפאה אצל הרופא, המטופל מקבל הסבר על הבדיקה ועל ההכנה שהוא צריך לעבור, מסכמים את מהות הבדיקה, מטרתה, הסיכונים לרבות הסיבוך המצער שקרה (עמוד 48 ש' 11 ואילך, עמוד 53 ש' 10 לישיבה מיום 9.6.14).

    הנתבע 1 העיד כי ניתן הסבר מפורט בפגישה הראשונה. מוסבר לכל מטופל וכן לתובע שמדובר בפעולה פולשנית שמבוצעת על ידי מכשיר טלסקופ, שהוא מכשיר אופטי גמיש שמכניסים דרך פי הטבעת, אחרי הכנה שנועדה לפנות את המעי מתוכנו. המטרה היא לראות שאין היצרויות, גידולים דלקות וכיו"ב. כיוון שהפעולה היא פולשנית יכולים לקרות בה סיבוכים מוסברים הסיבוכים בין היתר קרע של המעי, דימום תוך כדי כריתה של הפוליפים, הגידולים (עמוד 49 ש' 1-12, ש' 24, עמוד 56 ש' 11).

    הנתבע 1 העיד כי דוברו על חלופות לבדיקה (עמוד 52 ש' 5). טופס ההכנה וההסכמה ניתנים למטופל והמטופל יכול לחתום איפה שהוא רוצה, במרפאה, בבית, הטעם לכך הוא שלא רוצים להלחיץ מטופל שנמצא בחדר. הנתבע 1 העיד כי אין צורך בחתימה על קבלת ההסבר. הפעולות לא מתבצעות בלי חתימה.

    הנתבע 1 העיד כי הואיל והתובע חולה באי ספיקת כליות, ההכנה המתאימה הינה עם מרוקן ולא עם כדורים (עמוד 56 ש' 15 ואילך).

     

18. בדיקה מיום 1.3.07-

     

    התובע הצהיר כי ביום 1.3.07 התייצב לביצוע הבדיקה על ידי הנתבע 1 במכון הגסטרו. משהגיע תורו לביצוע הבדיקה הובהל במהירות לחדר הניתוח, הושכב ללא שהיה על עגלת נשיאה, מבלי שהתבקש ומבלי שהספיק לקרוא את טופס ההסכמה המקובל לקראת ביצוע בדיקות אלה, עקב המהירות שבה הובהל לחדר הניתוח. במהלך העברתו לחדר הניתוח, בעודו שוכב על עגלת הנשיאה, הוחתם על טופס הסכמה לניתוח, מבלי שקרא ומבלי שקיבל כל הסבר כלשהו בקשר לכך. ככל שזכור לו כבר היה מטושטש בשלב זה מסמי ההרדמה (טופס ההסכמה צורף כנספח ב', תיעוד הבדיקה צורף כנספח ג', דו"ח מהלך ניתוח צורף כנספח ד', מכתב קבלה ושחרור מאשפוז במחלקה הכירורגית מיום 1.3.07 עד יום 19.3.07 צורפו כנספחים ה' ו-ו' למוצגי התובע).

    התובע העיד כי אינו זוכר שום דבר משלב ההחתמה (עמוד 18 ש' 17).

    עם זאת, בעדותו הוסיף התובע פרט מהותי לפיו נתנו את הטופס לאשתו (עמוד 18 ש' 4). וכן כי "כשבאתי ישר שמו אותי על המיטה. נתנו לאשתי לקרוא את הטופס והיא אמרה לי לחתום. אשתי לא הייתה לידי, אלא רק נכנסה להביא את הטופס כי נתנו לה את הטופס ולא לי" (עמוד 18 ש' 18).

     

    אשת התובע, הגב' פ' א', הצהירה כי התלוותה לתובע עת ניגש לבדיקה ביום 1.3.07. גרסתה בתצהירה הייתה כי לקראת ביצוע הבדיקה לא קיבל התובע כל הסבר בכתב או בעל פה וכך גם כאשר הגיע תורו לביצוע הבדיקה חתם על טופס ההסכמה מבלי שקרא ומבלי שקיבל הסבר כלשהוא. אדגיש כי אשת התובע אף היא לא ציינה בתצהירה כי טופס ההסכמה נמסר לידיה או כי היא הנחתה את התובע לחתום על הטופס וזאת בניגוד לעדות התובע.

    אשת התובע העידה כי כשבאה איתו ב-1.3.07, התיישבו והובילו את התובע לחדר כדי לעבור את הבדיקה ונתנו לה את הטופס. כשהביאה לו את הטופס הוא כבר היה מטושטש והחתימו אותו על דבר שהוא לא קרא ולא ידע. לא הסבירו לו קודם לכן (ישיבה מיום 22.4.14 עמוד 20 ש' 30). אשת התובע העידה כי לפני הבדיקה הביאה את התובע עד החדר של הבדיקה (עמוד 21 ש' 16).עוד העידה כי לא הייתה עם התובע בעת מתן חומר הטשטוש וכן בעת הבדיקה (עמוד 21 ש' 23-26). אשת התובע העידה כי טופס ההסכמה הגיע אל התובע דרכה, המזכירה נתנה לה אותו ביד (עמוד 22 ש' 8, 14).

    על כן גרסת התובע ואשתו אינה עקבית.

    מנגד, הנתבע 1 הצהיר כי ביום 1.3.07 לאחר שהתובע התקבל למכון שאל אותו האם ביצע את ההכנה לבדיקה. לאחר שהשיב בחיוב שאל אותו האם קרא והבין את טופס ההסכמה לביצוע הבדיקה והאם יש לו שאלות בנושא הבדיקה ואחר כך החתים אותו על טופס ההסכמה לביצוע הבדיקה (נספח ב', נספח 2 לתצהיר הנתבעים).

    מעבר לך, הבדיקה אליה זומן לא הייתה דחופה, אלא מתוכננת 3 חודשים לפני המועד, כך שלא הייתה כל סיבה לגרור את התובע באופן בהול לחדר הטיפולים והדבר לא בוצע באף בדיקה אלקטיבית בה נטל חלק.

    עוד הצהיר כי התובע קיבל את כל ההסברים הנדרשים אודות הבדיקה, לרבות הסיכון להתנקבות המעי (פרפורציה) ונתן הסכמתו לבדיקה מתוך ידיעה מלאה שכן הוא סבל זמן רב מבעיות בבטן ובדיקה זו הייתה יכולה ליתן מענה לבעיות אלו. על פי תצהירו הבדיקה היא נפוצה ושגרתית ומבוצעת לצורך אבחון וטיפול במחלות של המעי הגס. התנקבות המעי הינה סיבוך מצער אך מוכר וידוע אשר יכול לקרות לכל חולה אשר עובר בדיקה זו על ידי כל רופא בעל ניסיון ככל שיהיה.

    הנתבע 1 הצהיר כי הטענה לפיה התובע חתם על טופס ההסכמה בעודו מטושטש מסמי ההרדמה אינה נכונה והגיונית, שכן רק לאחר חתימת המטופל על טופס ההסכמה הצוות הרפואי והסיעודי משכיב אותו על שולחן הבדיקות ורק בשלב זה מקבל את חומרי הטשטוש. אומנם חתימת התובע אינה מופיעה במשבצת הנכונה, אולם מדובר בדבר שאינו חריג וקורה חדשות לבקרים, וברור לכל שמדובר ב"טעות סופר", ממנה אין להסיק דבר.

    הנתבע 1 חזר על גרסתו בעדותו. הנתבע 1 העיד כי שתי דקות לפני הניתוח חוזרים בקצרה על הדברים, לא מסבירים לו שעה שהוא יושב בחדר במרפאה. ההסבר ניתן למעשה במרפאה (עמוד 51 ש' 1). עוד העיד כי "כאשר מגיעים לבדיקה שואלים אם קראת והבנת את טופס ההסכמה הוא עונה כן, קראתי והבנתי ועכשיו אני אומר הטופס חתום, כי בלי חתימה לא עושים את הבדיקה. שום בדיקה במכון לא מבוצעת בלי טופס הסכמה", מראים את המכשיר ומסבירים את הסיכונים (עמוד 62 ש' 8 ואילך).

    הנתבע 1 העיד כי המלווים של מטופלים יכולים להיכנס לחדר הבדיקות עד רגע מסוים. בזמן ההסברים וההחתמה הם בדרך כלל לא נשארים (עמוד 67 ש' 14 עד עמוד 68 ש' 2).

    אשר לטופס הסכמה סטטוטורי, נספח יג' לכתב התביעה, העיד הנתבע 1 כי זהו טופס היסטורי שלא קיים בבית החולים בזמן הרלבנטי. הנתבע 1 העיד כי טופס ההסכמה הוא הטופס הרשמי והמקובל של בית החולים מאיר (עמוד 55 ש' 6,10, עמוד 56 ש' 3).

    לעניין טופס ההסכמה, העיד הנתבע 1 כי הוא מילא את הטופס בכתב ידו לרבות את החץ המשורטט שם (עמוד 53 ש' 22). הנתבע 1 העיד כי ביקש מהתובע לחתום והוא חתם, אך מסיבותיו הוא לא חתם התובע במקום הנכון (עמוד 54 ש' 1 ואילך). עוד הסביר כי המדבקה ששמים הינה במקום הפרטים ושמו של התובע מופיע על גבי הטופס באמצע הדף. עם זאת, עיון בטופס מעלה כי לבד מהשם המופיע על גבי המדבקה לא מצויין שם נוסף.

     

    האח האחראי במכון, מר עבד מרעי, העיד מטעם הנתבעים (להלן: "האח מרעי").

    אציין כי כל צד ביקש לחזק את טיעוניו ואת גרסתו בעדות זו. עם זאת, לטעמי עדות האח מרעי מחזקת את עדות הנתבע 1.

    על פי תצהירו, רק לאחר חתימת המטופל על טופס ההסכמה לביצוע הבדיקה ולאחר שהוסברו לו כל הסיבוכים האפשריים של הבדיקה, הוא מקבל את חומרי הטשטוש, לפיכך טענת התובע לפיה הוחתם על טופס ההסכמה בעודו מטושטש מחומרי ההרדמה אינה נכונה. עוד הוצהר כי מטופלים לאחר טשטוש באמצעות פנטניל 100 מ"ג ודורמיקום 5 מ"ג, חומרי ההרדמה שקיבל התובע לפני הבדיקה, במרבית המקרים לא זוכרים את שארע טרם הבדיקה.

    האח, עבד מרעי, הבהיר בעדותו כי האמור בתצהירו אינו מהווה עדות ישירה לגבי מקרה זה שכן לא נכח באירוע (ישיבה מיום 9.6.14 עמוד 38 ש' 1 ואילך).

    האח העיד כי כל מטופל שמתקבל למרפאה ומתקבלת החלטה לגביו שהוא צריך לעבור את הבדיקה, הרופא צריך להסביר לו והוא מסביר לו בקליניקה (עמוד 42 ש' 18, עמוד 44 ש' 1). הטעם לכך הוא הזמן שחולף בין הפגישה בקליניקה לבין ביצוע הבדיקה (עמוד 44 ש' 4).

    האח העיד כי חובת ההסבר למטופל חלה על הרופא וכי הרופא ממלא את הטופס ומחתים את המטופל על הטופס (עמוד 38 ש' 7,9,14, עמוד 39 ש' 24). הרופא ממלא את הפרטים של החולה ואת השם שלו והחותמת שלו (עמוד 40 ש' 4), כאשר היום יש מדבקה ואם שמו מדבקה אז ברור שהטופס שייך לאותו חולה (עמוד 40 ש' 21, עמוד 41 ש' 20). העד הכחיש במהלך עדותו כי ישנה מעורבות של האחות במילוי הטופס ובחתימה עליו ( עמוד 38 ש' 6 ואילך, עמוד 42 ש' 2).

    עוד הוסיף כי ההחתמה נעשית בחדר הבדיקה כאשר המטופל על המיטה או לפני שהוא מתלבש. ההחתמה מתבצעת לפני מתן זריקת ההרדמה (עמוד 39 ש' 4,9).

    האח העיד כי אינו מכיר את טופס ההסכמה הסטטוטורי (עמוד 43 ש' 1 ואילך) וכי לא ידוע לו על נוהל של משרד הבריאות (עמוד 45 ש' 7).

19. לאחר בחינת הראיות, נחה דעתי כי התובע קיבל הסברים מקיפים העומדים במבחן 'החולה הסביר', תוך מתן אפשרות לשקילת האפשרויות הטיפוליות העומדות בפניו בטרם החליט לעבור את הפרוצדורה.

     

20. התובע עבר פעמיים את אותה בדיקה בטרם ביצועה בשלישית על ידי הנתבע 1. לכאורה אין שוני מהותי בין הבדיקה הנוכחית לבין הבדיקות אשר בוצעו בעבר.

     

21. הטעם לביצוע הבדיקה נעוץ בכאבי הבטן מהם סבל התובע, אשר הצריכו נקיטתה לשם שלילת מחלת סרטן מעי הגס. אף אם כטענת התובע הבדיקה התבררה כתקינה, אין בכך כדי לייתר את נחיצותה.

    ד"ר עמוסי, מומחה התובע, העיד כי "זה נשמע לי שזו בדיקה שהוא היה צריך לעשות אותה" (עמוד 31 ש' 6). עדותו זו בדבר הצורך בביצוע הבדיקה, יש בה כדי להחליש את טענות התובע, גם בעילת העדר הסכמה מדעת.

    פרופ' לבוא העיד אף הוא כי לא סביר שמישהו היה מתנגד לביצועה של בדיקת קולונוסקופיה (עמוד 73 ש' 9).

    בנסיבות אלה ובהמשך לבדיקות קודמות אשר בוצעו בעבר, הייתה חשיבות מכרעת לביצוע הבדיקה.

     

22. הפגישה המכינה אשר נערכה ביום 25.12.06, עם הנתבע 1 מחלישה אף היא את גרסת התובע. עולה מהראיות כי הנתבע 1 מסר לתובע מידע לגבי ביצוע הבדיקה עצמה, לרבות לעניין ביצוע ההכנות הנדרשות. התובע רכש תמיסת מרוקן בהתאם למרשם אשר ניתן לו על ידי הנתבע 1. עיון בטופס ההכנה, על ידי בית המשפט, מעלה כי במסגרת ההוראות מצוי תיאור הבדיקה, אך ללא פירוט הסיכונים הנלווים. עם זאת בגוף ההוראות נרשם באופן בולט כי "הבדיקה מתבצעת רק אחרי קבלת הסכמה בכתב מהנבדק לביצועה".

    הנני מעדיפה את גרסת הנתבע 1 אשר לתוכנה של הפגישה המכינה על פני גרסת התובע ואשתו אשר עדויותיהם לא היו עקביות.

     

23. בין הפגישה המכינה ביום 25.12.06 לבין ביצוע הבדיקה בפועל ביום 1.3.07, חלף זמן רב בו יכול היה התובע לבחון את האפשרויות העומדות לרשותו. אשר על כן, הבדיקה בוצעה באופן אלקטיבי ולא מתוך דחיפות או בהילות.

     

24. עדותו של הנתבע 1 נתמכת בעדות האח עבד מרעי, אשר העיד בבירור כי ההחתמה מתבצעת בטרם קבלת חומרי טשטוש וכי אין מעורבות של הצוות הסיעודי במילוי טופס ההסכמה ובחתימה עליו. אשת התובע לא נכחה אף היא בעת שלב המיועד למתן ההסבר וביצוע הבדיקה ולמעשה נוכחותה חדלה עם ליווי התובע לחדר הבדיקות. הנני נותנת אמון בעדות הנתבע 1 והאח עבד מרעי ומעדיפה את גרסת הנתבעים על פני גרסת התובע.

     

25. מעבר להסברי הנתבע 1 בעל-פה, הן בפגישה המכינה והן ביום הבדיקה, נמסרו לתובע דפי הסבר וכן טופס הסכמה.

     

26. טופס ההסכמה כולל את פרטי התובע במדבקה על גבי הטופס. זאת ועוד, התובע חתם על טופס הסכמה במעמד ביצוע הבדיקה. על גבי הטופס נרשמו בין היתר הדברים הבאים:

    " כמו בכל פעולה רפואית אפשריים סיבוכים של הפעולה. הסיבוכים האופייניים לפעולה זו הם דימום או קרע של דופן מערכת העיכול, אשר בחלק מהמקרים יצריכו תיקון ניתוחי. בבדיקת דרכי עיכול עליונות עלול להיגרם נזק לשיניים עקב החדרת המכשיר דרך הפה. סיבוכים אלה אינם שכיחים".

    עוד נרשם כי החתימה הינה "לאחר שקראתי את הכתוב לעיל ולאחר שקיבלתי הסבר מפורט בעל-פה מדר'______ על הצורך בביצוע קולונוסקופיה לרבות הסיכונים בבדיקה זו, אני נותן את הסכמתי לביצוע הבדיקה...".

    אשר על כן, הטופס מפרט בין השאר את פירוט הסיבוכים האופייניים לבדיקה, לרבות הסיבוך אשר אירע לתובע בפועל במהלך הבדיקה.

    הטופס כולל את האלמנטים המהותיים הדרושים המצביעים על הסכמת התובע. לנוכח הנסיבות, העדר חתימת הרופא, אינה מאיינת לטעמי את הסכמתו של התובע הבאה לידי ביטוי בחתימתו על הטופס, אף אם לא במקום המיועד לכך.

    לא שוכנעתי כי היה מקום להחתים על טופס אחר, לרבות טופס המכונה "טופס הסכמה סטטוטורי". ב"כ התובע לא הצביע על רכיב נוסף בטופס אליו הפנה, הנדרש לגיבוש הסכמתו המהותית של התובע או אפיונה ככזו.

     

27. אשר על כן, אני קובעת כי הנתבע 1 לא הפר את חובת הגילוי וכי לא מתקיימת במקרה דנא עילה של העדר הסכמה מדעת.

     

28. לסיכום, לאור האמור לעיל ומיתר נימוקי ב"כ הנתבעים, הנני דוחה את התובענה במלואה.

    בנסיבות העניין לא מצאתי לחייב בהוצאות מי מהצדדים.

    המזכירות תשלח פסק דיני זה לצדדים.

     

    ניתן היום, א' אלול תשע"ה, 16 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.