ת"א
בית המשפט המחוזי תל אביב - יפו
|
14488-06-14
13/07/2014
|
בפני השופטת:
דליה גנות
|
- נגד - |
תובעים:
1. ה' ש' 2. ס' ש' 3. ש' ש' 4. י' ש'
|
נתבעים:
1. מדינת ישראל 2. שירות בתי הסוהר 3. שירות הביטחון הכללי - המשרד לבטחון פנים 4. לשכת הרווחה 5. היועץ המשפטי לממשלה
|
החלטה |
1. המנוח, יליד 1962 נמצא תלוי וחסר רוח חיים בעת ריצוי עונש מאסר בן 11 חודשים שהושת עליו בגין שב"ח ותקיפת אשתו ובתו.
2. התובעים – יורשיו ותלוייו – טוענים, כי מותו של המנוח נגרם בגין רשלנות הנתבעים, ולדבריהם נגרם מותו מרצח, או מהתאבדות.
3. לאחר מות המנוח הוקמה וועדת בדיקה של שב"ס וכן מונה שופט חוקר לקביעת נסיבות מותו של המנוח, אשר הגיע למסקנה, כי המנוח לא נרצח, כי אם התאבד.
בערעור לבית המשפט העליון תוקנה המסקנה, באופן שנקבע שמותו של המנוח לא נגרם כתוצאה מעבירה.
4. מכתב התביעה, אשר נוסח באופן מבולבל למדי, עולה, כי התובעים אינם מקבלים את מסקנת השופט החוקר, שאושרה בבית משפט העליון, כי מותו של המנוח לא נגרם כתוצאה מרציחתו, ועם זאת, בנסיון לתפוס את המקל משני קצותיו, הם טוענים, כי מצבו הנפשי של התובע לא היה תקין, וכי היה שרוי במצוקה קשה, אשר גרמה לו, לכאורה לשים קץ לחייו.
5. באשר לטענה, כי מותו של המנוח נגרם כתוצאה מרציחתו על רקע היותו משתף פעולה עם גורמי המודיעין הישראליים – טענה זו הנני דוחה על הסף, שכן בפני קביעה שיפוטית לפיה לא נגרם מותו של המנוח כתוצאה מעבירה. מדובר במעשה בית דין, ולא היה מקום להתעלם הימנו ולהעלות טענות אלו, תוך הימנעות מקיומו של מעשה בית דין בנוגע לסיבת מותו של המנוח, וליתר דיוק: קביעה כי מותו לא נגרם כתוצאה מרציחתו.
6. אם כך – נותרה הטענה על פיה נגרם מותו של המנוח כתוצאה מהתעלמות גורמי שב"ס ממצבו הנפשי של המנוח, התעלמות אשר גרמה להתאבדותו. ודוק: התובעים מונים, בין היתר, כגורם משמעותי שגרם להתאבדותו שלה המנוח את עובדת דחיית בקשתו לשחרור מוקדם.
פעם נוספת, מדובר במעשה בית דין, וממילא, אינני משמשת כערכאת ערעור על ההחלטה שלא להיענות לבקשתו של המנוח להשתחרר שחרור מוקדם. ודוק: באם סברו המנוח, או משפחתו, כי התיעוד שהובא בפני ועדת השחרורים, או בית המשפט הינו תיעוד חסר, היה עליהם לטעון זאת במסגרת הדיון הרלבנטי, ומכל מקום הם אינם מורשים להעלות טענות בעניין זה במסגרת התובענה אשר בפני.
7. אם נוציא את מוץ מהתבן נמצא, כי טענת התובעים סבה סביב אי מתן תשומת לב מספקת למצבו הנפשי של המנוח עובר למותו, ואי מתן טיפול מתאים, אלא שטענה זו מחייבת המצאת חוות דעת רפואית הקובעת, כי מצבו של התובע היה כזה, שחייב מתן טיפול תרופתי, או אחר, אלא שהתובעים לא צירפו לתובענה חוות דעת רפואית.