ת"א 13773-12-11 נ. מצה בע"מ נ' "דלק" חברת הדלק הישראלית בע"מ

1.התובעת בעלת זכויות במתחם הידוע כתחנת דלק מצה בחיפה. הנתבעת שכרה ממנה בתקופה הרלבנטית לתביעה ושנים לפני כן את תחנת התדלוק והפעילה אותה בהתאם לתנאים שנקבעו בהסכם השכירות בין הצדדים. במסגרת ההסכם התחייבה הנתבעת לשלם לתובעת דמי הפעלה חודשיים בסך 87,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה למדד ובצירוף מע"מ, ובנוסף התחייבה לשלם עמלות נוספות בהתאם לכמות מכירת דלקים לגבי מכירות דלקים שמעל כמויות המפורטות בהסכם. בהתאם, היה על הנתבעת לשלם לתובעת במועד הגשת התביעה בגין דצמבר 2011 סך כולל של 103,074 ש"ח.

ביום 4.9.11 הודיעה הנתבעת לתובעת כי על מנת לשמר את ההסכם תוך התאמתו לשינוי המהותי במרווח השיווק, אין מנוס אלא לבצע התאמה בדמות הפחתה בדמי השכירות, כשהחל מנובמבר או דצמבר 2011 יופחת מדמי השכירות סך 17,569 ש"ח + מע"מ. התובעת לא הסכימה לדרישת הנתבעת והנתבעת ביצעה את ההפחתה באורח חד צדדי.

נוכח האמור הגישה התובעת תביעה לאכיפת ההסכם, באופן שבית המשפט יורה לנתבעת להמשיך ולשלם את מלוא דמי השכירות על פי ההסכם ולא יבצע כל הפחתה, וכן עתרה לסעד כספי בסך 20,404 ש"ח, המהווים את ההפחתה לחודש דצמבר 2011.

במסגרת התביעה העיקרית הוגשה בקשה לצו מניעה, שיורה לנתבעת להמנע ומלהפחית באופן חד צדדי את דמי השכירות החודשיים שעל הנתבעת לשלם לתובעת עד למתן פסק דין בתיק העיקרי.

2.בהחלטתי מיום 6.3.12, לאחר שניתחתי את קיומה של הזכות לכאורה, את סוג הסעד ואת מאזן הנוחות, מצאתי לקבל את הבקשה והוריתי לנתבעת להמנע מלהפחית את דמי השכירות החודשיים שהיה לשלם על פי הסכם השכירות שנחתם בין הצדדים ביום 21.9.09 וזאת עד למתן פסק דין בתביעה העיקרית. באותה החלטה הושתו על הנתבעת הוצאות המבקשת ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 9,280 ש"ח (אין צורך לחזור בהחלטה כאן על הנימוקים, שכן אלה בוארו בפירוט באותה החלטה).

3.על ההחלטה לעיל הוגשה בר"ע לבית המשפט המחוזי, ובית המשפט מפי כב' הש' רניאל קבע אף הוא כי סיכויי התביעה טובים, אך למרות זאת קיבל את הבר"ע משום שסבר שמאזן הנוחות פועל לטובת הנתבעת. בית המשפט הורה לתובעת להחזיר לנתבעת את הסכום שהושת בהוצאות בהחלטת בית משפט השלום, ועוד השית על התובעת בגין ההליך שבפניו הוצאות בסך כולל של 10,440 ש"ח, באופן שהתובעת נשאה בתום ההליך בבית המשפט המחוזי בהוצאות בסך כולל של 19,720 ש"ח.

4.על החלטת בית המשפט המחוזי הוגשה בר"ע והחלטה ניתנה ביום 25.2.12 מפי כב' הש' דנציגר. בית המשפט דחה אמנם את הבר"ע על בית המשפט המחוזי, אך הדגיש כי הדבר נעשה תוך התלבטות נוכח ההלכות הכלליות לפיהן התערבות בית המשפט העליון כערכאת ערעור ב"גלגול שלישי" בהחלטות הערכאות הדיוניות בנוגע לסעדים זמניים תעשה במשורה, אך לגופו של עניין קבע בית המשפט העליון כי ההחלטה למתן צו מניעה הראשונה שניתנה בבית משפט השלום הייתה לכאורה מוצדקת והגיונית. אשר לסיכויי התביעה אמר בית המשפט כי שתי הערכאות הדיוניות ואף הוא סבורים כי סיכויי התביעה טובים נוכח העובדה שמדובר בתביעה לאכיפת חוזה המבוססת על חוזה ברור ומפורש אשר הוגשה ללא שיהוי בעקבות פעולה חד צדדית מצד הנתבעת באופן שעולה לכאורה כדי עשיית דין עצמי והפרה צפויה של החוזה כהגדרתה בסעיף 17 לחוק התרופות.

בית המשפט אף הוסיף כי לא ינקוט עמדה אם מדובר בטעות בכדאיות העסקה או שמא בשינוי נסיבות קיצוני שחורג מציפייתם של הצדדים, ברם הוא מעיר כי: "מצויים אנו במאטריה חוזית אשר שורשיה נטועים עמוק בעקרון ההסכמה, ופעולות חד צדדיות אינן עולות, כלל, בקנה אחד עם עקרון זה. משכך, סבורני כי עומדת בפני המבקשת משוכה לא קלה להוכיח את טענתה כי מדובר בשינוי נסיבות קיצוני שהפך את קיום החוזה לבלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם בין הצדדים (כאמור בסעיף 18 לחוק התרופות), וכי שינוי נסיבות זה מקנה לה זכות לבצע "התאמה" חד צדדית בגובה דמי השכירות".

חרף ההערות לעיל ולאור ההלכה המקובלת, לא מצא בית המשפט העליון לקיים דיון ב"גלגול שלישי" והבר"ע נדחתה ללא צו להוצאות.