אופק נ.ר. עבודות הנדסיות בע"מ נ' אם + דבליו גרופ (ישראל) בע"מ

בקשה לעיכוב הליכים בהתאם להוראת סעיף 5 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן - חוק הבוררות).

המשיבה הגישה נגד המבקשת תובענה כספית, שעניינה יתרת תשלום בגין עבודות בנייה, שבוצעו על ידה בתחנת כוח בשורק.

לטענת המבקשת, יש להורות על עיכוב הליכים בתובענה לאור תניית בוררות. הצדדים חתמו על הסכם לביצוע עבודות במסגרתו הסכימו, שמחלוקות שתתעוררנה בקשר אליו תידונה בהתאם לקבוע בסעיף 37.3 להסכם (להלן – תניית הבוררות), שזו לשונו:

"37.3 Without derogating from any of the Parties' rights, power and authorities pursuant to the Contract, all other claims and disputes between the Parties hereto, which may arise in connection with this Contract (a "Dispute"), shall be handled as follows:

…

37.3.3 …. The dispute will be referred to and exclusively and finally settled by binding arbitration, in accordance with the Rules of Arbitration of the International Chamber of Commerce ("ICC Rules") by an arbitrator appointed in accordance with the ICC Rules where the arbitrators appointed by each of the Parties shall appoint the third arbitrator and failing such agreement within fourteen (14) days, the third arbitrator shall be appointed in accordance with the ICC Rules. The arbitration shall be conducted in Tel Aviv, Israel. The arbitrators shall be bound by the substantive law of Israel but shall not be bound by the Israeli evidence of procedural laws. Any decision of the arbitration shall be final and binding on the Parties." .(הדגשות הוספו)

לטענת המבקשת, הצדדים הסכימו, שאם לא יגיעו להסכמה בהתאם למנגנונים הקבועים בהסכם, המחלוקות תוכרענה אך ורק במסגרת הליך של בוררות מקצועית, בהתאם לכללי ה- ICC ולמוסכם בתניית הבוררות.

המשיבה לא פעלה בהתאם להוראות ההסכם, לא הפעילה את מנגנון יישוב הסכסוכים הקבוע בו והגישה את התובענה לבית המשפט במקום לפנות להליך בוררות. התובעת לא גילתה בכתב התביעה את דבר קיומה של תניית הבוררות ולא העלתה כל נימוק להפרת התחייבותה להעביר כל סכסוך בין הצדדים לבוררות.

המבקשת הייתה מוכנה לעשות את כל הדרוש לקיום הבוררות ועודנה מוכנה לעשות כן ובית המשפט מתבקש להורות על עיכוב ההליכים בהתאם לסעיף 5 לחוק הבוררות.

לטענת המשיבה, אין בהסכמה למסור את הסכסוך לבוררות כדי לשלול את סמכותו של בית המשפט לדון בעניין או לתת הוראות אחרות. במקרה דנן, מתקיימות מספר נסיבות מיוחדות המצדיקות הפעלת שיקול הדעת ומתן הוראות אחרות, בין אם הותרת הסכסוך בפני בית המשפט ובין אם מינויו של בורר דן יחיד: העברת הסכסוך ל- ICC תגרור הוצאות כבדות במיוחד ותפגע בזכות הגישה לערכאות; תניית הבוררות היא תניה מקפחת בחוזה אחיד שהוכתב למשיבה; תניית הבוררות אינה ברורה והפעלתה כלשונה אינה אפשרית; המבקשת לא צירפה תצהיר לבקשתה ולא הציגה נכונות אמיתית לדון בבוררות; המבקשת מנסה לגרור את ההליכים ולנקוט בסחבת; חלק לא מבוטל מהבוררים בישראל, גם הבכירים שבהם, אינם מכירים את כללי ה- ICC ומשכך אינם דנים לפיהם.

המבקשת הגישה תגובה לתשובה בה נטען, בין היתר, שעיכוב ההליכים וכיבוד הסכם הבוררות הוא הכלל והימנעות מעיכוב הוא החריג. עוד נטען, שהטעמים שהציגה המשיבה אינם מהווים "טעם מיוחד" לכך, שהסכסוך לא יידון בבוררות.