1.בפני תביעה לתשלום פיצוים מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975. התובע, יליד 6/11/57, תושב הרשות הפלסטינאית, טוען בכתב התביעה כי ביום 27/10/11, בסביבות השעה 13:00, נאסף כ"טרמפיסט" על ידי רכב מסוג סובארו, במהלך הנסיעה מכיוון שבט אבו עשיבה לצומת ערערה בנגב היה הרכב מעורב (לטענת התובע) בתאונת דרכים בה הוא נפגע. התובע מוסיף וטוען כי נהג רכב הסובארו ברח מהמקום מבלי להשאיר לו פרטים ועל כן הוא תובע פיצוי מכוח סעיף 12 (א) (1) לחוק הפיצויים מקרנית.
2.לטענת התובע, כתוצאה מהתאונה הוא פונה לבית חולים סורוקה בבאר שבע שם נבדק בחדר המיון, ושוחרר לביתו, וכי מאז התאונה ועד היום הוא סובל מנכות אורתופדית. במסגרת הליך קודם שנוהל בין הצדדים (ת.א. 4982-10-15) מינה בית המשפט ביום 2/5/16 את ד"ר שרצר אהוד כמומחה בתחום האורתופדי.
יצויין כי הבקשה הראשונה הייתה למינוי מומחים בתחום האורתופדי והפסיכיאטרי והיא נדחתה ביום 29/12/15 לאחר שבית המשפט מצא כי אין ראשית ראיה הן לנכות והן לקשר הסיבתי, אין תיעוד רפואי לבעיה פסיכיאטרית כלל ויש רק שלוש תעודות המעידות על בעיה אורתופדית. התובע הגיש בקשה לעיון חוזר שנסמכה על חומר רפואי שלא צורף לכתב התביעה ובית המשפט נעתר ביום 25/3/16 לבקשה אולם השית את שכר הטרחה על התובע ולאחר ההפקדת שכר טרחת המומחה בקופת בית המשפט ניתנה החלטת מינוי כאמור.
3.משלא הוגשה חוות הדעת וכן לא נמסרה כל הודעת עדכון לגבי מצב הדברים, מחק בית המשפט את התביעה מחמת חוסר מעש ביום 25/10/16. חוות הדעת התקבלה בבית המשפט ביום 29/10/16 ומאחר ובית המשפט לא הסכים לחדש את התביעה היא הוגשה מחדש כאשר היא מתבססת על חוות דעת זו.
חוות דעת ד"ר שרצר:-
4.בחוות דעתו מציין המומחה כי בגילו של התובע (59 בעת הבדיקה) ניתן למצוא נזק ניווני ברמה קלה, ואף יותר, גם בצוואר וגם בגב. נזק זה מופיע לאיטו עם הגיל, לא נותן אותותיו בדרך של כאב אולם גורם להגבלה בתנועות.
המומחה מוסיף ומציין כי למעשה התובע לא נבדק על ידי אורתופד במשך 5 שנים מאז התאונה וכאשר נבדק הופנה לבדיקת תהודה מגנטית שבוצעה ומצאה ממצאים ניווניים.
5.המומחה קובע כי הסבירות שהתלונות בגב התחתון נובעות מהתאונה נמוכה לאור תיאור התובע את מנגנון התאונה והעובדה שלטענתו היה חגור בחגורת בטיחות - אשר שמרה על הגב - ולכן הוא שולל קשר סיבתי בין מצב הגב התחתון לתאונה.
באשר למגבלה הקלה שנמצאה בצוואר, הרי שהיא מקנה 10% נכות לפי תקנה 37 (5) (א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז – 1956, אולם רק מחציתם נובעים מהתאונה, כמו כן ישנה נכות של 5% עקב פגיעה בעצב המדיאני לפי תקנה 31 (4)(א)(I) לתקנות אלו, נכות זו מתבטאת בחולשה באחיזה באצבעות.
סה"כ נכות משוקללת 9.75%.
יצויין כי איש מהצדדים לא ביקש לחקור את המומחה על חוות דעתו, איש לא שלח אליו שאלות הבהרה ועל כן חוות הדעת מחייבת בתיק.
שאלת האחריות:-
6.שאלת האחריות מתחלקת לשני חלקים, הראשון הינו השאלה האם כלל הייתה תאונה והשני הינו השאלה האם לתובע יש עילת תביעה כנגד קרנית, וזאת לאור טענת הנתבעת כי התובע לא פעל ב"שקידה סבירה" לאתר את נהג הסובארו בה הוא נסע בעת התאונה.
האם ארעה תאונה?
7.בעניין זה העידו שניים, התובע וכן מר מחמוד עיסא מנאסרה, אשר נסע עם התובע בעת התאונה. כמו כן הוגשו תמלילי השיחות שערך חוקר מטעם הנתבעת הן עם התובע והן עם מר מנסארה. מר מנסארה הוזמן לעדות על ידי הקרן, ולאחר שהיא ויתרה על שמיעת עדותו ביקש התובע להשמיע את עדותו (יצויין כי ברכב היה נוסע נוסף שהוזמן גם הוא על ידי הנתבעת, אולם כפי שהתברר נוסע זה הלך לבית עולמו ואינו יכול למסור גרסה). כמו כן התובעת צירפה את דו"ח מד"א המציין כי התובע פונה מצומת ערערה עקב תאונת דרכים, וכן את תמליל השיחה שנערכה למוקד מד"א ולפיו הוזעק מד"א למקום עקב תאונת דרכים.
8.גרסת התובע ומר מנסארה הייתה זהה ולפיה שניהם יחד עם המעורב השלישי שהו בישראל לצורכי סחר (יצוין כי התובע הציג אישור שהייה תקף לזמן התאונה ולפיו הותר לו להיכנס לישראל לצרכי סחר, מר מנסארה אישר כי אותה עת היה שוהה בלתי חוקי וככל הנראה כך היה גם המעורב הנוסף שכבר אינו בין החיים) לטענתם הם ביקשו לעבור מאזור שבט אבו עשיבה לערערה, רכב סובארו אשר היה נהוג על ידי בחור בדוואי עצר להם, בתחילה אסף הרכב את מר מנסארה וכן את המעורב הנוסף (אשר היה בן דוד של התובע) ולאחר מספר מטרים נאסף התובע, הם נסעו איתו אולם מייד לאחר התאונה ברח הנהג מהמקום והתיר אותם שם, התובע פונה באמבולנס לבית החולים. בעניין זה אמר מר מנסארה לחוקר כבר ביום 15/5/14 כי "לא, לא, הנהג לא ראינו. אין, הנהג הלך, זהו, אלוקים יקח אותו, אלוקים יקח אותו, ברח לנו." (עמ' 8 לתמליל השיחה – מוצג נ/6) וכאשר נשאל אם מישהו זיהה אותו השיב "אף אחד לא ידע לאן הלך" (שם, שם).
החוקר הקשה על מר מנסארה ושאל אם ניסו לחפש את הנהג ולזהות אותו ועל כך השיב העד כי הם לא הכירו אותו והאמבולנס לקח אותם מהמקום (נ/6, עמ' 10).
9.לאחר ששמעתי את העדים, ובהתחשב בכך שהדברים נאמרו לחוקר על ידי התובע בחקירתו כבר בשנת 2013 וכן על ידי העד מטעמו בשנת 2014, בצירוף דו"ח מד"א וכן תמליל השיחה למוקד מד"א שהוגש על ידי הנתבעת. אני קובע כי אכן התובע נפגע בתאונת דרכים עת נסע כטרמפיסט ברכב הסובארו. זהות נהג הסובארו לא ידועה לו. בנסיבות אלה ובהעדר ביטוח, חבות הפיצוי הנה על קרנית.
אציין כי איני מקבל את טענת הנתבעת המתבססת על כך שבמכתבו של ב"כ התובע, אשר נשלח בתחילת הדרך, נטען כי התובע נפגע כהולך רגל כסיבה לכך שלא ניתן לקבל את גרסתו. ב"כ התובע הבהיר כי המכתב נשלח על ידי מזכירתו באופן סטנדרטי כדרך פעולה. אמנם דרך זו ראויה לתיקון, אולם לא ניתן להתלות בה כדי לדחות את התביעה לאור קיומן של העדויות שפירטתי לעיל ובייחוד כאשר הן נסמכות על תמליל השיחה למוקד מד"א.
שקידה סבירה
10.טענת הנתבעת הינה כי התובע לא פעל ב"שקידה סבירה" בכדי לאתר את פרטי נהג הרכב ומשכך יש לדחות את תביעתו.
טענה זו של העדר "שקידה סבירה" הינה תולדה של העובדה כי חבות הנתבעת היא "שיורית" ונכנסת לתוקף רק כאשר אין מבטח אשר מכסה את התאונה. בנסיבות אלה המחוקק בחר להקים את הנתבעת כקרן סטטוטורית כאשר עלויות הפיצוי למעשה נופלות על כתפי הציבור, וזאת מתוך תפיסה חברתית ולפיה אדם שנפגע בתאונה שבה אין מבטח, והוא לא אחראי לכך שאין מבטח, לא יצא וידו על התחתונה.
לפיכך, ומעצם היות הנתבעת הגוף האחרון אשר מפצה רק כאשר אין מוצא אחר, פותחה בפסיקה ההלכה ולפיה על הנפגע לפעול ב"שקידה סבירה" על מנת לאתר מאבטח. ההלכה הזו סוכמה ברע"א 3909/08 קרנית קרן לפיצוי נפגעי ת.ד נ' שרה קורן ואח' פד"י סג (2) 867 (3/11/09) שם נקבע כי:- .
"באופן מעשי, על בית המשפט לבחון את הסבריו של הנפגע לגבי סיבת אי-ידיעתו את פרטי הנהג-הפוגע. בחינה זו חייבת להביא בחשבון את אופיו של משטר האחריות ואת אופייה של תאונת הדרכים כאירוע פתאומי וטראומתי. אכן, קרנית נועדה למלא את החלל במקרים שבהם לא ניתן לגבות פיצויים ממבטח, וזאת על-מנת שהנפגע לא יוותר ללא אמצעים להטבת נזקי-הגוף שהוסבו לו. זו מטרה סוציאלית חשובה העומדת ביסודו של חוק הפיצויים. לכן, כאשר הנפגע מצביע על סיבה סבירה והגיונית לכך שאין ביכולתו להצביע על הנהג הפוגע, והסברו זה נמצא מהימן, הכף נוטה לטובת הכרה בזכאות לפיצוי מקרנית. תאונת הדרכים היא לעיתים קרובות אירוע טראומתי ומושג ה"סבירות" חייב להיבחן בהתחשב בכך. שיפוט מחמיר בדיעבד של התנהגות הנפגע בזמן אמת עלול לחטוא לאמת ולסכל את תכליתו של החוק בכלל ושל הקמת קרנית בפרט. לעניין זה, איני רואה צורך לפנות למושגים כמו "רשלנות רבתי" או "אשם בדרגה גבוהה". נראה לי כי יש לבחון את התנהגות הנפגע ואת הסבריו במשקפיים מציאותיות ותוך מתן משקל ראוי למצוקה הסובייקטיבית שבגינה הוא לא השכיל או הצליח לברר את פרטיו של הנהג-הפוגע" (שם, 879).
11.התובע שבפני הינו אזרח הרשות הפלסטינאית אשר שהה בישראל מכוח היתר כחוק. אולם יתר המעורבים בתאונה לא שהו בישראל כך. הנהג ברח מהמקום באופן מידי מבלי להותיר עקבות והתובע כמו יתר חבריו, פונו לבית החולים באמבולנס. סבורני שקשה לצפות מהתובע לחזור לאחור ולנסות לאתר את הנהג אשר הוא כלל לא מכיר. יצוין כי הנתבעת טענה, על סמך עדותו של מר מנסארה בפני החוקר כי התובע למעשה לן בתחומי מדינת ישראל בלילה שלפני התאונה, ועל כן, לא עמד בתנאי היתר הכניסה שלו. בטענה זו יש לחזק את החשש של התובע מלעורר גלים ואת העובדה שככל הנראה לא ניגש למשטרה מידית.
12.מכל האמור לעיל, סבור אני שבמקרה הפרטני שבפניי, לא יכול היה התובע לעשות יותר ולאתר את הנהג ואיני סבור שיש לזקוף לחובתו את היותו תושב הרשות הפלסטינאית ולכן מצאתי לנכון לדחות את הטענה של העדר "שקידה סבירה"
לפיכך מצאתי לנכון לקבל את התביעה כנגד הנתבעת ולקבוע כי קיימת עליה חובה לפצות את התובע בגין התאונה.
הנזק
13.כפי שצוין לעיל, מומחה בית המשפט קבע לתובע נכות רפואית בסך 9.75%. בהתאם לתקנות פיצויי נפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו 1976 הפיצוי בגין ראש הנזק של כאב וסבל עומד על סכום של 22,299 ₪ וזאת בשים לב לגילו ולתאריך התאונה.
14.התובע עותר גם לפיצוי בגין הפסדי שכר אולם יש לדחות דרישה זו.
התובע לא הציג בפני כל אסמכתא לגבי השתכרותו, כמה הרוויח והוא מבקש להסתמך על אמירתו בלבד (וכן בכל הקשור לגובה הרווח היומי על אמירות של מר מנסארה ולפיו היו ימים שהרוויחו 500 ₪, אולם היו ימים שלא הרוויחו כלום. אציין כי מר מנסארה לא יכול היה להעיד לגבי תקופות אי הכושר של התובע כלל). מעבר לעובדה כי לא מצאתי לנכון להסתמך על אמירתו ואמירת מר מנסארה בסופו של דבר מדובר בעדות יחידה של בעל דין במשפט אזרחי המחייבת, על פי סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א 1971, הנמקה אותה לא מצאתי גם לא בעדות מר מנסארה. ועדיין יש קושי נוסף לתובע.
כאשר פנייתו הראשונה של התובע לרופא לאחר התאונה הייתה בעבור 5 שנים. אנו למדים כי לא הייתה תלונה שהביאה את התובע לרופא לאחר התאונה ולמעשה לא הייתה בעיה רפואית חריפה שמנעה ממנו לעבוד ועל כן אין כל בסיס לטענה כי עקב התאונה לא יכול היה לעבוד.
לעניין זה יש לצרף את העובדה כי במענה לשאלה 65 לשאלון, ענה התובע כי היה במעצר מינהלי (ענין שהוכחש על ידו במהלך הדיון), ואת העובדה כי כיום אין בידו היתר שהיה לצרכי סחר בישראל כדי למנוע מבית המשפט לקבל את טענתו ולפיה רק עקב כך שנפגע בתאונה, חדל לעבוד ואינו עובד עד היום וכן לפסוק פיצוי כלשהו בגין הפסדי שכר הן לעבר והן לעתיד.
לפיכך התביעה לפיצוי בין ראש נזק זה נדחית.
15.בכל הקשור לעזרה, נחקר התובע והשיב במפורש כי ענין זה מסור באופן בלעדי לאשתו ולילדיו התובע ציין אומנם כי הוא נעזר בחיי היום יום בבנו לצרכי רחצה (עמ' 14 ש' 17) וכן באשתו (עמ' 14 ש' 23) אולם הוא לא הביא אותם לעדות. לשאלה מפורשת של בית המשפט האם היה מנקה את הבית לפני התאונה השיב כי זו עבודה של אשתו ושל ילדיו (עמ' 14 ש' 1). אציין כי בכל השאלות הללו הייתה הבעה על פניו של התובע כמי שנעלב שבכלל מצפים ממנו לעזור בעבודות הבית.
לפיכך, ובהעדר כל תעודה המעידה כי התובע היה מוגבל בזמן שלאחר התאונה, ובהעדר כל עדות זולת דבריו של התובע, מצאתי לנכון לדחות ראש נזק זה.
16.התובע עותר לתשלום הוצאות אולם זולת התשלום ששילם למומחה בית המשפט, לא הציג כל קבלה. תשלום זה הינו חלק מהוצאות המשפט וכך ישולם. וגם ראש נזק זה נדחה.
סיכום
17.התובע נפגע בתאונת דרכים ביום 27/10/11, נהג הרכב אינו ידוע ומשכך החבות לפצות את התובע הינה של הנתבעת.
18.סך כל נזקיו של התובע בגין התאונה עומדים על 22,299 ₪, הנתבעת תשלם סכום זה בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 15.21% (כולל מע"מ) .
19.הנתבעת תשלם הוצאות משפט בסך 6,907 ₪ לפי החישוב הבא:- הסכום ששולם למומחה בית המשפט בסך 5,265 ₪ , החזר האגרה ששולמה בגין התיק שבפני בשיעור 705 ₪, עוד הוצאות משפט בסכום של 1,000 ₪.
כל הסכומים ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום.
המזכירות תשלח את פסק הדין בדואר רשום בצירוף אישור מסירה לצדדים.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.
ניתן היום, ט"ז סיוון תשע"ח, 30 מאי 2018, בהעדר הצדדים.
