התובע והנתבע מחזיקים יחד במניות חברת קיי.בי. מערכות נעילה בע"מ (להלן: "החברה"), בחלקים שווים. הצדדים הקימו את החברה בחודש ינואר 2011, כאשר הנתבע שימש כמנהל בפועל של החברה. החברה משווקת מוצרי נעילה, מידור וביטחון מתוצרת חברת Kaba (להלן: "קאבא") בזיכיון שמתחדש מדי שנה. כעולה מחוו"ד המומחה מטעם בית המשפט, קאבא היא חברה ציבורית ותיקה שמתמחה בפיתוח בקרות כניסה ופתרונות נעילה מתקדמים, ונחשבת לשחקן מרכזי ומוביל באירופה בתחום ה-high security.
עניינה של התביעה בטענות התובע לקיפוח מצד הנתבע. במסגרת התביעה התבקש בית המשפט להורות על היפרדות בין הצדדים בדרך של התמחרות (BMBY) או "רכישה החוצה", וכן למנות רו"ח מומחה שיקיים חקירה בקשר לפעילות החברה ויעריך את שוויה.
ביום 1.4.2015 הגיעו הצדדים להסדר פשרה (שהוגש לבית המשפט וסומן א'), לפיו בית המשפט ייתן פסק-דין על-דרך הפשרה, מכוח סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. על-פי הסדר הפשרה, התובע ירכוש את חלקו של הנתבע בחברה במחיר שייקבע על-ידי בית המשפט. לצורך זה, ימנה בית המשפט רו"ח שיעריך את שווי החברה, ובכלל זה את נכסיה והתחייבויותיה, וייתן חוות-דעת.
על-פי הסדר הפשרה, יקבע בית המשפט את המחיר שעל התובע לשלם לנתבע לאור חוות הדעת של המומחה ובהתאם לטענות הצדדים, כשבמסגרת זו ניתן יהיה לקבוע שחלקו של הנתבע יעבור לתובע ללא כל תשלום או אף כנגד תשלום של הנתבע לתובע. בית המשפט ייקח בחשבון במסגרת שיקוליו את טענות הצדדים והחברה זה כלפי זה ביחס לזכותו של כל צד לקבל כספים שמגיעים לו. כמו כן, הסכום שנפסק כשכר עבודה לזכותו של הנתבע על-פי החלטת בית המשפט בסך של 145,000 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כדין, יילקח בחשבון לזכותו של הנתבע במסגרת השיקולים בפסק-הדין. כן נקבע כי חברת ר.א. מערכות נעילה בע"מ (להלן: "ר.א. מערכות") המצויה בבעלות מלאה של הנתבע, תצורף להליך דנן.
חוו"ד המומחה
בהתאם להסדר הפשרה, מונה רו"ח זיו פרבר כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: "המומחה"). חוות הדעת העריכה את שווי החברה הן בשיטת היוון תזרימי מזומנים (DCF) והן בשיטת השווי הנכסי.
בהתאם לחוות הדעת, על-פי שיטת השווי הנכסי שווי החברה נאמד בסכום שלילי של 1.19 מיליון ₪. בחוות הדעת צוין כי על הערכה זו יתכן ויידרשו מספר התאמות. התאמה מסוג אחד עשויה להידרש בשל טענות חשבונאיות של הצדדים שהמומחה לא הכריע בהן. התאמה מסוג שני קשורה בשאלה אם יש לקחת בחשבון את שווי נכס המס מכוח ההפסדים הצבורים לצרכי מס בחברה, שערכו הנאיבי נאמד בכ-304 אלף ₪. לחוות הדעת צורפה טבלה המרכזת את השפעת כל אחת מטענות הצדדים על השווי הבסיסי ועל שווי נכס המס מכוח ההפסדים הצבורים.
המומחה העריך את שווי החברה גם על-פי שיטת היוון תזרימי המזומנים. המומחה ציין כי בשיטה זו יש לערוך תחזית מפורטת בנוגע לפעילות החברה, עד למועד שבו פעילותה היתה מתייצבת בהתאם לפוטנציאל הגלום בה. לטענת התובע, הסכסוך בין בעלי המניות הוא שמנע את המשך צמיחת החברה, אך בפועל קשה לקבוע כיצד הפעילות היתה מתפתחת, אם בכלל, אלמלא הסכסוך היה פורץ. לכן קשה להעריך באופן מבוסס מה יכול היה להיות שוויה בתרחיש זה.
על-כן, ניסה המומחה בחוות דעתו לאמוד, בסדרי גודל, את השווי שיכול היה להיות לחברה במחזורי פעילות שונים, תחת הנחה שהחברה היתה מצליחה להרחיב את היקפי הפעילות שלה, כפי שטען הנתבע. בהתאם לבדיקות המומחה, בהיקפי פעילות של עד כ-5 מיליון ₪ בשנה, שווי החברה בשיטת היוון תזרימי מזומנים נאמד בערכים שליליים. זאת, משום שבמחזורים אלה פעילות החברה לא היתה צפויה להניב רווחיות מספקת כדי לממן את צרכי ההון החוזר שהיו נחוצים לה כדי להמשיך בצמיחה, ולפרוע את החוב הפיננסי נטו שהיה מושקע בהקמת הפעילות. בהיקפי פעילות של 6-7 מיליון ₪ בשנה, שווי החברה היה נאמד להערכת המומחה בין 1 ל-1.5 מיליון ₪. בהיקפי פעילות גבוהים יותר של 10-8 מיליון ₪ בשנה, שווי החברה היה נע להערכת המומחה בטווח שבין 2.5 ל-3 מיליון ₪ בסדרי גודל.
המומחה ציין בחוות דעתו כי לצורך הגדלת היקפי הפעילות, החברה היתה נדרשת לגייס מקורות כספיים אקסוגניים מעבר לחוב הקיים, בעיקר למימון השקעות בהון חוזר. להערכתו, אלה היו נעים בין כ-1 מיליון ₪ בטווח הנמוך של המחזור, לכ-2 מיליון ₪ בטווח הגבוה. האינדיקציה לשווי החברה מניחה כי החברה היתה מצליחה לגייס כספים אלה. לשיטת המומחה, במצב תקין עם מימון, החברה אמורה להגיע לשיא לאחר 5 שנים. אבל גם לאחר כ-7 שנים מאז שהמותג קאבא הוחדר לשוק והחל לטענת הנתבע תהליך הטמעתו, ובין היתר גם בתקופות בהן מערכת היחסים בין הצדדים היתה תקינה, החברה לא התקרבה ל"שיא" ולהיקף מכירות של מוצרי קאבא שאמור להוביל אותה, לכאורה, לרווחיות ולשווי חיובי.
טענות התובע בסיכומים
לטענת התובע, יש להעריך את שווי החברה לפי שיטת השווי הנכסי – כלומר לפי ערך של מינוס 1.8 מיליון ₪, ולטענת התובע מינוס 2.3 מיליון ₪. הערכה זו נדרשת בהתאם להסכמת הצדדים להסדר הפשרה, לפיה המומחה יעריך את שווי החברה ובכלל זה "את נכסיה וכלל התחייבויותיה". כן נטען כי השווי השלילי של החברה נגרם כתוצאה מהתנהלות הנתבע, שפעל לשם פגיעה בעסקי החברה וכדי לרוקן אותה מנכסיה.
התובע טוען כי הערכת החברה לפי שיטת היוון תזרים המזומנים (DCF), אינה משקפת מהימנה את שווי מניות הצדדים נכון להיום. ההערכה בהתאם לשיטה זו נעשתה אך ורק לבקשתו של הנתבע. התובע הפנה לדברי המומחה לפיהם "במצבה הנוכחי של החברה ככל הנראה אין זכות קיום להמשך פעילות החברה, ובנסיבות אלה יש להעריך את שוויה בהתאם לשיטת השווי הנכסי..." (תשובה לשאלה 2, נספח 2 לסיכומים). בנוסף הפנה התובע לדברי המומחה לפיהם "לא ניתן להעריך כיצד פעילות החברה היתה מתפתחת אלמלא הסכסוך בין בעלי המניות..." (עמ' 26 לחוו"ד המומחה). לטענת התובע, גם המומחה עצמו לא ידע להעריך את היכולת של החברה להגדיל את היקפי הפעילות, והאומדן בסדרי גודל נעשה תחת הנחות שונות שספק רב אם היו מתקיימות.
לשיטת התובע, הערכה לפי שיטת היוון תזרים המזומנים לא משקפת את המצב של החברה נכון להיום; היא מתייחסת "לחברה אחרת" (היפותטית); היא מבוססת על נתונים שרירותיים ביחס להיקפי מחזורי פעילות "על הנייר", שהמומחה ציין במפורש כי הם נועדו לספק "אומדן כללי בסדר גודל" והיא אינה מתיישבת עם הסדר הפשרה. הערכה זו מבוססת על הנחות תיאורטיות (בדבר גיוס מקורות כספיים), כאשר בפועל, לפי חוות הדעת, החברה סיימה את מקורות המימון שלה עוד בשנה הראשונה לפעילותה.
למעלה מהצורך, טען התובע בהתייחס להערכת השווי בשיטת היוון תזרים מזומנים, כי גם על-פי היקפי הפעילות בימי השיא של החברה (כ-2 מיליון ₪ בשנה), ואף בהיקפי פעילות גדולים יותר (עד 5 מיליון ₪ בשנה), עדיין החברה מוערכת בשווי שלילי. לטענת התובע מדובר בהיקפי פעילות שלא קרובים למציאות. זאת בשים לב לכך שהנתבע מנסה להחדיר את המותג קאבא לשוק כבר משנת 2006, ללא הצלחה יתרה.
התובע פירט בסיכומיו את הרקע להתקשרות עם הנתבע. לטענתו, בסוף שנת 2010 לערך, היתה חברת ר.א. מערכות מצויה בחוב כלפי קאבא בסך של 155,000 אירו, מתוכם 100,000 אירו לתשלום מיידי. בעקבות החוב והפרת התחייבויותיו של התובע כלפי קאבא, סירבה קאבא לקבל מהנתבע הזמנות חדשות וסגרה לו את קו האשראי. בהיעדר מימון, יש להניח שר.א. מערכות היתה מאבדת את הזיכיון ואת פעילות קאבא כליל. לפיכך, פנה הנתבע לתובע בחוסר אונים. לטענת התובע, ההתקשרות העסקית בין הצדדים נבנתה על בסיס אמון אישי שנבע מקרבה משפחתית בין הצדדים. הוסכם כי התובע והנתבע יקימו חברה חדשה, שבה יחזיקו בחלקים שווים. שניהם יהיו דירקטורים בעלי זכויות חתימה יחדיו בצירוף חותמת החברה, ויקבלו החלטות משותפות.
לטענת התובע, ההסכמות בין הצדדים היו כדלהלן: הנתבע התחייב להעביר לחברה את הפעילות העסקית של קאבא מחברת ר.א. מערכות; להעביר לחברה באופן בלעדי את הזיכיון לשיווק מוצרי קאבא ולשווק אותם רק באמצעותה; להעביר לחברה מלאי מוצרים קיים מתוצרת קאבא; להפסיק את פעילותו העסקית בחברת ר.א. מערכות ולפעול באמצעות החברה בלבד וכן למכור את מלאי המוצרים הנותר בחברת ר.א. מערכות, במטרה להיפטר ממנו ולחסל את פעילותה העסקית.
מנגד, התובע ישלם כ-300,000 ₪ לערך (שיירשמו כהלוואת בעלים לטובתו בחברה החדשה) לשם כיסוי חובות מידיים של ר.א. מערכות לקאבא; יפתח קו אשראי בבנק דיסקונט ולצורך כך יעמיד בטוחה בגובה של עד מיליון ₪. הוסכם כי יתרת החוב של ר.א. מערכות לקאבא תשולם מקו האשראי שהתובע פתח לחברה.
לטענת התובע, הוא עמד במלוא התחייבויותיו כלפי הנתבע, ואף יותר מכך. רק בחודשים ינואר-פברואר 2011 הזרים התובע כ-314,500 ₪ לחשבון של חברת ר.א. מערכות בבנק מזרחי טפחות בע"מ (כמפורט בס' 34 לסיכומי התובע), וכן העמיד בטוחה לצורך פתיחת קו אשראי. באמצעות הפעילות השוטפת של החברה. חברת ר.א. מערכות פרעה את חובה כלפי קאבא.
התובע טען כי הנתבע הציג מצגי שווא והפר את התחייבויותיו כלפי התובע בשורה של מעשים חמורים המהווים קיפוח, אשר התבררו לתובע בדיעבד. לטענת התובע, הנתבע דרש מעובד החברה תחת ניהולו להעביר לתובע נתונים כוזבים, לרבות בדבר ערך (וכמות) מלאי קיים, חובות לקוחות וכיו"ב.
לטענת התובע, חשדו בנתבע התעורר אגב עסקה שעמדה על הפרק מול חברת blue skies world ltd. לביצוע עבודות התקנה בפרויקט באפריקה (גינאה) (להלן: "עסקת אפריקה" או "העסקה", ו"בלו סקיי" בהתאמה). התשלומים לפי עסקה זו היו אמורים לעבור לקבלן, קרי החברה וחברת ר.א. מערכות. בקרב התובע התעוררו חששות שהנתבע פועל בניגוד אינטרסים ומנצל את משאביה של החברה לצרכיו האישיים. לאחר תכתובת בין הצדדים, דרש התובע מהנתבע שלא לחתום על כל הסכם של החברה עם בלו סקיי, מבלי שייחתם גם על ידיו.
לטענת התובע, הנתבע הפר ברגל גסה צווי מניעה שהוצאו נגדו. ביום 9.2.2014 ניתן צו ארעי לפיו נאסר על הנתבע לבצע פעילות בחשבון הבנק של החברה ולהסב שיקים שלה לצדדים שלישיים, וכן לקבל החלטות החורגות מהניהול השוטף של החברה, ללא קבלת הסכמת התובע מראש בכתב.
לטענת התובע, התברר כי שיקים לפקודת החברה שהוחזקו בכספת ושמועד פירעונם חלף, לא הופקדו בחשבון החברה, חרף דרישות התובע. זאת, לטענת הנתבע, משום שדרישותיו לתשלום חוב (המוכחש על-ידי התובע) לא נענו. כמו כן טען התובע כי נודע לו שהנתבע הסב שיקים של החברה לטובת ר.א. מערכות, וזאת בניגוד לזכויות החתימה בחברה. כמו כן, התברר לתובע כי חברת ר.א. מערכות מייצגת את חברת דייסטר ואת חברת f.s.b. ומשווקת מוצרים משלימים וחופפים (ולמעשה מתחרה בחברה).
זאת, למרות שבעבר הנתבע טען כי בכוונת החברה להתקשר עם חברות אלה ולהפיץ את מוצריהן בארץ. לטענת התובע, מדובר לא רק במצג שקרי אלא גם בעושק, שכן שההתקשרות עם חברות אלה החלה על-בסיס משאביה של החברה ועל חשבונה.
ביום 17.2.2014 ניתנה החלטה שלפיה על הנתבע לדאוג לביטול הפעולות שנעשו בניגוד לצו הארעי. ביום 24.4.2014 ניתן צו מניעה ונקבע כי השיקים שהוחזקו בכספת החברה הם רכוש של החברה, כי אסור היה לנתבע לפעול כפי שפעל, כי הנתבע אינו רשאי לגבות את החוב בכוחות עצמו, וכי הוא לא היה רשאי להסב שיקים לזכות ר.א. מערכות.
לטענת התובע, התברר לו כי הנתבע פועל להברחת הזיכיון של קאבא מהחברה. הנתבע פנה כמנכ"ל החברה במכתב רשמי לנציגי קאבא, חרף סירובו של התובע וצווים זמניים שאסרו עליו לעשות כן. הנתבע הודיע לקאבא על דעת עצמו שהחברה סגורה והפסיקה את פעילותה, ודרש כי הפעילות והזיכיון של החברה יעברו לר.א. מערכות.
לטענת התובע התברר לו עוד כי ביום 13.3.2014 נמכר ללקוח של החברה, די אס ביטחון, מלאי מתוצרת קאבא של החברה במשרדיה. המכירה, והתמורה שניתנה עבורה (בסך 1,238 ₪), הוברחו לר.א. מערכות. כן נטען כי הנתבע סרב ונמנע מלבצע ספירת מלאי ולהעביר להנהלת החשבונות של החברה מסמכים, וסרב לחתום על הלוואה של החברה בבנק. לטענת התובע, הנתבע לא גבה מלקוחות חובות פתוחים בסך 809,444 ₪. בדיעבד, התברר לתובע שהנתבע אכן גבה חובות פתוחים אך לחשבון הבנק של ר.א. מערכות שנפתח בבנק מרכנתיל.
עוד נטען כי הנתבע סיכל את החלטת בית המשפט מיום 31.3.2014 המורה על העברת הניהול לידי התובע, וכן החלטות נוספות. הנתבע החזיק במשרדים את כל המידע והמלאי של החברה וסרב להעבירם, ובמקביל יצר כאוס וזרע דיסאינפורמציה בקרב לקוחות החברה כדי לחבל בניהול של התובע. עד לחודש יולי 2015, הנתבע סיכל את העתקת הפעילות העסקית של החברה ואת יכולתו של התובע לנהל אותה.
לטענת התובע, הנתבע (יחד עם עובדת החברה, הגב' שירי אלמקיאס (להלן: "שירי")) הוציא את עסקת אפריקה לפועל במחשכים ו"על גבה" של החברה. בחודש אוקטובר 2013 נחתם הסכם עם בלו סקיי לביצוע עסקת אפריקה, שהן החברה והן ר.א. מערכות היו צד לה. ר.א. מערכות גרפה את מלוא התמורה לכיסה על חשבון משאביה של החברה. מנגד, החברה נותרה חשופה מול בלו סקיי כצד להסכם בשל מעשים אישיים של הנתבע ושל שירי. הנתבע החתים את נציגי בלו סקיי על הסכם סודיות, כדי להסתיר את העסקה מהתובע.
לטענת התובע, לצורך ביצוע העסקה חתמו הנתבע ושירי על הזמנות והסכמים לאספקת מוצרים עם חברת בונדם. ההסכמים נחתמו על שם החברה, תחת השם המסחרי קאבא ישראל. כך גם הוזמנו ונחתמו הסכמים לשינוע מוצרים לעסקת אפריקה עם חברת stl logistics. בעקבות הזמנות אלה, נוצר חוב של החברה כלפי אותן החברות.
בנוסף, התברר כי הנתבע העביר לתובע מלאי ישן ובחלקו המכריע לא שמיש. כן התברר כי הנתבע המשיך וניסה לגבות בכוחות עצמו חובות של לקוחות פתוחים, ואת חלקם הצליח להפקיד בחשבון ר.א. מערכות. עוד התברר כי הנתבע מכר מלאי מתוצרת קאבא של החברה, חרף צווים שאסרו עליו לעשות כן.
לטענת התובע, הבריח הנתבע (יחד עם שירי) מהחברה לר.א. מערכות נכסים וכספים בסך כולל של 595,414 ₪ (כמפורט בס' 70-60 לסיכומי התובע). בתוך כך נטען כי ר.א. מערכות גבתה מחברת ב.ס.ט (להלן: "ב.ס.ט") כספים של החברה בסכום של 326,762 ₪. בנוסף, כתוצאה מביצוע עסקת אפריקה נגרם לחברה אובדן הכנסות ורווח בסך של כ-184,207 ₪. כמו כן, החל מחודש פברואר 2014 ועד אוקטובר 2014 הנתבע ביצע עסקאות עם לקוחות החברה בסך של לפחות 741,867 שהופקדו בחשבון ר.א. מערכות.
התובע טוען כי החברה אינה חייבת כספים לנתבע, אלא ההיפך הוא הנכון. הנתבע טען כי החברה חייבת לו סך של כ-380,000 ₪ בגין רכישת מלאי מקאבא עבור החברה. לטענת התובע, מדובר בטענה מופרכת. המומחה קבע כי רכישות אלה נעשו לטובת עסקת אפריקה, שתמורתה שולמה לר.א. מערכות. לעניין שכר עבודתו הנטען של הנתבע, טוען התובע לקיזוז סך של 15,000 ₪ ששולם לנתבע ביום 7.12.2011. כן נטען שאין חובה לשלם שכר עבודה עבור חודש מרץ 2014 שבו לא עבד הנתבע עבור החברה, וכי אין לזקוף לזכות הנתבע את השערוך בתיק הוצאה לפועל. לכן, הנתבע יכול לטעון לכל היותר לסך של 115,000 ₪. בכל מקרה, יש לקזז מהסכומים המגיעים לנתבע עבור שכר עבודה את הסך של 595,414 ₪ שהוברחו מהחברה.
לטענת התובע יש לדחות גם את יתר טענות הנתבע, ביחס למימון שוטף של החברה (בסך 70 אלף ₪) או מימון של שכר עובדים (בסך 40 אלף ₪). טענות אלה אינן מבוססות. לטענת התובע, מדובר בהוצאות שהוצאו לטובת ר.א. מערכות, ונגבו חזרה במסגרת הברחות הנכסים והכספים. מרבית הטענות למימון שוטף לא נתמכו באסמכתאות, ואלה שנתמכו באסמכתאות מבססות את טענות התובע, שכן סכום של 615,000 ₪ לא קיבל ביטוי בספרי החברה. לטענת התובע, בניגוד לטענתו של הנתבע לפיה שירי לא קיבלה שכר עבור חודשים ספטמבר, ינואר, פברואר ומרץ, מהחומר שהועבר למומחה עולה כי הנתבע שילם סכומים אלה.
התובע הוסיף כי ההתקשרות עם הנתבע הסבה לו נזק בסך של 988,000 ₪ לפחות: 618,000 ₪ בגין הלוואות בעלים שרשומות בספרי החברה, הוצאות בסך 195,000 ₪ למימון פעילות החברה השוטפת, ושכר עבודתו של התובע שאותו הוא נמנע מלמשוך מהחברה בסך 175,000 ₪.
לבסוף טען התובע כי אלמלא הוא היה מסכים לרכוש את כל מניות החברה, הבנק היה מבקש לפרוע את החוב כלפיו העומד כיום על סך של 1,255,000 ₪. במקרה זה, התובע והנתבע היו נדרשים לשאת באופן אישי בחובות החברה, מכוח הערבות האישית שעליה הם חתומים. לכן אין לחייב את התובע לשאת בחוב האישי של הנתבע כלפי הבנק. על הנתבע לשלם לתובע לכל הפחות סכום של 627,500 ₪ המשקפים את מחצית החוב לבנק.
טענות הנתבע בסיכומים
לטענת הנתבע, עמדת התובע לפי יש לאמוד את שווי החברה לפי שיטת השווי הנכסי, אינה עולה בקנה אחד עם הסעד שהתבקש בתביעתו, סותרת את פסיקת בית המשפט העליון ומהווה עזות מצח.
לגרסת הנתבע, לאחר שהתובע קיבל לידיו את ניהול החברה בחודש אפריל 2014, הוא הביא אותה במכוון ובשיטתיות לשפל חסר תקדים ולירידה בהכנסותיה בשיעור של 71%. לתובע לא היה תמריץ לגבות את חובות החברה בסך 189,000 ₪ מהרגע שקיבל את המושכות לידיו. זאת, על-מנת לשוות לחברה שווי נמוך ככל הניתן. לטענת הנתבע, התובע ישב בחוסר מעש במשך למעלה משנה שלמה, הרס את המוניטין של החברה, שרף כל קשר עסקי שנבנה בעמל רב על ידי הנתבע, והרס כל חלקה טובה בחברה. לכן התובע אינו זכאי לרכוש את חלקו של הנתבע לפי שיטת השווי הנכסי.
בנוסף טען הנתבע כי בקשתו של התובע לאמוד את שווי החברה לפי שווי נכסי סותרת את נקודת המוצא של תביעתו ואת הסעד המבוקש בה. בתביעה ביקש התובע להורות על קיום הליך היפרדות בדרך של התמחרות או "רכישה החוצה", כאשר הצד שיוותר ימשיך להפעיל את החברה. כלומר, נקודת המוצא העקרונית בתביעה היתה לקבל סעד שיאפשר את המשך הפעלת החברה כעסק חי. התובע לא הגיש תביעת פירוק. לכן, אין לאמוד את שווי החברה כאילו עסקינן בחברה שעומדת להתפרק או כחברה שאין לה זכות קיום.
לטענת הנתבע, גם על-פי פסיקת בית-המשפט העליון ולדעת מלומדים בדיני חברות, יש לדחות את עמדת התובע. הנתבע הפנה לפסק-דינו של בית-המשפט העליון ברע"א 779/06 קיטאל החזקות ופיתוח בינלאומי בע"מ נ' ממן (28.8.2012), בהתייחס להצעת רכש מלאה (להלן: "עניין קיטאל"). לטענת הנתבע, העקרונות שהותוו בפסק-הדין צריכים להנחות את בית-המשפט גם בתביעה כגון התביעה דנן. בנוסף הפנה הנתבע לדבריה של פרופ' חביב-סגל, לפיהם יש להעדיף את שיטת ההערכה לפי שווי עסק חי ולא לפי שווי החברה בפירוק.
לגופו של עניין, טען הנתבע כי הגשת התביעה היתה רק שלב במערך פעולות של התובע שנועדו לאפשר לו לרכוש את חלקו של הנתבע בנזיד עדשים, ולגזול ממנו את הזכות לשווק את מוצרי קאבא. לטענת הנתבע, מסקנה זו עולה מחוו"ד המומחה לפיה החל מסוף שנת 2012-תחילת שנת 2013, החלה התדרדרות בפעילות החברה, מחזור המכירות השנתי הצטמצם, והחברה רשמה הפסדים תפעוליים. המצב הלך והחמיר מאז שהתובע לקח לידיו את ניהול החברה לפי צו בית המשפט. בשנת 2014 הביא התובע לירידה בהכנסות של 71% ובשנת 2015 לירידה בהכנסות של 95%.
לטענת הנתבע, עובר להקמת החברה, הנתבע שיווק את מוצרי חברת קאבא באמצעות ר.א. מערכות. חברת ר.א. מערכות מייצגת בין היתר את חברת f.s.b וחברת דייסטר אלקטרוניקס, ובאמצעותן מספקת פתרונות משלימים למוצרים של חברת קאבא. חברת ר.א. מערכות חתומה גם כיום על הסכם עם קאבא, שלא בוטל מעולם, ושמקנה לה את הזכות להמשיך ולשווק מוצרי נעילה ובקרה של קאבא. לטענת הנתבע, לתובע אין קשר לחברות נוספות שעמן קשורה חברת ר.א. בהסכמים, ושיווק מוצריהן מעולם לא היה חלק מהשותפות בין הצדדים.
הנתבע טען כי עובר להקמת השותפות בין הצדדים, בין השנים 2006 ועד לסוף שנת 2010, בנה הנתבע בשתי ידיו את המוניטין של המותג קאבא בישראל והשיג תוצאות משמעותיות. בשנת 2009 המכירות היו בסך של כ-600 אלף ₪, והן הכפילו עצמן בשנת 2010 לכדי 1.2 מיליון ₪, ושילשו עצמן בשנים 2012-2011. אולם, מאז היכנסו של התובע לתמונה התהפכה המגמה והחברה החלה לדעוך. לטענת הנתבע, התובע הוא שיזם עימו את הקשר. התובע היה מודע לפוטנציאל של חברת ר.א. מערכות ועיין בדוחותיה. במסגרת המגעים בין הצדדים הועלו מספר הצעות, ובהן כי התובע ירכוש בכ-1.8 מיליון ₪ מחצית ממניות ר.א. מערכות, אך התובע בחר להיכנס כשותף רק בפעילות של קאבא.
לכן, הוסכם על הקמת החברה, שאליה תעביר חברת ר.א. מערכות את הפעילות של קאבא ואת המלאי הקיים, כאשר החברה תהיה זכיין משנה. לטענת הנתבע, היה ברור לתובע שחברת ר.א. מערכות ממשיכה לפעול במקביל בעסקיה, וכי כל עוד החברה פועלת, ר.א. מערכות לא תתחרה בה. אולם אם החברה לא תפעל - חברת ר.א. מערכות תוכל להמשיך ולהפעיל את הזיכיון בעצמה כזכיין ראשי.
לטענת הנתבע, התובע אמור היה לתרום את מירב זמנו, ניסיונו ומרצו לניהול החברה וכך לאפשר לנתבע להתעסק בצד המקצועי, הטכני, במכירות ובשיווק. כמו כן, בניגוד לטענת התובע, הוסכם כי התובע יזרים 436,000 ₪ (ולא 300,000 ₪) לחברה – סכום השווה לשווי המלאי שהעבירה ר.א. מערכות לחברה, הוסכם כי העברות אלה תירשמנה כהלוואת בעלים. לטענת הנתבע, התובע סרב לשלם עבור הרכוש הקבוע של ר.א. מערכות. כמו כן, בניגוד לסיכום, המלאי שהעבירה חברת ר.א. מערכות לא נרשם כהלוואת בעלים, בעוד שההעברה שביצע התובע בסכום של כ-294,500 ₪ בלבד נרשמה כהעברת בעלים, וזאת מאחר שהתובע "משך בחוטים" והשפיע על רוה"ח של החברה.
הנתבע מכחיש את טענות התובע כאילו הוא היה במצוקה כספית וביקש להכניס את התובע כמשקיע לחברה. לטענתו, לא היתה כל הפרת התחייבות שלו כלפי קאבא, והיתה לו אפשרות להמשיך בהיקפי המכירות מכובדים של כ-2 מיליון ₪ בשנה על-בסיס ביטוח האשראי בסכום של כ-150,000 אירו, אך דובר בסכום קטן שלא אפשר את ההתרחבות הנדרשת של עסקי ר.א. מערכות. לטענת הנתבע הוא הגיע להסדר עם קאבא על פריסת תשלומים של החוב שהיה לר.א. מערכות כלפי קאבא, שעמד על סך של 110,00 אירו בלבד. הטענה כאילו קאבא עצרה לר.א. מערכות את האשראי אינה נכונה, כמו גם טענת התובע כאילו ר.א. מערכות היתה עלולה לאבד את הזיכיון.
לטענת הנתבע, מי שהפר ברגל גסה ודורסנית, כבר בתחילת הדרך המשותפת בין הצדדים את כל ההסכמות וההבנות שהיוו בסיס לשותפות, היה התובע. חרף התחייבותו של התובע, הוא לא עזב את עבודתו בחברת גטר. במשך שנה ושמונה חודשים התובע כמעט ולא הגיע למשרדי החברה, והנתבע נותר לנהל אותה בעצמו. בנוסף, התובע לא העביר את מלוא התמורה שהיה אמור להעביר כנגד קבלת 50% ממניות החברה, ונותר חייב לחברה סכום של 121,500 ₪. לטענת הנתבע, החוב לקאבא שולם מתוך המכירות השוטפות של החברה ולא מתשלומים שהתובע הזרים. בנוסף, התובע והנתבע ערבו במשותף לקו האשראי של החברה.
לטענת הנתבע, מחוו"ד המומחה עולה כי בסוף שנת 2012 ותחילת שנת 2013, נקודת השבר ביחסים בין הצדדים, החלה דעיכה בנתוני הצמיחה של החברה. לטענת הנתבע, התובע הפר הבטחה שהעניק לנציג קאבא להגדיל את ביטוח האשראי של החברה והתחמק מנציג קאבא. לכן, בסמוך לחודש ספטמבר 2012 החלה התדרדרות ביחסים מול קאבא, שבעטיה קאבא ביטלה את מסגרת האשראי (של 150,000 אירו) של החברה. בנוסף קאבא החמירה את שיטת התשלומים מ"שוטף + 90" לתשלום מיידי עם כל הזמנה. כתוצאה מכך לא ניתן היה להתחייב לפני הלקוחות על זמני אספקה, ואמונם בחברה נפגע.
לטענת הנתבע, התובע החל להערים קשיים בחתימה על מסמכים לטובת העברות כספים לקאבא. התובע לא חתם על הזמנות בגין עבודה שוטפת. הוא סרב לממן הוצאות שנדרשו לפעילות החברה. התובע סיכל עסקאות של החברה, סרב לחתום על משכורות לעובדים ועל תשלומים שוטפים לספקים ולרשויות, ובאופן כללי לא עמד במחויבותו לסייע לצמיחת החברה ולשגשוגה. כפועל יוצא, נאלץ הנתבע לשלם מכספו ולממן את התשלומים באמצעות חברת ר.א. מערכות (כמפורט בטבלה שצורפה כנספח 6 לסיכומים). כן נטען כי התובע סרב להגדיל את פעולות השיווק של שהחברה, חרף עמדת יועציה המקצועיים.
בנוגע לעסקת בלו סקיי – לטענת הנתבע הוא העלה את נושא העסקה לפני עוה"ד של התובע שייצג אותו בענייני מע"מ בארה"ב, אגב פגישה בנוגע לפרויקט עם ב.ס.ט. לטענת הנתבע, התובע סרב לכך שר.א. תהיה שותפה לעסקה, וסרב לחתום על מסמכי העסקה. מאחר ומניעיו של התובע לא היו לטובת החברה, החליט הנתבע לבצע את העסקה ללא התובע והחברה, ובאמצעות חברת ר.א. מערכות באופן הבא: על-בסיס ההסכם בין ר.א. מערכות לקאבא שלשיטת הנתבע עודנו בתוקף, רכש הנתבע בשם ר.א. מערכות מוצרים, שילם עליה מכספה של חברת ר.א. מערכות, והיא זו שמכרה אותם יחד עם מוצרים נוספים ישירות לחברת בלו סקיי. לטענת הנתבע, לא מדובר בהפרה של ההסכמות בין הצדדים. העסקה נעשתה בשיתוף פעולה עם קאבא. מדובר בראיה לכך שההסכם בין ר.א. מערכות לקאבא שריר וקיים ומאפשר לה לבצע עסקאות לפי זיכיון מקביל, אם החברה מסרבת לכך.
לטענת הנתבע, העסקה נעשתה מחוץ לגבולות ישראל. המלאי לא היה שייך לחברה והעסקה לא בוצעה על-חשבון החברה. רכישת המלאי מומנה באופן מלא על-ידי חברת ר.א. מערכות, כאשר שום משאב של החברה לא נוצל לשם כך. שכר טרחתה של שירי שולם על-ידי חברת ר.א. מערכות. החברה לא נותרה חשופה לפני חברת בלו סקיי, ולא הוגשה נגדה כל תביעה.
הנתבע ציין כי גרסתו של התובע כאילו הוא חשש שהנתבע פועל מאחורי גבו תלושה מהמציאות ונועדה להסביר את התנהלותו הדורסנית. לא היתה מניעה שהתובע יפנה לרו"ח, או להנהלת החשבונות של החברה כדי לקבלת נתונים חשבונאיים. בנוסף טען הנתבע כי הוא נהג להחזיק באופן רגיל בכספת שיקים דחויים לפקודת החברה. לטענת הנתבע, התובע שלט בהנהלת החשבונות ברו"ח של החברה, והוראות הנתבע לא אושרו על-ידיהם ללא אישור התובע. כך לקח התובע לעצמו זכות וטו.
לטענת הנתבע, הטענה כאילו הוא הפר צווי בית משפט גם היא אינה נכונה. אין זה נכון שהנתבע הסב שיקים של החברה לאחר ה-9.2.2014. כל השיקים הוסבו והופקדו בחשבונה של ר.א. מערכות לפני מועד זה. הסבת השיקים נעשתה מכיוון שהתובע הצהיר שאין בכוונתו להשיב לחברת ר.א. מערכות את כספים ששילמה לקאבא עבור סחורה, על-מנת לאפשר את פעילות החברה. לטענת הנתבע, מאחר שהתובע יצר משבר בחברה, נאלץ הנתבע, החל מהרבעון האחרון של שנת 2013 ועד תחילת שנת 2014, לממן רכישה של מוצרי קאבא בכספים של ר.א. מערכות, תוך שההכנסות הוזרמו לקופתה של החברה. לאחר הגשת התביעה, החל הנתבע להסב את השיקים שהתקבלו כתמורה בשל העסקאות הללו לטובת חברת ר.א. מערכות על-מנת למזער את הנזק. ניתן לראות בכך סעד עצמי של החזר הלוואה.
בהתייחס לעסקה עם די. אס. ביטחון – לטענת הנתבע, עסקה זו בוצעה לאחר הגשת התביעה ולאחר שהיה ברור לנתבע שהתובע לא מתכוון להשיב לר.א. מערכות את הכספים שמימנו עסקאות עם קאבא. המימון נעשה על-ידי חברת ר.א. מערכות, וגביית התמורה נעשתה לקופתה של חברת ר.א. מערכות.
בנוגע למלאי, טען הנתבע כי הוא העביר את כל המלאי שהיה ברשותו לידי התובע בהתאם לצו בית המשפט. לטענתו "אין דבר כזה מלאי ישן במובן של מקולקל ו/או לא שמיש". גם מלאי שנרכש לפני שנתיים הוא תקין וניתן להשתמש בו.
בנוגע לעסקה עם רמות מגדלי הבירה – נטען כי היא נעשתה על-ידי חברת ר.א. מערכות. הלקוחות קיבלו חשבונית מס מחברת ר.א. מערכות. לאחר ביצוע העסקה, חברת ר.א. מערכות ביקשה לקבל את התשלום עבור העסקה. מגדלי הבירה סירבה לשלם את התמורה לר.א. מערכות א ולחברה. לאחר שהתובע פנה אל הנתבע, סוכם ביניהם שהנתבע יקבל חזרה את החשבונית והגבייה תיעשה מהחברה.
לטענת הנתבע, הוא פנה ללקוחות שביצעו עסקאות במימונה של חברת ר.א. מערכות, בהיקפים של כ-79,000 אירו, וביקש מהם להסב שיקים שרשמו לפקודת החברה לשמה של חברת ר.א. מערכות. כך היה בשיקים של דוד אנגל. לאור החלטת בית המשפט, הנתבע פעל להסבתם בחזרה של השיקים לטובת החברה, והעביר אותם לתובע.
כן נטען כי הנתבע מכר מוצרי קאבא ללקוח בשם סלווה ששילם עליה בדצמבר 2013. חשבונית נגבתה בשנת 2014. לכן לא היה מנוס מלזכות את הלקוח ולחייב את הנתבע. בקשר ללקוח בשם פריצת דרך, נטען כי הלקוח רכש בינואר 2014 מוצרי קאבא בסך 25,675 ₪ ושילם בשיק לטובת החברה. הנתבע הסב את השיק לפני 9.2.2014 לטובת ר.א. מערכות. לגבי הפרויקט עם ב.ס.ט, טען הנתבע כי מדובר בעסקה שנעשתה מול ר.א. מערכות. כלל לא נמכרו מוצרי קאבא, והעסקה לא קשורה לחברה. כמו כן, לטענת הנתבע, הסחורה שנמכרה בין חודש אפריל 2014 לחודש אוקטובר 2014 היא סחורה של קאבא שהנתבע רכש מלקוחות החברה ומהחברה עצמה, כדי למכור ללקוחות אחרים.
בהתייחס לאובדן הרווח מעסקת אפריקה, טען הנתבע כי לשיטת התובע נגרם לחברה הפסד פוטנציאלי הנסמך על שולי הרווח של החברה בשיעור של 40%. נתון זה עומד בסתירה לטענת התובע בסיכומיו כאילו לחברה אין כיום זכות קיום.
בנוגע לעסקאות הנטענות עם לקוחות החברה, נטען כי מדובר במסקנה מופרכת לפיה הפקדות שבוצעו לחשבונה של ר.א. מערכות מעידות על עסקאות שנעשו כביכול על חשבונה של החברה.
בקשר למלאי שכנטען רכש הנתבע מכיסו עבור החברה, לטענת הנתבע יש בסיכומי התובע הודאת בעל דין לפיה הנתבע העביר מסמכים המעידים על העברות שביצע ר.א. מערכות לצורך רכישת מוצרים בעסקאות שעשתה החברה, בסך 53,000 אירו בין חודשים אוגוסט 2013 לדצמבר 2013. לא יתכן שהרכישות בוצעו בגין עסקת אפריקה, מכיוון שהיא נעשתה בשנת 2014.
בנוגע לשכר העבודה של הנתבע, לטענת הנתבע סעיף 15 להסדר הפשרה קובע כי בית המשפט יזקוף לזכות הנתבע סך של 145,000 ₪ המהווה את המשכורת שלא שולמה לתובע מאת החברה. הסעיף מתבסס על החלטות שיפוטיות שניתנו בתיק. לטענת הנתבע, כאשר הוא נסע לעסקת אפריקה, הוא ניצל את ימי החופש שהיה זכאי לקבל מהחברה.
כמו כן, טען הנתבע כי ההחלטה מיום 28.4.2014 קובעת כי התובע יקבל לשליטתו את החברה, אך לא יהיה זכאי לטעון בעתיד להחזר הוצאות דמי שכירות ושכר עבודה כמנכ"ל והתובע הצהיר שהוא לא יבקש זאת בדיעבד. נטען כי הדרישה לקבל שכר עבודה בסך 175,000 ₪ אבסורדית בהינתן שהכנסות החברה מסתכמות במחצית מסכום זה. כן נטען כי חברת ר.א. מערכות זכאית לתשלום דמי שימוש ראויים עבור מכונת שכפול שהושאלה לחברה על-פי החלטת בית המשפט מיום 31.3.2014 (בסך 350 ₪ לחודש על פני 19 חודשים), וכן להחזר תשלום דמי הובלה של המכונה למשרדי החברה בסך 700 ₪.
לטענת הנתבע, התובע שירכוש את מניותיו יוכל למכור אותן לצד שלישי, כאשר על-פי חוות הדעת שווי החברה הינו בטווח שבין 2.5 ל-3 מיליון ₪. לטענת הנתבע, מכיוון שהשווי הנכסי של החברה הינו בין מינוס 1.888 מיליון ₪ למינוס 2.3 מיליון ₪ (אם יתקבלו כל טענות התובע), הרי שמכירת החברה תניב לתובע, במקרה הגרוע ביותר, רווח של בין 200,000 ₪ ל-700,000 ₪, ובמקרה הטוב רווח שבין 1.312 מיליון ₪ ל-1.812 מיליון ₪.
טענות התובע בסיכומי התשובה
בסיכומי התשובה טען התובע כי הנתבע מודה שהבריח כספים ונכסים, ובכל המיוחס לו, וזאת ללא כל הסבר לגיטימי. נטען כי קאבא עצמה מתכחשת להסכם בינה לר.א. מערכות.
התובע טען כי הוא נוטל על עצמו, בלית ברירה, חברה שחובותיה עולים על נכסיה. אמנם נקודת המוצא היא קבלת סעד שיאפשר לנהל את החברה כעסק חי. אך אין זה רלוונטי עוד. קל וחומר, כשהתברר לאחר פתיחת ההליך שהחברה רוקנה לכיס הנתבע. לטענת התובע נדרשה הערכת שווי נכון למצב החברה במועד עריכתה. אלמלא התובע היה מממן את החברה בשוטף והפקיד בחשבונה כ-621,600 ₪ סלולה היתה דרכה לפירוק. הנתבע עצמו טען כי המוניטין של החברה חרב, נשרף כל קשר עסקי שנבנה עם לקוחותיה, ונהרסה כל חלקה טובה בחברה. לכן הוא מנוע מלטעון שיש להעריך את שווי החברה כ"עסק חי".
לטענת התובע, גם על-פי הלכת קיטאל יש לנקוט בשיטת השווי הנכסי בחברות שנמצאות בקשיים וסכנת פירוק מרחפת מעליהן, וכאשר בית המשפט מוצא כי הנתונים והמאפיינים של המקרה שלפניו מצדיקים זאת. כן נטען שיש לאבחן את עניין קיטאל מהמקרה הנדון – לא מדובר בחברה ציבורית, אין תזרים מזומנים עתידי להיוון, הנתבע אינו בעל מניות מיעוט ולא כופים עליו "למכור". להיפך, כופים על התובע לקבל את מניות הנתבע.
כן נטען כי המומחה סבור ששיטת השווי הנכסי היא המתאימה. החברה גוססת. המותג קאבא משך שנים לא הציג תוצאות קרובות לאלה שמשקפות ערך חיובי של 1 מיליון ₪ לפי שיטת היוון. ר.א. מערכות עובדת עם חברות דייסטר ו-f.s.b. שלשיטת הנתבע הם "השמות הגדולים בענף הנעילה". הנתבע עצמו פעל לפירוק החברה בשל חדלות פירעון. אילו היה התובע מנסה למכור את חלקו, אין ספק שהוא היה מצליח לקבל אפס שקלים, ומשלם חלק מחובותיה לבנק מכוח ערבותו.
כן נטען כי הנתבע לא הציג ראיות לכל האורך לתמיכה בטענותיו, או כאלה הסותרות את טענות התובע. הטענה לפיה הסבת השיקים נעשתה לפני תאריך 9.2.2014 הופרכה בסיכומי התובע.
לטענת התובע, ההתדרדרות במצב החברה נבעה בשל חוסר מוטיבציה של הנתבע לקדם את עסקיה. כך טוען הנתבע בעצמו. בנוסך לכך הנתבע הבריח את נכסי החברה באופן שיטתי בשנים 2014-2012. כן נטען כי חובות הלקוחות לא היו בני גביה והדבר לא קיבל ביטוי בספרים, משום שהנתבע ניהל אותם בסתר וגבה אותם מר.א. מערכות. בנוסף נטען כי הטענה לפיה לא נרשמו הכנסות בחודשים מרץ-אפריל 2014 מקוממת, שכן מיום 31.3.2014 ואילך סוכלו העתקת הפעילות והניהול על-ידי הנתבע ושירי.
לטענת התובע, אין לנתבע זיכיון משנה, לא היה ולא הוצג. הטענה שהמלאי מר.א. מערכות אמור היה להירשם כהלוואת בעלים היא טענה לא נכונה, חדשה ומהווה הרחבת חזית אסורה. לראיה, הנתבע חתם על הדוחות משך שנים ולא הלין על כך. גם הטענה כי החובות של ר.א. מערכות לקאבא שולמו על-ידיה, סותרת טענות אחרות של הנתבע. לטענת התובע, הנתבע התחייב לחסל את הפעילות של ר.א. מערכות ולראיה מכר את המלאי הסיני שנותר אצלה דרך החברה.
בקשר לעסקת אפריקה, נטען כי הרכישות עבור העסקה נעשו על-בסיס זכות וחשבון של החברה מול קאבא. כאשר הדבר נחשף, קאבא ביקשו אישור מהתובע להמשיך בעסקה, והוא הסכים רק כדי למנוע נזק מבלו סקיי. כן נטען כי העסקה עם ב.ס.ט היא עסקה של החברה גם לשיטת הנתבע. הנתבע לא הציג כל חשבונית או קבלה לתמיכה בטענה שהמלאי שמכר בין אפריל לאוקטובר 2014 נרכש על ידי ר.א. מערכות מלקוחות החברה, וכדי לסתור את הטענה שמדובר במלאי של החברה. כן נטען כי מכונת השכפול היא מלאי של החברה, ולכן לא מגיעים דמי שימוש לתובע.
דיון
לאחר עיון בכל טענות הצדדים, בכתבי בית הדין על נספחיהם ובסיכומים מטעמם, וכן בחוות דעתו של המומחה, ולאור הערכת הטענות השונות והסיכונים והסיכויים הכרוכים בהן, אני קובעת כי:
-
על הנתבע לשלם לתובע סכום כולל של 150,000 ₪.
-
מניות הנתבע בחברה יעברו לבעלות התובע, והתובע יהפוך להיות בעלים של 100% מהזכויות בחברה.
-
ערבות הנתבע לבנק בקשר עם חובות החברה - תבוטל.
אין צו להוצאות.
ניתן היום, ט"ז חשוון תשע"ו, 29 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.
